• סרטים חדשים: ״אישה עובדת״ של מיכל אביעד
  • ״תל אביב על האש״, מחשבות נוספות
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2019: סיכום וזוכים
  • משחק ילדים
  • ״צעצוע של סיפור 4״, סקירה
  • תעלומת רצח
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2019: דיווח ראשון
  • ערב זומבים בסינמטק הרצליה עם שני סרטים שווים
  • מה לראות בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2019
  • למרטין סקורסזה יש סרט חדש בנטפליקס, על בוב דילן
  • גברים בשחור: אינטרנשיונל
  • אלאדין
  • The Souvenir :מחכים לתרגום
  • לכבוד אוסקר על מפעל חיים: הקולנוע של לינה ורטמולר
  • דאבל דוקו: ״החבר דב״ ו״לאה צמל עורכת דין״
  • ״אקס-מן: הפניקס האפלה״, סקירה
  • ״ברייטברן״, סקירה
  • רוקטמן
  • חורשות את הלילה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת חודש יוני

מחכים לתרגום: The Kid Who Would Be King

18 במרץ 2019 מאת אורון שמיר

המדור המוקדש לסרטים שעתיד ההפצה שלהם בישראל לא ידוע – חוזר. כיוון שאנחנו עדיין בשלב מוקדם בשנה הקלנדרית, אני יכול בעצם להתייחס רק לסרטים שנגנזו להפצה לאחר שהיו מיועדים לעלות בבתי הקולנוע, וכך אעשה כנראה גם במדור הבא. ממש בסוף השבוע היה אמור להגיע למסכים סרטו של ג׳ו קורניש – ״The Kid Who Would Be King״. כבר היה לו שם עברי, ״הילד שיהיה מלך״, פוסטר עברי וטריילר מתורגם, אבל רגע לפני הוא נגוז הן מתוכניות הסופש והן מלוח ההפצה כולו. בארצות הברית ובמולדתו הבריטית הסרט בקושי והכניס כסף בקופות הכרטיסים מאז תחילת ההפצה העולמית שלו לפני כחודשיים, אז אולי זו אחת הסיבות שהשפיעו על ההחלטה להעלימו דווקא לפני פורים, סופש אליו היה מתאים כמו חרב לתחפושת של אביר. החלטתי לפרסם את דעתי עליו בכל מקרה דרך שריון המגן שהוא ״מחכים לתרגום״, אבל לפני כן הערת אגב למדורים הקודמים והבאים: אני ממש לא כועס או רוטן בהכרח על המפיצים הישראליים, להם השיקולים שלהם והם גם כפופים להחלטות מגבוה כמחזיקי הזכויות המקומיות בלבד. פשוט סתם חבל לי שסרטים נגנזים, בטח ובטח סרטים כה חמודים של יוצרים אהובים כמו זה.

האמת היא שקורניש הרוויח אצלי מעמד נדיר מאוד, בטח בהתחשב ברזומה היחסית דל שלו. אל הסרט הנוכחי שלו רצתי בלי לדעת עליו שום דבר, לצפות בטריילר או אפילו לקרוא תקציר. כל מה שהספיק לי לדעת הוא שמדובר בסרט החדש של האיש שביים את ״השכונה נגד חייזרים״ והיה שותף לכתיבת ״הרפתקאות טינטין״ ואפילו ״אנטמן״ הראשון, עוד כשאדגר רייט, האחוק שלו, הוביל את הפרוייקט. בדרך כלל אני לא רק דוגל בשיטת צפייה עיוורת כזו אלא גם ממליץ עליה, אבל הפעם עשיתי טעות קלה בחישובי הציפיות. אם הייתי יודע לכל הפחות את הטון של הסרט, קהל היעד שהוא מכוון אליו או סתם כמה פרטים על העלילה מלבד הקשר כלשהו לאגדת אקסקליבר והמלך הארתור – הייתי נהנה יותר. לכן ובמקרה של הסרט הזה, שוודאי יצוץ לכל הפחות על המסך הביתי מתישהו, אני מציע לווסת ציפיות ולדעת עליו מספר דברים הכרחיים.

