• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

אלכס ואני: חלק ז׳ – ״פשע מולשם״ (Crimen Ferpecto)

24 במרץ 2015 מאת אורון שמיר

בפרקים הקודמים של ״אלכס ואני״: אלכס (דה לה איגלסיה) ואני (אורון) נפגשנו לראשונה כבמאי וצופה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2011. הצפייה בסרטו ״בלדה טריסטה״ הותירה אותי בהלם מוחלט, מהסוג הטוב ביותר שקיים, כאילו חזיתי זה עתה בסרט של הבמאי האהוב עליי בכל הזמנים, רק שלא היה מושג שהוא קיים עד לאותה נקודה גורלית. החלטתי לנסות לבדוק לעומק את המחשבה הרגעית הזו, ולצאת למסע שיתחיל עם צפייה בסרטו הראשון ותסתיים באחרון. כך אוכל לגבש דעה אופטימלית על הקולנוען ופועלו, ואולי לזכות בגיבור תרבות חדש.

בפרק הנוכחי בסדרת הפוסטים הבלתי נגמרת שלי אסקור את קומדיית האימים בעלת הטעות המכוונת בשמה "Crimen Ferpecto", שבאנגלית אוטוקורקט כלשהו כנראה תיקן אותה ל-"The Perfect Crime". בכדי לשמור על הטעות המקורית בעברית, בחרתי לקרוא לסרט מ-2004 בשם "הפשע המולשם", שכן היות ולא מצאתי שהוא הוקרן בישראל אני מרגיש בנוח להמציא לו שם עברי משלי. הסיבה שרציתי לשמור על השגיאה המכוונת היא משום שלדעתי זה קריטי לנושא הסרט.

״מושלם״ מאויית לא נכון בכותרת משום שאין דבר כזה מושלם, זהו קונספט שהגיבור צריך לשחרר ולאמץ במקומו את הלא-מושלם, את האנושי, המועד לטעויות קטנות שמעוררות אסונות גדולים ובעיקר מייצרות אבסורד. זאת משום שלפעמים האסון הכי גדול שיכול לקרות לך הוא דווקא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך, ולהיפך – לפעמים הרצון המודע מוביל אותנו למקומות שהם בהכרח לא טובים לנו. תלמידי תסריטאות ודאי מכירים את האקסיומות האלה לגבי דמויות ומניעיהן, ואלכס נותן כאן יופי של שיעור מעשי.

גיבור הסרט הוא רפאל (גיירמו טולדו), רווק שרמנטי המתפרנס מעבודה במחלקת הנשים של חנות כלבו גדולה. שאר העובדות רוצות אותו, או כבר השיגו, והוא לוטש עיניים לפרס הגדול מכולם – ניהול הקומה. בדרך הוא יצטרך לעקוף את מנהל מחלקת הגברים האפרורי, דון אנטוניו (לואיס ורלה), במרתון מכירות אימתני. אבל לא תמיד הכל הולך לפי התוכנית המושלמת של רפא, שייאלץ לשתף פעולה עם לורדס (מוניקה קארברה), העובדת היחידה שהוא לא נמשך אליה אבל לפתע מחזיקה אותו בביצים כשותפה לסוד מחריד.

בהתחלה, היה נדמה לי כאילו אלכס דל"א (ראשי תיבות של שם משפחתו של הבמאי שאימצתי) עושה בפעם ראשונה סרט בו הגיבור הוא ווינר, ועוד כזה שבז לאנשים רגילים בכלל ולוזרים בפרט. זה לחלוטין לא מובן מאליו כשמדובר בבמאי שהוא אביהם של האנטי-גיבורים והאאוטסיידרים למיניהם. ואכן, מהר מאוד חטא ההיבריס משנה את התמונה ורפא הופך להיות אחד הגיבורים היותר מוכים וחבוטים שראיתי אצל הבמאי עד היום. אפשר לראות בכך ערעור על מושג הווינר והלוזר, וייתכן גם שיש כאן אמירה על כך שאף אחד לא באמת נולד מפסידן, אלא מגיע למצב הזה באשמת נסיבות חיצוניות וחוסר היכולת להתמודד עימן. פרשנות חצויה נוספת שלי היא שאלכס היה רוצה להיות רפא, אבל הראה כיצד המציאות יכולה לשבור אותו, או שאולי הוא דווקא בז לדמותו ולכן בנה אותו כשקרן מזוייף ומדופלם רק כדי שהנפילה שלו תהיה כואבת וקשה יותר.

