• סרטים חדשים:
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 10
  • אימת החודש - מרץ 2017
  • סימן חיים
  • פאוור ריינג'רס
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - פרק 9
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי 2017
  • ״תברח״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

אוסקר 2015/16: כל המתמודדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה

11 באוקטובר 2015 מאת אור סיגולי

81 מדינות מרחבי הגלובוס הגישו השנה נציגות בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה לאוסקר ה-88 במספר. זה אומר 80 ועדות ב-80 מדינות שונות וטקס פרסים אחד, שנקרא "האופיר" שקובע את הנציג הציוני. כבר דיברתי רבות על האיוולת הזו שמבדילה אותנו משאר העולם, נגיד כאן, או למשל כאן, אז אפשר להניח לזה בפוסט הזה.
בשנה שעברה הוגשו 83 כניסות לתחרות הצפופה, כך שהשנה המספר ירד. קובה, למשל, יצאה בהודעה שהיא לא מוצאת לנכון לשלוח סרט לתחרות השנה כי פשוט אין לה אחד כזה. אותה מאזנת פראגוואי, המדינה היחידה השנה שמגישה בפעם הראשונה.

נציג ישראל הוא, כזכור, סרטו של יובל דלשד "באבא ג'ון". מכיוון שהשפה הרשמית של הסרט היא פרסית, זה אומר שאין בעצם שום סרט דובר עברית השנה באוסקר. למעשה, אפילו היידיש מופיעה פעמיים (קנדה, הונגריה), אך שפת הקודש נעדרת לחלוטין. סתם בשביל הטריוויה, השפה הכי נוכחת בנציגויות השונות היא הספרדית, עם לא פחות מ-11 סרטים. אחריה הערבית עם 6.
לעומת זאת, אפשר למצוא איזכורים אחרים לקולנוע הישראלי, מעבר ל"באבא ג'ון". הבולטים בינהם היא השחקנית הישראלית זוכת פסטיבל ונציה הדס ירון שמככבת בנציג קנדה, והצלם הצעיר דניאל מילר שצילם את נציג חוף השנהב.

השנה, כמו תמיד, שוב התערער הקונספט הזה של "סרט מטעם מדינה". זאת תודות לצרפת, בפעם המי יודע כמה, שלקחה על עצמה לדחוף מטעמה את "ילדות פרא", סרט דובר טורקית שצולם בטורקיה עם במאית טורקיה; אירלנד שלחה סרט שצולם בקובה; ואל תתחילו לדבר בכלל על מדינות הבלקן שאם לשפוט על פי כל הערבובים ההפקתיים שלהן נדמה שהן בהחלט מסתדרות מצוין.
מכל פרטי האינפורמציה שליקטתי על המתמודדים, זאת שהכי הפתיע אותי קשורה לחזרתו לקולנוע העלילתי של המלחין ואנגליס ("בלייד ראנר", "מרכבות האש"). תצטרכו לקרוא בתשומת לב כדי לגלות לאיזו מדינה תרם את כשרונו.
סתם, נו. הוא הלחין את הסרט של אלג'יר.

במהלך דצמבר תצומצם הרשימה הארוכה לתשעה סרטים בלבד, וביום הכרזת המועמדים לאוסקר בתאריך ה-14 בינואר 2016, נדע מיהם המועמדים הסופיים.
אז זאת הרשימה הארוכה והמלאה, לכל מתמודדי התחרות בשלב זה, או כמו שאני אוהב לכנות אותה "ראו אותי טובח באופן חסר אחריות בשמות של יוצרים מכל העולם". הרשימה היא לפי סדר אלפב"תי של המדינות כאשר השנה עשיתי שינוי אחד קטן: את הרשימה חילקתי לשתיים. החלק הראשון הוא הסרטים בהם צפיתי מבין המועמדים, והחלק השני הוא של הסרטים שטרם הצלחתי לראות. ככה תדעו מתי אני מדבר מתוך ידע אישי, ומתי מתוך תחקיר.
כמו כן, קחו בחשבון שלרוב הדברים מעט משתנים. סרט יורד, סרט מתווסף וכיוצא באלה. אני אעדכן על כל שינוי שיקרה.

אם אתם בענייני נוסטלגיה, או סתם רוצים להשוות, אתם יכולים לבדוק גם את הפירוט של המתמודדים בשנים הקודמות כפי שהופיע אצלנו: 2011, 2013, ו-2014.
צלילה נעימה ובהצלחה ל"באבא ג'ון"!

המתמודדים שכבר שראיתי

אוסטריה – "לילה טוב, אמא" (Goodnight Mommy)
אני נוטה שלא לצאת בהצהרות כאלה בשלב הזה, כי אני בדרך כלל נופל על האף איתם, אבל בכל זאת – אוסטרים יקרים, אנחנו יודעים שאתם לא האומה הכי… איך נאמר זאת… שפויה שיש בעולם. ועדיין, לשלוח סרט אימה בכיכובם של שני תאומים מפחידים עם מערכה שלישית שגרמה אפילו להתכווץ? אני לא יודע עד כמה זה טקטי.
נכון, מדובר כנראה בסרט האוסטרי המדובר ביותר של השנה, אבל אם מסתכלים על טעמם הדי מפוקפק ושמרני של אנשי האקדמיה, נראה שאוסטריה מבזבזים כסף על שליח ללוס אנג'לס כרגע.
את הסרט, שהוקרן בפסטיבל ירושלים, הפיק אולריך זיידל (שסרטיו מעולם לא נשלחו כנציגים) וזה הפך במהרה לסרט האימה המהולל של השנה. אני מצאתי אותו סרט מרשים, עם עיצוב עולם מדהים, אבל בעל מערכה אחרונה מטורפת שמגיעה משום מקום וטוויסט צפוי מאוד ובעיקר מיותר לחלוטין. זה לא מונע ממני להמליץ על הסרט לכולם. ורוניקה פרנץ וסוורין פיאלה ביימו.
בשנת 2012 אוסטריה השוותה את מספר המועמדויות שלה למספר הזכיות – 2:2. שתי מועמדויות ("נקמה", "38 – וינה לפני המלחמה") ושתי זכיות ("הזייפנים", "אהבה"). המאזן הזה יישמר גם השנה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: בעולם מושלם, גבוה. במציאות שלנו, פחות.

לילה טוב אמא

לילה טוב אמא

איסלנד – "אילים" (Rams)
הסרט שזכה בפרס הגדול של מסגרת מבט מסויים בקאן, והפך לאחת ההצלחות הגדולות ביותר של פסטיבל חיפה, שם כתבתי עליו. כמו נציג ישראל וקירגיסטן (ועוד כמה, כנראה) גם הפעם מדובר בסיפור משפחתי המתרחש בכפר נידח ורובו סביב חיות המשק, הפעם כבשים ואיילים. זהו סרט מרגש, מקסים ונפלא באופן כללי, אם כי מעט קטנטן מדי, העוסק בזוג אחים מבוגר שהנתק ביניהם רק מחריף על רקע מחלה שמתגלה בבקר של הכפר הצפוני. את הסרט ביים גרימור האקונרסון וכל הכבוד לו וכאלה.
מועמדותה האחרונה של איסלנד הייתה אי שם ב-1991 על "ילדי גן העדן" של במאי אשר את שמו אינני יודע לתעתק.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: יש מצב.

הולנד – "סוויטת גם עדן" (Paradise Suite)
מהגרים זה נושא חזק השנה כפי שמצטייר מנציגויות המדינות השונות, למי שתהה מה כל כך מעניין בפרס הזה. הקטגוריה הזו יותר מכולן מראה מה עובר על העולם בימים אלה, ומהם הנושאים הבוערים.
נציג הולנד השנה הוא דרמה ריאליסטית קשה לצפייה ודי יבשושית בחלקה הראשון, שטומנת בחובה כמה סצנות קשות מאוד של אונס וסחר בנשים. הוא מביא את סיפורים של שישה זרים (זרים זה לזה, וזרים למקום בו הם נמצאים) כאשר חייהם מצטלבים באמסטרדם, ביניהם פליט אפריקאי, בחורה בולגרית שנופלת קורבן לסרסור איום ונורא, ואישה שמחפשת נקמה בפושע מלחמה סרבי. יוסט ואן חיקל ביים.
הולנד נמצאת באיזושהי בצורת אוסקרים מדכאת, אחרי שבשנות התשעים הצליחה לזכות פעמיים תוך שלוש שנים, עם שני סרטים נפלאים – "שושלת אנטוניה" ו"שאלה של אופי". בשנה שעברה הם הפכו להיות הפתעת התשיעיות כאשר הסרט "לושה דה ב." ("הנאשמת"), מותחן מעולה המבוסס על סיפור אמיתי על אחות המואשמת ברצח מטופליה, הצליח להתברג איכשהו. אבל לחמישייה הסופית הוא לא הגיע.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אם הם הצליחו בשנה שעברה…

בלגיה – "הברית הלגמרי חדשה" (The Brand New Testament)
הסרט שאורון אהב מאוד בפסטיבל קאן, ושאני אהבתי קצת פחות בפסטיבל חיפה, הוא נציג בלגיה לאוסקר. מדובר בקומדיה פילוסופית על שאלות של אמונה ודת, שמתחילה כאשר בתו המרדנית של אלוהים מחליטה לשלוח סמסים לכל דיירי כדור הארץ על תאריך מותם שנקבע כבר הרבה זמן מראש. על אף שאני מצאתי אותו מאכזב בסופו של דבר, חלקיו הראשונים מצחיקים ונראים נהדר, מה שכבר יכול להספיק כדי לעורר את עניינם של מצביעי האקדמיה האמריקאית.
יקו ואן דורמל ביים, והוא כבר נשלח לאוסקר פעמיים עם "טוטו הגיבור" ו"החיים על פי ז'ורז'" אך לא נכנס לתשיעיות.
בלגיה מעולם לא זכתה אך הייתה מועמדת שבע פעמים בעבר, לאחרונה לפני שנתיים עם "המעגל השבור". בשנה שעברה שלחה את "יומיים ולילה" שלא נכנס אפילו לתשיעייה אבל שיריין מקום למריון קוטיאר בקטגורית השחקנית הראשית.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: שריר וקיים.

