• מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • סרטים חדשים: ״ג׳וקר״ של טוד פיליפס, ועוד תשעה
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

"שון כבשון – הסרט״, סקירה

28 באוגוסט 2015 מאת אורון שמיר

כפי שאנחנו (וכולם, בעצם) טורחים לציין בכל הזדמנות – נדמה שהקיץ הקולנועי מגיע סוף סוף לקיצו. ספטמבר עשוי להביא עימו משב רוח מרענן גם מבחינת הנעשה בבתי הקולנוע, אבל סוף השבוע האחרון של אוגוסט העמיד אותנו בבלוג בבעיה, שכן רק סרט חדש אחד זכה לסקירה. חשבתי להשלים את הסרטים היותר אהודים של השבועות האחרונים שפספסתי, כמו ״המתנה״ או ״החופשה הסקוטית שלי״, אבל עופר כבר כתב עליהם. ככה שזה יכול היה להיות נחמד, אבל לא לקדם בעניין הסקירה החסרה. ואז החל לצוץ מולי בכל פינה, כתשובה לחיפושיי, הסרט של ״שון כבשון״ (Shaun the Sheep Movie).

ברוטן טומייטוז הוא התגלה כסרט עם הביקורות הכי טובות הקיץ (99% בעגבניומטר), מעל ״מקס הזועם״ ו״הקול בראש״. גם בישראל, בטבלת המבקרים של סינמסקופ, הוא ממוקם גבוה ולדעתי נמצא בחמישייה הראשונה בערך מאז שעלה לאקרנים בארץ, לפני קצת יותר מחודש. תומר קמרלינג הוא המבקר שהכי התפעל ממנו, עד כמה שאני נתקלתי, וכינה אותו בית ספר לקולנוע. אבל הקריאה שלי לפעולה הגיע דווקא בדמות סטטוס בפייסבוק של ידידי קאי מארק, שהתפתח לשיחה על הסרט, דווקא משום שהוא טען כי אינו מתאים במיוחד לילדים. ההיתקלות הראשונה בדעה חלוקה היא שהפכה את הסרט לבאמת מעניין ושווה צפייה בעיניי, וכך יצא שניגשתי אליו – ולמזלי גם נהנתי מספיק כדי לכתוב על כך.

״שון כבשון״ הוא מותג אנימציה של אולפני ארדמן הבריטיים, הידועים בעיקר בזכות יצירותיו של ניק פארק ״מרד התרנגולים״ (Chicken Run) וכמובן ״וואלאס וגרומיט״ (Wallace and Gromit), על סרטיהם והסדרה בכיכובם. שון, הכבש החביב ובעל הכריזמה, החל את דרכו המונפשת באחד מן הסרטים של הצמד, וזכה עד מהרה לסדרה משלו שהתמקדה בחייו בחווה ובסובביו. זה היה ב-2007, ובעקבות ההצלחה החלו האולפנים לעמול על סרט קולנוע. אלא שבטכניקת האנימציה של פלסטלינה וסטופ-מושן, לצלם סרט לוקח המון זמן. שש שנים במקרה של ״שון כבשון״, וכך הוא הגיח לאוויר העולם רק בפסטיבל סאנדנס האחרון בראשית 2015, ותקע יתד בבתי הקולנוע המסחריים רק בקיץ, כולל הזנקה ישראלית בפסטיבל ירושלים. מה עושה סרט נטול דיאלוג על כבש מונפש בפסטיבלי קולנוע כמו סאנדנס וירושלים? זו כבר סיבה בפני עצמה לצפות בו.

הסרט נפתח באופן שמאפשר גם למי שאינו מכיר את שון ומעלליו (מרים יד בביישנות) להיכנס מהר לעניינים, עם כאילו-וידאו-ביתי של חוואי המטפל בכבשים קטנטנות שיגדלו להיות גיבורינו הצמריריים, וגם מאלף לו גור כלבי רועים שבמרוצת הזמן יהפוך לכלב המזוהה עם הסדרה, הקרוי ביצר. לאחר סיקוונס הכותרות אנו מתעוררים יחד עם הדמויות בבגרותן לעוד יום שגרתי בחווה, הכוללת קימה לא פשוטה של החוואי וכלבו, וכמובן של שון ושאר הכבשים. לאחר מכן חוזר שוב ושוב הפזמון של יציאה למרעה, אכילה ושתייה, ובימים מסויימים גם תספורת לכבשים ואיסוף הצמר שלהן. מהר מאוד השגרה הזו הופכת לשוחקת לצפייה, אך בצורה קליפית ומשעשעת שאינה משעממת כלל, אלא רק מעבירה את התחושה המרכזית של שון – הוא חייב יום חופש.

