• סרטים חדשים: ״אד אסטרה״ של ג׳יימס גריי
  • ״הבחירה״ (אחמד הצעיר), סקירה
  • !יום הולדת 9 לסריטה
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״קצפת ודובדבנים״, סקירה
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019

אלכס ואני: חלק ג' – "Perdita Durango"

21 באוגוסט 2013 מאת אורון שמיר

קיץ לא מרתק במיוחד עובר על הוליווד, בקולנוע הישראלי יש כרגע רק סרט אחד שכולם מדברים עליו, וגם בבלוג המצב מורגש. ממיטת חוליי הזיתי זיכרון על הבטחה שפעם הבטחתי, כדי שלי יהיה מה לכתוב ולכם ולכן משהו לקרוא, אם תרצו בכך. מחר כבר יביא עימו יום חמישי סרטים חדשים ופוסטים חדשים. אז למי שהצטרף או הצטרפה אלינו זה עתה, הנה תקציר הפרקים הקודמים: בפסטיבל ירושלים של 2011 חזיתי בסרט שטלטל את עולמי הקולנועי. קראו לו "בלדה טריסטה" ולבמאי שלו קוראים אלכס דה לה איגלסיה. החיבור עם הקולנוע של היוצר היה כה מיידי, עד שהחלטתי לצאת לאודיסיאת צפייה בכל סרטיו עד כה. התחלתי עם סרטו הראשון.

ההערצה רק גדלה אך מה שנועד להיות פרויקט שיימשך פחות משנה, כלומר עד סרטו הבא של הגאון הספרדי, הפך להבלחה דו-פעמית. רק כחצי שנה אחרי שהתחלתי הגעתי אל סרטו השני, והמדהים לא פחות, אבל אז כבר הגיע סרטו החדש ביותר – "טעם החיים", שהוקרן אף הוא בפסטיבל ירושלים, מודל 2012. עוד דברים שקרו מאז הם הודעה על סרט חדש שלו שמסיים הפקה השנה, והשתתפות בעוד שני פרויקטים של סרטים קצרים, אחד מהם הוא חלק מספר 2 של סדרת "ABC's of Death" (נחשו מי עוד משתתפים? אהרון קשלס ונבות פפושדו, יוצרי "מי מפחד מהזאב הרע". היי, אמרתי לכם שאי אפשר להתחמק מהשמות שלהם בימים אלה). הקפיצות בזמנים לא בדיוק עזרו וקצת נטשתי את מיזם דה לה איגלסיה. אבל כעת, כשנה לאחר הפעם האחרונה בה ביקרתי בעולמו היחיד במינו, החלטתי לחזור. חמוש בשום-דבר-אחר לעשות ונישא על אדי האנטיביוטיקה, לחצתי פליי על סרטו השלישי במספר. זה שקרוי באנגלית "Dance with the Devil", אבל אכנה מעתה "פרדיטה", קיצור של שמו הספרדי "Perdita Durango", גיבורת הסרט.

את הבמאי, וזה כנראה משהו שלקח לי שנתיים לחשוב עליו, אכנה מעתה על-פי ראשי תיבות עבריים של שם משפחתו המפוצל – דל"א. זה גם קצת נשמע כמו ההתחלה של שם משפחתו, אז אני מחבב את זה. בכל מקרה, "פרדיטה" מגיע אחרי סרט ביכורים מטורלל שזיכה אותו בתשומת לב, וסרט סופומור שהקפיץ אותו לליגה של הגדולים במולדתו והקנה לו הכרה עולמית. הצעד הבא בקריירה מטאורית של קולנוען הוא כמובן ג'וב ראשון מעבר לים. ואכן, כך קרה בשנת 1997. זהו הסרט הראשון של דל"א שלא מבוסס אך ורק על תסריט מקורי שלו, וגם הראשון שלו שדובר אנגלית ברובו, ולא ספרדית, שנמצאת כאן רק לקישוט.