ברזיל – "האמא השנייה" (The Second Mother)
הנציגות הברזילאית, שגם קיבלה מקום של כבוד בפסטיבל ירושלים האחרון, היא מסוג הסרטים שבתחילת הצפייה בהם חששתי שמא לא תהיה לי סובלנות לראות עד הסוף. כבר מהרגעים הראשונים הבנתי לאן הסרט הולך, ולא לגמרי עניין אותי לראות אם אני צודק. ועל אף שבהחלט לא טעיתי בתחושותיי לגבי עלילת הסרט, והדברים בכל זאת היו די שבלוניים, המשכתי לצפות בו עד הסוף ואני שמח שכך עשיתי, כי הוא באמת מקסים.
הסיבה העיקרית להצלחתו היא הופעתה המדהימה של רג'ינה קאסה בתפקיד הראשי, כאישה מבוגרת שעזבה את ילדתה הקטנה לטובת עבודה בעיר הגדולה כסוכנת בית, ושם בעצם הפכה להיות דמות האם האמיתית של הילד שאצל משפחתו עבדה. כאשר ביתה הביולוגית מגיעה לבגרות, היא באה לעיר כדי לנסות להתקבל ללימודים, והופעתה מערערת די מהר את כל הדינמיקה הביתית, לא תמיד באופנים הכי היגיוניים שיש.
הסרט של אנה מוילארט זכה בפרסים בברלין ובסאנדנס ונקנה להפצה מסחרית בישראל.
ברזיל הייתה מועמדת ארבע פעמים בעבר, כאשר האחרונה שבהם הייתה בשנת 1998 עם "תחנה מרכזית ברזיל" שגם היה מועמד לפרס השחקנית הראשית.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא בונה על זה.

חוף השנהב – "ראן" (Run)
בפעם הראשונה שהמדינה, שמוכרת לנו בעיקר בגלל המשחק "ארץ עיר", שלחה סרט לאוסקר זה היה ב-1976 עם "שחור ולבן בצבעים" וזה הסתיים בזכייה. הפעם השנייה שחוף השנהב שלחה סרט לאוסקר היא זו הנוכחית.
"ראן", סרטו השני של פיליפ לאקוט שבכורתו הייתה בפסטיבל קאן 2014 במסגרת "מבט מסוים" ובקיץ גם הוקרן בפסטיבל ירושלים, מתאר את התמורות של המדינה האפריקנית דרך חייו של בחור צעיר שמתחיל בשאיפה לחיי רוחניות, הופך להיות חלק מהתנועות הלאומניות, מתעשר, ומסיים כמתנקש. זהו סרט מצוין, אם כי לא לגמרי אחיד, עם תסריט מעניין והכי חשוב לעניינו, צילום מעולה של דניאל מילר הישראלי.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: נמוך, אבל הלוואי שאני טועה.

ראן

ראן

טורקיה – "סיוואס" (Sivas)
הפתעה מסוימת אירגנו לנו הטורקים, כאשר פסחו מעל סרט הקאן המדובר שלהם "ילדות פרא" ושלחו במקומו את הסרט שזכה בכבוד גדול בפסטיבל ונציה. הסיבות לכך לא ידועות עד הסוף, אבל סביר להניח שהשיקול נעשה כי "ילדות פרא" טרם הספיק לצאת מסחרית בטורקיה, ולכן לא כשיר למועמדות. מסתבר שאצל הטורקים הטיפשונים אי אפשר פשוט לעשות הקרנה של שבוע אחד בסינמה סיטי ראשון לציון ואז לכתוב בדו"חות שהסרט כבר יצא להקרנות מסחריות. לא ברור מה הסיפור שלהם. הטוויסט בנראטיב הגיע כאשר צרפת לקחה אותו תחת חסותה (שם כן הופץ כבר) והחליטה לשלוח אותו כנציגה (ע"ע).
"סיוואס" של הבמאי קאן מוג'דקי הוא סיפור על – ואני מקווה שאתם יושבים – ילד! בן 11! שאיננו בנם של משפחת קרדשיאן, אלא עני ואומלל! ועוד באוסקר! מה?!
אתוודה, התחלתי לצפות בסרט (שגם הוקרן בירושלים) ואחרי בדיוק 22 דקות לחצתי על סטופ, כי לא יכולתי להכיל את היחס של הסרט לבעלי חיים. זה הדבר היחיד בקולנוע שאני לא מקבל כראוי בכלל.
טורקיה שלחה בעבר את כל תותחיה החזקים אך מעולם לא זכתה למועמדות.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא אכפת לי, בהתחשב במה שהחיות עברו שם אני אשמח אם הסרט הזה יעלם מהתודעה.

טיוואן – "המתנקשת" (The Assassin)
החליטו הטיוואנים להרדים את כל חברי האקדמיה, ושיסו בהם את זוכה פסטיבל קאן לבימוי, "המתנקשת" של הו שיאו-שיין. אורון השתעמם בו בצרפת, אני השתעממתי בו בירושלים, ועופר דווקא היה בסדר אתו.
סרטו של המאסטר הטיוואני (שניסה לייצג את מדינתו ללא הצלחה עם "עיר של עצבות" המופתי ו"פרחי שנחאי") מספר על בחורה צעירה שגדלה להיות מתנקשת בימי שושלת טאנג במאה התשיעית לספירה. מאותו הרגע לא הבנתי על מה הסרט.
טיוואן זכתה פעם אחת עם מפלצת האוסקרים "נמר, דרקון", והייתה מועמדת לפני זה בזכות "מסיבת אירוסין" ו"אוכל שתייה גבר אישה". נחשו מה המשותף לכל שלושת הסרטים האלה? התשובה במהופך.
יל גנא.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: רק אם הוועדה החיצונית תחליט להתעלל בחברי האקדמיה הנותרים, בקטע של "אם אנחנו סבלנו, גם אתם תסבלו".

ירדן – "תיב" (Theeb)
זאת אחת הסיבות שאני כל כך אוהב את התחרות הזו, כי דרכה אני מגלה סרטים נפלאים שלא הייתי מכיר אחרת.
הנציג של ירדן, שהוא למעשה יותר הפקה של איחוד האמירויות הערביות, הוא מערבון מזרח תיכון נהדר, או אם תרצו, סרט הרפתקאות מרהיב. עלילתו מסופרת דרך עיניו של ילד בדואי קטן שיוצא עם אחיו ומורה דרך משבטו כדי ללוות קצין בריטי דרך המדבר בימי השלטון העותמאני. באמת יפייפה.
סרטו של נאג'י אבו נוואר זכה בפרס הבימוי במסגרת "אופקים" של פסטיבל ונציה הקודם. כנראה בעקבותיו החליטה ירדן להגיש סרט לאקדמיה לראשונה מאז 2008.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אינשאללה!

ישראל – "באבא ג'ון" (Baba Joon)
המדינה היחידה שבוחרת לשלוח את הזוכה בפרס הקולנוע המקומי, כלומר, המדינה היחידה שבוחרת בפרס הקולנוע המקומי את הנציג שלה לאוסקר, ישראל, בחרה ב"באבא ג'ון", דרמה משפחתית נעימה דוברת פרסית של יובל דלשד, שזהו לו סרט הביכורים.
"באבא ג'ון" מספר את סיפורם של משפחה פרסית קטנה בשנות השבעים, בה הילד מוצא נחמה ועניין במכניקה כאשר אביו מנהל לול שרוצה להמשיך את העסק המשפחתי בכל מחיר. זהו סרט עם המון רגעים מרגשים, משחק יפה מאוד, אבל גם מעט מוכר וחוזר על עצמו.
ישראל הייתה מועמד לאוסקר 10 בעבר, הפעם האחרונה עם "הערת שוליים", ומכיוון שמעולם לא זכתה היא שיאנית ההפסדים.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: בגלל אינפלציית סרטי הילדים הקטנים של האוסקר השנה אני מעט סקפטי, אבל הלוואי שזה יצליח. אני בכל מקרה בטוח שהוא יהיה טוב יותר מלא מעט סרטים שיגיעו לתשיעייה.

מונטנגרו – "אתה נושא אותי" (You Carry Me)
הנה לכם קטע. צפיתי בסרט הזה כסקרינר עוד באוגוסט, והייתה לי תחושה שהוא יצוץ שוב כנציג לאוסקר. אני חשבתי שהוא יישלח על ידי קרואטיה (הוא דובר קרואטית), כי היא המדינה הרשומה החתומה עליו, ומעט התאכזבתי כשהיא שלחה את "שמש גבוהה", שהוא פחות מוצלח (ע"ע). אבל הנה הוא צץ כנציג מדינת מונטנגרו, שחולקת את הקרדיטים לסרט עם קרואטיה, סולבינה וסרביה.
סרטה של איוונה ג'וקה הוא מלודרמת אנסמבל מרגשת וארוכה מדי (שעתיים וחצי), בסגנון "מגנוליה" ו"תמונות קצרות" (וגם הסרט הזה של פול האגיס… נו, זה שזכה באוסקר…), כאשר הכרוניקה מטושטשת והסיפורים משתלבים זה בזה באופן שרק לקראת הסוף הופך לנהיר באמת. החוזק שלו הוא במשחק המצוין של כולם, בעיקר לאנה באריק, ובבימוי הבטוח של ג'וקה, אבל קשה לומר שזה סרט שנותר בתודעה זמן רב לאחר שהוא מסתיים.
מונטנגרו מגישה מזה שלוש שנים, טרם נרשמה תגובה של האוסקר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: פרופיל נמוך מדי בשלב זה.

