• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

אלכס ואני: חלק ב' – "El Día de la Bestia"

22 במאי 2012 מאת אורון שמיר

בפרקים הקודמים של "אלכס ואני":
אורון צופה בפסטיבל ירושלים בסרט בשם "בלדה טריסטה". המוח שלו עף. הוא מחליט לחקור בזהותו הקולנועית של יוצר הסרט הזה, אלכס דה לה איגלסיה, כאשר השאלה המנחה היא – האם יכול להיות שהבמאי האהוב עליו תמיד היה שם, אבל איש לא טרח לספר לו? בשלב הראשון, נצפה סרט הבכורה של הגאון הספרדי "Accion Mutante". כעת, הגיעה העת להמשיך אל שנת 1995 ואל סרטו השני  – "El Día de la Bestia", או אם תרצו – "יום הבהמה". (אגב, בין לבין טוען ימד"ב כי דה לה איגלסיה חתום על משחק מחשב ששמו "Marbella antivicio" אך אפילו בכל מיני אתרים דוברי ספרדית לא הצלחתי להבין במה מדובר. אשמח לעזרה בנושא).

במאים רבים נוטים לגשת אל מכשול הסרט השני בזהירות יתרה. כולם מכירים כבר את הקלישאה הזו, את המבחן שמגיע אחרי ההפיכה מקולנוען אלמוני להבטחה. אך זהירות היא מילה שייתכן ולא קיימת בלקסיקון של אלכס. וכן, אני מרגיש מספיק קרוב אליו, כבר בשלב מוקדם זה של הקשר שלנו, כדי לקרוא לו בשמו הפרטי. החירות שלי להניח הנחות לגביי אוצר המילים שלו מגיע אחרי צפייה בסרטו השני, יותר מדי חודשים מאז חזיתי בראשון. אלכס לא רק צוחק בפני משוכת הסרט השני, הוא עושה זאת כשהוא דוהר לעברה על אופנוע מיניאטורי עם מבט מטורף בעיניים, ממתין להתנגשות הבלתי נמנעת. האם יגיע הפיצוץ? ומה יהיו תוצאותיו?

סיקוונס הפתיחה של הסרט, כמו תמיד אצל הבמאי, מכניס מיד לאווירה. ושוב הבחירה שלו בשוט הפותח מפתיעה ומהממת אותי – מעט כתוביות, ברקע פעמוני כניסה. המסך השחור מתגלה לפתע כגבו של כומר, ההולך פנימה אל הפריים, חושף את יעדו – כנסיה הממוקמת בסופו של הפריים, לצידה חומה והקרקע המובילה אליה מרוצפת אבנים. הכומר נראה מפוחד, מביט לאחור ונדמה שמשהו רודף אותו. הוא מתעשת ופונה ללכת קדימה אל הכנסיה. עוד לא עברו עשר שניות מאז תחילת הסרט, ואני כבר מאוהב. מי לעזאזל פותח את הסרט שלו עם שוט שמדביק את המצלמה לגב של הדמות הראשית, מציג לנו אותה כך? הוא כאילו משליך אותה פנימה לתוך הסרט, ואז היא קמה מבולבלת ומתחילה ללכת בנתיב שנקבע לה. בנוסף, נזרקים פנימה גם הצופים מיד ובלי לבזבז שניה אחת, ישר אל תוך העולם של הסרט.

