סיכום 2017: עשרת אנשי ונשות השנה בקולנוע
27 בדצמבר 2017 מאת מערכת סריטהאחרי שחשפנו אתמול את סרטי השנה של סריטה, הצבענו על כל הטוב והרע בסיכומים אישיים (של אור, עופר, לירון ואורון) ואפילו ליקטנו את המפחידים ואת הגרועים שבסרטי 2017, הסיכום המשותף האחרון שלנו מתמקד בעשרת הנשים והאנשים שעשו לנו את השנה. זו מסורת מאז השנה השנייה של הבלוג, בה אנחנו מצדיעים לא רק לקולנוע אלא גם לאלו שעושים, מדברים וחוגגים אותו.
הפעם יצאה לנו רשימה שמחולק חצי-חצי בין גברים ונשים, עם שובר שיוויון משמעותי שעמו גם נפתח, וגם חצי-חצי בין במאים/במאיות וכל השאר. יותר בפירוט, יש לנו שלוש במאיות, שני במאים, צמד מנהלי חברות, שחקנית, יושב ראש אקדמיה והיסטוריונית קולנוע. בסיום יקבלו מקום עוד כמה וכמה אושיות שהיו יכולות להיכלל ברשימה, אבל גם כאן מה לעשות שיש לנו רק עשרה מקומות לא מדורגים (מילא לדרג סרטים, אבל בני אדם? לא אצלנו). אבל לפני הכל, ומעל לכל רשימה, יש קבוצה לא קטנה של נשים (וגם גברים) שתבעו בעלות על 2017 בחודשים האחרונים וראויות למקום מיוחד משלהן בפוסט הזה.
מהדורות קודמות, אם כבר שכחתם:
אנשי ונשות שנת 2016
אנשי ונשות שנת 2015
אנשי ונשות שנת 2014
אנשי ונשות שנת 2013
אנשי ונשות שנת 2012
אנשי ואשת שנת 2011
עשרת אנשי ונשות השנה + מקום של כבוד שאי אפשר בלעדיו
הנשים שסירבו להמשיך לשתוק
כשהתלבטנו בבחירת אנשי השנה הייתה תמימות דעים לגבי נוכחות של מישהי שתייצג את הטלטלה שעוברת על הוליווד ועל העולם המערבי בכלל. מהר מאוד הסכמנו שהיא לא צריכה להיות מדורגת באף מספר, משתי סיבות עיקריות. קודם כל, גם אם אנחנו לוקחים את סיכומי השנה שלנו מאוד ברצינות, יש בדירוג סוג של חדווה היתולית. השינוי שעושות שהנשים (והגברים) שחשפו את ההטרדות, הניצול והתקיפות המיניות שעברו, הוא משהו שנמצא מחוץ לכל דירוג מבחינתנו. החשיבות שלו היא ברורה ולא צריכה לעמוד למדידה או השוואה.
הסיבה השנייה היא שאותו השינוי והדיון שמתנהלים בעקבותיו מתרחשים בהיקף רחב הרבה מעבר לגבולות תעשיית הקולנוע. אלו גם הנשים שחשפו את הארווי וויינשטיין, וגם כל מי שמדברת או מדבר עכשיו, בכל תחום. לכן, אין כאן שם של אישה אחת. ניסינו לכמה רגעים לבחור מישהי, אבל הבנו שאם נעשה את זה ניכנס בדיוק לדיון שלא נכון לנהל. זו תנועה משותפת ומבורכת, גם אם היא מציפה, שמעלה התנהגויות אלימות אל פני השטח. לכן בחרנו לציין את כולן, להביע את ההערכה שלנו ואת התקווה שהנה, היחס למקרים כאלו ומאזן הכוחות שאפשר אותם הולכים להשתנות – סוף סוף.