סרביה – "מובלעת" (Enclave)
אחד מסרטי התוכנייה של פסטיבל חיפה, הוא אחת מכמה עלילות על החיים שאחרי מלחמת הבלקן, ואיך הילדים הם אלו שמשלמים את המחיר הכבד מכל.
יחסית לשאר סרטי הבלקן שראיתי השנה, "מובלעת" הוא אחד הטובים, אבל גם כאן נדמה – וסליחה על הציניות, אני לא כזה בדרך כלל – שרק הצער והטראומה הם אלו שמובילים את הקולנוע הזה, וככזה הוא מתחיל להיות מעט חיוור ולא מעניין.
זהו ניסיונה ה-22 של סרביה באוסקר, עד כה ללא הצלחה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: נמוך.

מובלעת

מובלעת

עיראק – "זיכרונות כתובים באבן" (Memories of Stone)
ניסיונה השישי של עיראק באוסקר הוקרן כבר בשנה שעברה בפסטיבל הסרטים בחיפה. ביים אותו שווקאט אמין קורקי, שנולד בעיראק, הוגלה עם משפחתו לאיראן, ואז חזר לעיראק. הבחור לא לגמרי עשוי ממזל כשזה מגיע לאיזורי מחיה.
הסרט, הפקה עיראקית-איראנית-גרמנית (ביבי כרגע התעלף) שהוקרנה בקארלובי וארי, בוסאן, מינכן ועוד, מתאר את ניסיונותיו של במאי עיראקי שעבר לגרמניה להרים במולדתו הפקה על ימי השלטון האיומים של סדאם חוסיין, אבל נתקל בבעיות רבות ומוכרות ממציאת שחקנית ראשית, לכוכב ראשי יהיר, בעיות תקציב והפקה ובערך כל דבר שיכול לקרות במסגרת "סרטי הפקה" כמו "יום ולילה" של טריפו או "סטייט פינת מיין" של דיויד מאמט.
הסרט עשוי מצוין, אם כי עובר קצת באופן מגושם מהקומי לדרמטי, אבל הוא בכל זאת מהנה מאוד ואפילו מרגש.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לצערי, אני לא חושב שלוקחים שם בהוליווד את העיראקים ברצינות עדיין.

צ'כיה – "ביקור בית" (Home Care)
הנציג הצ'כי, שהוקרן בפסטיבל חיפה והיה לאחד המצטיינים של התכנייה בדיעבד, הוא סרט שאפשר להיכנס לדיכאון רק מלקרוא את הסינופסיס שלו, ולכן הצפייה בסרט היא הפתעה גדולה ומהנה. מדובר בסיפורה של מטפלת שעושה ביקורי בית וכל יום גומעת מרחקים כדי לעזור לכולם. אתם ודאי כבר מבינים שהבן אדם היחיד שהיא מזניחה הוא עצמה. כאשר מתגלה בגופה סרטן אכזרי, היא מבינה שהיא צריכה לדאוג לעצמה ופונה לרפואה הוליסטית על אפו וחמתו של בעלה החביב אך האטום.
מדובר בדרמה רגישה ומצחיקה מאוד, משהו שקשה להבין מהתקציר. אלנה מיהולובה, שזכתה על הופעתה כאן בפסטיבל קארלובי וארי, מייצרת דמות שאי אפשר שלא לאהוב, והיא חלק מקאסט מצטיין. זהו סרטו הראשון של סלאווק הוראק שגם מופיע בתפקיד קטן כחתנה-לעתיד של הגיבורה.
צ'כיה החלה לשלוח לאוסקר בשנת 1994, כנראה בתקופה בה היה אפשר לקרוא לה בשמה סוף סוף. שנתיים לאחר מכן זכתה באוסקר היחידי שלה עם "קוליה". מאז הייתה מועמדת פעמיים נוספות עם "לחוד ניפול" בשנת 2000 ו"ז'לארי" בשנת 2003.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אני חושב שלא גבוה במיוחד, לצערי.

צרפת – "ילדות פרא" (Mustang)
חתיכת מהפך סיפקו לנו הצרפתים, אלו שיודעים כל שנה לייצר איזושהי כותרת בהקשר של הקטגוריה הזו, כאשר לקחו לעצמם את הסרט שהטורקים בעצמם ויתרו עליו. אני לא ידעתי שיש כסף צרפתי ב"ילדות פרא", אבל אני מניח שכל יום לומדים משהו חדש.
"ילדות פרא" היה אחד הסרטים המדוברים של פסטיבל קאן, לאחרונה החל גם הקרנות מסחריות בארץ, וככזה, עופר כתב עליו לבלוג. הסרט מתאר את סיפורן של חמש אחיות אשר מואשמות בהתנהגות לא נאותה באחד מהכפרים הטורקיים הפחות מתקדמים (הסרט צולם בטורקיה וכולו דובר טורקית), והופכות להיות שבויות של המסורת מדכאת הנשים, אותה מייצג דודן האיום ונורא.
בשלב הזה הסרט נחשב לאחד המועמדים הבטוחים לאוסקר, אבל בתור הבן אדם היחיד בעולם שחושב שזה סרט חיוור, מתיש, קלישאתי ולהוציא כמה סצנות גם לא נורא מעניין, אני אומר שהסרט הזה לא ייכנס לחמישיה, ואפילו סיכוייו לתשיעייה מוטלים בספק. כן, כן, אני לוקח פה את הסיכון שלקחתי אז עם "וואג'דה" הגרוע, אז הכרזתי שלסרט רב היח"צ ההוא אין סיכוי באוסקר, וצדקתי גם צדקתי. הפעם ההימור שלי נועז יותר, אז מקסימום, אני מסכן רק את המוניטין שלי. גם ככה אני די גרוע בהימורי התשיעייה שלי.
הסרט בוים על ידי דניז גאמזה ארגובן. צרפת עצמה עדיין נושאת את תואר המדינה עם הכי הרבה מועמדויות אי פעם, 35, כאשר האחרונה של המדינה ידועת ההיכנעויות הייתה ב-2009 עם "נביא" הנפלא. זכייתה האחרונה הייתה לפני 23 שנה עם "הודו-סין".
הנה קטע מעניין – זאת הפעם הראשונה מאז "נביא" שצרפת לא שולחת סרט שמבוסס על סיפור אמיתי.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אני אומר – לא קורה. וגם אם זה בתשיעייה, זה לא בחמישייה. אני מכין כובע בצד, על כל מקרה שלא יהיה.

קולומביה – "חיבוק הנחש" (Embrace of the Serpent)
סרט מרהיב למדי שהוקרן בפסטיבל חיפה. סיפור מסע כפול, האחד של חוקר גרמני בנהרות האמזונס, והשני של אחד מתלמידיו שמנסה למצוא צמח עם סגולות מרפא פלאיות. שני הסיפורים מסופרים במקביל, שניהם בשחור-לבן, ומזכירים מאוד סרטים כמו "המשימה" של רונאלד ג'ופה, "אגירה", ועוד סרטי האדם הלבן בעולם הפראי. הוא בהחלט מצוין עם סצנות מרהיבות, אבל לא לכל אורכו, מה גם שעניין השחור-לבן עלול להרתיע מעט את האקדמיה, לדעתי.
ולפני שאתם צועקים "אידה" – זכרו שהפולני היה סרט של בסך הכל שעה וחצי וצבר המון תשומת לב אחרי שזכה בכל הפרסים בעולם. הם היו חייבים להתייחס אליו.
סירו גוארה, הבמאי, ניסה כבר פעמיים בעבר לייצג את מדינתו באוסקר, אך אלו, כמו שאר הניסיונות, עלו בתוהו.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: חלש וחבל שכך.

קוסובו – "אבא" (Babai)
זו השנה השנייה בה קוסובו שולחת סרט לאוסקר, כאשר בשנה שעברה היה זה "שלושה חלונות ותלייה" שהוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון והרשים מאוד את עופר שצפה בו.
גם נציג 2015 נוגע בתופעות המלחמה, והפעם ממבטו של ילד קטן (אחד המוטיבים הכי חזקים בנציגויות השנה). בנו של סוחר סיגריות מגלה כי אביו נטש אותו וגלה לגרמניה בלעדיו, ולכן מחליט לצאת בעקבותיו ולמצוא אותו דרך המסע המסוכן של הגירה לא חוקית. האמת היא שזה בערך מתאר רק את חלקו האמצעי, והמוצלח ביותר, של הסרט, שמתחיל מקרטע ומסתיים מרגיז. בסופו של דבר זהו סרט דידקטי מאוד נטול הרבה ערך מוסף. זה לא מנע ממנו לזכות בפרס הבימוי בקארלובי וארי. הוא הוקרן בפסטיבל חיפה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: חלש מאוד.

קירגיסטן – "נוודים" (Heavenly Nomadic)
עוד סרט מתכניית חיפה, הוא הנציג הקירגיסטני היפייפה והקצר (פחות משעתיים ועשרים) על חיים מול קדמה בעמק מרהיב. סרטו של השחקן בדרך כלל מירלן אבדיקליקוב מביא את סיפורם של זוג מבוגר שחי באוהל באיזשהו חור עוצר נשימה אי שם בסוף העולם, עם ביתם האלמנה ונכדתם הקטנה (בהופעה יוצאת מגדר הרגיל). האח הגדול שחוזר מלימודי אדריכלות בעיר הגדולה, וחזאי שהקים תחנה בסמוך, מערערים את חיי המשפחה ומעמידים בפניהם שאלות גדולות. על אף זאת, מדובר בסרט קטן ועדין ונורא יפה. אחד מתסריטאי הסרט, קארים אקטין קובאט, נשלח לאוסקר בעבר לייצג מדינתו עם הסרט "גנב האור", גם הוא הוקרן בחיפה.
קירג'יסטן מעולם לא הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: סרט קטן מדי, אבל אף פעם אי אפשר לדעת.