בעורמה, הוא מארגן אחד כזה יחד עם כל חבריו לדיר, כולל פעולת הסחה לכלב השמירה ותוכנית, מחוכמת מן הנראה בתחילה, להרדמת והרגעת החוואי עד כדי הוצאתו מכלל פעולה. נדמה לרגע שהכבשים יכולות להשתלט על בית המגורים ולחגוג קצת, אלא שאז הכלב חוזר והתוכנית יוצאת מכלל שליטה – רצף אירועים קומי מוביל את החוואי להגיע מן האיזור הכפרי אל העיר הגדולה, לקבל מכה בראש שתמחק את זכרונו, ולהוכיח לכבשים שבלעדיו החווה לא מתפקדת. יהיה עליהן לאזור אומץ ולצאת מן האיזור הירוק והנוח אל סכנות העיר, ולהשיב את החוואי יחד עם הסדר הטוב.

הייתי רוצה להמשיך ולתאר את נפתולי העלילה, אבל אולי עדיף לשמור את רוב ההפתעות למי שיבחר לצפות בסרט. מה שכן חשוב לציין הוא שהסיפור נפרש בפנינו באופן הקולנועי ביותר שאפשר – ללא דיאלוג. העלילה עוברת ומובהרת היטב, גם לקטנטנים לעניות דעתי, בעזרת תמונות בלבד. כאשר הדמויות פותחות את הפה נשמעים המהומים, צחקוקים, אנפופים ושאר קולות אנושיים או חייתיים בעיקר כדי להעביר לנו שהדמויות מתקשרות ביניהן. הדמויות האנושיות גם ממש משוחחות זו עם זו בסוג של ג׳יבריש, שבאוזניי נשמעה קצת כמו שבדית (שבואו נודה באמת, היא בעצם אנגלית בפה סגור). יש גם כמה מילים באנגלית שכתובות בכל מיני מקומות אסטרטגיים, למרות שאפשר להבין את הנעשה גם בלעדיהן. לדוגמה, אוטובוס שכתוב עליו ״קח יום חופש״ עובד אסוציאטיבית גם בלי להבין את הפרסומת שעליו, מכיוון שהוא מסמל נסיעה למקום אחר, ועל כל צרה שלא תבוא, היוצרים גם מקפידים להציג את שון מדמיין את עצמו במקום הנופשת שעל המודעה.

shaun-the-sheep

לצד ההישג שביצירת עלילה קוהרנטית למרות היעדר מילים (ובגלל הוליווד של הקיץ האחרון אני מחשיב כל עלילה קוהרנטית כהישג), אפשר לזקוף לזכות הסרט גם רגעים קסומים של קומדיה, לצד לפחות שני סיקוונסים מרגשים למדי, והכל בפחות מ-90 דקות. בשל מעלות מעין אלה, אני חייב לחזור ולשאול – האם התסריטאים הכי טובים בעולם עובדים כיום בסרטי ילדים? ואם כבר דז׳ה-וו, אז למה לא להיזכר בסרט אנימציה בריטי אחר בסטופ-מושן, ״הקופסונים״. נורא רציתי ש״שון״ יהיה ״הקופסונים״ של 2015, אבל הוא כל-כך שונה ממנו עד שכנראה אין צורך בהשוואה הזו.

על התסריט והבימוי שלו חתומים שניים – מארק ברטון, שזהו לו קרדיט בימוי ראשון אבל הוא כותב ותיק של סרטי ילדים (״מדגסקר״, ״מרד התרנגולים״, ״נומיאו ויוליה״), וריצ׳רד סטארזק שגדל יחד עם המותג של ״שון כבשון״ וסדרות אחרות של ארדמן (״רקס ורנט״), אבל גם לו זהו למשעה סרט קולנוע ראשון באורך מלא בבימויו. ניק פארק פיקח כמפיק, ולרשותם עמד סטודיו האנימציה ובו כ-20 אנימוטורים נוספים שסייעו להנפיש את הדמויות בטכניקה המתישה של סטופ-מושן. התוצאה מרהיבת עין מרוב פרטים בחלק מהפריימים, כשם שהיא פשוטה להדהים באחרים.

