סיכום 2015: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע

כמה סמלי שאל סיכום שנת 2015 שלי אני מגיע באיחור ניכר וחסר נשימה לחלוטין. קצת כמו שהרגשתי לאורך רוב השנה העמוסה, המעמיסה והגועשת הזאת, בטח יחסית אליי. למרות שתכננתי הכל היטב, כולל קונספט. כיוון שהשנה היא שנת הנוסטלגיה, כפי שעופר יפרט בסיכומו מחר, הייתי רוצה לנסות משהו שונה. במקום להתנגד כל-כך לקונספט של סיכומי שנה ולערבב חזק מדי בין הפרטי לקולנועי, רציתי להיעזר ברגע הזה של סיכום השנה כדי לייצר זכרונות אינסטנט, לא רק לשים דברים מאחור. כפי שאור כתב אתמול בסיכומו המסורתי, השנה מורכבת מהמון רגעים, אבל גם אם שלי לא היו בהכרח קולנועיים בלבד – זה בסדר מבחינתי. ואם אין לי בעיה להודות שמבחינה קולנועית הייתה תחושה עסקים כרגיל, אבל ברמה האישית הייתה שנה אמוציונלית (בעיקר לטובה ובעיקר בזכות מישהי אחת), זה אומר דרשני.

השנה הענקתי לעצמי מתנה בימים הראשונים של ינואר, והחלטתי לעדכן בדביקות את הפרופיל שלי באתר לטרבוקסד. יש הרבה שימושים לאתר, בעיקר דירוגים וכתיבת דעות על סרטים, אבל את זה אני עושה במספיק מקומות ולכן שמחתי יותר על אופציה נוספת שהוא מציע – יומן צפייה. כזה שבעצם מסכם לי ללא מאמץ את כל הסרטים שראיתי השנה, מזכיר מה חשבתי עליהם ברמת אהבתי/לא-אהבתי (או יותר, אם טרחתי לפרט), וכמובן מתארך אותם. אז לפי לטרבוקסד, ראיתי השנה 199 סרטים.

אלא שעוד השבוע אצפה בשלושה נוספים. לכך יש להוסיף גם כמה וכמה סרטים מקומיים שראיתי ולא קיימים בשום מאגר נתונים (בעיקר בתקופת האופיר), מספר ראף-קאטים שגזלו גם הם שעות צפייה והמון סרטים קצרים שאני משום מה לא מקטלג. אבל אנחנו עדיין נשארים סביב ה-200, נגיד 220 כזה. מראש כיוונתי ל-2-3 בשבוע, בידיעה שבפסטיבלים זה יותר משהו כמו 2-3 ביום, מה שמטה מעט את המאזן הכללי. אבל אם היו שואלים אותי כמה מתוך הסרטים האלה הייתי רואה כצופה מן השורה, כלומר אם לא הייתי צריך לכתוב עליו ובניקוי העובדה שמחיר כרטיס קולנוע בדרך כלל אינו שיקול, אני חושב שהייתי יורד למשהו כמו סרט אחד בשבוע. מעטים הם הסרטים שרציתי לתפוס בבתי הקולנוע ופספסתי, אפשר לספור אותם על כף יד אחת. לעומת זאת, המון-המון סרטים מדוברים פסחו השנה על הקולנועים, ודווקא בפסטיבלים הרגשתי שאני מפספס ומחמיץ יצירות שיהיו משמעותיות עבורי.

זה הרגע שבו אני חייב להזכיר, גם לעצמי, שסיכומי שנה הינם עניין מלאכותי מאוד. לא יקרה לי או לאף אחד ואחת שום דבר אם אשלים את השמות הגדולים של 2015 בחודשים הראשונים של השנה הבאה. למעשה, כפי שמוכיחים סיכומי סריטה שנה אחר שנה, מצטייני השנתון הקודם שמופצים בישראל באיחור קל, אבל כזה שגורם להם להחליף קידומת, מסוגלים לשרוד בצמרת סרטי השנה מאיזור ינואר-פברואר ועד הרגע המכריע של כתיבת הרשימות בסוף דצמבר. אני מתחיל להבין את ההיגיון של האוסקר, סוג של סיכום שנה נוצץ במיוחד, בקיום הטקס שנועל את השנה הרבה אחרי שנגמרה מבחינה קלנדרית. אולי בשנה הבאה יהיה מעניין לבדוק את זה, ואולי נישאר נאמנים לפורמט הכלל-עולמי של מבט לאחור בסוף דצמבר, מתוך ידיעה שלא מעט הוחמץ בדרך וייחכה לתורו.

כמו בשנה שעברה, החלטתי להמשיך עם הפורמט שלי אבל בחלוקה הברורה בין כל מה שטוב לבין הפחות טוב, ואף להתחיל עם החיובי כדי לפרגן ולסיים עם השלילי בתקווה שבכל זאת יהיה משעשע. בכלל, כל החלוקה הזאת לקטגוריות אמורה להיות היתולית, הסיכום שלי הוא בדרך כלל הכי פחות רציני (אבל כמעט תמיד הכי ארוך ומייגע). כרגיל, אני מבהיר שבמונחים ״נצחונות״ ו״הפסדים״ אני מבקש דווקא להצטנע – הסרטים הם אלה שניצחו, ואת האחרים הפסדתי אותם כצופה. יכול להיות גם שהבחירה שלי לשייך קטגוריה כזו או אחרת לכאן או לכאן הייתה יכולה לעבוד טוב יותר להיפך, אבל סיכומי השנה הם כאן כדי לשחרר ולהמשיך הלאה – אז כך נעשה.