נוודים

נוודים

קרואטיה – "שמש גבוהה" (Zvizdan)
אל האוסקר שלחה קרואטיה את הסרט שכיכב במסגרת מבט מסוים בקאן האחרון, וזכה בפרס חבר השופטים. מסתבר שזה הקרואטי הראשון שהתקבל לריביירה מאז העצמאות של המדינה בתחילת שנות התשעים. הוא הוקרן גם בחיפה.
הסרט מתאר שלושה סיפורי אהבה בשלושה עשורים שונים בקפיצות של עשור (1991, 2001, 2011) בכפר אחד קרוע ממלחמות ושנאה, כאשר את שני הנאהבים המרכזיים מגלמים בכל פעם אותם שחקנים, גורן מרקוביץ וטיהאנה לזוביץ המצוינת. למרבה הצער, מעבר להופעתה מצאתי את הסרט היסטרי וצווחני יתר על המידה, ולא יותר מסיפורי דיכאון על המלחמה שהייתה, בלי הרבה מעבר לזה. אני כמובן מבין למה האמנים במדינות המצולקות האלו ממשיכים לנבור בזה, אבל כצופה בינלאומי זה מתחיל להיראות די אותו דבר.
הבמאי הוא דילבור מטניץ, שנשלח לייצג את קרואטיה ב-2002 עם הסרט Fine Dead Girls. עד כה קרואטיה לא הועמדה לאוסקר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: נראה לי שחלש.

שבדיה – "יונה יושבת על ענף ומהרהרת בקיום" (A Pigeon Sat on a Branch Reflecting on Existence)
על אף השבחים, אין לדעת מה באמת חשבו השבדים כאשר החליטו לשלוח את קומדיית הארט האוס התמוהה והמאתגרת של רוי אנדרסון, במאי מהולל של קומדיות ארט האוס תמוהות ומאתגרות. אם הייתי צריך להמר מה עבר להם בראש באותו הרגע כנראה הייתי אומר שזה היה משהו כמו "אנחנו גבוהים ובלונדינים, בואו נייצר עוד כוכב פופ ונלך לחגוג כמה שהכל טוב פה". אבל זה סתם הימור.
בכל מקרה, זהו החלק השלישי בטרילוגיה של אנדרסון, שעד כה הורכבה מ"שירים מהקומה השנייה" ו"אתם, החיים". הסרט הספציפי הזה זכה בפרס הגדול של ונציה האחרון, ואצלנו הוקרן בפסטיבל ירושלים.
לתאר את הסרט יהיה קצת קשה. בגדול, מדובר ברצף של סצנות קצרות ומוזרות להפליא, לחלקן יש קשר לעולם, לחלקן לא, ובעיקר מה שמעניין בהן הוא איך כל צופה בונה לעצמו נראטיב משלו. כמה מהסצנות פשוט גאוניות, בזמן שאחרות פחות מוצלחות. אני חייב להתוודות שעל אף חיבתי לקולנוע של אנדרסון, דווקא "יונה יושבת" עשה לי חיים קשים קצת, ומצאתי את עצמי נודד הרחק ממנו לא מעט פעמים.
בשנה שעברה, מבאס להיזכר, האקדמיה האמריקאית והמטומטמת סירבה לתת מועמדות לנציג שבדיה הנפלא "כוח עליון" (חכו לסיכומי השנה שלנו בבלוג. הסרט הזה יחזור ובגדול), ושברה לכולנו את הלב. באופן כללי, הפעם האחרונה שהמדינה שבה ממוצע הגובה לגברים הוא 1.82 ס"מ (יותר נמוך ממני! קחו את זה שבדים!) הייתה מועמדת לאוסקר הייתה ב-2004 עם "כמו בגן עדן". זו הייתה מועמדותה ה-15. היא זכתה שלוש פעמים עם יצירותיו של ברגמן "מעיין הבתולים", "דרך הזכוכית האפילה" (שנתיים רצוף!) ו"פאני ואלכסנדר".
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אני נורא רוצה להגיד שאין סיכוי בעולם הזה, אבל אז יקרה משהו כמו "לוחמי הקשת" מטיוואן ואני ארגיש דביל.

המתמודדים שלא ראיתי (עדיין)

אוסטרליה – "חיצי דרקון הרעם" (Arrows of the Thunder Dragon)
מסתבר שיש שפה כזו, דזונקאית, והיא לא רק השפה הרשמית של בוטאן, אלא גם זו בה מדברים גיבורי הכניסה האוסטרלית, שכבר תשע פעמים ממציאים כל מיני שפות כדי לשלוח לאוסקר. זה לא עוזר להם, אגב, והם מעולם לא היו מועמדים.
הסרט הזה, שבויים על ידי בחור בשם גרג סנדון, שהיה פעם נזיר שהחליט לעבור לקולנוע (תהליך מוכר וידוע בקרב נזירים דוברי דזונקאית), מתרחש בשנות השמונים של המאה הקודמת, ומספר על נערה צעירה שרוצה להיות קשתית מצטיינת. הסרט צולם בהימלאיה, ערכה אותו המועמדת לאוסקר ג'יל בילקוק ("מולין רוז'", "אליזבת", "הדרך לפרדישן" ועוד) ואני חש שזאת הפעם האחרונה שאי פעם תשמעו עליו.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: תעשו לי טובה.

אורוגוואי – "לילה ללא ירח" (A Moonless Night)
המדינה הדרום אמריקאית שולחת לאוסקר את סרטו של ג'רמן טחיירה, המתרחש בערב השנה החדשה ועוקב אחרי שלושה זרים שבלילה גורלי זה יוכלו לשנות את חייהם. או כך לפחות מבטיח התקציר. הסרט זכה בפרס הסרט הבינלאומי בפסטיבל ציריך, שכמובן מעניק תהילת עולם לכל מי שחומס אותו. בשנה שעברה זכה "החלום המוזהב" שמאז הפך לסרט המרוויח ביותר בתולדות הגלקסיה.
אני משקר לגבי פסטיבל ציריך כי באמת אין לי שום דבר חשוב להגיד על הסרט או על מה שמסביבו.
בכל מקרה, אורוגוואי הייתה כמעט מועמדת פעם אחת בשנת 1992, אך הכבוד נלקח ממנה ברגע האחרון לאחר שהאקדמיה החליטה שהסרט ששלחה המדינה הוא ארגנטינאי מדי. זה היה בתקופה ישנה וחשוכה. היום הכל בסדר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: קשה לי לראות את זה קורה.

איטליה – "אל תהיה רשע" (Non Essere Cattivo)
בשלבים המוקדמים הכריזה איטליה על תשעה סרטים שיתמודדו על ייצוג המדינה לאוסקר. בינהם היו "מאהב לטיני" המקסים, "אמא שלי" של נני מורטי שהתקבל באדישות מוחלטת גם כשהוקרן בארץ, ושלושת הסרטים שהוקרנו בחיפה "אף אחד לא יכול להציל את עצמו לבד" הטרחני, "בתולה מושבעת", ו"קשר דם" הנוראי של מרקו בלוקיו. זה שנבחר בסופו של דבר הוא דרמת הפשע של קלאודיו קליגרי, כנראה בעיקר הסיפור המעניין והעצוב שמאחורי הקלעים.
קליגרי ביסס את סרטו על התחקיר שעשה לסרטו התיעודי המהולל "אהבה רעילה" משנת 1983, וזמן קצר לאחר צילומי סרטו החדש הלך לעולמו בגיל 67. לא מן הנמנע שהבחירה בסרט הזה היא מין הצדעה ליוצר.
לאיטליה 28 מועמדויות לאוסקר, ו-14 זכיות (האחרונה הייתה על "יפה לנצח"). שיא עולמי.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: בהחלט.

אירלנד – "ויוה" (Viva)
אירלנד מנסה את מזלה בפעם הרביעית באוסקר, ועכשיו עם הפקה קובנית-אירית דוברת ספרדית בבימויו של פאדי ברת'נץ', שהוקרנה בטליורויד. השחקן בניסיו דל טורו כבר לקח על עצמו לתמוך בה.
והעלילה? וואו. כמו פארודיה על סרט שנשלח לאוסקר: נער בן 18. שקוראים לו ג'יזס. שעובד בבאר של הופעות דראג. שמתאחד עם אביו! אותו לא ראה 15 שנה!! כי הוא היה בכלא!!! על רצח!!!! והוא גם מתאגרף!!!!! אם רק תוסיפו לזה מלחמה בבלקן, כלב אבוד ושאלות מוסר ודת, היקום יקרוס לתוך עצמו.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: עם העלילה הזו? יש מצב לא רע

אירן – "מוחמד: שליחו של אלוהים" (Muhammad: The Messenger of God)
הנה דרך לקבל מועמדות בטוחה לאוסקר האמריקני, לשלוח סרט על נביא האיסלם. אחת הדמויות האהובות והפופולריות ביותר כרגע בארה"ב.
האמת היא שמאחורי הסרט עומד הבמאי מג'יד מגי'די, הבמאי הנפלא שכבר נשלח לאוסקר מטעם מדינתו מספר פעמים. בפעם הראשונה זה הסתיים במועמדות הבכורה של אירן לאוסקר ("ילדי גן עדן"), ולאחר מכן ניסה את מזלו עם "צבע גן עדן", "באראן" ו"שירת הדרורים". העובדה שהוא חתום על הסרט כנראה מעידה על כך שמדובר ביותר מאיזה ספיישל טלוויזיוני תעמולתי, והוא ללא ספק מסקרן. מה שבטוח הוא שמדובר בהפקה הגדולה ביותר של אירן אי פעם, הצלם הוא לא אחר מאשר פאקינג ויטוריו סטורארו (פאקינג "אפוקליפסה עכשיו") והמוזיקאי הוא זוכה האוסקר א.ר. רחמן ("נער החידות ממומבאי").
אירן, כידוע, סירבה לשלוח לאוסקר סרט לאחר הזכייה עם "פרידה" כמחאה על אותו סרטון יו טיוב מושמץ המתאר את פועלו של מוחמד. זה כנראה התיקון שלהם.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: זה יהיה אדיר אם כן.

