• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

״לב רחב״, סקירה

7 בדצמבר 2015 מאת אורון שמיר

קשה להאמין ששני סרטים איסלנדיים, ״איילים״ ו״לב רחב״, הוקרנו על מסכינו השנה. משבר האמונה הזה שלי נובע למעשה משתי סיבות הפוכות. מצד אחד, תעשיית הקולנוע של איסלנד קטנה אפילו יותר ממנה, והיא מדינה קטנטנה למדי – 330,000 תושבים על-פני 100,000 קמ״ר. זה אומר פחות מהאוכלוסיה של תל-אביב, אבל פרושה בשטח שהוא פי 5 מזה של מדינת ישראל. קולנוע הם מייצרים מעט מאוד (מוזיקה זה יותר הקטע שלהם), אבל לפחות אוטר אחד יש להם – בלתזר קורמאקור, מי שסלל את הדרך לחבריו ועבר להוליווד (״אוורסט״ שלו עדיין מציג בקולנוע) וכעת משמש כמפיק לחבריו. קורמאקור הוא גם האיסלנדי האחרון להציג סרט ממולדתו בישראל, ״הים״ (Hafið) בתחילת שנות ה-2000, והוא זה שהפיק את ״לב רחב״.

מצד שני, ההתעלמות מההישגים הקולנועיים של איסלנד לאורך השנים היא זו שהביאה לפליאה על כך שלא רק שיש דבר כזה קולנוע איסלנדי, אלא שהוא אפילו נהדר. את שני סרטיו הראשונים של במאי ״לב רחב״, דאגור קאורי שמו, ראיתי בימי כזבן באוזן השלישית בסוף העשור הקודם. גם ״נוי הלבקן״ (Nói Albinói) וגם ״סוס שחור״ (Voksne Mennesker) קסמו לי במיוחד בזכות הצגה של גיבור ביישן ומסוגר הנאלץ לצאת מעורו ומאיזור הנוחות שלו מסיבות שונות. על ״הלב הטוב״ (The Good Heart), סרטו הראשון בשפה האנגלית, פסחתי משום מה ולגמרי לא בכוונה, אבל יש לי הרגשה שהתימות נשמרו גם במקרה שלו. הרגשתי התחזקה בעקבות צפייה ב״לב רחב״, שכן גם הפעם במרכז העלילה ניצב גיבור מאותו הסוג שמעסיק את קאורי במכלול יצירותיו.

גיבור הסרט הוא פוסי, עם פ׳ רפה, שגם העניק לסרט את שמו בשפת המקור (Fúsi). בעברית נבחר שם שהוא מעין משחק מילים על גודלו הפיזי של הגיבור מחד והרגישות והנדיבות שלו מאידך, וכך נולד ״לב רחב״. בעברית זה בהחלט נראה יותר טוב מאשר לכתוב ״פוסי״ על כרזת הסרט. באגלית, השפה שבגללה השם יכול להיות בעייתי, משום מה בחרו להעליב – הסרט נקרא בארה״ב ״Virgin Mountain״, כשברור שההר הבתול מהכותרת הוא אותו גבר גדל-גוף שחי עם אמו גם אחרי גיל 40 ומשחק בצעצועים.

השם האמריקאי גם מרפרר ליצירה מוכרת למדי מארה״ב, סרטו הראשון של ג׳אד אפטאו – ״בתול בן ארבעים״ (The 40 Year Old Virgin). אפשר לצפות בסרט האיסלנדי דרך הפריזמה הזו, שכן למרות שעניין חיי המין של פוסי לא ממש מדובר ישירות, נדמה שיש לו את כל המאפיינים של הגיבור שגילם סטיב קארל, רק בהגזמה מצד אחד ובסוג אחר לגמרי של גישה מצד אחר. אם אנדי של ״בתול בן ארבעים״ אוסף בובות של גיבורי פעולה כדי להדגים את הילדותיות שלו והצורך להתבגר, אז פוסי של ״ההר הבתול״ משחזר קרבות מפורסמים ממלחמת העולם השנייה בעזרת סט מרשים של חיילי פלסטיק. גם הסיטואציה של מגורים עם אמו, חבריו לעבודה שמתעמרים בו כאילו היו בריונים בתיכון, הבחירה הרומנטית שלו ואפילו עיצוב דמותו ועצם הליהוק של שחקן עצום בגודלו – הכל אקסצנטרי הרבה יותר בסרט האיסלנדי, שהוא הכל חוץ מקומדיה מטופשת. זהו סרט עם אהבה גדולה לדמויות שלו, רגעים מכמירי לב, קצת צחוק לגיוון ועידון, והרבה מאוד דרמה אנושית כנה.