ראשית כל והכי חשוב, מדובר בסרט ילדים. הפרוייקטים הקודמים של קורניש שהוזכרו לעיל אמנם מרמזים על קהל יעד צעיר, אבל פחות מן הנוכחי, מה גם שמבוגרים יכולים להפיק מהם לא מעט. זאת בעוד ״הילד שיהיה מלך״ הוא מה שהיה קרוי פעם סרט לכל המשפחה, מונח שעדיין נמצא בשימוש למרות שהוא רלוונטי פחות ופחות. מה שכן, זה אומר שאפילו לא צריך להיות בן או בת נוער כדי למצוא אותו מובן ומעניין. למעשה, נדמה לי שהגיל האידיאלי לצפייה בסרט הוא זה של הגיבורים שלו, במעבר החמקמק מילדות לבגרות ומבית הספר היסודי לחטיבת הביניים.

ראש לגיבורי הסרט הוא אלכס (לואי אשבורן סרקיס), ילדון מלונדון, שאין בו שום דבר יוצא דופן או לפחות כך הוא נוטה להאמין. הוא מרבה להסתובב עם בדרס (דין צ׳אומו), שמצליח להיות יותר חנון ממנו, כך שהשניים נופלים קורבן באופן קבוע לצמד בריונים מעט מבוגר מהם בשם לאנס (טום טיילור) וקיי (ריהאנה דוריס). אלכס משתדל לא לשאול את אמו (דניס גוף) על אביו הנעדר אבל נותר סקרן לגבי זהותו, כאשר כל מה שנותר לו מהאב הוא קובץ סיפורים על המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. באחד הימים אלכס בורח מהצקות ומוצא חרב התקועה בקוביית בטון באתר בנייה נטוש, ומרגע זה כל האגדות שהוא קרא עליהן קמות לתחייה. עליו להשתמש בחרב הקסומה ובכישורי המנהיגות החבויים שלו כדי לאסוף לו חבורת אבירים משלו ולהכניע את צבא יצורי השאול של מורגנה (רבקה פרגוסון). לעזרתו מגיע, ראשית בצורת ינשוף מתעטש, מכשף רב עוצמה בשם מרלין (מגולם לסירוגין בידי אנגוס אימרי וסר פטריק סטיוארט). מכאן ואילך אנחנו בטריטוריה הלא-ממש-קלאסית של ילדים אבירים וקוסם מטורלל נגד זומבים בוערים וקוסמת אפלה, ושום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה עבור אף אחת מן הדמויות.

אגדת המלך ארתור לא מרפה ממסכי הקולנוע. רק לפני כמה שבועות ראינו סרט על גיבור מיתולוגי בשם ארתור שצריך לשלוף נשק אגדי ורב עוצמה כדי לאחד ממלכה מפוצלת. קראו לסרט הזה ״אקוומן״. גם סרטי ״קינגסמן״ של מתיו ווהן הם בעצם טוויסט על אבירי השולחן העגול, גאי ריצ׳י ניסה את כוחו בעיבוד ישיר יותר ששמו ״קינג ארתור – אגדת החרב״, ואיך אפשר לא להזכיר את העיבוד האולטימטיבי – ״מונטי פייתון והגביע הקדוש״, שראיתי שוב אחרי צפייה בסרט זה, רק כדי לגלות שהוא עדיין מקדים את זמנו. אבל ״הילד שיהיה מלך״ הוא יותר בכיוון של ״אקסקליבר״ של ג׳ון בורמן מבחינת האייטיזיות (סרט שגם בו שיחק סטיוארט, אגב), או יצירת האנימציה ״החרב באבן״ של אולפני וולט דיסני מבחינת גיל הגיבורים וקהל היעד כאחד. ברגעיו הטובים הוא משלב בין עולמנו לבין האגדה המוכרת, עם מעט הברקות מן המצופה. כשהוא נכנס למצברוח של פנטזיה-לייט והעלילה עוברת לחלק הכפרי של אנגליה, אני אישית נהנתי יותר, וכמו ב״שר הטבעות״ יצא שהסיקוונס הכי אהוב עליי קשור לעצים מהלכים ולוחמים. בשאר הזמן הסרט נוטה אל הגנרי עד בלתי מזיק, אלא אם הילדים שלכם או שלכן לא אוהבים שקופצים עליהם שדים משוריינים.