פאטי ג'נקינס
במאית: "וודר וומן"
בעולם מושלם המגדר של יוצרים לא ישנה, כי יהיה ייצוג הולם לכולם. בעולם שבו אנחנו חיים, העובדה שפאטי ג'נקינס ו-וונדר וומן שלה הן המושיעות הגדולות של היקום הקולנועי הקודר והמקרטע של DC – משנה מאוד. ג'נקינס אמנם מוערכת כבר בזכות "מונסטר", אבל שבירת השיאים של ״וונדר וומן״ היא כבר ליגה אחרת. זה לא רק סרט גיבורי על מבוסס קומיקס הראשון שאישה מביימת. הוא גם בין עשרת הסרטים המצליחים ביותר קופתית ל-2017, עם הצלחה קופתית של 821 מיליון דולרים ברחבי העולם. לא מדובר ביצירה קולנועית חפה מפגמים, כן מדובר בנקודת ציון משמעותית עם רול מודל ישנה בגלגול חדש שזוכה לפרגון חוצה גילאים. ההצלחה של ג'נקינס נותנת דחיפה בכיוון הנכון גם ליקום הקולנועי של DC, וגם לבמאיות וקולנועניות בכלל. את הסרט הבא שיתמקד בדיאנה היא תביים בשכר של 7-9 מיליון דולרים, השכר הגבוה ביותר אי פעם לבמאית אישה. היא התקדים שעושה עוד סדק בתקרת הזכוכית שבימאיות וקולנועניות עדיין פועלות תחתיה.
ואפרופו הרול מודל, אנחנו מסכימים שזו גם ה-שנה של גל גדות, פשוט היינו בין הראשונים לזהות וכבר בחרנו בה לאחת מאנשי ונשות השנה שלנו עוד בשנה שעברה.
מוש דנון
מפיק: ״משפחה״, יו"ר האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה
אנחנו לא חוסכים ביקורת מהאקדמיה כשצריך, וכולנו מסכימים שישנה דרך ארוכה עד שפרסי האופיר יממשו את הפוטצניאל שלהם להיות חגיגת קולנוע ישראלי אמיתית, אבל השנה לא יכולנו שלא להעריך את פעולותיו של יו"ר האקדמיה (תפקיד המבוצע בהתנדבות), על אף שגם אלו התקבלו בהתנגדות גדולה מכל הצדדים.
אחרי כמה שנים בהן האופיר הפך להיות קרקס, ב-2017 דנון החליט שמספיק זה מספיק, ולאחר משא ומתן עם שרת התרבות והספורט, החליט שלא לתת לה – או לכל פוליטיקאי לצורך העניין – לנצל את במת הטקס כדי לקושש קולות ולצבור כוח פופוליסטי על חשבון היוצרים. גם כאשר סנדקי הקולנוע הישראלי החליטו להחרים את הטקס בעקבות האקט של דנון, זה לא גרם לו לסגת. כל כך מעט מאנשי התעשייה הישראלית נוקטים עמדה כשצריך, שאנחנו חייבים לברך על דנון השנה, גם אם בטח חלקכם לא תראו אתנו עין בעין.
הדרך עוד ארוכה עד שהאקדמיה תממש את מלא היכולת שלה כגוף חשוב לקולנוע הישראלי, אבל דנון גורם לנו להרגיש שאנחנו בדרך הנכונה. רק שלא ידחו בעוד שנה את חוק הסרטים המופצים של האופיר.
ג'ון הודג'ס
מייסד ומנהל אומנותי: A24
הודג'ס בעצם עומד פה לצדם של שניים נוספים, דיויד פנקל ודניאל כץ, יחד הקימו את חברת ההפצה וההפקה A24. הוא נותר לבדו במשבצת גם כי אנחנו חוסכים מקום, וגם מכיוון שתחקיר שעשינו הבליט את הודג'ס מחבריו בעיקר בתחום החשיבה האומנותית מאחורי החברה.
יתכן והשם A24 לא אומר לכם הרבה, אבל זהו הבית שהביא למימוש כמה מהסרטים הכי נפלאים, יוצאי דופן, חשובים וטובים שראינו השנה ביניהם: "להרוג אייל קדוש", "פרויקט פלורידה", "ליידי בירד", "גוד טיים", "מנשה", "סיפור רפאים", "להישען על פיט", "זה בא בלילה", "נשות המאה ה-20", "אואזיס: סופרסוניק", וכמובן "אור ירח" שלקח את האוסקר האחרון. קשה לחשוב על גוף עבודה מרשים יותר שכל כך עיצב את השנה החולפת, מה גם שכפי הידוע לנו אין נגדו תלונות להטרדה מינית, ואנחנו יודעים כמה זה יוצא דופן.
