• הקולנוע של 2020: סיכום מחצית
  • סרטים חדשים: הקרנות מסחריות וצפייה ביתית
  • שובן של המלצות הסינמטקים: מהדורת יולי 2020
  • סקירת אמזון פריים וידאו משולשת
  • תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה
  • אימת החודש - יוני 2020
  • דאבל דוקו: ״מתעמלת א׳״ ו״רוי כהן: בריון. פחדן. קורבן״
  • סרטים חדשים: שובם של הסינמטקים והשגרה החדשה
  • ״ויטה ווירג'יניה״, סקירה
  • ״כדור תועה״, סקירת נטפליקס
  • הסרטים שביימה איליין מאי, חלק שני ואחרון
  • הסרטים שביימה איליין מאי: חלק ראשון מתוך שניים

"דייט בהפתעה״, סקירה

26 ביוני 2015 מאת אורון שמיר

תמיד חשבתי שכל דבר בריטי, בעיקר בקולנוע, הוא בהכרח עדיף ומשופר. שאם רק תוסיפו איזה מבטא קוקני לדמות מוכרת לעייפה, או תתנו לקולנוענים מהממלכה המאוחדת לחדש רעיונות אמריקאיים שחוקים ומרובעים, כמעט כל יצירה יכולה להיראות ולהישמע טוב יותר. אבל כעת מגיע לבתי הקולנוע ״דייט בהפתעה״ (Man Up) ומזכיר שגם סרט בריטי יכול להיות סביר. לא רע חלילה, אבל די חסר מעוף, אפילו יחסית לקומדיה רומנטית נוסחתית. בצד היותר מובהק של הדברים, הסרט הזה בעיקר מכיל דוגמאות לכמה דברים שדי נמאסו עליי כשבאים לדבר על שבלונות קולנועיות כאלה ואחרות, ועל זה אני מקווה שיהיה יותר מעניין לקרוא.

הסרט מתחיל בשוט ארוך ואקסטרווגנטי בו המצלמה נכנסת אל מסיבה המונית והומה, בוחרת זוג שאיננו אחד משני השמות שאנחנו יודעים כי מככבים בסרט, עוקבת אחריו מתמזמז לאורך מסדרון ועולה במעלית, ואז נוטשת אותו לטובת חדר שסוף סוף מציג לנו את הגיבורה, בגילומה של לייק בל. כל זה מאוד מרשים, גם בהתחשב בטריקים של הדבקות עריכה בעזרת המחשב. גם השוט האחרון (אין כאן ספויילרים) מרשים למדי, ובו המצלמה צועדת לאחור מתוך חדר הומה אדם אל ההתרחשות שבחוץ, כאילו מוציאה אותנו החוצה מן הסיפור אליו נשאבנו ברגע הפתיחה חזרה אל חיינו השגרתיים, הופכת אותנו מצופי קולנוע לסתם אנשים.

הסיבה שהבחירות הללו של הבמאי בן פאלמר ("The Inbetweeners") די מקוממות בעיניי היא כפולה. ראשית, אין שום רגע של צילום ועריכה שאפילו קרוב מבחינת הניסיון שלו להרשים לאותם פתיחה וסיום, שמרגישים זרים מאוד לשפה הפשטנית של הסרט, שפעם היה נהוג לכנות בלעג ״טלוויזיונית״. שנית, אין כאן גם שום הצדקה סיפורית, או בעצם גמול לסיפור המסעיר שלכאורה מובטח לנו בבחירה האסתטית הזו. כל זה הוביל אותי למסקנה שמדובר באחד משניים – או סרט שמחשיב את עצמו כחתרני או חדשני אבל לא יכול להיות רחוק מזה, או סרט שמודע היטב למגרעותיו ומנסה למשוך פנימה את הקהל שלו בכוח ואז לשחרר בעדינות בסופו. בשני המקרים, הוא לא יוצא מי יודע מה.

הגיבורה שאליה אנחנו מגיעים אחרי שוט הפתיחה היא ננסי, צעירה כבת 34 (אני בכוונה כותב צעירה) שמרגישה כי לעולם לא תמצא לעצמה זיווג. היא מצויה בחדר מלון שבלובי שלו מתרחשת לא רק חגיגת אהבה של שניים מחבריה, אלא גם שידוך שסידרו לה החברים. אחותה (שרון הורגן, סוג של קתרין האן בריטית) מתקשרת אליה ומשכנעת אותה בדרכים עקלקלות להתאפס על עצמה וללכת להנות במסיבה עם הבליינד-דייט שסידרו לה. האחות גם גם מזכירה חגיגות נוספות שעתידות להתקיים אצל הוריהן של השתיים, המציינים 40 שנות נישואין מאושרות. ננסי אמורה לשאת נאום לכבוד הוריה, אבל כל מה שהיא מצליחה לעשות הוא לקטר על מה שקורה סביבה, כולל לזרה שיושבת מולה ברכבת.