מוחמד: שליחו של אלוהים

מוחמד: שליחו של אלוהים

אלבניה – "עולם" (Bota)
הפקה אלבנית, איטלקית וקוסובואית (ככה כותבים את זה, נכון?) על סיפור אהבה שמתרחש במקום הכי פחות רומנטי, בין פושע קטן ורודף נשים, לבין מלצרית בית קפה. ארתור גורישטי ופיורבלה קריימאדי בתפקידים הראשיים (לא הייתי נותן לכם לחיות בלי המידע הזה, הרי).
סרטם של איריס אלזי ובעלה האמריקני תומס לוגרצי הוקרן לראשונה בקארלובי-וארי ומשם צבר מיני פרסים איזוטריים בפסטיבלים איזוטריים לא פחות.
אלבניה טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא הייתי בונה על זה.

אלג'יריה – "דמדומי הצללים" (Twilight of Shadows)
הדבר הכי מסעיר שגיליתי בעקבות הסרט הזה הוא שהמלחין האגדי ואנגליס עדיין חי ועדיין עובד, והוא אחראי על המוזיקה של הסרט!
לאלג'יריה יש דווקא רקורד נאה באוסקר. היא זכתה בשנת 1969, כבר בניסיונה הראשון, בזכות הדרמה הפוליטית הנפלאה של קוסטה גראווס, "Z". מאז הייתה מועמדת ארבע פעמים, פעם אחרונה ב-2010 עם אפוס הפשע "מחוץ לחוק". עם זאת, אף אחת מהמועמדויות לא הייתה בזכות במאי הסרט הנוכחי, מוחמד לקדר-האמינה, על שזו הפעם הרביעית שהוא מנסה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: מודמם ומוצלל.

אסטוניה – "1944" (1944)
אפוס על מלחמה ואהבה שמתרחש איפשהו במהלך המאה הקודמת. לא הצלחתי למצוא שום אינפורמציה למתי בדיוק.
זהו סרטו של אלמו נוגאנן, שהוא לגמרי במקרה גם שחקן, ולגמרי במקרה שיחק בסרט האסטוני היחיד שהיה מועמד אי פעם לאוסקר, "מנדרינות" משנה שעברה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אפשרי.

אפגניסטן – "אוטופיה" (Utopia)
אישה אפגנית יוצאת לבריטניה כדי לעבור הפריה מלאכותית, אך מגלה שהדגימה שניתנה לה היא של הרופא המטפל בה, ששורשיו המשפחתיים קשורים למשטר הצבאי במולדתה. טה טה טה טאאאאם!
חסאן נאזר ביים. אפגניסטן טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא.

ארגנטינה – "השבט" (The Clan)
זו הפעם השלישית שארגנטינה שולחת לאוסקר סרט של פבלו טראפרו, אחרי "גוב האריות" ו"ציפורי טרף". הם אמנם לא הצליחו לשריין לעצמם מועמדות לאוסקר, אבל עם סרטו החדש שאיננו כולל שם של חיה וזכה בפרס הבימוי בפסטיבל ונציה האחרון, יכול להיות שזה יקרה.
הסרט מתחקה אחר סיפורה האמיתי של משפחה שהואשמה בחטיפה וברצח במהלך שנות השמונים, ומככב בו גיירמו פראנסלה.
בשנה שעברה ארגנטיה הייתה הטוענת לזכייה עם הסרט הפופולרי "סיפורים פרועים" שגם זכה להצלחה בארץ. זו הייתה המועמדות השביעית של המדינה לאוסקר, כאשר פעמיים מתוכן זה הסתיים בזכייה, לאחרונה עם "הסוד שבעיניים" שהשנה אנחנו אמורים לקבל את גרסתו האמריקאית בכיכובם של ג'וליה רוברטס וצ'ואטל אג'יופור.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: בהחלט כן.

אתיופיה – "השה" (Lamb)
במסגרת "מבט מסוים" של קאן השנה זכה נציג איסלנד, "אילים", שבמרכזו גידול כבשים, והוא לקח את כל תשומת הלב מהסרט האתיופי הזה שגם הוא מציב במרכזו כבשה ונער. שניהם הוקרנו גם בפסטיבל חיפה.
סרט הביכורים של יארד זלקה, הפקה אתיופית-צרפתית-גרמנית-קטארית-נורבגית (נדמה שהמדינות היחידות שלא שמו כסף בסרט הזה הן נרניה ופנדורה), הוא ניסיונה השני של אתיופיה באוסקר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אני חש שזה לא יקרה.

בולגריה – "הדין" (The Judgement)
הכי קרוב שבולגריה הגיעה למועמדות הייתה בשנת 2009 עם הסרט היפה "העולם גדול והישועה מערב לפינה" שהוקרן בפסטיבל חיפה, אליו הגיע יחד עם הבמאי סטפן קומנדרייב. "העולם" נכנס לתשיעייה באותה שנה, אך לא הגיע לחמישייה הסופית. זה לא קרה לפני או מאז.
בעקבות זאת זה רק הגיוני שבולגריה (בשנה שעברה שלחה את "רפסודיה בולגרית" עם מוני מושונוב ואלכס אנסקי) תנסה את מזלה עם סרט נוסף של קומנדארב. והפעם, "הדין", גם הוא הוקרן בפסטיבל חיפה בשנה שעברה, שם משום מה פספסתי אותו.
הסיפור הוא על אלמן ואב חד הורי שנכנס לקשיים כלכליים ומסתבך עם פושע מקומי. כמו שקורה לרוב האבות החווים משברים כלכליים בקולנוע.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא יוצא דופן.

בוסניה והרצגובינה – "חיינו היומיומיים" (Our Everyday Life)
בשנה הבאה תוכל שוב זוכת האוסקר לשנת 2001 לשלוח סרט נוסף של הבמאי היחיד שמצליח לקרב אותה לאוסקר, דניס טנוביץ' ("שטח הפקר" זכה, "אפיזודה בחייו של חיי מתכות" היה בתשיעייה) עם סרטו החדש. השנה, לעומת זאת, נאלצה המדינה לשים את כספה על אינס טנוביץ' וסרט הביכורים שלה שהוא קופרודוקציה בוסנית, קרואטית וסלובנית. כנראה הם קיווו שהמצביעים לא ישימו לב שמדובר באינס ולא בדניס. הרי כל חברי האקדמיה יודעים היטב מיהו דניס טנוביץ'.
מדובר, כפי הנראה, בדרמה המשפחתית על זוג הורים מבוגר ושני ילדיהם הבוגרים שמתמודדים עם רצף של אסונות, כפי שדרמות משפחתיות נוטות להפיל על גיבוריהן. והפעם: פיטורים, סרטן, ואני מניח שגם המלחמה ההיא איכשהו בתמונה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: טוב.

our everyday lives

חיינו היומיומיים

בנגלדש – "סיפורו של ג'אלאל" (Jalal's Story)
הנציג הבנגלדשי מספר על תינוק שנמצא בנהר (אתם כבר מבינים את המקור המקראי) וגדל להיות נער שעובר מבית לבית, עד שהוא הופך לפושע רב פעלים.
זהו סרטו של אבו שאהד אמון. בנגלדש מנסה את מזלה באוסקר זו הפעם ה-11, אבל שום מועמדות לא נרשמה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אני לא בטוח לגבי זה.

בריטניה – "תחת חורש חלב" (Under Milk Wood)
עיבוד נוסף לתסכית הרדיו של המשורר דילן תומס משנת 1954, שלאחר מכן הפך למחזה ואז לסרט קולנוע בשנת 1972. זהו סיפורם של כמה דמויות בעיירה הוולשית חורש חלב, כאשר הסרט עובר בין סיפוריהם וחלומותיהם הכמוסים.
קווין אלן ביים את הגרסה הזו ומשחקים בו רייס אייפנס ("נוטינג היל") וליסה פארפרי ("גאווה") כחלק מקאסט נרחב למדי.
בריטניה מגישה כמעט כל שנה בשפות שונות, מוולשית ועד טורקית ופיליפינית. הממלכה המאוחדת הצליחה במזימה הזו פעמיים עם "הד ווין" ו"סולומן וגניאור" במהלך שנות התשעים, אבל לאחרונה זה לא לגמרי תופס.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא יקרה.

גואטמלה – "הר געש" (Ixcanul)
עוד סרט שכבר הייתה לנו הזדמנות לראות בפסטיבל ירושלים, אותה עופר ניצל היטב, ואפילו כתב עליה לאחר מכן.
זהו סיפור על אם ובת מבנות המאיה בסמוך למקסיקו, ועל מסורת, אהבה ושאיפה לחיים טובים יותר. האמת שעל פניו הוא הזכיר לי מאוד את נציג פקיסטן דאשתקד, "בת". את הסרט ביים חאיירו בוסטמנטה והוא זכה בפרס בפסטיבל ברלין. אתוודה שהתחלתי לצפות בסרט, אך סצנה מאוד לא נעימה ממש בתחילתו בכיכובו של חזיר (שלא נראה כאילו הוא רצה להיות על הסט) גרמה לי להפסיק ולהמשיך הלאה בחיי.
גואטמלה חוזרת לאוסקר זו הפעם השנייה. ניסיונה הקודם היה לפני 21 שנים, עם הסרט "שתיקתו של נטו", אבל זה לא צלח.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: בלי סיבה אמיתית אני מאוד אופטימי.