הכומר שלנו נכנס אל הכנסיה העצומה, ומנהל שיחה עם כומר בכיר יותר כשהם כורעים ברך מול צלב ענק. הוא לא ממש מדבר בהיגיון, טוען שפיענח איזה עניין ונראה אחוז תזזית. את הסצינה הרצינית, דה לה איגלסיה בוחר לסיים באקורד קומי שחור, ולהוציא אותנו ואת הגיבור לדרך המטורפת שבה בחר לעצמו – הוא מאמין שיום הדין מתקרב, והשטן עומד להגיע. באקט נוצרי של הפוך על הפוך, מחליט הכומר לבצע כמה שיותר מעשים רעים, כדי להשיג את תשומת ליבו של אשמדאי ולהילחם בו. להקריב את עצמו ולהציל את האנושות מכליה. תוכנית נועזת למדי, אבל הבעיה היא שהכומר שלנו הוא איש עדין ומנומס ולחצות את הכביש באור אדום נראה לו כמו חטא רציני. הוא מתחיל את הסרט עם שורה של תעלולים מבדרים, עד אשר מפגש עם מטאליסט עב בשר יכיר לו את סוגדי השטן. השניים הופכים לחברים כמעט מיד, ויוצאים להשיג את עזרתו של שרלטן שטוען לכוחות על-טבעיים, כדי שיחבור אליהם במלחמה מול האופל.

הסרט הולך ונהיה אלים ומטורלל מרגע לרגע, וכל דמות חדשה שמתווספת מפתיעה לגמרי. את הדמות של הכומר, גיבור הסרט, מגלם אלכס אנגולו, גיבור סרטו הקצר והראשון של דה לה איגלסיה ומי שהתגלה בדיעבד גם כגיבור סרטו הארוך הראשון. למעשה, יש כאן המשכיות מעניינת – השחקן שגילם את הדמות שהפכה להיות הגיבור ב-"Accion Mutante", אבל לא התחילה כך את הסרט, ממשיך בטבעיות אל הסרט הבא של הבמאי כדמות הראשית, גם אם שונה לגמרי. הליהוק של אנגולו חיוני לדמות הכומר. הוא שומר על פנים חתומות בכל סיטואציה, הזויה ככל שתהיה, מה שיוצר אפקט קומי רב השפעה. הנימוס והרצינות המחוייכת שבה הוא מסביר את תוכניתו המגוחכת, מבצע מעשים רעים, או אפילו בוחר תקליטים של רוק כבד – פשוט מצחיקים בקול רם.

שתי הדמויות הנוספות שהוא אוסף בדרך, גם הם שילוב מוצלח של ניגודים חריפים. חוזה מארי, בגילומו של סנטיאגו סגורה, נראה כמו הקלישאה של מטאליסט – משקל עודף, שיער ארוך ומדובלל, עגילים, קעקועים ולבוש דהוי. אבל כמו הרבה חובבי המוזיקה של השטן, גם הוא בעצם חננה, כזה שאמא שלו מכסחת אותו במכות באחת הסצינות. הוא מתחבר אל הכומר כיוון שהבסיס המשותף שלהם הוא לב טוב. גם אם המטרה היא זדונית, או כוללת עריכת טקס זימון שדים. ולצורך הטקס הזה, חוברים הצמד אל אותו גורו כוזב, בחור בשם קאבאן, שהוא כמובן ההיפך הגמור ממה שהוא מציג – בזכות תוכנית טלוויזיה פופולרית הוא נחשב כבעל יכולת תקשור עם עולמות אחרים, אך מתגלה כבלוף שעושה הכל בשביל כסף ומנצל את תמימותם וטמטומם של אנשים. במהלך הסרט הוא הופך מאויב לבעל ברית של צמד המטורפים, כאשר הוא מתחיל להאמין בנבואה ובתוכנית של הכומר ובעצם גם בכל הבולשיט שהוא עצמו מכר כל השנים ועשה ממנו הון. פירוש שמו של קאבאן הוא "לחפור". מעניין אם יש לזה את אותה המשמעות הסלנגית כמו בעברית, כי אין מילה שמתארת אותה טוב יותר כאמן המילה הריקה. לכומר קוראים אנחל קורה, שניתן לתרגם כ"מלאך מרפא". פירוש שם משפחתו של הבמאי, אגב, הוא לא פחות ולא יותר מאשר "הכנסיה". די אירוני בהתחשב ביחס כלפיי מוסד הדת בסרט.