הניצחונות הקולנועיים של 2015

האירוע הכי משמעותי עבורי השנה מבחינה קולנועית היה ללא ספק העובדה שבפעם הראשונה פקדתי פסטיבל קולנוע בינלאומי. משום מה החלטתי להתחיל ישר מהטופ, ובצירוף מקרים שכנראה לעולם לא יחזור על עצמו באותה הדרך, נוצרה עבורי הזדמנות פז לשהות בפסטיבל קאן. כך סימנתי וי ענקי ברשימת הדברים לעשות לפני שמתים, והצלחתי לסיים כמעט שבוע וחצי בריביירה הצרפתית בלי לפשוט רגל. כשחזרתי מהחוויה העמוסה בחיי כמבקר קולנוע עניתי לשאלה הקבועה ״נו, איך היה?״ בלקוניות מסויימת. כנראה כי אני אף פעם לא מעכל דברים בזמן אמת. מה גם שבאמת הייתה לי חוויה מורכבת, ולא רק בגלל שזו הייתה הפעם הראשונה בקרקס. אפשר לקרוא על הכל ביומני קאן (הנה חלק א׳, וזה חלק ב׳). מתישהו אצטרך לשוב, הפעם בלי הטעויות של הטירונים. או אולי דווקא לנסות פסטיבל אחר בחו״ל (את אלה שבארץ אני עדיין אוהב, אבל הם מוכרים).

אם להמציא סרט שיסכם היטב את כל מה שהיה אופנתי ב-2015, כנראה שהיה זה סרט ריגול (שיצטרף אל ״קינגסמן: השירות החשאי״, ״מרגלת״, ״משימה בלתי אפשרית 5״, ״שם קוד מ.ל.א.ך.״ ו-״ספקטר״), שהוא למעשה ביוגרפיה מוזיקלית (כפי שהיו ״איימי״, ״אהבה וחסד״ ו״קומפטון״), עם מערכה ראשונה ארוכה כמו החיים (משהו כמו שליש מהסרטים השנה), משפחה שמגדלת תירס למחייתה (כמו ב״אי התירס״, ״המכשפה״, ״הדינוזאור הטוב״) ובכיכובה של ג׳וליאן מור כדמות הגוססת ממחלה סופנית (״עדיין אליס״, ״לאהוב אותה״ ואולי גם ״משחקי הרעב 4״ אבל לא ראיתי). למזלנו אין סרט כזה, ועשרת הסרטים שבאמת ראויים לתואר ״סרטי השנה״ שלי ייחשפו רק מחרתיים, יחד עם חבריי. אבל רבים אחרים היו יכולים להיות שם כמעט באותה המידה. כדי לא להעמיס על פוסט העשיריות, שהוא משותף לשלושת חברי הבלוג המייסדים, אציין אותם כאן ללא סדר מסויים, עם התרשמות קצרצרה בסוגריים ולינק לדעתי המלאה (או דעתם של חבריי) בשם הסרט, ותוך בהפרדה בין אלה שהופצו בבתי הקולנוע ואלה שלא, כנהוג גם בעשיריות שלנו:

כמעט ונכנסו לרשימת המופצים: ״שם קוד מ.ל.א.ך.״ (מקום 11), ״עלייתה של ג׳ופיטר״ (אופרת החלל של השנה), ״גשר המרגלים״ (קולנוע קלאסי אמיתי), ״כשנהיה צעירים״ (באומבך לנצח), ״לב רחב״ (כנות מנצחת), ״מסווג חריג״ (מצחיק ומפחיד), ״שון כבשון – הסרט״ (מדהים בחוכמתו), ״בובספוג מכנס מרובע: הסרט״ (הברקה מטורללת), ״הברית החדשה דנדשה״ (ממתק עיניים), ״הולכת רחוק״ (הפתיע בעוצמתו), ״ג׳וי״ (כאוס שולט).

כמעט ונכנסו לרשימת הלא-מופצים: ״בראבו!״ (מקום 11), ״הביקור: מפגש עם חייזרים״ (מד״ב טהור), ״הייל״ (קומדיה מופרעת), ״הנערה הבוערת״ (ביזארי ומעורר השתאות), ״תחת עננים חשמליים״ (יפה מלהכיל), ״נהר אבוד״ (סופר-מרשים ולגמרי אנדרייטד), ״המכשפה״ (קריפי ומרתק), ״כשמארני הייתה שם״ (היצ׳קוק לילדים), ״ניידת משטרה״ (אפקטיבי ועשוי כהלכה), ״החבר/ה החדש/ה שלי״ (מי היה מאמין שאוזון ואני נסתדר טוב כל-כך?), ״ריאליטה״ (ה-WTF של השנה).