גיאורגיה – "מוירה" (Moira)
למדינה היפה היה מזל של מתחילים כאשר זכתה למועמדות בקטגוריה עוד עם נציגם הראשון אי פעם, "שף מאוהב" משנת 1996. בשנה שעברה הם היו קרובים מאוד להיות בחמישייה, אחרי שנציגם הפופולרי "אי התירס" שהוקרן בחיפה, נכנס לתשיעייה.
"מוירה" מספר על בחור צעיר המשתחרר מהכלא ונשבע שלא לשוב לחיי הפשע, אבל, כמו שקורה ברוב הסרטים שנשלחים לאוסקר, המצב הכלכלי והמשברים המשפחתיים דוחפים אותו חזרה אל התחתית. אבוי.
לוואן תוטברידזה ביים. הסרט הוקרן בסן-סבסטיאן.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא גדול מדי.

גרמניה – "מבוך השקרים" (Im Labyrinth des Schweigens)
הסרט הזה יצא בישראל בהקרנות מסחריות עוד בחודש מאי, והוא מביא את סיפורו האמיתי של עיתונאי גרמני צעיר המנסה לחשוף את עוולות הנאצים בימי מלחמת העולם השנייה אך מגלה שיותר מדי גורמים רבי כוח ושררה עומדים בדרכו. את הסרט ביים השחקן האיטלקי ג'וליו ריצ'לי ("ממזרים חסרי כבוד"), עם אלכסנדר פיילינג ("פלאפל אטומי") בתפקיד הראשי.
עברו שש שנים מאז הייתה גרמניה מועמדת לאוסקר (בזכות הבמאי האוסטרי מיכאל האנקה ו"סרט לבן") למרות שהיא שולחת סרט כל שנה בלי לפספס. היא זכתה שלוש פעמים בעבר עם "תוף הפח", "אי שם באפריקה" ו"חיים של אחרים".
סיכוי להיכנס לתשיעייה: טוב מאוד.

Im Labyrinth

מבוך השקרים

דנמרק – "מלחמה" (A War)
לא משנה מה, הכניסה הדנית תמיד מסקרנת, בעיקר כי המדינה הזו כבר כמה עשורים עושה קולנוע מעולה, שגם תופס היטב בארץ. באוסקר גם הולך להם לא רע. דנמרק רשמה לעצמה כבר תריסר מועמדויות ושלוש זכיות, האחרונה שבהן בזכות "עולם טוב יותר".
השנה שלחה דנמרק את סרטו של טוביאס לינדהולם, שזהו אולי סרטו השלישי כבמאי (הקודם היה "חטיפה בלב ים" שרץ ב-yes3), אבל הוא מפורסם יותר כתסריטאי. בין עבודותיו ככותב אפשר למצוא את "סאבמרינו" ואת המועמד האחרון של דנמרק לאוסקר, "ניצוד" המעולה.
סרטו החדש עוסק במשהו כל כך אוניברסלי ורלוונטי שקשה לי לראות את האוסקר פוסח מעל זה – מפקד של מחלקה צבאית באפגניסטן מואשם בפשעי מלחמה לאחר התקלות עם הטאליבן. פילו אסבק מ"הממשלה" בתפקיד הראשי (בפסטיבל חיפה ראינו אותו ב"לב דומם"). אני לא יכול לספר לכם כמה אני רוצה לראות את הסרט הזה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: שם עליו כסף.

דרום אפריקה – "שנינו" (Thina Sobabili: The Two of Us)
סיפור עם נערים בסיכון וחיי הפשע עומדים במרכז הנציגות הדרום אפריקנית, שלפי כמה דיווחים צולמה בשבוע ימים בלבד.
הסרט בוים על ידי אנסט נקוסי והקאסט שלו מורכב ממלא שחקנים שאם אכתוב את שם זה יראה כאילו התעלפתי וראשי נחבט במקלדת.
דרום אפריקה הייתה מועמדת בשנת 2003 וזכתה בשנת 2004 עם "צוצי". מאז הם לא חזרו לאוסקר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: קלוש.

דרום קוריאה – "הכס" (The Throne)
כל שנה ושנה ענינו נשואות אל הנציגות הדרום קוריאנית, וכל שנה ושנה האוסקר לא משתין לכיוון שלהם, סליחה על הצרפתית שלי.
השנה שלחה המדינה דרמה מלאת תככים שייקספיריים המבוססת על אירועים מפורסמים מההיסטוריה העתיקה של המדינה, הסובבים סביב המלך רב הכוח שכולא את בנו בתיבה למשך שמונה ימים בשיא הקיץ. מרהיב זה בטוח יהיה.
קאן הו סונג אהובינו ("רכבת הקרח", "המארח", "זכרונות מרצח") מככב כמלך יאונגג'ו האכזר מכל. את הסרט ביים ג'ון-איק לי, שב-2006 ניסה לייצג את מדינתו עם "מלך וליצן" שהיה לאחד הסרטים הכי מרוויחים בדרום קוריאה אי פעם.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: בעזרת השם.

הודו – "בית משפט" (Court)
עופר כתב על הסרט כשהוקרן השנה בפסטיבל ירושלים, וכפי הנראה אהב אותו למדי. תוכלו לתפוס אותו בסבב הסינמטקים שלו.
זהו סיפור על מוזיקאי שמואשם בדחיפת פועל להתאבדות בעקבות הקראת שיר, והסנסציה שבעקבותיו. את הסרט ביים צ'איטניה טמהאנה, והוא זכה בפסטיבל ונציה במסגרת "אופקים" ובלא מעט תארים מרשימים אחרים.
הודו שולחת לאוסקר מאז סוף שנות החמישים וצברה שלוש מועמדויות ואפס זכיות.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: האנשים של ירושלים כל כך מאמינים בו, שאני בוחר שלא להתעסק אתם.

הונג קונג – "אל קו הסיום" (To the Fore)
אחרי קריירה של 20 שנה שהנפיקה סרטים כמספר השנים, שולחים הונג קונג לראשונה את במאי האקשן, דנטה לם לאוסקר, אבל עם דרמת ספורט ואופניים.
הונג קונג הייתה מועמדת פעמיים לאוסקר בתחילת שנות התשעים עם "שלום לפילגש" ו"הפנים האדומים". מאז נאדה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: כלום.

הונגריה – "הבן של שאול" (Son of Saul)
הונגריה הייתה המדינה הראשונה השנה שהכריזה על נציגותה לאוסקר, שבועות רבים לפני אלו שבאו אחריה. לא הייתה בזה כל הפתעה, הרי הסרט הזה מהרגע שהתקבל לקאן (והיה סרט הביכורים הראשון שנכנס לתחרות הרשמית מזה שנים רבות) הפך להיות שיחת היום, וזכה לשבחים הנלהבים ביותר מהפסטיבל. רבים טוענים שהוא זכה "רק" בפרס חבר השופטים ולא בדקל הזה בגלל היותו סרט ראשון.
מאז שסרט השואה דובר ההונגרית, היידיש והגרמנית הזה של לזלו נמש התפוצץ בריביירה, הוא הפך להיות ההימור הבטוח ביותר לאוסקר הסרט בשפה זרה, ולא מן הנמנע שיהיה מועמד בקטגוריות נוספות. אן תומפסון של "אינדיוויר", אחת ממסקרות האוסקר החשובות ביותר, דוחפת אותו חזק והתבטאה מספר פעמים שזה הסרט הכי טוב שהיא ראתה מזה שנים.
ומה עתידו בישראל, אתם שואלים? ובכן, בהתחלה נקנה על ידי סרטי אורלנדו ובעקבות הוראה מלמעלה לא הוקרן רשמית בפסטיבלי ירושלים וחיפה לתדהמת כולם. אורלנדו מאז הודיעו על סגירת בתי הקולנוע וזכויות ההפצה עברו לחברה אחרת, שכנראה תשמור אותו קרוב מאוד לחזה עד ינואר-פברואר אז תהיה עונת האוסקרים בשיאה. אם תרצו לספק את סקרנותכם, תוכלו לקרוא את סקירתו של אורון על הסרט מפסטיבל קאן.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: תשיעייה? זה כנראה הסרט הזוכה.

son-of-saul

הבן של שאול

הפיליפינים – "גנרל לונה" (Heneral Luna)
הפקת ענק של הפיליפנים המספרת על אירועים מההיסטוריה הלא כל כך רחוקה, במרכזם הגנרל אנטוניו לונה שהיה דמות מפתח במאבק השחרור נגד האמריקאים במאה ה-19.
ג'רולד טארוג ביים, כתב, הלחין וערך.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא הייתי פוסל את זה כל כך מהר.

הרפובליקה הדומיניקנית – "דולרים של חול" (Sand Dollars)
הסרט הוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון, ועופר צפה בו וכתב עליו מילים חמות מאוד.
ג'רלדין צ'פלין, בתו של, מככבת יחד עם יאנט מוחיקה בסיפור על צעירה אשר מפתחת קשרים רומנטיים עם תיירים עשירים, אך אישה אחת שנכנסת לחייה לפתע מסיטה אותה מהמסלול הידוע מראש. מבוסס על ספרו של האלג'יראי ז'אן-נואל פנקראזי.
לורה אמיליה וישראל קרנדס ביימו. המדינה טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: נמוך.

