• סרטים חדשים: ״אל תשכחי אותי״
  • מה לראות בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2019
  • למרטין סקורסזה יש סרט חדש בנטפליקס, על בוב דילן
  • גברים בשחור: אינטרנשיונל
  • אלאדין
  • The Souvenir :מחכים לתרגום
  • לכבוד אוסקר על מפעל חיים: הקולנוע של לינה ורטמולר
  • דאבל דוקו: ״החבר דב״ ו״לאה צמל עורכת דין״
  • ״אקס-מן: הפניקס האפלה״, סקירה
  • ״ברייטברן״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת חודש יוני
  • רוקטמן
  • חורשות את הלילה
  • אימת החודש - מאי 2019

מחכים לתרגום: Fighting With My Family

7 באפריל 2019 מאת אורון שמיר

במדור הקודם כתבתי על סרט של יוצר בריטי שהיה אמור להגיע לאקרנים גם בישראל ונעלם כלא היה בחודש שעבר. זה בדיוק מה שקרה גם עם סרטו החדש של סטיבן מרצ׳נט, שנקרא במקור ״Fighting With My Family״. הסרט זכה לשם העברי ״זירה משפחתית״ (מזל שלא ״אלימות במשפחה״) לכרזה ולקדימון – ואז התאדה. אולי היה זה הסכום הלא מרשים שהכניס בקופות הכרטיסים בארה״ב בסוף פברואר ותחילת מרץ, אולי החלטה מגבוה לוותר על חלק מהטריטוריות היותר קטנות כמו ישראל – מי יודע ולמי אכפת. כפי שאני כותב תמיד, משחקי בילוש אינה המטרה של מדור ״מחכים לתרגום״ – כל שברצוני לעשות הוא להגיד הוא אם נמנע מקהל הקולנוע בישראל אחלה סרט. ובמקרה הזה, לגמרי כן. מי שאוהדים ואוהדות את ענף ההיאבקות בכלל וה-WWE בפרט, כנראה יבלו עם הביוגרפיה של המתאבקת האנגליה פייג׳ ומשפחתה המטורללת. מי שקרבות מכורים (אך לא מזוייפים) ובגדים הדוקים אינם בהכרח הקטע שלו או שלה, אולי בכל זאת יהנו מהפן הקומי של הסרט שנכתב ובויים בידי איש ההומור האנגלי מאחורי ״המשרד״, ״ניצבים״ ועוד דברים עם ובלי ריקי ג׳רבייס (שהפעם נעדר ותודה על כך).

מה בעצם הקשר בין קומיקאי בריטי גבעולי לבין אמריקאים עמוסי מסת שריר שנזרקים על מזרנים להנאת הקהל? כלומר, איך הגיע הבמאי-תסריטאי המסויים הזה לסיפורה של מתאבקת צעירה? התשובה היא דה רוק, הלא הוא דוויין ג׳ונסון. כלומר, זו גם התשובה לרוב השאלות, אבל הסלע, כך על פי ראיונות, נתקל במקרה בסרט דוקומנטרי על משפחת מתאבקים מנוריץ׳ מתישהו במהלך צילומי אחד המהירים והעצבניים. הדוקו נקרא ״The Wrestlers: Fighting with My Family״ (זמין לצפייה ביוטיוב) והלהיב את דמיונו של ג׳ונסון, שהציב את עצמו בעמדת המפיק של סרט עלילתי על פי הסיפור. כמובן שהוא גם קופץ להתארח בכמה סצנות, בתפקיד דה רוק, ולפחות אחת מהן היא הרגע האהוב מתוך התוצאה הסופית. בכל מקרה, כנראה שלרוק אין הרבה חברים בריטיים כי מי שהוא בחר להתקשר אליו הוא מרצ׳נט, כי השניים שמרו על קשר מאז שכיכבו יחדיו בסרט הזניח להחריד ״פיית השיניים״. זה היה בתקופה בה ג׳ונסון ניסה את כוחו בסרטי ילדים, עוד כשהיה לו שיער. מי היה מאמין שעשור לאחר מכן ייצא מזה סרט שגם הוא מלא בתלבושות ססגוניות ושיניים מתעופפות.

במרכז הסרט ניצבת משפחת נייט, בה האב והאם (ניק פרוסט ולינה הדי) נהגו להתגושש בזירות ברחבי אנגליה והנחילו את אהבת הספורט הראוותני לילדיהם. בבגרותם, זאק (ג׳ק לאודן) וסראיה (פלורנס פיו) כבר היו חלק מהעסק המשפחתי וגם מתאבקים בזכות עצמם, שהגיעו לגיל בו ינסו להגשים את חלומם – אמריקה והמופע המרכזי של ה-WWE. סראיה מצליחה במבחנים ובוחרת לעצמה את שם הבמה פייג׳, על שם הדמות האהובה עליה מסדרת הטלוויזיה ״מכושפות״. היא טסה להמשך המבחנים בארצות הברית ומותירה מאחור את הוריה האהובים, הנאבקים כלכלית בלעדיה, ואת אחיה שבור הלב המרגיש שנבגד על ידה. הוא כבר לא רואה טעם בכלום, אפילו בעזרה שלו לקהילה, בחילוץ נערים ונערות ממעגלי הפשע שהוא והוריו פעם היו חלק מהם לפני שמצאו משמעות ופרנסה בזירה. מנקודה זו הסרט מזגזג בין הקשיים הרבים שעומדים בפניה של מי שהייתה רגילה להצטיין ונתקלת בתחרות עזה, ובין המשפחה הגרעינית שמתפצלת בינה לבין עצמה למחנות.