הפתיעו לטובה: ״החיפוש״ של מישל הזנוויציוס בקושי הופץ לאור חוסר החיבה שקנה לעצמו מאז קאן שעבר, ואני חייב להגיד שממש לא בצדק. אל ״אוורסט״ הגעתי בציפייה למותחן זול וקיבלתי דרמה מרגשת, אז אפשר לומר שזה חיובי. אבל הסרט שנכנסתי אליו מקלל ויצאתי מברך היה ״שנה קשוחה מאוד״, שהיום אני יכול להודות שהייתי קצת קשוח מדי איתו בזמן אמת. ג׳יי. סי. שנדור, במאי שלא סבלתי את שני סרטיו הקודמים (״התמוטטות״ ו״הכל אבוד״), יצר סאגת פשע שאמנם חוסה בצלו של ״הסנדק״, באופן מאוד ישיר, אבל בניגוד לרבים אחרים מרוויחה את מקומה.

פחות גרוע משציפיתי: כשנתבקשתי לצפות ולכתוב על ״ערים של נייר״, היצירה החדשה לבני הנוער מבית היוצר של סופר ״אשפת הכוכבים״, קיוויתי שייגמר עוד לפני שהתחיל. אבל בכל רגע שבו קארה דלווין לא הייתה על המסך, אני חייב להודות בפה מלא שאפילו נהנתי קלות.

הגעתי נטול ציפיות ואיכשהו נהנתי: ״נשיא על הכוונת״. יכול גם להיות שסתם לא התחברתי למצליחני הקיץ ופתאום זכיתי למשב רוח מרענן מכיוון לא צפוי, מה שגרם לי להעריך את הסרט יתר על המידה. אבל אני מודה לו בכל מקרה, וממליץ לחובבי הבי-מוביז באשר הם.

עשה כבוד למותג: המון המוני המשכונים ומיני גרסאות של קלאסיקות פקדו כבכל שנה את האקרנים, אבל רק ״משימה בלתי אפשרית 5״ הצליח לעמוד בסטנדרטים של קודמיו ולהיות גם מופרך ומהנה ברובו, וגם, כמובן, ארוך מדי. מבחינת הצלחה בקופות, ״עולם היורה״ לא מבייש את הפירמה כשהפך לשובר הקופות האימתני של השנה, אבל הוא רק מדגדג את האיכות של אביו הקדמון.

הקלאסיקה שהכי נהנתי להשלים: בשנה נתונה יוצא לי הרי לראות גם לא מעט סרטים שחדשים עבורי, גם אם הם משנים עברו. ״הרמז״ (כן, כמו משחק הקופסה) היה כל-כך חד שכמעט ונחתכתי, ״יש לה ביצים״ הזכיר לי למה אני מחבב קומדיות תיכון, ו״פשע מולשם״ (הטעות במקור) של אלכס דה לה איגלסיה נתן רוח גבית להמשיך את סדרת הפוסטים שלי (שתושלם ברגע שאצפה ב״מילים עם אלים״, שאין להשיג בשום מקום).

הכי שמח שלא ראיתי: כאמור, להתחמק מסרטים מדוברים זה לא קל כשאתה מבקר קולנוע, אבל השנה הצלחתי לחסוך מעצמי את ״טד 2״, והטלתי וטו עצבני על ״הנוקמים: עידן אולטרון״ ו״אנטמן״. ברוך שפטרני מסדרת הטלוויזיה הזו שמשודרת משום מה בבתי הקולנוע. ההתחמקות הכי מרשימה שלי הייתה ללא ספק מסרטו החדש של הטווס נני מורטי. שלוש פעמים נמלטתי מ״אמא שלי״ – בקאן, בירושלים, ובהקרנות מסחריות. מה שמזכיר לי, אני חושב שלא החזרתי צלצול לאמא שלי (האמיתית, בלי המרכאות).

הכי הרבה שמחה לאיד: בשנה שעברה עלצתי לנוכח הכשלון של ״מיליון דרכים להתפגר״ וייחלתי לפליטתו של סת׳ מקפרלן מהמערכת ההוליוודית. השנה הגיע ״טד 2״ וגם הוא לא בדיוק הלך כמצופה (אם כי בארץ יותר מבארה״ב). מה צריך לעשות בשביל להיפטר מהאיש הזה? אני באמת מוכן להכל, דברו איתי.

הטריילר: אם מדברים על לגרות את בלוטות הסינפיליה מבלי לגלות יותר מדי עלילה, קדימון השנה שלי הוא ״ג׳וי״ של דייויד או ראסל, או אולי ״אנומליסה״ של צ׳ארלי קאופמן. שניהם עוררו רגש עז, ובחלוף הזמן הוכיחו עד כמה היו נאמנים למקור. אבל אם לבחור טריילר שהוא יצירה בפני עצמה, הטיזר ל״נעורים״ של פאולו סורנטינו לוקח בהליכה. נראה לי שאחסוך השנה את הפרס ע״ש בנג׳מין באטן לטריילר שטוב יותר מהסרט שלו, כי זה נכון ליותר מדי סרטים מבחינתי.