ריד הסטינגס
מנכ"ל ומייסד שותף: נטפליקס
אם היינו צריכים לסכם את השנה במילה בודדת, יכול מאוד להיות שהיא הייתה ״נטפליקס״. חברת שירותי הסטרימינג אמנם קיימת כבר כמה עשורים, אבל את 2017 היא פתחה בסערה ומשם רק המשיכה לדהור קדימה. בפסטיבל סאנדנס, יחד עם ענקית התוכן אמאזון, נטפליקס של ריד הסטינגס שינתה את חוקי המשחק ורכשה לעצמה במהירות ובסכומי עתק יחסית לשוק העצמאי סרטים שפתאום זכו להיות מופצים ל-100 מיליון המינויים שלה ברחבי תבל. אחר כך הגיעו לא רק מועמדויות היסטוריות לאוסקר, אלא גם זכייה, אמנם בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר – אבל גם רומא לא נבנתה ביום. קצת לפני אמצע השנה הגיע תורו של פסטיבל קאן עם שני סרטים בתחרות הרשמית (״אוקג׳ה״ ו״סיפורי מאירוביץ׳״) ואי-כניעה של הסטינגס ושותפיו מול נסיונות ההפחדה של הפלגים השמרניים. אל עונת הפרסים הנוכחית נטפליקס מגיעה עם לפחות שחקן אחד חזק, ״פרחים בבוץ״, ואולי גם באקדמיה האמריקאית לקולנוע ייאלצו בקרוב לקבל את פני הקידמה. גם בישראל נדמה שזו השנה שבה נטפליקס הכתה שורש, הרבה בזכות ממשק ותרגומים בעברית שתפסו תאוצה, ואולי תנער מעט את התחרות בשוק הסרטים המקוון. אבל יותר מכל, אנחנו מודים להסטינגס וחברת ההפקות שלו על ההשקעה ביצירות חדשות של בונג ג׳ון הו, דייויד פינצ׳ר, נואה באומבך, מייק פלאנגן, אנג׳לינה ג׳ולי, וגם פיט טראוויס, אדם ווינגארד ועוד הרבה יוצרות ויוצרים שחביבים על סריטה. לא רק על התמיכה שאולי לא היו מקבלים במקום אחר, אלא גם על האפשרות לצפות בסרטים שלהם באותו היום כמו כל שאר העולם, ובנוחות הסלון הביתי.
אנייס וארדה
במאית: "אנשים ומקומות"
הקריירה הקולנועית של אנייס ורדה החלה באמצע שנות החמישים, כפי שסקרנו בימיו הראשונים של הבלוג. דומה כי בגיל 89, היא מצויה בשיא הפופולריות שלה, עם זכייה באוסקר על מפעל חיים וחשיפה רחבה של סרטיה הישנים, שאף פעם לא היו להיטים, בארה"ב. אבל גם בשלב בו הראייה שלה נחלשת מאוד, היא מביטה רק קדימה וחברה אל JR ליצירת ״אנשים ומקומות״, הלהיט התיעודי המפתיע של השנה בעולם ובארץ. לכאורה, סרט על פרויקטי אמנות ברחבי צפון צרפת לא אמור לעורר יותר מדי עניין, אבל החום של ורדה וההברקות הקולנועית שלה הופכת את הסרט למשהו שונה לגמרי. באחד מן הרגעים בסרט, היא שרה יחד עם שיר הדיסקו ״Ring My Bell״, ברגע אחר JR מריץ את כסא הגלגלים שלה ברחבי הלובר – בעודה מתעדת גם את פגעי הגיל על גופה, היא מוסיפה להפנות את פנייה לחגיגות וליצירה. מומלץ גם לעקוב אחריה באינסטגרם.
מייסלון חמוד
במאית, תסריטאית ומלהקת: "לא פה לא שם"
הלהיט הישראלי הראשון של השנה האזרחית הזו היה "לא פה לא שם", וככל שהמשיכה 2017 רק התבצר במעמדו כאחד הסרטים הישראלים הטובים והבולטים ביותר של השנה. הקול שחמוד הביאה לסרטה הראשון והאנרגיה שהתפוצצה מהמסך, נתנו פייט להרבה מאוד סרטים זרים עם תקציב משולש מזה. וכן, אין ספק שהיה מרגש לראות במאית ערבייה (בהקשר הזה אפשר לשלוח גם הצדעה למהא חאג' של "עניינים אישיים" הנהדר) פותחת את הקנבס של הקולנוע הישראלי, מראה לנו שיש עוד כל כך הרבה סיפורים שכדאי לספר, וכל כך הרבה דרכים לספר אותם. בסופו של דבר הסרט היה אחד מהבודדים השנה שהצליח להשיג את אפקט המשולש של הצלחה בפסטיבלים עולמיים, הצלחה אצל הקהל המקומי והצלחה בפרסי האופיר, ושבר לא מעט תקרות זכוכית שכבר התרגלנו מדי לקיומן.