ויטנאם – "כל הקופה" (Jackpot)
קומדיה טובת לב המבוססת על סיפור אמיתי, ובמרכזו כרטיס לוטו זוכה וגבר שמנסה להביא אותו לבעליו החוקיים, למרות שהוא לגמרי יכול לקחת אותו ולחיות מאוד טוב.
זהו סרטו השני של השחקן דסטין נגויאן, שגם כמובן משתתף בסרט.
ויטנאם הצליחה להשתחל לאוסקר פעם אחת בתולדותיה, על הניסיון הראשון, עם "ניחוח הפפאיה הירוקה" בשנת 1993. בשנה שעברה ניסתה עם "ניחוח הדשא הבוער", אבל כנראה הריח הזה היה פחות מוצלח מזה של הפפאיה.
מין בדיחת סרטי ויטנאם ואוסקר שאני בטוח אצטער שכתבתי ברגע שאפרסם את הפוסט הזה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: בערך כמו לזכות בלוטו.

ונצואלה – "דאונה. להביא את הנהר" (Gone with the River)
בשנה שעברה ונצואלה הייתה ממש קרובה למועמדות עם האפוס ההיסטורי "המשחרר" אבל בסופו של דבר נשמטה בשלב החמישייה, ובכך פגו החלומות למועמדות ראשונה. יכול להיות שזה ייתן להם יתרון קל השנה.
את הסרט הנוכחי ביים מריו קרספו והוא השתתף בפסטיבל ברלין.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: בהחלט

יוון – "קסניה" (Xenia)
שש שנים מאז ש"שיני כלב" הגיח בסערה, הקולנוע היווני הפך להיות אחד המחוזרים ביותר בעולם הארט האוס והפסטיבלים, וכמעט כל אנשי אותו הסרט יצאו לקריירה בינלאומית, בראשם הבמאי יורגוס לנתימוס שהשנה הביא את יצירתו הענקית "הלובסטר", והשחקנית אריאן לאבד ("הבן של אלוהים"). בשנים האחרונות יכולנו לראות מיוון את "אטנברג", "הילד שאכל מזון לציפורים", "הרי האלפים", "התפוצצות", "עולם לא הוגן","שבאלייה", "מיס אלימות" ועוד ועוד.
באוסקר לעומת זאת, כבר שכחו אותם, ומאז 2009 יוון לא התקרבה לזהב. השנה בחרה המדינה לשלוח את סרטו של פאנוס קוטראס שהוקרן במסגרת מבט מסויים בפסטיבל קאן הקודם, ומשם עבר לקארלובי וארי, טורונטו ועוד פסטיבלים רבים, ביניהם אפילו בקיץ הישראלי ב-TLVFest.
הסרט מביא את סיפורם של שני אחים יתומים ממוצא אלבני שמחדשים ביניהם את הקשר ויוצאים למצוא את אביהם. לאח הגדול קוראים אודיסאוס, ככה שהרפרנס התרבותי נמצא כבר שם. "פרסילה מלכת המדבר" פוגש את "נוף בערפל", מישהו?
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא.

יפן – "אהבת מאה ין" (100 Yen Love)
הפתיעו היפנים כאשר פסחו על הדרמה החדשה של הירוקאזו קורי אדה "אחותינו הקטנה" ובחרו לשלוח במקום זה סרט עם פרופיל נמוך יותר. מצד שני זה בדיוק מה שאמרנו כאשר יפן פסחה על הסרט הקודם של קורי אדה, "סיפור משפחתי". זה לא עזר להם לקבל מועמדות. הבדיחה היא על חשבון היפנים.
הנציג של יפן הוא סרטו של מסהארו טאקה, המספר על בחורה צעירה שחיה כמעט כל חייה ספונה בבית הוריה, שמגלה את נפלאות ההתאבקות ויוצרת קשר עם מאמן מבוגר. ואני מאוד מקווה שקלינט איסטווד לא מזריק לה רעל בסוף, כי זה היה מספיק קשה בפעם הקודמת.
בגדול, ליפן יש 12 מועמדויות (רובן בשנות השישים והשבעים) ועוד שלושה אוסקרים מיוחדים בימים שלפני ייסוד הקטגוריה. המועמדות האחרונה של יפן הייתה בשנת 2008, והיא הפכה גם לניצחון היחיד שלה, אותו ניצחון מקולל של "פרידות" על גבי "וואלס עם באשיר".
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא רואה את זה קורה.

לבנון – "ריק" (Void)
אחד הסרטים היותר מסקרנים, לפחות על פניו, מגיע מלבנון, שבאופן מפתיע הייתה די קרובה למועמדות פעמיים בעבר ("כרמל", "לאן הולכים עכשיו?"). הפעם שלחה שכנתנו מהצפון פרוייקט של ז'ורז' חזב (שביים את נציג לבנון משנה שעברה) שנעשה באוניברסיטת נוטרה דאם. שבע במאיות שונות כתבו וביימו שבעה סיפורים שונים על נשים המחפשות את אחר אהוביהן שעקבותיהם נעלמו במהלך מלחמת האזרחים שהתרחשה בין 1975 ל-1990.
אתם אולי חושבים שאני לא הולך לפרט את כל שבע הבמאיות (ולעוות את שמותיהן), אבל אתם ממש טועים: נאג'י בכארה, ג'אד ביירותי, זיינה מאקי, טארק קורקומז, קריסטל איגניאדז, מריה עאבדל כארים, וסלים האבר. הא לכם!
סיכוי להיכנס לתשיעייה: קלוש

לוקסמבורג – "ילד בודד" (Baby(a)Lone)
רק על ההתחכמות על שם הסרט הבלתי ניתן לתרגום הייתי פוסל אותם, אבל אני מקווה שהאקדמיה לא חסרת סובלנות כמוני.
השנה לוקסמבורג שלחה סרט התבגרות שנראה שנוגע בכמה מקומות מאוד אפלים, בסגנון לארי קלארק. את הסרט ביים וכתב בגרמנית ובצרפתית דונאטו רוטונו.
בשנה שעברה היא שלחה את הסרט התיעודי המייבש "לעולם אל תמות צעיר", ונראה ששתי הכניסות האלו הולכות לאותו מקום. לוקסמבורג מעולם לא הייתה מועמדת לאוסקר, וזו הפעם ה-11 שהיא מנסה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: חלש

לטביה – "מודריס" (Modris)
גם לטביה וגם אירלנד הכריזו על הנציג שלהם בסמוך זו לזו, ולא נותר לי לנחש שאותם אנשים ישבו בוועדות הבחירה של המדינות השונות. אנשים עם טעם מאוד מאוד זהה.
הנציג של לטביה מבוסס על סיפור אמיתי, על ילד בן 17 (בשונה מבן ה-18 של אירלנד) שאביו נמצא בכלא (בשונה ממשתחרר מהכלא של אירלנד) שהוא בחור סבבה והכל, חוץ מההתמכרות להימורים. כאשר הוא מתחיל למשכן את חפציו של אמו כדי להחזיר כספים, היא מלשינה עליו למשטרה, והוא נאסר. בכל מקרה, בסוף כנראה שהוא איכשהו יתאחד עם אבא שלו.
סרטו של יוריס קורסייטיס, הפקה לטבית-גרמנית-יוונית, הוקרן עד כה בטורונטו, סן סבסטיאן (שם זכה לציון לשבח בפרס בימוי הבכורה) ו-וורשה.זאת ההגשה השביעית של לטביה. עד כה לא נרשמו מועמדויות.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: נמוך

ליטא – "הקיץ של סנגיילה" (The Summer of Sangaile)
עוד סרט הומו-לסבי שנשלח לאוסקר, וגם הוא זכה לחיבוק מטעם TLVFest התל אביבי שלאחר אירועי הפסטיבל גם דאג להוציא אותו להקרנות מסחריות בסינמטק. עופר הלך לצפות בו, וחזר עם רשמיו.
סיפור התבגרותה של סנגיילה הצעירה הכולל אהבה ראשונה ומסעירה, זכה בפרסים בברלין ובסאנדנס. אלנטה קוואיטה ביימה. ליטא טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא.

הקיץ של נסגיילה

הקיץ של נסגיילה

מלזיה – "אנשים שיצילו את העולם" (Men who Save the World)
קומדיה פרועה שנראית נהדר. תושבי כפר מלזי קטן ומבודד מאמינים שמהגר אפריקאי, שנצפה בבית שהובא לאחרונה לכפר, הוא למעשה רוח רפאים שבאה לעשות שפטים באנשים המקומיים ומנסים להתמודד בצורות הכי מופרכות שיש. לאוסקר זה לא יגיע, אבל אני לגמרי רוצה לראות את זה.
סרטו של לו סנג טאט הוקרן בלוקרנו, טורונטו, בוסאן, טורינו ועוד. זה הניסיון השלישי של מלזיה באוסקר, עד כה ללא תוצאות.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא גבוה.

מקדוניה – "ליל הדבש" (Honey Night)
ממש כמו גיאורגיה, גם מקדוניה התחילה את תקופתה באוסקרים באופן מבטיח אבל זו הייתה אשליה. הנציג הראשון שלהם, "לפני הגשם" בשנת 1994 (שגם הוקרן בארץ) היה מועמד, אבל מאז מקדוניה טרם חזרה לשורות התהילה האוסקריים.
הפעם מייצג אותה סרטו של איוו טראיקוב, שכבר נשלח בעבר פעמיים. לא כל כך הבנתי מהטריילר מה קורה ב"ליל הדבש", כי המקדונית שלי מעט חלודה, אבל זה נראה מסתורי וחסר כל סיכוי להגיע לאוסקר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: כאמור, אפסי.

