• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

"קינגסמן: מעגל הזהב", סקירה

28 בספטמבר 2017 מאת לירון סיני

מה יותר מתסכל מטריילר שעושה ספוילר לסרט שכל כך ציפית לראות? טריילר שבדיעבד מתברר כגרסה הרבה יותר טובה, בזמן שהיצירה המלאה מאכזבת, ארוכה מדי, עם הומור נמוך מדי ועלילה לא קוהרנטית ולא בקטע מודע לעצמו. כאן למעשה יכולה להסתיים הסקירה של "קינגסמן: מעגל הזהב" (Kingsman: The Golden Circle). ניתן לסכם שסרט ההמשך בבימוי מת'יו ווהן איבד את האלגנטיות הבועטת של הסרט הראשון, וההתרחבות הגאוגרפית והתרבותית רק גרמה לו ללכת לאיבוד.

ובכל זאת, אפשר לנסות ולפרט מה השתבש, דווקא בגלל ש"קינגסמן" הראשון היה בעיניי בידור מהנה במיוחד. גם הפעם אמונים על התסריט ווהן יחד עם ג'יין גולדמן, שמתבסס על קומיקס שיצרו מארק מילאר ודייב גיבונס. מסיפור הפיכתו של אגסי (טארון אגרטון) מנער פרחחי לסוכן חשאי מלכותי, התקדמנו ועכשיו העלילה אמורה להתמקד בפרק הבא, שהוא גדול יותר, מרהיב יותר, חוצה יבשות ומשודרג על ידי בוקרים ועוד שחקנים מוערכים וכריזמטיים מכל הגילאים. אחרי שהארי (קולין פירת') חוסל בסרט הקודם, אגסי נותר בסרט הזה בודד במערכה פי כמה, כאשר ארגון פשע מסתורי לכאורה בשם "מעגל הזהב" מחסל את כל אנשי המלך למעט אגסי ומרלין (מארק סטרונג). נניח לרגע לכך שאין שום היגיון בנרטיב הזה, ושאם הארגון השכיל לחסל בכזו קלות את כל הסוכנות החשאית, כולל שליחת טילים אליהם הביתה, הוא יכול היה לבצע איזה וידוא הריגה קטן כמה ימים לאחר מכן והסרט היה נגמר. בואו נדבר על מה שקורה באמריקה, ועל שלושה סרטים עדכניים אחרים שלא מותירים ל"קינגסמן: מעגל הזהב" שום סיכוי להיראות טוב.

כדי להגיע לחוף מבטחים ולנסות להתארגן מחדש, אגסי ומרלין טסים לארצות הברית, בעקבות הרמז שמחכה להם בכספת שפותחים רק במקרי חירום. הרמז הוא וויסקי אמריקאי שמיוצר במזקקה שבה יש סוכנות חשאית מקבילה – רק שאת המטרייה והחליפות מחליפים לאסו, אלכוהול וכובעי בוקרים. אנשי הסוכנות החשאית האמריקאית גם מספקת לסוכנים שלה שמות של משקאות וכך אנחנו מתוודעים לטקילה (צ'נינג טייטום שלא מקבל די זמן מסך ובאופן כללי מיותר לחלוטין בסרט, וחבל), וויסקי (פדרו פסקל מ"נרקוס" ו"משחקי הכס") שמצטרף לבריטים כדי לסייע להם, ג'ינג'ר (האלי ברי) – המקבילה של מרלין כאשת הטכנולוגיה והגאדג'טים, וצ'אמפ (ג'ף ברידג'ס). במבטאים דרומיים מוגזמים ומחוות מופרכות של אמריקנה הם מציעים את שירותיהם לבריטים המאופקים מיד לאחר איחוד מרגש עם הארי שסובל ממשבר זהות אחרי שהוא למעשה לא מת, ואנחנו אמורים ליהנות מקומדיית אקשן פרועה במתכוון, שלא חוסכת בדם, יזע וצליפות שוט כדי להצחיק ולזעזע.