בדרך כלל אני לא מרגיש בנוח לאפיין את הגילים שמומלץ עבורם לצפות בסרט, בעיקר משום שאני חש בורות גדולה בקשר להבדלים בין מה שעשוי לשעמם ילדים וילדות בגיל 4 מטעמי חוסר הבנת המתרחש, לעומת מה שכבר ילדותי מדי לבני ובנות 7, נניח. מקריאה אצל אחרים ושיחות עם השמות שהזכרתי בראש הפוסט, יש הטוענים שזה באמת סרט לכל גיל, בעוד אחרים חושבים שזאטוטים ימצאו אותו משעמם או מפחיד מדי לסירוגין. בקשר למידת העניין, בעיניי הסרט הזה קצבי ומהיר כמו רוב התוצרים הקולנועיים של דור הפרעות הקשב, ובזכות היופי החזותי שלו הוא לא כמעט ולא מאפשר להשתעמם. באשר לאלמנט המפחיד או העצוב, כנראה שצריך להיות הורה בשביל באמת להבין מה זה אומר, אבל עד אז אתקצר את דעתי – זה בסדר גמור לפחד או להתעצב מסרטים. ו״שון כבשון״ הוא הרבה פחות עצוב מ״הקול בראש״ או מפחיד מ״צעצוע של סיפור 3״ בכל הנוגע לעלילת משנה של מתקן כליאה לחיות משוטטות, שהופך אותו לסרט כלא לכל דבר, כולל מוסכמות ז׳אנריות.

בכלל, יש בסרט הזה רובד שלם רק בשביל ההורים שמגיעים עם ילדיהם לקולנוע, או מבוגרים שיצפו בו בגפם. מתחשק לי לספיילר את כל הבדיחות והרפרנסים רק כדי שתבינו כמה הברקות ורגעים חמודים מנשוא יש בסרט הזה, אבל אתאפק ואגלה רק אחד, נטול קונטקסט (כדי לא להרוס לגמרי). לשחזר קטע איקוני מתוך ״שתיקת הכבשים״ בסרט ילדים בשם ״שון כבשון״, זה פשוט מבריק. לשחזר אותו במתקן כליאה עירוני לבעלי חיים, עם שון בתפקיד קלריס וחתול שעל צווארו קונוס רפואי בתור חניבעל לקטר, זה כבר ברמות הכי גבוהות של הומור אזכורים מבחינתי. עוד סרטים שקפצו לי לתודעה במהלך הצפייה הם ״פסגת הפחד״, ״חומות של תקווה״, ״שליחות קטלנית״, ״מונטי פייתון והגביע הקדוש״ – או בקיצור סרטים שאין סיכוי שהילדים שגררו לסרט את הוריהם ראו עדיין, כך שזה לגמרי שעשוע המיועד למלווים. הכי מיותר היה כמובן הרפרנס ל״נהג מונית״, אתם יודעים בדיוק לאיזו סצנה, במיוחד כשכבר הובהר ללא צל של ספק שהדמות של לוכד החיות היא די פסיכוטית (ובזאת אני מסכים עם ידידי קאי).

ההנאה שהסרט הסב לי, בין אם כחובב קולנוע מבוגר או כטיפוס ילדותי שלא צריך הרבה כדי להתבדר, הובילה אותי להישאר ישוב לאורך כל הקרדיטים מרוב יופי וחמידות שבקעו מהם, ובתמורה קיבלתי את כל סוגי בדיחות סיקוונס הכותרות שקיימות – סצנה קצרצרה אחרי הקרדיטים ההתחלתיים שמבהירה מה קרה מיד אחרי סוף הסיפור, איורים של הדמויות על רקע הרולר שדמה לדף נייר, וגם בדיחה כפולה בסופו. מה שמזכיר לי שמה שהכי שבה את ליבי בהקשר לסרט הזה היא בעצם השורה התחתונה שלו, כלומר המסרים שלו. למשל – תאהבו את השגרה שלכם. ממש כפי שקורה לדמויות שמתחילות בסלידה מוחלטת מהשחיקה של פרוצדורות היומיום, ובעקבות מצב של חוסר לומדות להעריך את מה שהיה להן, ובשל ההרפתקה שעברו גם משכילות לאגור אומץ כדי לשנות את מה שמפריע. או אם לבחור דוגמה קיצונית יותר, שהיא ביקורת חברתית די חריפה ושורפת – האם ייתכן שגם בחברה שלנו אנשים פגועי מוח יכולים להפוך למובילי טרנדים ומכתיבי דעה, ועוד לעשות זאת על ידי כך שהם מתייחסים אל בני-אדם כאל עדר כבשים? בעצם, אל תענו לי על זה.

shaun-the-sheep3

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.