הצילום: את שני הסרטים שהתעלפתי מהצילום שלהם באופן החמור ביותר תפסתי בקאן, אז נשמור אותם לשנה הבאה. כדי לספק את הסקרנות, היו אלה ״הבן של שאול״, שמצדיק את המניירה האירופאית של צילום רועד בגובה העיניים או בעורף הדמויות ושואב פנימה אל עולם של זוועות, וכמובן ״נעורים״ של פאולו סורנטינו, שצילם לוקה ביגאצי, הצלם החי האהוב עליי, המספק את הנשגב לסרט על נושאים ארציים בבסיסו. אם לתת פרס לסרט שהכי אהבתי את הצבעים בו, זה יהיה ״מידות רעות״ של פול תומאס אנדרסון, אבל אם אשקלל פנימה את כל מרכיבי האסתטיקה, כולל חזותם של השחקנים, הסרט שהכי נהנתי ממנו מבחינה ויזואלית השנה הוא ״קרימזון פיק״ של גיירמו דל טורו, שנעזר בצלם דן לוסטן. כפי שאזכיר בהמשך, זו כנראה חיבה פרטית למדי.

הוואן-שוט: בדרך כלל אני נהנה לשבח שוט רציף שהיה חלק חזק במיוחד בסרט שדווקא כן נוטה להשתמש בעריכה, אבל רצה הגורל והשנה הזדמן לי לראות סרט שלם בוואן-שוט שלכד אותי ולא הרפה. אני לא מדבר על "בירדמן" המרגיז ותעתועי המחשב שלו, אלא על סרט שבאמת צולם בשוט רציף אחד, בלילה אחד בברלין – "ויקטוריה" של סבסטיאן שיפר הגרמני הוא לא רק הישג טכני מן המעלה הראשונה (שעתיים ורבע בכל רחובות העיר ומרתפיה, כולל שוד בנק) אלא גם חוויה רגשית כבירה בזכות היעדר הקאטים והתחושה כי העולם הולך וסוגר על הדמויות שאנו מלווים ללא הרף.

הפסקול: נכון שאני תמיד בוחר פלייליסט, אבל השנה אלך על יצירה שהולחנה במיוחד לסרט, כלומר פסקול אמיתי. מייקל ג׳יאקינו הלחין הרבה סרטים מוצלחים בחייו, והמוצלחים שבהם היו של פיקסאר (כפי שיעיד האוסקר שלו על המוזיקה של ״למעלה״), אבל השנה הוא שבר שיא מבחינתי עם "הקול בראש". עוד בשלב הלוגו של דיסני, כשהחלו להתנגן התווים הראשונים של נעימת הסרט המרכזית, התמלאו העיניים שלי דמעות ולא יכולתי או רציתי לשמור אותן בפנים. בכל פעם שאני חושב על הסרט המופלא הזה, או רואה תמונה מתוכו, מתנגנים בראשי אותם תווי פתיחה, וכל שנותר לי הוא לקוות שלא אתחיל לייבב חרישית.

התדר: נקרא לזה פרס מיוחד שהוא כפול, וכל כולו מוקדש לסרט אחד – ״הלובסטר״. ראשית לבמאי יורגוס לנתימוס על שהצליח לכוונן קאסט בינלאומי עשיר בדיוק לאותו התדר, ממש כאילו היה מדובר במכשירים רגישים ולא בשחקנים. כך, כל ההופעות בסרט מסונכרנות בשלמות עם הטון והאווירה שלו. החלק השני של הפרס נוגע למלאכה הקולנועית המדוייקת שהצליחה להביא אותי כצופה להתכוונן בדיוק לאותו התדר.

גילטי פלז׳רס: ״מתוייגת״ היה כנראה סרט התיכון הטראשי החביב עליי השנה. בהמשך הסתבר לי גם שאני די בודד בחיבה שלי ל״קרימזון פיק״, הכי הרבה הנאה שהפקתי מגותיקה מתקתקה בכל חיי. גם ״עלייתה של ג׳ופיטר״, שאני מודע לקאמפיות שלו, הותיר אותי די בודד במבסוטיות שלי. אבל היה תת-ז׳אנר שלם שהפך את השנה הזו למהנה בסתר עבורי – סרטי ילדים, במיוחד אנימציה. לא רק שהיו לא מעט מהם, אלא שמרובם נהנתי יותר מסרטים שהם לכאורה בוגרים יותר, או שאני אמור להיות קהל היעד היותר מיידי שלהם. איפשהו בין ״הדב פדינגטון״, ״כשמארני הייתה שם״, ״שון כבשון״ והתוספת הישראלית המשמחת "אבוללה", הגיע גם ״בובספוג״. בהקרנה מלאה בזאטוטים, אור ואני צווחנו מצחוק כמו מטורפים. אני לא מתחרט על כלום.

השם העברי המוצלח: ״דפיקה בדלת״ הולם בהחלט את ״Knock Knock״, אם כי ״דפיקה כפולה״ היה מתעלה על המקור. ״משברים בע״מ״ יותר מושך מאשר ״Our Brand is Crisis״, במיוחד כי בקול רם נוצרת כפל המשמעות ״משברים בעם״ (הסרט עוסק בקמפיין בחירות לנשיאות). אבל שני השמות שעשו את החסד הרב ביותר עם הסרטים אותם הם מייצגים, למרות שאינם תרגומים מדוייקים, הם ״לב רחב״, שנתן כבוד לגיבור בניגוד ל״Virgin Mountain״ באנגלית, וגם ״ילדות פרא״, שאפשר לכנות בחיבה ״חמש טורקיות יפות״. כי לכו תעשו משהו עם שם כמו ״Mustang״, או תשכנעו אנשים לראות סרט בשם ״סוסות פראיות״.