המתחים והדינמיקה המשפחתית הם אחד ממוקדי החוזק הבולטות של הסרט, שמצליח גם לייצר אידיליה מעט קרקסית בראשיתו וגם להראות את נקודות התורפה והרגישות של כל אחד מן האינדבידואלים שמרכיבים את הרביעייה הפריקית. מי שתורמים לכך עד מאוד הם כמובן השחקנים, בין אם פרוסט והדי בתפקידי משנה קומיים קלאסיים, או לאודן שהולך ומבסס עצמו כאחד השחקנים הצעירים המעניינים באי הבריטי, עם תפקידים זכירים ב״71'״, ״דנקרק״ ו״מרי מלכת הסקוטים״, אם למנות כמה. הוא קיבל דמות מורכבת כמעט כמו זו הראשית – האח הגדול יותר שפתאום מוצא עצמו בצל של אחותו הקטנה, שמבחינתו מגשימה את החלום שלו. כמובן שכפי שמבסס הסרט, ברמת הדיאלוג ממש, זה היה גם החלום שלה. שני מנטורים שעוזרים לה להגשים אותו הם כאמור דוויין ג׳ונסון בתפקיד עצמו הכולל טרנפורמציה משעשעת לפרסונה של דה רוק, וגם וינס ווהן שלא מפסיק להפתיע אותי בשנים האחרונות. התפקיד שלו כאן דרמטי ושובר לב, מסוג הדמויות ששונאים ואוהבים לסירוגין או אפילו באותה הסצנה. אפילו דמויות המשנה של המתחרות של פייג׳ על מקום בליגה של הגדולות, שבכל סרט אחר היו נותרות קרטוניות לגמרי, עוברות תהפוכות.

עם כל הכבוד לכולם ולכולן, המצטיינת מבחינתי היא פלורנס פיו, שלוקחת עוד תפקיד ראשי מאתגר לכל המקומות הכי מעניינים ונכונים. היכולת שלה לנוע בין שבריריות טוטאלית לחוסן מוחלט, כולל כל הגוונים באמצע, פשוט עושה את המסע של פייג׳ למעורר הזדהות. זוהי דמות מלאת שכבות שיש בה יותר מן הנראה לעין כשמסתכלים על החזות הפריקית-גותית, שכן היא מנסה לתמרן בין כל מה שלימדו אותה במשפחה המחבקת והלוחצת, מה שהיא חושבת שנדרש ממנה בתעשיית האשליות האמריקאית, ומי שהיא באמת רוצה להיות. אחרי ההופעות של פיו ב״ליידי מקבת׳״ (ובמיני-סדרה ״המתופפת הקטנה״) אין שחקנית בריטית שאני נרגש יותר מהמשך הקריירה שלה. אלך אחריה באש ובמים מעתה ועד שתעשה סרט גרוע נוסף, כפי שהיה עם ״מלחמתו של רוברט דה ברוס״. השנה הנוכחית לגמרי נראית כמו השנה שלה: מלבד הסרט הזה, נראה אותה גם ב״מידסומאר״ של ארי אסטר שיגיע בקיץ וב״נשים קטנות״ של גרטה גרוויג שיפציע לקראת סוף 2019. גם ההצטרפות שלה לקאסט של ״האלמנה השחורה״ מבית דיסני-מארוול מבשרת שהולכת להיות כאן כוכבת בסדר גודל בינלאומי, אז מומלץ להתחיל לעודד אותה כבר מעכשיו.

בנקודה זו אבהיר שאני לא חובב היאבקות בערך מאז שבזירה כיכבו שמות כמו טטאנקה או יוקוזונה, אבל נדמה לי שהסרט מצליח להקיף את הזירה כולה – להכיר בטיפשיות ובתיאטרליות של ענף הספורט כשם שהוא מלא הערכה ולעתים הערצה של ממש לאתלטים שמסכנים את גופם מדי שבוע, ומתאמנים לשם כך יומיום. הייתי מציב אותו איפשהו בין הרצינות הטרגית של ״המתאבק״ של ארונופסקי והקשקוש החביב ששמו ״נאצ׳ו ליברה״. לא רק דה רוק אלא גם סראיה-ג׳ייד בוויס, פייג׳ האמיתית, נתנה את ברכתה לגרסת הסרט. חלק מהסצנות מצולמות באירועים אמיתיים של ה-WWE שכמובן היו שותפים בהפקה ולמעריצים ולמעריצות מצפות הופעות אורח רבות (אני זיהיתי רק את ביג שואו, שיימוס, וג׳ון סינה, אבל לפי תגובות הקהל כנראה היו עוד כמה וכמה).

לצד הפן הקומי, בהחלט אפשר להגדיר את ״Fighting With My Family״ גם כדרמת ספורט, בעיקר מבחינת מבנה והתקדמות הסיפור. כולל הסבר מפורט מה ההבדל בין קרב מכור לקרב מזוייף כשעולה הטענה שלא מדובר בסיכון אמיתי. עם זאת, הסרט קצת בוגד בעיקרון הזה מספר פעמים ומטעמים דרמטיים, למשל ברגע השיא שהולך לקיצון עם קלישאת האנדרדוג – למרות שכבר הובהר לקהל שזה לא באמת עובד ככה בענף הספציפי הזה. אולם, הדרך לשיאו של הסרט רצופה רגעים מורכבים יותר, מבלי לוותר על בידור קולח. אם מערכה שלישית בעייתית היא עילה לפסול סרט שלם לא הייתי יכול לאהוב את הקולנוע הישראלי החדש, אז לגמרי סלחתי ומצאתי את עצמי בסיום בצד המחבב. שלא לומר בצד המתפלא, זה שעדיין חושב שיש לסרט הזה מקום באולמות הקולנוע בישראל ושהוא מביט מלמעלה על רוב ההיצע שראינו השנה בתחום שלו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.