בסרטו הקודם של קורניש כבמאי, זה עם השכונה והחייזרים, הופעות המשחק פשוט עשו את הסרט. מדובר לא רק בבמאי שגילה לעולם את ג׳ון בויגה, אלא גם ידע כיצד ללכד חבורת צעירים יחדיו ולהביא את הדינמיקה הקבוצתית אל המסך באופן שיהיה אמין במידה אך גם מופרך למדי, כי בכל זאת, הם נלחמים בפלישת חוצנים חרמנים. זה אולי המקום בו האכזבה שלי היא העמוקה ביותר, שכן ״הילד שיהיה מלך״ אמנם נסמך על קאסט צעיר יותר, אבל זה לא תירוץ למחסור בהומוגניות. סרקיס ג׳וניור בהחלט ירש מכשרונו של אביו (אנדי סרקיס למקרה שלא הובן עד עכשיו), אבל כמו אביו גם הוא לא בדיוק קורץ מהחומר ממנו עשויים תפקידים ראשיים. מי שמגלם יד ימינו, צ׳אומו, הוא מסוג השחקנים-ילדים שאני לא נהנה לראות, כי הוא פשוט פולט את השורות שלו באותה אינטונציה כל הסרט. צמד הבריונים שהופכים לאבירים לא ממש מזיז שריר בפנים למרות מהלך רגשי.

אם נתקדם בגילים של השחקנים יגיע תורו של שאימרי, הגרסה הצעירה של מרלין הקוסם, גם הוא המשך של שושלת – בנה של השחקנית הוותיקה סיליה אימרי. הייתי מהמר שאביו הוא בנדיקט קאמברבץ׳ אבל גוגל קבע שזהו בנג׳מין ווית׳רו, שחקן אף הוא. כך או אחרת, מדובר על פי מדידה לא רשמית שערכתי בבחור בעל הצוואר הארוך בעולם, שממלא את המסך בקסם אישי ותעלולי זריזות ידיים משל היה קלפן, או דמות מ-״The OA״. להופעה של סטיוארט קשה לתת ציון כי הוא נמצא בסרט מעט מאוד, אבל מה שמפתיע הוא שאפשר לומר את אותו הדבר על מי שאמורה להיות הנבלית המרכזית. פרגוסון, שחקנית נהדרת, מוצאת עצמה במצב שבו אין לה המון מה לעשות עם מורגנה הנוכחת-נפקדת, שלא אתפלא אם שמה המלא הוא פאטה מורגנה. הדמות עצמה קצת הזכירה לי את שורש הרוע של הסרט ״כופר נפשה״, בעיקר כשהיא מתמזגת עם הרקע. והסרט כולו בבעיה אם המרשעת שלו היא בעצם טפט פרחוני, וכאשר היא משנה צורה זה היה למשהו שגרם לי להתגעגע לגרסת פרח הקיר שלה.

קורניש סיפר בראיונות כי הרעיון לתסריט עלה במוחו כאשר הוא בעצמו שהיה ילד, מעין חלום שהוא סוחב איתו מאז ועד שנשק לגיל 50 כשהוציא אותו סוף סוף לפועל. יש בכך משהו ספק מדכא, כיוון שהסרט עוסק באנגליה בדלנית ומפולגת שגיבורי הסרט מבקשים לאחד, מסר שללא ספק עדיין רלוונטי להיום (שיעול, ברקזיט, שיעול) כמה וכמה עשורים אחרי שקורניש סיים להתבגר בבריטניה של מרגרט תאצ׳ר. אולם, וזה דבר נוסף שחשוב להזכיר לגבי ״הילד שיהיה מלך״, מדובר בסרט מתוק בעל מסרים אופטימיים: לקיחת גורלך בידיך והתיידדות עם אויביך, יחד רוח נעורים של קולנוע אייטיז שכבר הזכרתי לעיל. בעיניי זה שילוב מהסוג שאם הייתי רואה בילדותי היה הופך לאחד מהסרטים האלה שרצו שוב ושוב במכשיר הווידאו. אז אני לא בטוח שהסלון הביתי הוא בכל זאת המקום המתאים יותר לצפות בסרט ולא נגיד אולם הקולנוע, אבל בהתחשב בכך שזה כנראה מה שיסדרו לקהל הישראלי אני בכל זאת מציע לתת לו הזדמנות. במיוחד אם אתם או אתן ילדות וילדים חובבי אגדות שאין להם או להן בעיה לפחד לפעמים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.