• אוסקר 2018/19: רשימת המועמדים המלאה
  • אליטה: מלאך קרב
  • ״קולט״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אליטה: מלאך קרב״ של רודריגז וקמרון
  • הכהנים הגדולים: פרק בונוס על צמד סרטים קצרים
  • אוסקר 2018/19: פרסי השחקן הראשי ושחקן המשנה
  • אוסקר 2018/19: השחקנית הראשית ושחקנית המשנה
  • ״מרדף קר״, סקירה
  • ״ציפור בשחקים״, סקירת נטפליקס
  • ״מים שקטים״, סקירה
  • (?)חזרה אל 1939 - השנה הגדולה בתולדות הוליווד
  • ?אולי די עם ההגדרה ״היקום הקולנועי של די.סי.״
  • ״מסור חשמלי מקטיפה״, סקירת נטפליקס
  • המועדפת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת פברואר 2019
  • אוסקר 2018/19: דירוג כל המועמדים לסרט הטוב ביותר

״מרי מלכת הסקוטים״, סקירה

17 בינואר 2019 מאת עופר ליברגל

ייתכן והמונח "סרט אוסקר טיפוסי" הוא לחלוטין לא רלוונטי בימינו. בעבר, דרמה אודות החיים הפרטים של שליטי בריטניה בכיכובן של שחקניות מוערכת ופופולריות, שרק לפני שנה היו מועמדות לפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר, הייתה נתפסת מראש כסרט שיש לפחות לדבר עליו כעל אופציה לפרס. אולם, דומה כי עוד בטרם מישהו צפה ב״מרי מלכת הסקוטים״ (Mary Queen of Scots) הסרט כבר נראה לא רלוונטי למירוץ. התגובות הפושרות ליצירה לאחר שנצפתה, רק חיזקו את המגמה הזו. כנראה שסרט תלבושות הוא כבר לא מתכון לאיכות ויתרה מכך, ייתכן שזה גם משהו שהקהל לא באמת מעוניין לראות.

לזכותם של יוצרי הסרט, הבמאית ג'וזי רורק והתסריטאי בו ווילימון, יש לציין כי הם ניסו להתאים את הסרט לעידן הנוכחי בכמה דרכים. עצם הבחירה בתסריטאי אמריקאי המתמחה בכתיבה אודות תככים פוליטיים ("משחקי שלטון", "בית הקלפים"), לסרט על שתי מלכות ידועת בתקופה סוערת באי הבריטי שהיה מפולג לממלכות שונות במאה ה-16 – מבטיחה מבט רענן על הז'אנר שנחשב בריטי. כך גם גם הבחירה בבמאית בעלת רקע מגוון בתיאטרון, אך ללא ניסיון קולנועי. גם בתקופה בה אנשים לא ממש רעבים לסרטים היסטוריים על אצולה או מלוכה, ניתן עדיין לרענן דברים בז'אנר.

אלא שלנגד יוצרי הסרט עומד סרט אחר, שהצליח לעשות בדיוק את זה – ובצורה טובה ביותר. ״המועדפת״ בבימוי יורגוס לנתימוס טרם הוקרן בארץ (הוא יגיע בסוף החודש) אך זוכה להערכה וסוחף פרסים בחו"ל, תוך שהוא מבצע בדרכו את כל מה שסרט זה ניסה לעשות מבחינת רענון הסוגה, קריאה מחדש של ההיסטוריה, והכנסת עניין של ממש לסיפור על השליטה בבית המלוכה. בהשוואה לסרטו של לנתימוס, כל מה ש״מרי מלכת הסקוטים״ נראה מיושן ולא רלוונטי, אף על פי שיש בו כמה דברים שראויים להערכה, בצד כישלונות גדולים.

למי שפחות בקיא בתולדות האי הבריטי ולא צפה בסדרת הטלוויזיה ״ממלכה״ שיצאה בשנים האחרונות ועסקה באותן דמויות, קצת רקע היסטורי. מרי סטויארט מלכת הסקוטים נולדה ב-1542. אביה, ג'יימס החמישי, מת באותו שבוע בו נולדה, מה שהפך אותה ליורשת הכס בסקוטלנד ולמעשה למלכה, אם כי אמה ניהלה את המדינה בפועל עקב גילה. חשוב לא פחות: סבא-רבא של מרי היה הנרי השביעי, מלך אנגליה, מה שהעניק לה לכאורה טענה לגיטימית גם על מלכות זו, בעיקר בעוד צאצאיו של הנרי ה-8 מרובה הנשים היו מצויים מאבקים דתיים ופוליטיים שהובילו בסופו של דבר למלוכה של המלכה אליזבת'. מרי מלכת הסקוטים עברה לחיות בצרפת עוד בתור ילדה ובתור נערה התחתנה עם יורש העצר הצרפתי, מי שיהיה פרנסואה השני מלך צרפת זמן קצר לאחר חתונתם. אך אותו מלך מת עוד בטרם מלאו למרי 18.

ב-1560 מרי שבה מצרפת אל מולדתה על מנת לתבוע את כס המלוכה השייך לה ולהתחיל למלוך. בנקודה זו הסרט מתחיל והוא עוקב אחריה לאורך כמעט עשור. בשנים בהם מרי חייתה בצרפת, סקוטלנד הפכה לפרוטסטנטית יותר בעוד מרי עצמה נותרה קתולית, מה שגרם לתסיסה נגדה. כמו כן, בפוליטיקה המאוד גברית לא אהבו לראות נשים מנהיגות והמלוכה הן של מרי והן של אליזבת' באנגליה עמדה תמידית בפני סכנת מרד. בנוסף, אליזבת' חששה מן הזכות של מרי לכתר ויזמה תמיכה במרידות נגדה. במקביל היו מספר שמועות על מזימות של מרי להדחת אליזבת' למרות שבאופן רשמי היא רק ביקשה ממנה להכיר בה או בצאצאיה כיורשים לאחר מותה. התקווה לירושה גדלה עם נישואיה של מרי ללורד דרנלי, בן דודה שהקשר עמו חיזק את הטענה של בנם המשותף לכתר המשולש (אנגליה שלטה אז בווילס ואירלנד). עד כאן שיעור היסטוריה לא מדויק.