אגב נפילה מגובה רב, זהו רק אחד מסימני ההיכר של הבמאי שהספקתי לסמן עליו וי ברשימת השטיקים החוזרים והמגדירים אותו, גם בסרט הזה. עוד מתגנבים בדלת האחורית הם הליצנים, שהפתיעו אותי לא רק בהגעתם אלא גם במסות שלהם, הפתעה שקשורה בעיקר לאופן בו הם מחליקים פנימה לסרט. אני מתחיל לחשוב יותר ויותר שהאובססיה של דל"א לדמות הליצן הגרוטסקי קשורה לניסיון שלו לייצג איזה פחד קמאי, כזה החוזר בהרבה מסרטיו, אבל יהיה ספויילר מוחלט לחשוף. אז פשוט שימו לב כשמוזכרת המילה "ליצן", בתחילה בבדיחות הדעת, ובאיזה רגע של העלילה היא הופכת למוחשית.

מהבחינה הטכנית ישנו כמובן לפחות שוט אחד וירטואוזי שפוצץ לי את המוח, ולא מעט התעסקות במצלמה עצמה. אפשר להוסיף זאת לרשימת הדברים שוברי השגרה הפילמוגרפית שמנסה הסרט הזה, כמו למשל העובדה שמיד בפתיחה מדבר גיבור הסרט ישר למצלמה. באופן זה הוא הופך אותה לנוכחת, ואת הצופים לנוכחים גם כן, עניין מהותי במיוחד בסרט הנוגע להסתרת האמת ולאי-הידיעה מי מתחבא מאחורי הדלת בכל סצנה שניה ומאזין לשיחות חשובות. אני בחרתי לראות בכך המשך של מוטיב הקולנוע על הקולנוע מהסרט הקודם של דל"א, "800 כדורים", או פיתוח של מודעות עצמית המוסיפה עוד רובד לסרטיו. וזה הרי לא כאילו הם היו דלים במיוחד במשמעויות מלכתחילה.

crimen_ferpecto6

כדוגמה לעושר הקולנועי של הסרט, שימו לב לסט-אפ של הסרט בחנות כלבו, ולאופן בו הבמאי מנצל כל היבט אפשרי של בחירת הלוקיישן הזו. הכלבו מייצג לא רק חלומות ממוסגרים בחלונות ראווה עבור הלקוחות, אלא גם עבור העובדים בו – מראית עין של חיים מושלמים ונחשקים שכולם היו רוצים. בכל קומה יש היררכיה פנימית, והקומות עצמן מסודרות כמו נבכי הנפש של הגיבור, השואף לפסגה ומצפין את סודותיו עמוק במרתף. יש גם כמה גגים מוצלחים למדי הנוגעים לביגוד, בובות ראווה וציוד לבית או לנופש, מה שמזכיר לי את הדבר הכי חשוב שטרם כתבתי בסקירה הזו – לקח לי שתי דקות בדיוק על מנת לפרוץ בצחוק רועם. אלכס חוזר כאן לקומדיה הטהורה, בה הוא מרשה לעצמו להתבטא באופן המוקצן העושה עם דמיונו חסד, ורק אז מוזג פנימה את עלילת האימים ההולכת ומשחירה יחד עם ההומור, בעזרת השותף הקבוע שלו לפשע הכתיבה – התסריטאי חורחה גריקאצ'בריה.

בעניין התסריט, הנמשל כאן ברור למדי – גברים רווקים חושבים שהעולם מסתובב סביב האצבע הקטנה שלהם, או אולי האצבע החופשיה מטבעת חונקת, ולכן מדמיינים את שגרת הנישואין כגיהנום עלי אדמות. הגבר בסרט נמצא בסיטואציה בה לאישה יש כוח עליו, יש ביניהם קשר שאי אפשר להפריד, ואם היא נופלת היא תיקח אותו איתה אל השאול. זה בדרך כלל השלב בו אני נאלץ להדוף טענות על מיזוגניה או אפילו דמוניזציה של נשים בקולנוע של הבמאי, אז אחזור על הטענה הקבועה שלי – נשים בסרטיו של אלכס הן כמעט תמיד עוצמתיות יותר מהגברים, המוצגים באפסותם ובתור המין הבאמת-חלש, כך שיש שתי דרכים סותרות לקרוא את הייצוגים הגבריים והנשיים בסרטי אלכס דל״א.

מה שבטוח, הזוגיות הנורמטיבית חוטפת כאן את מירב הביקורת, ומוצגת ככלוב לשני המצויים בתוכו, ממש כשם שהיא מהווה את הקרקע הפוריה ביותר לסיטואציות קומיות. הרגע החזק ביותר מבחינת אי הידיעה אם לצחוק או לצווח מאימה, היה הפגישה של הגיבור עם משפחתה של האישה. דמיינו מעין סיוט מוקצן עד גרוטסקה של סצנת ״הגיבור פוגש את ההורים״ קלאסית (ראה ולמד, בן סטילר). אני לא יודע מי מהדמויות הצחיקה אותי יותר: האמא החפצה במותה בקול רם, האב המזייף אי-הכרה כדי לזכות בשלווה ושפיות דעת, או הילדה עם הג׳ורה הכי מטונפת והדמיון הכי חולני שראיתי כבר הרבה זמן.