על החלק המזעזע אמורה להיות אמונה פופי (ג'וליאן מור) – פסיכופתית עם פטיש לשנות ה-50 שהיא גם סוחרת סמים גדולה שמחזיקה את אלטון ג'ון (בכבודו ובעצמו) כבן ערובה שינעים לה את הזמן. היא מתחבאת במעמקי ג'ונגל ומגלגלת עסקאות סמים בכל העולם ומספקת אותם בכל הסוגים, מקלים ועד כבדים. היא חייכנית להטריד, אבל לא מהססת לטחון (פשוטו כמשמעו) עובדים לא ממושמעים במטחנת בשר ענקית ולהכין מהם המבורגר. היא התברכה גם בשני כלבים-רובוטים קטלניים אבל מה שחסר לה הוא הכרה ומעמד חוקי. נמאס לה להיות אנונימית ולכן היא רוקחת מזימה זדונית שתיאלץ את ארצות הברית ולאחריה את העולם כולו להפוך סמים, את כל הסמים, לחוקיים.

בהתחלה הסתמן כיוון שבו הסרט מנסה להעביר מסר לטובת לגליזציה של סמים קלים, כאשר יש כמה הערות על כך שאלכוהול חוקי וסמים לא. אבל מהר מאוד מתברר שהוא יכול היה לתפקד בקלות כמו סרט הסברה ארוך של אל-סם, כשהיחס בו זהה בגדול לכלל הסמים כאל גורם מסכן חיים בתוך המציאות של הסרט, וכאשר אף דמות לא מבצעת הבדלה ביניהם וכל הגיבורים החיוביים שלנו לא משתמשים בהם חלילה, אבל בהחלט שותים, והרבה, לפני כמעט כל ביצוע משימה.
אבל בואו נאמר שלא באנו להעביר מסרים ביקורתיים. באנו ליהנות. ובכן, גם כאן יש לסרט כמה קשיים. מור עושה מה שהיא יכולה עם הדמות שניתנה לה, מה שאומר שהיא עושה בדיוק את אותו הדבר, באותו טון דיבור ועם בערך שתי הבעות פנים לאורך כל הסרט, ולא משנה באיזו סוג של סצנה היא נמצאת. התוצאה תלושה למדי, לא מבעיתה וגם לא ממש מאיימת. בכלל, אנשי הארגון שלה הם יותר לא יוצלחים מאשר נבלים. אלטון ג'ון הוא תוספת חביבה, אבל גם השימוש בו חוזר על עצמו בתצורות שונות שוב ושוב. עוד משהו שחוזר על עצמו, גם מפיו של הזמר, הם בדיחות ה"כניסה האחורית" שהצלחתי להדחיק מסופו של הסרט הקודם. הבנו, מין אנאלי הוא עדיין סוג של טאבו ועם זאת מאוד נחשק. האם זה באמת עד כדי כך מביך שעצם האזכור של אותה בדיחה באותו ניסוח אמור לגרום לנו לפרצי צחקוקים בלתי נשלטים? אולי. ואולי זו סתם עצלנות תסריטאית קצת סרת טעם. ואם כבר בטעם רע עסקינן, בת הזוג של אגסי היא גם נסיכה לחוצת חתונה וגם עלמה במצוקה, מין רדוקציה בנאלית כזו של נשים בקולנוע. האישה הנוספת שיש בסרט היא חברה בוגדנית שאגסי צריך לתחוב לה אצבע, סליחה על הבוטות, על מנת לשתול בגופה מכשיר מעקב. הסצנה הנ"ל כוללת קלוז אפ נמוך ביותר שמבהיר שהמשימה הצליחה. לצידן יש לנו את פופי המופרעת ואת ג'ינג'ר שלא עושה יותר מדי.