בשלב הזה של הסרט, כמה דקות מאז שהתחיל אשוב ואציין, הגיבורה של הסרט מאופיינת כקוטרית חסרת נימוס או מודעות לסביבתה, שאם היא לא מרוכזת בעצמה היא עסוקה בלנסות לדרדר את בטחונם העצמי של סובביה, זרים כמכרים. בל מגלמת את התפקיד הזה בחוסר חן משווע, ונותנת דוגמה להשגת תוצאה הפוכה מזו שכיוונו אליה הבמאי והתסריטאית טס מוריס (״אהבה בועטת״). פתאום הבחורה הסחית להחריד שיושבת מול ננסי ברכבת, ג׳סיקה (אופליה לוויבונד), נראית כמו הדבר החיובי בעולם ליד הגיבורה הבלתי נסבלת עוד לפני שיצאנו עימה למסע. בשל כך, נקודת המוצא העלילתית של הסרט לא יכולה לעבוד בשום אופן – ג׳סיקה מנסה לעזור לננסי, ומשאילה לה את ספר העזרה העצמית שברשותה, אלא שהספר הוא סימן הזיהוי שקבעה ג׳סיקה עם הבליינד-דייט שלה בתחנת הרכבת. וכך יוצא שננסי רודפת אחרי ג׳סיקה במטרה להחזיר לה את ספרה, אך נתקלת בבחור אותו ג׳סיקה הייתה אמורה לפגוש, ג׳ק (סיימון פג, מיקירי הבלוג). כיוון שג׳ק ציפה לשידוך שלא ראה מעולם האוחזת בספר העזרה העצמית המסויים הזה, הוא מתייחס אל ננסי בתור ג׳סיקה. מסיבות שיוסברו רע מאוד בהמשך, ננסי זורמת עם הסיטואציה ויוצאת לבליינד-דייט עם הבחור, בזמן שהיא אמורה להגיע אל הוריה ולקחת חלק בחגיגה המשפחתית.

man-up3

הבעיה עם ההתחלה הזו הוא שבכל רגע שבו ג׳ק נמצא עם ננסי בדייט, לא יכולתי שלא לכעוס עליה על שלקחה ממנו את ההזדמנות לפגוש את ג׳סיקה. היא אמנם לא עשתה רושם מבריק במיוחד, אבל כיוון שגזלה את כל האמפתיה שלי כצופה מהגיבורה, לחבב אותה הופך להיות משימה כמעט בלתי אפשרית. לפרובלמטיות הזו יש להוסיף את העובדה שפג יוצר רושם ראשוני של ג׳ק כבחור חביב וסופר-חיובי, שמתאים מאוד לג׳סיקה, בזמן שאנחנו צופים בננסי מרמה אותו בזהותה הבדויה בכל שנייה מהיום שלהם יחד. לא בדיוק סיבה לחבב אותה, אם להודות על האמת. בהמשך, ומבלי לחשוף יותר מדי, הסרט כן מנסה לשבור את הציפיות ולשחק על נקודת המוצא הזו, אבל מירוץ שהחל בצליעה לא יכול להסתיים עם מדליה. במיוחד אם הסרט מועד עוד כמה וכמה פעמים עד לקו הסיום.

אחת החמורות שבמעידות היא זו הנוגעת למכר מעברה של הגיבורה, בגילומו של רורי קיניר (טנר מסרטי ג׳יימס בונד האחרונים, והבלש שחוקר את טיורינג ב״משחק החיקוי״). הוא מתבקש על ידה שלא לחשוף את זהותה, מכיוון שהיא גנבה את הבליינד-דייט הזה וחייבת להישאר בדמות החדשה שלה משום שהכל הולך נהדר. אך מכיוון שהוא היה מאוהב בה בצעירותם ונדחה על ידה, הוא מחליט לסחוט אותה – על ידי הטרדה מינית בוטה למדי. אני מודה שזה היה כל-כך חריג עד שכמעט הדחקתי את הקטע הזה בסרט, במיוחד בגלל התגובה של הגיבורה שמתמקחת איתו על גודל ההטרדה שהיא מוכנה לספוג ובעצם נענית לסחיטה. שוב, לא בדיוק ההחלטה התסריטאית שהכי מעוררת חיבה לדמות הראשית, שמשהו בייאוש שלה גורם לה לא רק להתחזות למישהי אחרת עבור בחור שהרגע הכירה, אלא גם להיענות להצעה מגונה כדי לשמור על השקר חי בכל מחיר. אני חש שאפשר להיכנס כאן לדיון על המקום הפגיע של נשים בגיל מסויים, כפי שמשקפת להן החברה הלוחצת, וכפי שמתבטא בכותרת הסרט הלועזית המנוסחת גם היא בלשון זכר למרות שהיא עשויה לכוון לתהליך התבגרות הכרחי שאמורה לעבור דווקא הגיבורה. עם זאת, אני מרגיש שכגבר זה לא מקומי להיכנס לדיון הזה, אז אשמח לשמוע נקודת מבט נשית על הנושא כפי שהוא משתקף בסרט, שאת תסריטו כתבה אישה, אני מזכיר.