את הקרדיט לתסריט הוא חולק עם שותפו הקבוע, חורחה גריקאצ'בריה, אבל גם עם שניים נוספים. הראשון הוא דויד טרואבה המדרידאי, והשני והחשוב יותר הוא בארי גיפורד, יליד שיקגו, שכתב את הספר עליו מבוסס הסרט ומוכר בזכות שני שיתופי הפעולה שלו עם דייויד לינץ' – "כביש אבוד" והיותר רלוונטי לסיפורנו "לב פראי". הסרט של דל"א, כמו הספר עליו הוא מבוסס, הוא למעשה ספין-אוף לדמותה של פרדיטה דורנגו. בסרט של לינץ' גילמה אותה איזבלה רוסליני, והפעם זוהי רוזי פרז, כאשר לצידה כוכבים עולים (דאז) כמו ג'יימס גנדולפיני (קצת לפני "הסופרנוס") וחבייר בארדם (מיד אחרי "אהבת בשר ודם"). כל הסימנים הצביעו על הפריצה הגדולה של דל"א אל טריטוריה קולנועית הממוקמת איפשהו במעבר הגבול שבין מקסיקו לארה"ב. אבל קצת כמו עלילת הסרט, משהו השתבש בדרך.

PERDITA-DURANGO

העלילה, המשובשת למדי כאמור, עוקבת אחרי בחורה לא שגרתית בשם פרדיטה דורנגו (פרז, בתקופה שחולצות בטן היו באופנה). בשלב מוקדם למדי היא פוגשת בתאום הנפש שלה, פסיכופט רצחני בשם רומאו דולורוזה (בארדם, בתסרוקת הגרועה ביותר בקריירה שלו, ואני מודע היטב לתחרות). השניים מתוודעים זה לחיבתה של זו לאלימות בכל צורותיה, החל במין ועד השתוללות מרובת נפגעים ברחובות. אבל השעמום מכה בהם ושתי תוכניות שהם הוגים משתלבות זו בזו – לחטוף צעירים אמריקאיים ואז לחשוב מה לעשות איתם, ולעזור למאפיה המקסיקנית להבריח משלוחים של עוּבָּרִים אל מעבר לגבול ארה"ב. אני יודע שזה לא מאוד הגיוני, אבל זה מה שקרה על המסך, וזה עוד לפני שהסרט באמת יצא מדעתו. פשוט דמיינו שילוב ז'אנרי של זוג פסיכים במנוסה/משימה וסרט משטרה אמריקאי-מקסיקני.

אתחיל עם הדברים שאהבתי ואזגזג מדי פעם למקומות שהסרט כושל בהם, וכן, מדובר בסוג של משבר ביחסים של במאי-צופה. אם עד עכשיו התמוגגתי והתפעלתי מכל דבר שרק היה כתוב עליו אלכס דל"א, מגיע יצור הכלאיים הזה, שחציו טירוף דל"אי קלאסי וחציו מוצר אוף-הוליווד, ומייצר סדק ראשון. לא שבירת כלים אבל הוכחה שגם אלכס הוא רק במאי, ולא אל קולנוע. אותי זה מאכזב, מה אומר.

בכל הקשור להצגת דמויות, דל"א ממשיך להפגין את כישוריו כאשף. אין כמעט מי שלא נכנס לסרט הזה כמו איזה באסטר קיטון שנזרק מרכבת נוסעת, ובאופן שיפענח לצופים את הדמות באופן מיידי. השיחה הראשונה של פרדיטה עם איזה שליימזל אמריקאי שמנסה להתחיל איתה, מסייעות לו ולצופים לעמוד על קנקנה תוך סצנה אחת בלבד. כך גם לגבי החצי השני שלה, בגילומו הפראי של בארדם, שהרגע בו מגיחה דמותו אל המסך הוא גם הרגע בו השניים נפגשים לראשונה. ואם הייתם שואלים אותו בעתיד איפה מצא אותה, ודאי היה עונה "על עטיפה של דיסק". אבל הכניסה המרשימה ביותר שייכת ללא ספק לשריף, המאוד עמיד יש לציין, הדולק בעקבותיהם והמגולם בידי הגרסה הצעירה והיחסית-רזה של ג'יימס גנדולפיני, פלוס שפם. הוא גם הדמות שהכי חיבבתי במהלך הסרט, וזה אומר לא מעט, בעיקר לרעה על צמד הגיבורים המובילים את העלילה הדי מקרטעת, צר לי לבשר.