ההפסדים הקולנועיים של 2015

הרבה רגעי שפל היו השנה, בעיקר בכל פעם שהקולנוע התערבב בפוליטיקה. כולל השיא שעדיין קשה לי למחול עליו, בו שוב נפגע פסטיבל הקולנוע של ירושלים, בתקרית שכולם הפסידו בה. הרגע שבו הרגשתי שההפסד כולו שלי היה כשבדקה האחרונה נאלצתי להיעדר מטקס פרסי האופיר, שבדרך כלל מהווה חגיגה עבורי. אני גם מרגיש שמעמד המבקר נמצא בשפל שלא מוכר לי עדיין, בעיקר בכל הקשור להקרנות עיתונאים (הקרנת עותק לא סופי, שעות לא נוחות לסרטים חשובים, תאריכים סמוכים מדי למועד היציאה לאקרנים, הקרנות באולמות מרוחקים לחסרי הרכב), אבל אולי זה לא הזמן והמקום להלין על כך. מאידך, האופציות להליכה רגלית אל בית קולנוע במרכז תל-אביב צומצמו אף הן, אבל קשה לומר שאתגעגע באופן אישי למסכים של קולנוע אורלנדו בבית ציוני אמריקה (למושבים בטח לא) או למרתף הטחוב של קולנוע גת (טוב, אולי קצת).

אשוב ואבהיר שהחלק הזה של הפוסט הוא בעיקר אוורור של כל מיני תסכולים שהצטברו, ואין בו שום כוונה לפגוע או להעליב את מי שכן אהב או אהבה את הסרטים שאעקוץ קלות בהמשך. אני כותב זאת גם משום שהפער בין הטעם שלי לטעם הרחב הופך להיות מוזר משנה לשנה. מצד אחד, היו הרבה קונצנזוסים ששמחתי לחבק השנה, ועל כך יהיה ניתן לעמוד באופן מלא רק בסוף שבוע הסיכומים הזה. מצד אחר, כמות הסרטים שהצלחתי לא להנות מהם למרות שכולם טוענים אחרת הפכה להיות מדאיגה ממש (אני רציני). ואם בשנה שעברה הרחבתי את הקטגוריה המעציבה/פרנואידית ״הסרט שכולם אהבו ואני לא״ לכדי עשיריה, השנה בקושי הצלחתי לצמצם לחמישה-עשר. אז הנה הם, מצעד המעוטרים שלא בצדק בעיניי, או שמא מצעד הבושה הפרטי שלי – לשיקולכם ולשיקולכן.

חמישה-עשר סרטים שכולם אהבו ואני לא, או כך לפחות נדמה לי:

15. ״להציל את מארק וואטני״ – זה שסרט טוען, דרך הדמויות שלו, שהוא מדעי ומהלל מדע, לא בהכרח הופך אותו לכזה. וזה שמטומטמי גלובוס הזהב מחליטים שסרט מסויים הוא קומדיה, ודאי שלא הופך אותו לכזה.
14. ״משפחת בלייה״ – כנראה שאני לא רואה מספיק ריאליטי/תחרויות כשרונות, כי עדיין לא הצלחתי להבין מדוע העובדה שלמישהו יש סיפור חיים קשה הופך אותו בהכרח לזמר טוב. כלומר, זה ולא, סתם דוגמה, כשרון.
13. ״אסון מהלך״ – כמה הרבה שמעתי על איימי שומר, וכמה שאין לי שום קשר למציאות בעיניי. סרט של ג׳אד אפטאו עם הקומיקאית הכי מדוברת בארה״ב שבו הפעם היחידה שצחקתי הייתה כשג׳ון סינה התבדח על חשבון מארק וולברג זו תחתית חדשה, בטח ובטח ביחסיי עם היוצר.
12. ״אני וארל וזאת שעומדת למות״ – אני כל-כך מעוצבן על הקשקוש הזה שאני לא יודע מאיפה להתחיל בכלל. אולי מהצילום המנייריסטי של השנה, ואולי מכל העיסוק היענו-מודע-לעצמו ברגשות, או דווקא מהסיום שהסרט פשוט לא הרוויח או התאמץ בשבילו.
11. ״מעשיית המעשיות״ – מתאו גארונה, תמיד היית בלוף ותמיד תישאר בלוף. מזל שיש גם יוצרים איטלקים גדולים באמת בדורנו.
10. ״אקס-מאכינה״ – איזה מזל שראיתי את הסרט הזה רק באירוע של פסטיבל אוטופיה ולא לפני כן. אחרת אני לא חושב שהייתי יכול להמליץ להגיע. מעבודות העריכה הגרועות שראיתי כבר הרבה זמן, ובזבוז איום של שחקנים נהדרים על דרמת דיאלוגים שהייתה מתה להיות מדע-בדיוני.
9. ״אהבה וחסד״ – ערימת כוונות טובות שקורסת לתוך עצמה מרוב תלישוּת, ואפילו הפלא ושמו אליזבת׳ בנקס לא הצליחה למשוך למעלה. אם מישהו מסביר לי את הסיום אני מסביר לו את הסוף של ״אודיסיאה בחלל״.
8. ״יומן של מתבגרת״ – אני רואה את הסרט המבחיל הזה צץ בכל מיני סיכומי שנה כאחד הטובים דווקא. לא יודע, לי עשה ממש רע לראות נערה מתבגרת שוכבת שוב ושוב עם אביה החורג – קראו לי שמרן ותלו אותי על עץ.
7. ״מלחמת הכוכבים: הכח מתעורר״ – בעוד כמה חודשים, כשתחושת ההקלה של המעריצים תתחלף בהבנה של כמה סרט הזה למעשה בינוני ומשחק על בטוח, אשמח לקטר עליו ארוכות. כרגע, לא בא לי לשחק את הגרינץ׳ ואני בעיקר מקנא במי שנהנה.
6. ״איימי״ – אני אמנם לא קהל היעד, כי מעולם לא הבנתי את הטררם סביב גברת וויינהאוס שתנוח בשלום על משכבה, אבל הסרט הזה היה מייגע לצפייה ובעיקר יותר צהוב מהצבע צהוב.
5. ״מאמי״ – אין בי מיליגרם שנאה כלפי הסרט הזה, רק הערכה. אני פשוט לא מצליח להתרגש ממלודרמות, כלומר כשמצווים עליי להתרגש.
4. ״סיקאריו״ – מעולם לא ראיתי קטלוג וילונות שכל-כך מבסוט על עצמו.
3. ״סיפורים פרועים״ – אחת ההצלחות המבהילות השנה בישראל. וולגרי, נמוך, והכי גרוע – עשוי לא משהו.
2. ״בירדמן״ – אם כאב ראש הנובע מנפיחות קשה באגו היה סרט, הוא היה הסרט הזה. שייחנק עם האוסקרים שלו.
1. ״מקס הזועם: כביש הזעם״ – אני מדליק נאד לכבוד הסרט שמככב אצל רוב עמיתיי למקצוע במקומות הראשונים. אין ספק שהבעיה אצלי.