עוד סיבה בשבילי להימנע מלהביע דעה נחרצת על דמותה של ננסי היא שהאנטי שלי כלפי הגיבורה התחזק ככל שהתקדם הסרט ודמויות המשנה אופיינו היטב – בהגזמה כיאה לקומדיה, אך במניעים מבוססי תשוקה כך שגם הרומנטיקה לא תישכח. מלבד השחקנים שכבר הזכרתי, אפשר להוסיף להצלחות הקטנות של הסרט גם את הדמות של אוליביה וויליאמס בתור האקסית המיתולוגית של ג׳ק, עוד דוגמה מעולה לבריאה מיידית של דמות מוקצנת בדיוק במידה הנכונה לז׳אנר. אז איפה בעצם הבעיה פה, בשחקנים או באפיוני הדמויות? נדמה לי שכדי לענות על השאלה הזו אצטרך להתייחס בהרחבה לדמות של פג, ולשחקן שמגלם אותה.

את חיבתי (ואת חיבת הבלוג) סיימון פג קנה כמובן בטרילוגיית ״דם וגלידה״ של אדגר רייט, שם היה גם שותף לכתיבה. מחוץ לסרטי רייט נדמה לי שראיתיו בפעם הראשונה ב״הלילה הטוב״, ומאז הוא השתדרג מתפקידי משנה בבלוקבאסטרים (״משימה בלתי אפשרית״, ״סטארטרק״) לסרטים בכיכובו (״A Fantastic Fear of Everything״, או ״Kill Me Three Times״ שיוקרן במסגרת שבוע הקולנוע האוסטרלי החודש). אני חייב להודות שכל פגישה עם פג על המסך משפרת עבורי מיידית את המצברוח ואת היצירה לה הוא תורם מכשרונו, ובמקרה של ״דייט בהפתעה״ מדובר בהזרמת חמצן חיונית לסרט שמתנשם בכבדות מרוב מאמץ עד לבואו של פג בתור ג׳ק. מלבד ההיכרות עם דמותו שכבר ציינתי לטובה, בו הוא מדגים ברברת חיננית לשחקנית שמולו, יש כמה סצנות שהוא מציל מהתרסקות על הפנים כמעט לבדו. בהמשך כבר הלכתי איתו לא משנה כמה מטופשים היו מעשיו, אבל בעיקר בזכות חסד נעורים שאני שומר לו מסרטים אחרים.

הסיבה שטרחתי ופירטתי את מעלותיו של פג כשחקן בסרט הזה הייתה בעיקר כדי להגיע לכך שגם הדמות שלו כתובה באופן מאוד מגושם ולא מעורר חיבה. יש משהו באופן בו הוא מנסה לכבוש את הגיבורה שמרגיש מאולץ, כמו גבר טיפוסי שיש לו מה להסתיר בדייט, והחשיפה של אישיותו בהמשך לא תמיד מיישבת נכון בין אפיון לפעולה. אז כנראה שגם במקרה הזה הבעייתיות מתחילה בדמות, שרק מתעמעמת בזכות השחקן שמגלם אותה, אבל לא נעלמת לחלוטין. כך שגם לו היה הסרט הזה מלוהק אחרת, אני לא ממש בטוח שהייתי נהנה ממנו יותר. מצד שני, קשה לומר שסבלתי ארוכות, אולי רק לפרקים או לרגעים, אבל את אותו הדבר גם אפשר לומר על איזה צחוק שבקע ממני פה ושם. מה שמחזיר אותי לסביר – מאוד סביר הסרט הזה, ובאופן מאוד חריג גם לא משתפר למרות המוצא הבריטי.

Simon Pegg als Jack

סיימון פג במחווה ל״שון של המתים״. או לפחות כך אני פירשתי את זה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.