הבמאי טוען שהסרט נולד במוחו מן הרעיון של אדם תמים למראה המבצע מעשים רעים, אך היו כאלה שהאשימו אותו בפלגיאטיזם של הספר "La Luz" ("האור") של תומאס קוובאס. בכלל, הסרט הסתבך בלא מעט בלאגנים, כאשר אנשי הצוות קיבל איומים על חייהם. תתפלאו, אבל לא היו אלה אנשי הכנסיה – דווקא כל מיני שלוחות של כת השטן הם שהרגישו כי הסרט מציג אותם באור מגוחך…
בסרט אכן ישנה סצינה אחת במהלכה שלושת גיבורינו מקיימים טקס שטני למהדרין, על פי כל כללי ההלכה, כדי לזמן את הרוע ולהביס אותו. הייתי מצפה מאנשים שמאמינים וסוגדים לישות כמו השטן לקצת מודעות עצמית או אירוניה, אבל מסתבר שהם גרועים לא פחות מאנשים המאמינים באלוהים.

למזלנו, דה לה איגלסיה לא נבהל, למרות שאני מנחש שאין יצירתיים ומעוררי סיוטים כמו איומים מצידם של נתיני מלך האופל. הסרט הושלם והפך את הבמאי באופן רשמי לכוח עולה בקולנוע הספרדי – הוא זכה בשישה פרסי גויה, כולל לבימוי הטוב ביותר. הוא השלים סבב פסטיבלים מוצלח, זכה לשבחי הביקורת ואף היה להיט לא קטן בקופות מולדתו. אולי ככה זה כשעושים קולנוע כה טוטאלי, המשוטט בטריטוריות של ז'אנרים נמוכים שאהובים על הקהל הרחב, אבל לוקחים אותם למקומות קיצוניים מבחינת עשייה, מה שתמיד ראוי להערכה בעיניי הממסד. ומלבד הפתיחה המהממת שהזכרתי, דה לה איגלסיה מפגיז לכל אורך הסרט בשוטים מפעימים ממש, מזריק את האימג'ים השרוטים שלו ישר לתוך המוח. בניגוד מוחלט למראה הטראשי יחסית של ההפקה, ספק במכוון, ספק כי זה מה יש מבחינת תקציב. אך בעיניי, דווקא כשמצלמים סצינות אקשן מורכבות מתוך אילוצי עלויות, מתקבלת תוצאה מסעירה יותר. מה שמוביל אותי אל ההקבלה לסרט אחר של הבמאי.

כיוון שקודם כל צפיתי בסרטו האחרון לעת עתה, אותו "בלדה טריסטה", אני כל הזמן מחפש השפעות ונקודות השקה בינו לבין סרטיו המוקדמים יותר. אני תר אחר רמזים שיעזרו לי לפענח מאיזה תהום של הנפש האנושית הוא הביא את "בלדה". בסרט הנוכחי, מצאתי כמה וכמה דברים שהזכירו לי רגעים מהסרט ההוא.

קודם כל, שני הסרטים מכילים סצינת שיא כלשהי בה אנשים תלויים ממקומות גבוהים, שהם גם מונומנטים לאומיים. בקטע היצ'קוקייני כזה. הפעם זה מלון הקפיטול במדריד, ב"בלדה" היה זה הצלב העצום של עמק הנופלים. ואפרופו צלבי ענק, אחד כזה מככב בסיקוונס הפתיחה של "יום הבהמה", כפי שהזכרתי קודם. אך המוטיב שמסתמן כמרכזי ביותר בכל שלושת הסרטים שסקרתי עד כה, כמו גם בחייו האישיים של הבמאי, הוא ללא ספק בלונדיניות עם חזה גדול. לא בדיוק מוטיב בעל עומק פילוסופי ניכר, אולי תחשבו, אבל בעיניי העניין מסמל היטב את הקולנוע של דה לה איגלסיה, דווקא בקטע מורכב ממה שנדמה בתחילה.