הכי מתבאס שפספסתי ולנצח אתכנן להשלים: ״החופשה הסקוטית שלי״ ו-״המתנה״ הגיעו בתקופה בקיץ בה לא היה לי על מה להמליץ לאיש, ולכן זכיתי לעוד ועוד המלצות עליהם בעצמי. ״הקולות״ היה נראה לי כמו משהו שאני עשוי להנות ממנו, אך מעולם לא העמדתי זאת במבחן. ואני גם מסרב להאמין ש״בחזרה למחר״ עד כדי כך נורא כמו שכולם אומרים, אבל אין לי אומץ לבדוק.

נפלו בין הכסאות: אין ספק שכמה מסרטי ינואר מרגישים לי כשייכים לשנה אחרת, כולל ״רק האוהבים שורדים״ שכנראה לא שייך לשום שנה בעצם (הוא בכלל מ-2013). אבל הסובלים העיקריים מכך היו שניים שכיכבו בפסטיבל חיפה (אוקטובר 2014) ויצא משם מנצחים עד כדי כך שהם התקבעו בתודעה שלי כחלק מהשנה ההיא – ״את לי לילה״ ו״לוויתן״, שניהם פירקו אותי לגמרי, כל אחד בדרכו, אבל הצפייה הבודדה שלי בהם הייתה כל-כך מזמן עד כי אני לא מרגיש בנוח להתייחס אליהם כאל סרטי 2015 שלי. למזלי, יש מי שעשה זאת ועוד איך (סליחה על הטיזינג).

הכי מצטער שראיתי: ״ליד הים״. מהסרטים הבאמת מיוחדים האלה שאני פשוט רוצה להשיב בגללם את הזמן לאחור ולבטל את הצפייה בהם.

הצליחו לבאס למרות שבאתי נטול ציפיות: ״דייט בהפתעה״ היה אפילו פחות חינני ממה שחשבתי, אבל נראה לי שהתואר הולך אל ״פוקוס״, סרט הנוכלים חסר הקלאסה בכיכובם של וויל סמית׳ ומרגו רובי.

הפתיע לרעה: עד לנקודה מסויימת הייתי מוכן לסבול את הקפריזות הסגנוניות והאלימות חסרת הרסן של ״קינגסמן: השירות החשאי״, כפי שקרה לי לעיתים קרובות עם הבמאי מתיו ווהן (בייחוד אם הוא מבוסס על קומיקס סאדיסטי וצמא דם של מארק מילר, ע״ע ״קיק-אס״). אבל בשלב מסויים כנראה שפתאום גידלתי חוש מוסר, משום שלא נהנתי יותר לצפות בחפים מפשע נטבחים על המסך באכזריות ובמסווה של בידור. ואם חשבתי שהבחילה נגמרה, הרגע הנועל של הסרט הכריח אותי לסיים את הצפייה בתחושת קבס שחוזרת בכל פעם שאני נזכר בסרט המטומטם הזה אך המעוצב לעילא הזה.