קרינה לונגוורת'
מפיקה, כותבת ומגישה: הפודקאסט "You Must Remember This"
היסטוריונית הקולנוע והמבקרת בעבר קורינה לונגוורת' החלה את הפודקאסט המעמיק והמרתק שלה על תולדות הוליווד כבר ב-2014, אבל דומה כי השנה היא העמיקה יותר בחקירת פן נסתר וסודי בהיסטוריה של הוליווד. בתחילת השנה היא שיחררה עונה המוקדשת ל"בלונדיניות מתות" ודרך סיפורים של 11 נשים – מכוכבות ענק לשחקניות נשכחות וכולל במאית של סרט מבריק אחד בלבד – הראתה איך הוליווד התייחסה לאורך כל ההיסטוריה שלה לנשים מוכשרת קודם כל על בסיס המיניות שלהן. מבלי לומר דברים בצורה מפורשת או אפילו חד משמעית, היא הציגה את רוב מקרי המוות המוקדם של הנשים כמשהו שנבע מן הקיפוח. בהמשך לקחה סיפור של בלונדינית מתה נוספת, ג'ין סיברג, וכרחה אותו בסיפור של ג'יין פונדה שהצליחה לשרוד ולחיות, למרות שהמעבר של שתיהן מסמל מין לפעיליות פוליטית יכול היה להסתיים בצורה הפוכה בכל אחד מן המקרים.
כל זה קרה לפני התחלת החשיפות על ההטרדות והתקיפות המיניות בהוליווד, ומי שהקשיב לכל פרקי הפודקאסט בטח לא הופתע מן החשיפות וכנראה גם לא יסתכל על סרטים הוליוודים מכל התקופות באותה דרך. לקראת סוף השנה המגישה/תחקירנית שינתה כיוון ונתנה עונה מבדרת יותר על בלה לוגסי ובוריס קרלוף, כי לפעמים זה מקל לדבר על מפלצות אחרות.
שמוליק מעוז
במאי ותסריטאי: "פוקסטרוט"
בארץ, סרטו השני של מעוז, ״פוקסטורט״ עורר דיון פוליטי נוקב ולא תמיד ענייני, עמו התמודד הבמאי בצורה שקולה ומרשימה. לעומת זאת בחו"ל, הסרט עורר בעיקר התפעלות מן השפה הקולנועית העשירה של מי שמתחיל להפוך לאחד מן השמות הכי מוערכים שפועלים בקולנוע האמנותי בימינו. תרצו או לא, מעוז הוא הפנים של הקולנוע הישראלי בעולם בחצי השני של 2017, והעולם מגלה דרך הסרט שלו הבנה לסבל של הורים לחייל ישראלי (וגם לחיילים עצמם) ובעיקר מגלה כי יש לא מעט כישרון בקולנוע הישראלי. לא כל יום סרט מכאן מגיע למקום השני ברשימת סרטי השנה של מבקר משפיע כמו אריק קואן מאינדיוויר, אם לקחת רק דוגמא מקרית להתלהבות אשר הסרט מעורר מעבר לים – התלהבות שנמצאת רק בשלביה הראשונים, כנראה.
ג'ורדן פיל
במאי ותסריטאי: "תברח", מדבב: ״קפטן תחתונים״
בתחילת השנה הוא היה מוכר בעיקר לחובבי הקומדיה של הצמד ״קי אנד פיל״, אבל בסוף 2017 אפשר לומר ללא היסוס שג׳ורדן פיל הוא אחד הבמאים המחוזרים בהוליווד אחרי סרט אחד בלבד. אבל ״תברח״ כבר הוכיח שהוא לא סתם סרט, כשנחת בבתי הקולנוע בסוף החורף והפך לתופעה שהסתיימה בהכנסות של רבע מיליארד דולר (לא רע בשביל סרט בתקציב של פחות מ-5 מיליונים). הסרט שלו לא רק הגיע משום מקום והציל במו ידיו את החצי הראשון של השנה בכלל ואת זה של אולפני יוניברסל בפרט (יש לנו מקורות), אלא גם מככב מחדש בכותרות של השבועות האחרונים כמועמד אפשרי לאוסקר וכבחירה מספר אחת של מבקרים בכירים (וגם סרט השנה של סריטה, כפי שהכרזנו אתמול). איפה זה ייגמר אפשר רק לנחש או לקוות, אבל פיל נותר צנוע וממשיך גם בתפקידי הדיבוב שלו, שהשנה כללו בין היתר את הסרט של ״קפטן תחתונים״ ואת סדרת האנימציה הנטפליקסית ״פה גדול״. אבל מבחינתנו, הגיע לשכונה במאי חדש שיהיה מסקרן לעקוב אחריו. ואל תטעו – מדובר בבמאי שיודע מה הוא רוצה מהשוט הראשון ועד הסיום המצטיין של השנה בקולנוע.