הגישה של יוצרי הסרט הנוכחי היא קריאה מחדש של ההיסטוריה ברוח הזמנים בהם אנו חיים, תוך ההדגשה של היותן של מרי ואליזבת' קורבנות של השליטה הגברית בפוליטיקה, תככים שלא אפשרו להן לשמור על השלטון ולקיים במקביל חיים פרטיים, וסטנדרטיים כפולים שהוקיעו את מרי כנואפת אף על פי שבגידות של מלכים גברים באותה תקופה היו דבר נפוץ מאוד. זה נעשה בין היתר על ידי ניסיון לייצר הערצה הדדית ואחווה נשית בין שתי המלכות. עניין קצת בעייתי מכיוון שכל אחת מהן חששה כי השנייה מנסה להרוג אותה, ולא בלי בסיס. לכן, יש משהו לא אמין רוב הזמן באופן בו הסרט מנסה לתאר את המניעים של הדמויות בכל הקשור לניסיונות הפיוס.

לעומת זאת, היכולת של אליזבת' בסופו של דבר לגרום ליועצים שלה לכבד אותה, מול חוסר היכולת של מרי למצוא בני ברית של ממש בחצר המלוכה שלה, עובדים טוב יותר בסרט. עוד דבר שעובר בצורה יפה הוא העיסוק במיניות לא כרכילות ,אלא כדבר מורכב גם במשפחת המלוכה בה כל הנישואין או היעדרם הם החלטה של שיקולים פוליטיים ולא של בחירות לב. הסרט דן באין-אונות, בהומוסקסואליות, ואחת מן הסצנות הכי טובות בו מבחינתי מתארת הנאה מאקט מיני שהייתה, על פי הסרט, דבר נדיר בחייה של מרי.

הנכס הגדול ביותר של כל סרט תלבושות שמכבד את עצמו, מלבד התלבושות, הוא היכולת של צוות השחקנים הבריטי המשובח. זה גם הדבר הטוב ביותר בסרט הנוכחי, אם כי שתי השחקניות הראשיות אינן סקוטיות או אנגליות. את מרי מגלמת סירשה רונן, שאין דבר שאינה מסוגלת לעשות בצורה אמינה, כולל לדבר בצרפתית בחלק הראשון של הסרט בהתאם לשפה בה מרי דיברה במציאות. לכאורה, הכניסה לסרט תקופתי ואימוץ מבטא סקוטי-צרפתי אמור להיות אתגר עבור רונן האירית, אך הסרט מתאר את דמותה של מרי כמי שתמיד עושה את המעשה הנכון בעיניים של 2018. הוא כמעט ולא מעמיד אותה בפני דילמה מהותית או בסצנה בה היא צריכה להפגין אמביוולנטיות. לכן, הרגעים היותר מעניינים של השחקנית הם בסצנות עם מי שיהיה בעלה השני, לורד דרנלי בגילומו של ג'ק לאודן, שבולט בקאסט יותר משמות ידועים יותר כמו גאי פירס או דיוויד טננט.

אולם, מי שמקבלת יותר סצנות מעניינות היא מרגו רובי האוסטרלית בתור המלכה אליזבת'. לדמותה שלה יש פחות זמן מסך והרבה רגשות להעביר כמעט בכל סצנה. רוב הזמן רובי עומדת במשימה היטב, אף על פי שהתסריט דורש ממנה להיות מעורבת גם בכמה רגעים מעוררי גיחוך – בעיקר סצנה בה היא מדמה חזותית הריון בעוד היא מבינה כי תישאר רווקה ולא תלד, בעודה מעמידה את המשך שלטונה כעדיפות עליונה. הסרט נע לעבר הרגע בו שתי השחקניות הצעירות ייפגשו ולפחות עבורי הרגע הזה לא אכזב – הוא היה מעניין מבחינה קולנועית בעוד מאבק הכוח מקבל גם ביטוי חזותי.

אלא שעד לרגע המפגש המוצלח הזה צריך לעבור לא מעט רגעים בסרט שמנסה לכסות עשור מרובה תהפוכות בשעתיים. פרק הזמן הזה לא מאפשר לסרט להעמיק יותר מדי, בשום נושא כמעט, ולכן הוא מרגיש לפעמים כמו הרצאה בהיסטוריה או סמינר בלימודי מגדר, אך לא כדרמה. בסופו של דבר הוא מציע מעט מדי חשיבה מקורית ולמרות הרצון שלו להראות נקודת מבט חדשה על העבר, יש בו משהו שנותר מיושן ושמרני. לא מדובר באסון מוחלט, אבל בהחלט בפספוס ובסרט שייזכר רק כתחנה בדרך בקריירה של שתי שחקניות מעניינות שעשו ועוד יעשו סרטים טובים ומצליחים יותר.

תגובות

  1. Patrick Murray הגיב:

    ממתין בציפיה לסקירה על המועדפת לכשייצא בישראל. ראיתי שבוע שעבר בלונדון. לא זוכר מתי נהניתי כל כך בקולנוע.

    1. אתה יכול בינתיים לקרוא את הדיווח שלי על הסרט מימי פסטיבל ונציה – http://srita.net/2018/08/31/venice_2018_2nd_report/

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.