אגב, המצב המשפחתי של אלכס בזמן הצילומים היה זוגיות יציבה וארוכת שנים עם אמיה דיאז, שליהקה הן את הסרט הנוכחי והן את הקודם שלו. עם זאת, (ספוילר לחייו האישיים של הבמאי) הזוגיות החזיקה מעמד רק עד סוף העשור. האם אפשר לראות בסרט זעקת שבר שתוביל לפירוק החבילה המשפחתית? אשאיר את הצהוב לצהובונים.

חזרה לענייני קולנוע. פן שאני כמעט ולא מתייחס אליו בסדרת הפוסטים הזו הוא תוספות מהדורות הדי.וי.די. שבזכותן אני משלים את הצפיות בסרטים. ליתר דיוק, אל סרטוני מאחורי הקלעים, בהם אני בהחלט מקפיד לצפות. אז במקרה של "הפשע המולשם", אפשר לראות כיצד אלכס מתנהל על הסט – מצד אחד נינוח ובשליטה מוחלטת, אפילו מחוייכת, ומצד אחר מתלהב וגועש כמו ילד כשהוא נדרש לדייק את ההוראות לשחקניו. לא הפליא אותי כלל שהוא שואב השראה להדגמותיו מעולמו כסינפיל (הרי גם הגיבור בסרטו מבקש עזרה מסרטי קולנוע בבואו לתכנן פשע), למשל כשנדרש להסביר לטולדו שעליו להתנהג ״כאילו הוא בורח מהכריש ב׳מלתעות׳״. עוד בסרטון מאחורי הקלעים, אפשר לראות כיצד צולם השוט המדהים של המעקב הכפול, ומסתבר שלייצר רגע ספקטקולרי מבחינה קולנועית יכול להיות יותר פשוט ממה שחשבתי.

בפרק הבא אני אמור להתייחס אל סרט הטלוויזיה שביים דל"א לפרויקט "סרטים שישאירו אתכם ערים", ואולי גם לשני הקצרים שביים בסמוך אליהם, לפני שאגיע לפרויקט הראשון שלו שדובר אנגלית. לאחר מכן, בעצם ייסגר המעגל כשאגיע אל "בלדה טריסטה", הסרט שהתחיל את הכל מבחינתי, ואצטרך להבין איך להתייחס לכל מה שקרה מאז ועד היום. אבל כפי שאני לא מתחייב על מועד פרסום הפרק הבא, נדמה לי שגם את התוכן אפשר להשאיר עמום לעת עתה.

crimen-ferpecto2

הפוסטים הקודמים בסדרה:
פרק ו׳ – ״800 כדורים״ (800 Balas)
פרק ה' – "הון משותף" (La Comunidad)
חלק ד' – ״מתים מצחוק״ (Muertos De Risa)
חלק ג׳ – ״לרקוד עם השטן״ (Perdita Durango)
חלק ב׳ – ״יום הבהמה״ (El Día de la Bestia)
חלק א׳ – ״אקשן מוטנטי״ (Accion Mutante)

תגובות

  1. איתן הגיב:

    חוץ מ"בלדה טריסטה", הסרט הזה הוא הסרט של אלכס דל"א שאני הכי אוהב. הוא גם הכי קומוניקטיבי והכי מיין-סטרים מכל סרטיו (עד כמה שאפשר להגיד את זה על הסרטים של אלכס חביבנו). והוא מצחיק בטירוף.

    ממליץ לך להימנע מצפייה ב"רציחות אוקספורד", הסרט שהוא עשה באנגלית. מפח נפש, והוכחה נוספת שבמאים אירופים צריכים להמשיך לביים בשפת המקור שלהם. הוליווד רק מקלקלת הכל.

    1. אורון שמיר הגיב:

      הזכרת לי שהיית אחד הממליצים על ״בלדה״ באותו פסטיבל ירושלים בלתי נשכח 🙂
      בסוף סדרת הפוסטים אעשה דירוג של כל סרטי אלכס לפי טעמי, יש לי הרגשה ש״פשע מולשם״ יהיה ממש גבוה. מסכים שזה הסרט הכי מצחיק שלו עד כה.
      ולצערי אני מרגיש חובה לצפות גם ב״רציחות אוקספורד״, למרות שכולם-כולם אומרים לי שהוא זוועה, ודווקא בגלל שמעניין אותי לראות האם ולמה אלכס לא יכול לעבוד בשום שפה חוץ מספרדית.

השאר תגובה