כלומר, הצגת דמויות אפקטיבית זה טוב ויפה, אבל תשכחו ממניעים פסיכולוגיים (הם דווקא מוסברים בסרט, פשוט ממש לא קניתי אותם), עומק או אופציה להזדהות רגשית. הרובד הסאבטקסטואלי של הסרט כל-כך דבוק לרובד הגלוי, והרובד הגלוי כה מושטח, עד כי לסרט עצמו ממש רואים את התחתונים דרך המכנסיים. וזו שקיפות שלא עושה עימו חסד, כי חסר בו תחכום. שני מקסיקנים מטורללים חוטפים שני נערים אמריקאיים מבית טוב, כך בלי סיבה. אלגוריה לשם אלגוריה, שגם נאמרת כטקסט של ממש בסרט ("אנחנו יודעים שהעם שלנו דיכא את העם שלכם, אבל אנחנו עצמנו לא אשמים!"). שום דבר מהחוכמה הממזרית שאפיינה כל סרט אחר של דל"א בו צפיתי עד כה. כלומר, כמעט שום דבר.

כהרגלו בקודש, הבמאי יודע להתחיל את יצירותיו עם פתיחה עוצמתית ובלתי נשכחת. במקרה הזה, סצנת חלום של הגיבורה, המתעלסת עם נמר. אותו נמר חוזר עוד כמה פעמים במהלך הסרט – יש הסבר לחיזיון הזה שלה מיד בסצנה העוקבת והנמר כאן גם כדי לרמוז על אגדה מקסיקנית שתסופר בהמשך – אבל העיקר הוא ששוב כרגיל אצל אלכס, כל הסרט כולו כמו מקופל אל תוך הסצנה הראשונה. במקרה הנ"ל, מדובר בסרט על פנטזיות של מין ואלימות ועל המחיר של הגשמתן.

perdita-durango-victims

מאידך גיסא, האלימות בסרט הזה היא חסרת הצדקה באופן מרתיע, בעיקר המינית. יש כאן אינוס בתולה, אינוס גבר על ידי אשה, קנאה מטורפת של בני הזוג שמובילה אותם למשגל הכולל קריעת חתיכות בשר זאת מגופו של זה, וגם הרבה מאוד אקדחים וגופות. אלה לא שני משוגעים שקל או אפשרי להתחבר אליהם, והסרט פשוט לא הצליח לגרום לי לחבב אותם בשום שלב. משהו בתשוקה וביצריות שלהם, שעבד כל-כך יפה בסרטיו האחרים של היוצר, היה פשוט חסר טעם. כבר ראיתי את דל"א הולך למחוזות אפלים וקיצוניים יותר, אבל עם דמויות מעניינות ופגיעות יותר. כאן מדובר בשני הבריונים של בית הספר, שאיש לא פגע בהם מעולם והם שיכורים מכוח. קרובי משפחה טראגיים הם תירוץ במקרה הטוב, לא סיבה מספקת בעיניי. לצערי הרב, כיוון שרוב הסרט מתמקד בשניים הללו זה פשוט לא מספיק מעניין.

כדי לרכך מעט את המהלומות שניטחות בפניהם של הצופים, שב אלכס ומשתמש בהומור השחור האופייני לו. הצרה היא, וכאן אני מאשים באופן מפורש את הקופרודוקציה, שחצי מהבדיחות לא הקליק אצלי לכדי צחוק. ברוב המקרים הכוונות טובות, אבל הלב כבר לא שם והגוף לא במצב של לצחוק. למעט בסצנה אחת, בה שני ראשי המאפיה המקסיקנית מנהלים שיחת חיסולים במסיבת יום הולדת צבעונית ומלאת זאטוטים, בעודם לבושים, איך לא, כליצנים. מוטיב הליצנות החוזר בכל אחד מסרטיו של הבמאי שיצא לי לראות עד כה, מגיע גם בדמות קלף גורלי, שהוא הסבר נוסף לחיבה הפחותה שחשתי אל הסרט – העיסוק הלא מספיק מפותח במאגיה וכישוף. דמותו של בארדם מספרת כי היא חצי-מכשף מצד אביו, מבצעת טקסים משונים להנאתם של תיירים ואף מתכננת להקריב את שני החטופים לאלים. אבל שוב, לא ממש ברור לי למה. בעוד העל-טבעי טופל באופן מעורר השתאות בסרטו הקודם של הבמאי, כאן לא רק שאין פיי-אוף, אלא שההיגיון הפנימי מתרסק ונותרת רק מוזרות לשם מוזרות.