הרי מדובר, ללא ספק, בפנטזיה הקולקטיבית הבנאלית ביותר. אבל אם ניקח לדוגמה במאים גדולים ומוערכים כמו היצ'קוק ופליני, נזהה בקלות בסרטיהם סוגים ספציפיים של נשים – בלונדות אצל היצ', שופעות אצל פדריקו. הם ממש לא ניסו או טרחו להסתיר זאת, אבל סרטיהם נשפטו אך ורק על פי כשרונם הלא מוטל בספק. למרות ששניהם התעסקו לעיתים בז'אנרים נמוכים – היצ'קוק במתח ואימה, פליני בקומדיות עממיות שהיוו השראה לז'אנר הבורקס – ולמרות ששניהם שמו ממש על השולחן את הנשים שהם מפנטזים עליהן, שניהם זכורים כגאונים של סאבטקסט. נדמה לי שאפשר להתייחס אל אלכס באותו האופן, בלי להתבייש, בהשראת הבמאי חסר הבושה בעצמו.

זהובת השיער בסרט הנוכחי היא חברתו של קאבאן. מגלמת אותה מריה גראציה קוצ'ינוטה. לא מספיק שהיא בכלל איטלקיה בסרט ספרדי, הפאה המצחיקה שהלבישו לה בסרט מסתירה מחלפות ארוכות ושחורות כעורב. אלכס יודע שאנחנו רואים שזו פאה. והוא גם מלביש את השחקנית בשמלה אדומה והדוקה ומקפיד לצלם אותה ככה שלא תהיה שום ברירה אלא להסתכל – ולצחוק על עצמנו. כאילו אומר: "איזה פתטים אנחנו, כלומר אתם וגם אני, שאם רק אחפיץ בחורה כזו מיד תתעורר הפנטזיה האולטימטיבית שלנו".  ואם במאי מצליח להפוך בלונדינית שופעת לגרוטסקה, באופן אישי אין לי ברירה אלא להתרשם.

הטירוף הכללי של הסרט הולך ומקצין עד שהוא מגיע אל הסיום, המפתיע בקטע מוזר. מצד אחד, הוא מקרה קלאסי של WTF. מאידך, הסרט לא היה יכול ללכת לשום כיוון אחר. זהו סוף צפוי ולא צפוי בעת ובעונה אחת. אנחנו צופים במחול השדים הכללי שהוא הסרט הזה כי כבר נסחפנו בשגעת, אבל רוצים גם לדעת את התשובה לשאלה שקופצת לתודעה מיד בפתיחה – האם הכומר שלנו דובר אמת? כלומר, האם הוא עלה על צופן סודי של חוכמת הקבלה וכולנו נושמד בעוד יומיים? האם נביא החורבן דובר אמת, או יצא מדעתו? באופן אישי, הציפייה לבואו של השטן בכבודו ובעצמו או למפח נפש אדיר, גרמו לי להיות מרותק כל העת למתרחש על המסך. הדרך בה פותר את העניין ועונה לשאלה המרכזית שבו, היא לא פחות ממופתית בעיניי.

ספוילרים! (לדעתי הם רק יגרו את הרצון לצפות בסרט, אבל אני מסיר מעצמי אחריות)