הכי הרבה הייפ על כלום: ״קומפטון״ הגיע לארץ מהר מהר בעקבות ההצלחה בארה״ב והתגלה כלא יותר מאשר ביוגרפיה מוזיקלית מטעם. את ״סטיב ג׳ובס״ מכרו לנו בתור הביוגרפיה שתתקן את עוולות הסרט ההוא עם אשטון קוצ׳ר בתפקיד מייסד חברת אפל, אבל השילוש בויל-סורקין-פאסבינדר בסך הכל הצליח להעניק לנו את ״בירדמן 2״, ואני אישית סבלתי מספיק כבר בראשון. אבל אני חושב שהסרט ששמעתי עליו הכי הרבה ועד היום אני ממש לא מבין למה הוא ״נערה הולכת הביתה לבד בחשכה״. חוץ מאיזה רגע או שניים, זו הייתה פצצת כלום שהתפוצצה בהילוך איטי.

הרימייק המיותר: קצת מוזר לעשות גרסה דוברת אנגלית שהיא אחד לאחד המקור לסרט כמו ״הסוד שבעיניים״, שקהל היעד שלו אמור להיות בגיל שמסוגל לקרוא כתוביות. כנראה שמה שאומרים על אמריקאים וסלידתם מסרטים זרים נכון, אחרת קשה לי להסביר את הסרט הזה.

מביישים את המותג: ״ספקטר״ פחות או יותר הרס לי סופית את היכולת להנות מג׳יימס בונד לנצח, והעיבודים שראיתי בקאן ל״מקבת׳״ ו״הנסיך הקטן״ היו די מבאסים. אבל מזמן לא היה סרט שכל-כך כושל להבין את היקום הקולנועי שהוא פועל בו כמו ״שליחות קטלנית: ג׳נסיס״. הכל לא נכון בסרט הזה, סוג של הישג אם חושבים על זה.

נשענים חזק מדי על המותג: ״עולם היורה״ מודה בכך שהוא לא לעולם לא יהיה טוב כמו הפרק המקורי, אבל זה לא ממש פוטר אותו מלנסות. והוא לא ממש ניסה. במקרה של ״מלחמת הכוכבים: הכח מתעורר״ כבר אין מחילה – אם הייתי רוצה לראות את הטרילוגיה הקודמת, הייתי רואה את הטרילוגיה הקודמת. ומכיוון שראיתי אותה, אני יודע כמה הסרט הזה לא רק שאינו עומד בזכות עצמו, אלא גם לא ממש מסתדר עם כמעט שום דבר שקרה לפניו. ג׳אר ג׳אר אברמס עשה זאת שוב, אני פשוט לא מבין על בסיס מה בדיוק הוא מלך הסיקוולים של הוליווד.

אין קשר למותג אז למה לעזאזל קוראים לו ככה: ״פן״. לכן ייקרא שמו מעתה ״מחבת״.

הרצף הכי קשוח: חודש פברואר, שהתחיל דווקא טוב עם ״הולכת רחוק״, הביא עימו את סדרת הצפיות הבאה – ״קינגסמן״ המחליא, ״עדיין אליס״ המבאס, ״בלקהאט״ האיום, ״אולי בכל זאת״ הסתמי, ״50 גוונים של אפור״ המגוחך, ״אל תוך היער״ השנוא, ״סלמה״ המייבש, ו״שושבין להשכרה״ שאשכרה היה הקלה. מזל שהגיעו ״מידות רעות״ ו״בובספוג״, יום אחרי יום, כדי לסדר לי גם זכרונות טובים מהחודש הזה.

הכי שכחתי שבכלל ראיתי: היו לא מעט סרטים שהספקתי לשכוח תוך כדי צפייה, בעיקר מכל מיני ״שבוע הקולנוע המשהו״ בסינמטקים, אבל יש לי מנצח מובהק והוא ״טרמינוס״. אין לי מושג מה זה, אבל זה ביומן הצפייה שלי, מה שאומר בוודאות שצפיתי בו. אני חושב שאשאיר אותו מסתורי.

הסופש הכי מבלבל: ביום חמשי ה-26.3 עלו לאקרנים ״הבן השביעי״ ו״הגמד השביעי״, שאינם מיועדים לאותו קהל יעד. אם זה לא מספיק, אדם סנדלר גילם סנדלר בסרט ״הסנדלר״ והיקום קרס לתוך עצמו.

ההפצה המאוחרת של השנה: השנה החלה עם ״רק האוהבים שורדים״ של ג׳ים ג׳ארמוש, סרט מ-2013 שכיכב בפסטיבל חיפה ומצא את דרכו לקולנוע רק בינואר 2015. גם ״ציפור לבנה בסופת שלג״ חיכה שנתיים מאז הוקרן לראשונה ושנה שלמה מאז היה זמין בדי.וי.די. כדי להגיע אל מסכי הקולנוע. אבל הם אפילו לא מתקרבים לשיא של ״ג׳ק מאוהב״, שביים פיליפ סימור הופמן זצוק״ל, שהגיע אלינו בסך הכל חמש שנים לאחר שנוצר. ועוד בתזמון לא ציני בכלל, מה פתאום.