הסרט כולל עוד שלושה אלמנטים שאמורים להיות נקודות החוזק שלו, אבל עובדים לרעתו בסופו של דבר – כי הם גוררים השוואות בלתי נמנעות שלא מחמיאות לו. הראשון והבעייתי מכולם הוא שהקינגסמן הם מעין טייק פארודי עדכני על ג'יימס בונד. זה עבד לא רע בכלל בסרט הראשון, עם יותר חוצפה, הומור ואלימות מאשר 007 היה מעז להכניס בסרט שלו. אבל משום מה בסרט החדש כל האלגנטיות נעלמה, ונשארו רק הסטראוטיפים עצמם. ואם כבר מחפשים טייק טוב על ג'יימס בונד, יש בסביבה את סרטי ג'ון וויק, ובמיוחד "ג'ון וויק 2" שיכול לעשות ל"קינגסמן" בית ספר בצילום, בעריכת מכות ובבניית עולם של ארגון חשאי ששואב אלמנטים מבונד והופך אותו על פיו. משהו בסצנות המכות ב"קינגסמן" כבר לא עובד ומרשים כבעבר, אולי כי קצת נמאס לראות בולט-טיים גנרי כשיש חזרה לסיקוונסים של מאבק שנראים הרבה יותר ריאליסטיים בסגנון שלהם היום.

הנקודה השנייה היא השימוש בדמויות עם מבטא דרומי כבד ובשיר המעיק "קאנטרי רואדס". כאן הוא מככב במה שאמורה להיות סצנת השיא של הסרט, כשהוא מושר על ידי מרלין. זה נחמד, אבל זה גם הסרט השלישי (!) השנה שעושה שימוש בשיר הזה. שמענו אותו גם ב"הנוסע השמיני: קובננט" בתור לחן רדוף ומבשר רעות וגם ב"לוגאן לאקי" שם נעשה בו שימוש דביק במתכוון ומשובח. נעשה באותו סרט גם שימוש חכם וביקורתי בקלישאות של דמויות מדרום ארצות הברית – כך שגם המשבצת הזו כבר נתפסה כראוי השנה והיא גורמת לבוקרים של "קינגסמן" להחוויר. המצב מחמיר כשכבר ידוע לנו אלו מטעמים טייטום יודע לחלץ מדמות מהארכיטיפ הנ"ל, ולכן היעדר השימוש בו בולט עוד יותר. ולא, סצנה שבה הוא רוקד במגפיים ובגדים צמודים לא מספיקה. ראינו מה הוא יודע לעשות בסרטי "מג'יק מייק" וזה הרבה יותר מרשים.

נקודה אחרונה היא סצנת הפתיחה של הסרט. זה קצת לא הוגן להתאכזב מסצנת מרדף מכוניות – הרי זה משהו סטנדרטי בכל סרט אקשן טוב כמעט, ולאף סרט אין עליו בעלות. גם שילוב של מוזיקה, משהו אנרגטי, והמון פירואטים של הדמות הראשית בזמן שהיא נתלית מדלתות מתעופפות ושורדת תאונות שהיו אמורות להרוג אותה זה משהו לגיטימי. אבל ממש לא מזמן יצא "בייבי דרייבר", ועל אף שהוא לא חף מפגמים, סצנת הפתיחה שלו היא אחד הדברים הכי טובים מבחינת עריכה וקצב שנראו על מסך הקולנוע. הוא פשוט גורם לניסיונות אחרים להיות נטולות ריגוש. ואם כבר לייצר גיבור עם יכולות הישרדות לא הגיוניות בעליל, את ג'ון וויק דורסים כמה פעמים והוא ממשיך ללכת. אגסי, עם כל החינניות שבו, לא מצליח להרשים באמת הפעם.

יש בסרט כמה רגעים מבדרים פה ושם, וכן מדובר בלקט של שחקנים משובחים, אבל משהו בו נותר מתאמץ, סבוך ולא מתחבר עד הסוף. יש כמה סיפורי רקע של דמויות, במיוחד הארי ו-וויסקי, שמסומנות ולא מתפתחות בצורה מעניינת, בזמן שהעלילה הראשית של הסרט מנסה להיות גדולה מדי. בשורה התחתונה, כשיש בסרט קטע שבו רואים את סצנת פיצוץ הראשים מהסרט הקודם ואגסי אומר "כמה מעולה זה היה!" לא נותר אלא להסכים, ולקוות שאם נראה עוד קינגסמנים, הם יהיו בקנה מידה חצוף, קטן וחכם יותר שוב.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.