עוד התכתבויות פנים-פילמוגרפיות מגיעות כאשר סנטיאגו סגורה קופץ לביקור, בציטוטים מתרבות הקומיקס (רומאו מצטט את הג'וקר וכאשר פרדיטה לא מתרשמת הוא מתרעם ואומר: "אבל זה מבטמן!") או באזכורים קולנועיים נוספים ("ורה קרוז" מחד, ובדיחה על אווה גארדנר מאידך) או בסצנת שוד הבנק, בה מזהה דמותו של רומאו שאחת הכספריות היא בלונדינית שופעת (מוטיב שעמדתי עליו ברצינות גמורה בפרק הקודם בסדרה). הוא מבקש ממנה להוריד חולצה, בזמן שחבריו מפצירים בו להסתלק עם השלל, כי עוד שניה והמשטרה מגיעה. אבל הוא מהופנט, דורש ממנה להסיר גם את החזיה שלה. נדמה לי שכאן דל"א צוחק על עצמו, וכרגיל לא מתנצל על כך שאין שום קשר בין התקדמות העלילה והיותה של הבלונדינית בפריים. זה פשוט פטיש פרטי, כמו סעיף בחוזה שלו, או משהו. בהמשך הסטיה הזו מובילה את שני הגיבורים שלנו לחטוף צעירים בהירי שיער, וכאן הבדיחה היא כבר על חשבונו של הבמאי.

הסרט הכיל עוד כמה רגעים שהזכירו לי מה התחיל את הרומן הזה בעצם, אבל רובם הגיעו אחרי כשעה מתוך שעתיים של סרט ובשלב שבו האנדרלמוסיה כבר הייתה בשיאה והסרט רק התחיל להתגבש לכדי בלאגן קוהרנטי, בזמן שאני בתור צופה כבר עם רגל אחת בחוץ. ובכל זאת, כיף להיזכר שאף אחד לא מביים כאוס, או מתרגם כה היטב את המתרחש על המסך לתחושות אצל הצופה, כמו אלכס דל"א. מדובר ביוצר כל-כך טוטאלי עד כי הוא ממש העמיד את הצוות שלו בסכנה – בארדם ואחיו קרלוס (המגלם בסרט את אחיו, כמה משעשע), נכוו קשות במהלך הצילומים, כמו גם איש אפקטים מיוחדים ועוד חבר צוות שרוב גופו התכסה כוויות מדרגה שניה ושלישית. שני שיאים של כאוס טוטאלי שכזה מגיעים בסצנת מופרכת במיוחד בדיוק בנקודת האמצע של הסרט, בה הוא מחליף הילוך, ובאופן בו הוא מסתיים בזיקוקין דינור של הסיקוונס הנועל, שהופך לתמונה האחרונה של הסרט. ופתאום כן אכפת לי מהדמויות, ואני נודד איתן בלאס וגאס המנוכרת-אך-מנצנצת, בעוד אלכס מסיים בפריז-פריים הידוע לשמצה שלו. וזה קצת צובט, בקטע טוב. ובעיקר גורם לי לחשוב שהפעם הבאה שניפגש לא תהיה עוד כל-כך הרבה זמן. התחנה הבאה – "Muertos de Risa" (מתים מצחוק), סיפורם של שני קומיקאים שמתחילים כצמד ומפתחים יריבות אובססיבית. נשמע מוכר? נשמע נהדר.

perdita_durango_james

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.