אי ההפצה המקוממת של השנה: ״הבן של שאול״. אני יודע שהוא יופץ בשנה הבאה, ונכון שהיו כל מיני עניינים מאחורי הקלעים שקשורים להחלפת הבעלות בין מפיצים, אבל בחייאת – זה סרט ביכורים שזוכה במקום השני בפסטיבל קאן, שיכול להיות מוקרן בפסטיבל ירושלים יחד עם הבמאי שלו, שפיתח את התסריט בחממה של בית ספר ישראלי (סם שפיגל). מה הבעיה להתעלות שנייה מעל כל עניין שהוא ולהקרין אותו? עכשיו נצטרך לחכות עד סוף החורף כדי שיופץ עם הטייטל ״זוכה פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר בשפה זרה״, ובינתיים לי אין עם מי לדבר על אחד מסרטי השואה המטלטלים אי פעם.

השמות העבריים הכי מביכים: קשה לבחור, אבל נדמה לי שהצלחתי לפחות לצמצם. אני מבין שאי-אפשר לתרגם סרט עם שם כמו ״The Man From U.N.C.L.E.״, מה גם שזה לא אומר כלום, אבל ״שם קוד מ.ל.א.ך.״ אינו תירוץ. כך גם לגבי ״שובר את הכלים״, שהופך מושג מעולם השחמט (״Pawn Sacrifice״) לבדיחת קרש. סרטי ילדים הם מטרה קלה עבור המפיצים, וכך קיבלנו את ״נוקאאוט צ׳יקן״ חסר הקשר למקור (סליחה על משחק המילים) ואת הכותרת הפאקצית ״אופססס! בול הגיע המבול…״. אבל יש שניים שהם באמת בלתי נסלחים בעיניי. האחד הוא ״להציל את מארק וואטני״, מקרה מובהק של הסתבכות שלא לצורך (ועוד בשביל רפרנס לסרט משנות ה-90 למען השם!) והשני הוא ״קומדיה אלוהית״, שכבר היה מוכר היטב בארץ, ובשם בו הוקרן בפסטיבלים רבים – הברית החדשה לגמרי/דנדשה/וואטאבר, רק לא רפרנס מטופש נוסף, הפעם לדנטה.

השם העברי שמשמעותו הפוכה מהמקור (הפרס ע״ש ״הבלתי נשכחים״) – ״השקט שבפנים״, הלא הוא ״Louder Than Bombs״.

השם העברי המצער של השנה: ״יציאה מלכותית״.

בזבוז הזמן הגדול של השנה שלא בקולנוע: בערך פעם-פעמיים בשנה אני תוהה איך זה שכולם נהנים מסדרות ואני לא, ואז מנסה לשבת ולראות איזו סדרת טלוויזיה מבלי לפרוש באמצע. לכן מיני-סדרות בעלות עונה אחת הן החביבות עליי, ואם כולם ממליצים על אותה הסדרה – כמה רע זה כבר יכול להיות? ״הג׳ינקס״ (The Jinx) או ״הנאחס״ כפי שאני מכנה אותה, הזכירה לי למה אני מתרחק מקונצנזוסים טלוויזיוניים כמו מאש. זה פשוט בית ספר לאיך *לא* לעשות טלוויזיה טובה. שיעור מאלף של כיצד לקחת סיפור מרתק, עם דמות ראשית אמיתית אך בלתי נתפסת, ופשוט למרוח אותה שלא לצורך על פני שעות ארוכות, כאשר כל פרק מזכיר מה קרה בפרקים הקודמים שוב ושוב (ושוב). יש כאן חומר לסרט תיעודי עוצר נשימה, אפילו אם אורכו יהיה שעתיים. אבל אנדרו ג׳ראקי, הבמאי הנרקסיסט של הסדרה, החליט לדחוף את עצמו פנימה אל העלילה. כאילו שאמור להיות לי אכפת כמה קשה היה לו להשיג ראיון, בזמן שהחומרים בהם הוא עוסק הם לב העניין, ולא צורת הזקן המשתנה שלו מפרק לפרק. כמי שראה קולנוע דוקומנטרי בארבע-חמש השנים האחרונות, או סרט של ארול מוריס מכל תקופה שהיא, אני לא מסגול להבין את ההתלהבות מהסדרה הזו. קשה לי עוד יותר להבין למה לעזאזל למתוח ולמרוח סדרה שאמורה להיות מותחת ומראש מולטי-נראטיבית, אבל כנראה שלכך קשור המימון של HBO. בכוחות על-אנושיים סיימתי לצפות בכל ששת הפרקים, כולל הפסקה אחרי פרק ארבע לכמה שבועות, חזרה אליו ועליו ואז בליץ עד הסיום. לכל מי שהמליץ או המליצה לי על הג׳ינקס – אני חושב לבנות חדר במיוחד בשבילכם. אזרוק פנימה גם את רוברט דרסט, שהלוואי ומישהו שאינו דוש בן-דוש יעשה עליו את הסרט התיעודי שמגיע לו.

זהו, סיימתי להתלוצץ וגם להתרגז. אפשר ורצוי להצטרף בתגובות.

סיכומי השנה הקודמים שלי:
המנצחים והמפסידים של 2010
המנצחים והמפסידים של 2011
המנצחים והמפסידים של 2012
המנצחים והמפסידים של 2013
הניצחונות וההפסדים של 2014