fusi2

פוסי מגולם בידי גונאר יונסון, המפציע בתפקיד קטן גם ב״איילים״, האיסלנדי השני שהציג בישראל השנה, אם כי רק בפסטיבלים של חיפה והערבה. יונסון הוא לא רק בחור גדול מאוד, כפי שהיה ניתן להתרשם גם במציאות כשהתארח בירושלים, אלא גם בעל מראה חריג, המשלב זקן מדובלל ושיער ארוך אך דליל שקרחת מעטרת את פדחתו (מה שנקרא ״קוקו-מפרצים״). אמו של פוסי מנסה להוציא אותו מהקיפאון הקיומי שלו, בעיקר כדי שיהיה לה קצת זמן איכות עם החבר החדש שלה. אלא שתחביביו של פוסי כוללים, מלבד משחקי ילדות למבוגרים כפי שציינתי לעיל, בעיקר נסיעה ברכבו הגדול והאזנה למוזיקה רועשת אותה משמיעה לו שדר הרדיו החביב עליו. אפשר כמעט להגיד שהם חברים, ומלבדו לפוסי יש רק חבר אחד, החולק את תשוקתו לקרבות היסטוריים ושחזורם, למרות שכבר יש לו ילדים ומשפחה משל עצמו. ילדים המופיעים בסרט דווקא מסוקרנים מהענק העדין, כפי שיעידו יחסיו של פוסי עם שכנתו. לעומתם, עמיתיו לעבודה בשדה התעופה, שם מעמיס פוסי מטען למחייתו, לא מנסים אפילו להתחבר עם הטיפוס השתקן והמופנם ומעדיפים להתעלל בו.

השינוי מגיע ביום הולדתו ה-42 של הגיבור, אותו הוא מציין עם אמו ובן זוגה הנוכחי, שמעניקים לו שי בדמות קורס לריקודי שורות אמריקאיים. פוסי אפילו לא רוצה לשמוע על לצאת מהבית לחוג ריקודים, אבל האם חושבת שאולי כך יפגוש אישה משלו ואחרי מספיק רגשות אשם מסכים בנה לעשות כאילו הוא הולך. הוא מתלבש בהידור יתר ונוסע למקום, רק כדי להתבייש מאוד, ולפגוש במישהי שתנסה להיכנס אל ליבו הרחב, אבל גם לקוות שיש שם מספיק מקום לכל התיקים הנפשיים שהיא סוחבת עימה.

״לב רחב״ הוא סרט מקסים, אנושי ובעיקר נדיר בכנות שלו, על גיבורים לא שגרתיים שגם מלוהקים בהתאם. קשה לי להאמין ששחקן שאינו יונסון היה מצליח להעביר את פוסי במלואו, ובשיחה עם הבמאי שביקר אף הוא בישראל, הודה היוצר שהדמות נתפרה למידותיו של הענק. קשה שלא לרצות בטובת הגיבור, בעיקר משום שאותו מעניינת דווקא טובת הסובבים אותו. פוסי הוא לא רק התבנית הקלאסית של ענק עדין, אלא מסוג הגיבורים הקולנועיים שככל שמבלים איתם יותר זמן כך מחבבים אותם יותר – אין לו גרם אחד של רוע בכל הגוף, כל כולו נתינה, וכל מבוקשו הוא שיניחו לו לנפשו להשתבלל בעצמו ולהתמודד בדרכו עם תלאות החיים. הפרסים בהם זכה הסרט בסיבובי הפסטיבלים שלו, יכולים להעיד על הקשר ההדוק בין הסרט והדמות. בפסטיבל טרייבקה האמריקאי, לדוגמה, זכה ״לב רחב״ לא רק בפרס הסרט הטוב ביותר, אלא גם חיזק את הזכייה עם פרסים לשחקן הראשי ולתסריט. מדובר בסרט-דמות קלאסי, אבל כזה המצטיין גם במהלכים התפתחותיים של דמויות המשנה.

הרומן האיטי והמתעתע שמתפתח בין פוסי לבין סיופן (אילמור קריסטיאנסדוטיר) שבה את ליבי בזכות הליהוקים והדמויות. דמותה של סיופן אינה נערת חלומות שנוחתת על הגיבור ומשנה את עולמו, אלא אישה אמיתית עם צרות והתמודדויות שהיא מפחדת לחשוף בפניו. הפגיעות שלה היא מה שהופך אותה למושכת עבור הגיבור, ויחד עם המראה הלא שגרתי של השחקנית מתקבל זוג שהוא מוזר ומוכר בעת ובעונה אחת. לא משהו שנהוג להראות בקולנוע, אבל בהחלט משהו ששווה לצפות בו כל עוד הוא נמצא באולמות. זה פשוט סרט כל-כך חמוד עד שמתחשק לחבק אותו ואת הגיבורים שלו כאחד, למרות שיש בו משהו קצת עצוב ומעציב, או אולי דווקא בגלל.

fusi_virgin_mountain

תגובות

  1. It הגיב:

    בהחלט אפשר לתאר את התקופה הזו בסוף השנה בתור מתקפת הסרטים הזרים הכל כך מקסימים וחמודים שבא לך לחבק אותם – קודם ״אחותינו הקטנה״ המקסים וכעת ״לב רחב״ המכמיר לב. רוצו לקולנוע 🙂

  2. מיכאל גינזבורג הגיב:

    בלתזר קורמאקור אכן סנדק הקולנוע האיסלנדי העכשווי, ואיזה סרט מקסים! יפה כתבת.

השאר תגובה