נגיד שהייתם בטוחים שהעולם עומד להיחרב. ונגיד שהייתם מאמינים שמה שצריך לעשות כדי להציל אותו הוא שורה של מעשים שנראים בעיניי אחרים כטירוף, ושהובילו אתכם לראות מראות שספק התחוללו רק בדמיונכם. לאחר שתנצחו ותביסו את הרוע המוחלט, ברור שתחשבו שהצלתם את העולם. גם אם שום דבר מתוך זה לא קרה כפי שחוויתם אותו, עדיין תהיו בטוחים ששלום האנושות ניצל בזכותכם. אך כיוון שכולם אפילו לא יודעים זאת, לא תזכו למעמד של גיבורים. רוב האנשים לא יודעים שהתחולל מאבק על עתיד האנושות. זה נראה להם, כפי שמשתקף מדיווח חדשות לקוני, כסתם אירוע שגרתי של פשע. נוצר כאן פרדוקס מרתק, כיוון שגיבורינו לא יכולים להוכיח שנלחמו בשטן ויכלו לו. הם מרגישים שרק הם יודעים את האמת, אבל האם הכל בעצם קרה רק בדמיון שלהם? הרי מנקודה מסויימת בסרט, בדיוק כשדברים באמת מוזרים מתחילים לקרות, אנחנו יודעים שהטקס השטני דרש מגיבורינו להשתמש בכל מיני מעוררי הזיות.

חיפשתי רבות אחר איזשהו טוטם, איזה מכשיר עלילתי בעזרתו יכול הצופה לדעת מהו חלום ומהי המציאות. בהיעדר אחד מובהק, אני מסיק שהשימוש המוגבר של דה לה איגלסיה בטלוויזיה כמעוותת את המציאות בסצינות רבות, אך גם כאמצעי תקשורת (כמו בסצינה בה הכומר עולה לשידור בתוכנית של קאבאן) מצביע על העיסוק של הסרט בנושא האמונה. הכומר, המייצג את הדת, חדור אמונה בצדקתו, מופרכת ככל שתהיה. הוא יעשה הכל כולל הכל, הוא איש דת שאין לו אלוהים. גם שותפיו למסע מאמינים – חוזה מארי רוצה להאמין בכומר, בעוד קאבאן גורם לאנשים להאמין בשטויות, ואז עובר תהליך של התפכחות ואמונה מחודשת בכומר. ואנחנו, אנחנו מוכרחים להאמין למה שמספרים בחדשות, ואנחנו זקוקים לפילטרים שקריים כמו טלוויזיה ועיתונים כדי לצרוך דרכם את המציאות. אך כיוון שאלכס עצמו הוא שוחר קומיקס ידוע, וכיוון שסרטיו מתרחשים כאילו ביקומים מקבילים, שדומים לעולם שלנו אבל בהם הכל אפשרי – אני רוצה להאמין שכל מה שקרה בסרט דרך עיניהם של הכומר וחבריו אכן קרה. שהם בעצם הצילו את העולם ואף אחד אפילו לא יודע שהעולם היה בסכנה. אני רוצה להאמין בכך.

סוף ספוילרים!

לאחר סיומו של הסרט, את הקרדיטים מלווה שיר של Def Con Dos, להקת הפאנק-רוק הספרדית שאחראית גם לשיר הנושא המדבק של "אקשן מוטנטי". גם הפעם הם נותנים בראש, בקטע גרוע כזה, ועוד עם פזמון שמתחיל ב:"שש שש שש!" כך בעברית.

עד כאן "El Día de la Bestia". בפרק הבא – סרטו השלישי של אלכס דה לה איגלסיה, שהוא בעצם הניסיון הראשון שלו לביים מחוץ למולדתו. זהו "Perdita Durango", עם רוזי פרז וחבייר בארדם כזוג פסיכופטים המצויים בעיצומו של רוד-טריפ חולני. תודו שזה נשמע מבטיח.

תגובות

  1. Roy הגיב:

    לא ראיתי אף סרט שלו, אבל לאחרונה גם דוד שלי המליץ על "בלדה טריסטה". יש לי אותו על המחשב, אני פשוט צריך למצוא זמן לראות אותו.
    לגבי "יום הבהמה" (זה נשמע נוראי בעברית), ממה שכתבת, הוא נשמע ממש אדיר. אני אנסה להשיג אותו גם. ביקורת מעולה 🙂

  2. עומר הגיב:

    איפה חלק ג'? ראית סרטים נוספים של הבמאי המדהים הזה?

השאר תגובה