ניקול קידמן
שחקנית: "הפיתוי", "להרוג אייל קדוש", "איך לדבר עם בחורות במסיבות" (וגם "שקרים קטנים גדולים" ו"קצה האגם 2" בטלוויזיה)
קשה לדבר על קאמבק במונחים של שחקנית שמתקתקת בעקביות שלושה סרטים בשנה מאז תחילת העשור, אבל נדמה ש-2017 כן תיזכר בתור השנה בה ניקול קידמן זכתה מחדש באהבת הקהל והביקורת כאחד. היא פתחה אותה עם מועמדות לאוסקר על תפקידה כאמו של הגיבור ב״סארו – הדרך הביתה״, ובהמשך הפכה למלכה האם של פסטיבל קאן וזכתה בפרס מיוחד בזכות הופעתה בשלושה סרטים, שניים מהם בתחרות הראשית – ״הפיתוי״, ״להרוג אייל קדוש״, וגם ״איך לדבר עם בנות במסיבות״. בין לבין, היא כיכבה בשתי סדרות טלוויזיה מדוברות ומעוטרות (״שקרים קטנים גדולים״ והעונה השנייה של ״בקצה האגם״). יש לה גם ארבעה סרטים שמתוכננים לשנה הבאה, אז זה לא שהיא הולכת לשום מקום, אבל קידמן מצאה מקום ברשימה הזו לא רק בגלל הכמות אלא גם בזכות האיכות: היא גם אימצה את תדמית מלכת הקרח שדבקה בה, גם נעה בין פגיעות לקשיחות, גם דפקה השתוללות פאנקיסטית מבורכת, ונמצאת בתחרות בינה לבין עצמה על תואר ציטוט השנה.
עוד שמות שעלו לדיון ומגיע להם להיות מוזכרים כחלק מאלה שעשו את השנה הזאת:
גל גדות שכיכבה אצלנו אשתקד והפכה השנה רשמית לוונדר וומן; ג'ורדן הורוויץ שלא רק הפיק את מכונת האוסקרים ששמה ״לה לה לנד״ אלא גם טיפל היטב במשבר על בימת האוסקר והיה זה שהכריז על ״אור ירח״ כזוכה של הערב; רואה החשבון שאחראי על פאדיחת האוסקר הגדולה בכל הזמנים בריאן קולנין; סופר האימה סטיבן קינג שנדמה שלא היה סרט אחד השנה בקולנוע שלא היה מבוסס על ספר שלו; שלומי אלקבץ שהפיק שני סרטים זוכי פרסים, ״לא פה לא שם״ ו״בן ממשיך״ ואולי מצא כיוון חדש או נוסף לקריירה; ז'אן לוק גודאר שהיה הנבל הקולנועי של השנה בלפחות שני סרטים (״אנשים ומקומות״, ״יוצא מן הכלל״); התסריטאי מייקל גרין, שחתום מצד אחד על ״בלייד ראנר 2049״ (כולל הפריקוולים הקצרים) ו״לוגאן – וולברין״ (והסדרה ״אלים אמריקאים״) ומאידך על ״הנוסע השמיני: קובננט״ ו״רצח באוריינט אקספרס״; אל פאנינג שכבר מזמן הפכה לאחות המפורסמת לבית פאנינג אבל השנה הצטיינה במיוחד ב״נשות המאה ה-20״, ״איך לדבר עם בנות במסיבות״ ו״הפיתוי״ (תחת חסותה של ניקול קידמן שכן התברגה לרשימה שלנו); ליאור אשכנזי שהתעלה על עצמו בשניים מהסרטים הישראליים המדוברים של השנה (״פוקסטרוט״ ו״נורמן״) כולל זכייה בפרס אופיר; גרטה גרוויג שהמציאה את עצמה מחדש כבמאית של ״ליידי בירד״ הפופולרי מעל למצופה ותרמה מכישרונה כשחקנית ל״ג׳קי״ ול״נשות המאה ה-20״; מועדון הקולנוע של הגדה השמאלית, בראשות אבי מוגרבי ועוד המון אנשי ונשות קולנוע, שקיבצו מדי מוצאי שבת קהל הצמא לקולנוע שאין אפילו בסינמטקים.
לגבי מה שכתבת על ״פוקסטרוט״: ״והעולם מגלה דרך הסרט שלו הבנה לסבל של הורים לחייל ישראלי (וגם לחיילים עצמם)״…. העולם מגלה גם בסרט הזה שחיילי צבא הגנה לישראל הורגים פלשתינים חפים מפשע (קורה ואף אחד לא מככיש זאת)ויותר חמור, מעלים ראיות על דעת הדרגים הכי גבוהים בצבא (קובר גופות וקובר ראיות (תרתי משמע)). בקיצור, לא הצבא הכי מוסרי בעולם אלא יותר לכיוון של דיקטטורה אפלה. שמוליק מעוז בהחלט שייך לרשימה הזו אבל בתור זה שהוציא את דיבתנו רעה על מנת לקדם את עצמו בעולם על חשבוננו. יש לציין כי הסרט מעולה והסצנה המדוברת לא תורמת מאומה למהלך העלילה ונמצאת שם רק על מנת לזעזע את המזועזעים.
איציק, לצערי אכן קרה ויקרו מצבים של הרג של חפים מפשע וגם בטוח שישנם מקרים של טיוח. הרי לו אזריה לא היה מצולם, ככל הנראה הוא לא היה היום בכלא. חוץ מזה אני מעריך מאוד את מעוז על התגובות המדודות והשקולות שלו למירי רגב ושהוא לא נסחף לקרב אקדוחנים איתה, ואלי הוא פשוט עשה בשכל ונתן לה לעשות את העבודה בשבילו, היא מילאה עבורה אולמות לסרט שהוא נטו סרט פסטיבלים וממש לא מיועד לקהל הישראלי.
כאן אני אעבור לחלק השני עם כל ההערכה למעוז, את ההתלהבות מהסרט מאוד לרגע לא הבנתי. מעבר לזה שיכולים להיות מצבים של הרג מחפים מפשע מהי האמירה בסרט? יש בו כמה דימויים חזותיים יפים זה נכון כמו הריקוד בגשם עם המכולה הישנה, אבל יש בו הרבה מאוד רגעים מביכים של תסריט לא מפותח ובימוי מרושל עם צילום ראוותני. באופיו פוקסטרוט מזכיר קולנוע ישראלי מלפני התעוררות הגל הגדול שהחל עם סרטים כמו כנפיים שבורות, חתונה מאוחרת ואור. קולנוע מלא בסימליות שחוקה. בנוסף הוא סובל מחוסר מקוריות. קטעים דומים כבר נראו בסרטים אחרים, ההודעה הכאילו קומית על מות החייל – האסונות של נינה (לא סרט זניח מאות אלפי צופים ופרסים למיניהם), ההזייה במחסום במדבר – מגבעת חלפון אינה עונה עד עשרות סרטי סטודנטים וכמובן מסווג חריג שזכור לי שסריטה אהבו וקידמו, סרט חמוד שלהבדיל מפוקסטרוט היה נטול יומרות, אז מה, פתאם הסרטים האלה נשכחו?
ניקול קידמן עשתה הרבה השנה, אבל דווקא העשייה הזאת מוכיחה עד כמה היא שחקנית מאד מאד מוגבלת. זה לא רק התפקידים שלה בקולנוע (ראיתי אותה בשני סרטים השנה. LION ולהרוג אייל קדוש) אלא גם בטלוויזיה. ובהקשר הזה חובה לציין שלראות אותה מול ריס ווית'רספון ב"שקרים גדולים קטנים" זה די עצוב. ריס שולטת בכל ניואנס וניואנס של משחק כפי שקידמן מעולם לא שלטה ומעולם לא תשלוט.
בעצם, ראיתי אותה גם ב"פיתוי", קשה לחשוב על השמות בעברית, כשמה שאני מכיר הוא השמות באנגלית. THE BEGUILED שהיה לפחות לטעמי סרט גרוע במיוחד (למען האמת, גם הסרטים האחרים שלה השנה, היו בינוניים עד מכעיסים).