מקסיקו – "600 מיילים" (Six Hundred Miles)
לאוסקר שלחה המדינה המרכז-אמריקאית את זוכה פרס סרט הביכורים של פסטיבל ברלין, לבמאי גבריאל ריפשטיין. בדרמה הזו על מבריחי נשק, מככב טים רות' האהוב (אל תתבלבלו עם הסרט המקסיקני האחר בהשתתפותו, "כרוניק", שזכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן).
מקסיקו שולחת לאוסקר סרטים מאז סוף שנות החמישים, והייתה מועמדת כבר שמונה פעמים. לעיתים סרטיה גם זולגים לקטגוריות הכלליות, כמו שקרה עם "המבוך של פאן" של גיירמו דל טורו ו"ביוטיפול" של איניריטו מ-2010, (שבשנה שעברה היה הזוכה הגדול עם "בירדמן"). זאת הייתה גם המועמדות האחרונה של מקסיקו לאוסקר. מצד שני עם שתי זכיות רצופות של מקסיקנים בפרס הבימוי (קוארון ואיניאריטו) אפשר להגיד שהם יושבים במקום טוב. בפרס הסרט בשפה זרה הם טרם זכו. הסרט הוקרן בירושלים.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: נשמע מבטיח.

מרוקו – "אעידה" (Aida)
ראו המרוקאים את זכיית הפולנים בשנה שעברה, וחשבו כי טוב. לכן, אם יורשה לי להמר, בחרו לשלוח סרט על גיבורה עם שם זהה, וגם הוא, למרבה ההפתעה, על מישהי המוצאת את עצמה במסע להתחבר עם שורשיה היהודים. מי היה מאמין שבסופו של דבר המרוקאים ילמדו מהפולנים.
סרטו של הבמאי דריס מריני מספר על מורה צרפתייה למוזיקה בשם אעידה כהן, המגלה כי הוא גוססת מסרטן ויוצאת למצוא את עברה היהודי במרוקו. אני חש שלפחות מבחינת האוסקר, התוצאות יהיו אחרות משל "אידה". מרוקו טרם הועמדה לאוסקר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: רע

נורבגיה – "הגל" (The Wave)
"הבלתי אפשרי" גרסת סקנדינביה. בעיירה נורבגית יפייפיה הממוקמת בעמק מרהיב על סף נהר כחול, מתרחש אירוע גיאולוגי אשר מאיים להטביע את כל החיים בה תחת גל ענק. ואם הטבע מאיים, הטבע מקיים. מבוסס על סיפור אמיתי שהועתק משנות השלושים אל ימינו אנו.
סיפור הישרדות שנראה מעולה אותו ביים רואר אות'הוג, עם תומס בו לארסן האהוב (שהיה ברוב הסרטים הדנים שראיתם אי פעם). אין מן הנמנע שהאקדמיה תגיב לסרט האפקטים הזה היטב.
נורבגיה הייתה מועמדת חמש פעמים בעבר, פעם אחרונה עם עוד סיפור אמיתי שכולל המון המון מים, "קון טיקי" המעולה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: סביר בהחלט.

נפאל – "טלקג'ונג נגד טולקה" (Talakjung vs Tulke)
רצף של אותיות חסרות משמעות ביחד ולחוד מרכיבות את שמו של הסרט הנפאלי. העלילה היא משהו שנשמע כמו סיפור נקמה של גבר כפרי שבעברו היה במעמד גבוה יותר, באילו שתקפו את משפחתו. נראה לי. נישאי באנסט ביים. אבל כמובן שכבר חשדתם בזה.
נפאל הייתה מועמדת פעם אחת, עם נציגה הראשון, "קראוון", בשנת 1999. זהו ניסיונה השביעי מאז.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: פחות.

סין – "לך מכאן, מר גידול" (Go Away, Mr. Tumor)
בהתחלה דווח שסין, שלא הייתה מועמדת לאוסקר כבר 13 שנה, כנראה תשים את כספה על הפקת ענק מרהיבה המשותפת לה וצרפת, "Wolf Totem", בבימויו של ז'אן זאק אנו ("אויב בשער", "שם הורד") שבשביל ההפקה ההיא הסירה המדינה את החרם שהיה על הבמאי בעקבות "שבע שנים בטיבט". את המוזיקה שלו, אגב, הלחין זוכה האוסקר ג'יימס הורנר ("טיטניק" ועוד מאות) שנהרג השנה בגיל 61 בתאונת מטוס. בכל מקרה, זה לא קרה.
בסופו של דבר החליטה סין ללכת עם הקומדיה הרומנטית עם השם ההיסטרי הזה, שבמרכזה התמודדות עם מחלת הסרטן, ורק נותר לקוות שהם יודעים מה הם עושים. הסרט בוים על ידי האן יאן, שלא לגמרי הצלחתי להבין אם מדובר בגבר או אישה (אני מהמר על אישה), אבל זה באמת השם הקליט ביותר אי פעם.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: מי שמע עליו?

סינגפור – "7 אותיות" (7 Letters)
שבע האותיות שבשם הסרט מייצגות שבע האותיות בשמה של המדינה sɪŋəpɔr. כמו הנציגות הלבנונית, גם כן מדובר באנתולוגיה – שבעה סרטים קצרים של שבעה במאים שונים לכבוד יום הולדתה החמישים של המדינה. את הסרטים ביימו ג'ופנג בו, אריק קהו (שנשלח לאוסקר שלוש פעמים בעבר), ג'ק נאו, ק. רג'אגופל, פין פין טאן, רויסטון טאן (שנשלח לאוסקר פעם אחת בעבר) וקלווין טונג.
הסרט הוקרן בפסטיבל בוסאן.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא רואה את זה קורה.

סלובניה – "העץ" (The Tree)
סיפורים מצטלבים על אהבה, משפחה ואבל בנציגות הסלובנית שהתחילה את סבב הפסטיבלים שלה בקארלובי וארי, שנראה השנה כמו המקום הכי לוהט מבחינת הקטגוריה הזו. סוניה פרוזנק ביימה. סלובניה לא הייתה מועמדת לאוסקר עדיין.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: פחות.

סלובקיה – "עז" (Koza)
סרטו של איוון אוסטרוכובסקי נשלח לייצג את מדינתו לאחר שהוקרן במסגרת קולנוע עולמי עכשווי של פסטיבל טורונטו. לפי הטריילר זה נראה כמו שילוב של "רוקי" ו"פוקס-קצ'ר" כשאני חושב שהשחקן הראשי הוא מתאגרף בעצמו. יכול להיות שאני טועה.
סלובקיה ניגשת לאוסקר באופן כמעט רציף מאז אמצע שנות התשעים, אך לא זכתה למועמדות עד כה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: נמוך.

ספרד – "הפרחים לאנה" (Loreak)
מכל 81 הנציגויות השונות, זה כנראה הסרט שהיו לי הכי הרבה הזדמנויות לצפות בו, ופשוט פסחתי בהחלטיות על כך אחת אחת מהן, אפילו שהוקרן בבתי הקולנוע בארץ וכבר קיים להשכרה ב"האוזן השלישית".
ספרד החליטה לשלוח סרט בשפה הבאסקית, שזה כבר מעניין לכשלעצמו. זוהי דרמה עם נגיעות מתח שצברה לעצמה סבב פסטיבלים מרשים ולא מעט פרסים כמו למשל בסאן סבסטיאן ופאלם-ספרינגס. בפרסי הקולנוע הספרדי, הגויה, היא הייתה מועמדת לפרס הסרט (לצידם של "אל ניניו", "סיפורים פרועים" ו"נערה בוערת". כולם הפסידו ל"מארשלנד") והמוזיקה.
את הסרט ביימו ג'ון גראינו ומארי גואנגה ("80 יום").
הפעם האחרונה שספרד הגיעה לאוסקר זה נגמר בזכייה, לפני 11 שנה עם "הים שבפנים". בסך הכללי לספרד יש לא פחות מארבע זכיות ועוד 15 מועמדויות, שזה הישג נאה בכל אופן.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: קיים בהחלט.

loreak

הפרחים לאנה

פולין – "11 דקות" (Eleven Minutes)
אחרי "אידה" ששבר את רצף ההפסדים שלה שהתחרה רק בזה של ישראל, שולחת פולין את סרטו האחרון של יז'י סקומילובסקי אהוב הפסטיבלים ("הרג הכרחי" עם וינסנט גאלו) שמצטרף לטרנד סרטי האנסמבל של האוסקר השנה (יחד עם נציגי הולנד, בלגיה, לבנון, מונטנגרו ועוד כמה).
הסרט זכה לציון לשבח באחת המסגרות של ונציה ומככבים בו הרבה שחקנים עם שמות ארוכים.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: רק אם יצליח להתרומם על כנפי "אידה"

פורטוגל – "לילות ערב: חלק שני – הנשכח" (Arabian Nights: vol. 2 – The Desolate One)
חשבתם שמצבה של ישראל מביך? פורטוגל כרגע עומדת על שיא שלילי של 31 ניסיונות באוסקר ואפילו לא מועמדות אחת. בקרוב מאוד זה יהיה 32. לא, כי באמת, לשלוח סרט של שעתיים שהוא בכלל חלק שני מטרילוגיה בטוח תושיב את כל חברי האקדמיה לצפות בו. אלא אם כן יש בו סקס. סקס עובד.
הבמאי מיגל גומז ("טאבו") נשלח כבר בעבר לייצג את מדינתו עם "חודש אוגוסט האהוב" והשנה החליטה פורטוגל לשלוח אותו עם שליש מהפרוייקט השאפתני שלו שהוקרן בקאן וטורונטו, המבוסס על סיפורי אלף לילה ולילה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אחד מתוך אלף ואחד.

פינלנד – "הסיף" (The Fencer)
המדינה הצפון אירופאית בחרה לשלוח סיפור אמיתי המתרחש בתקופה האפילה ביותר של המאה העשרים, על בחור אסטוני שנמלט מהחוק ומתגלגל לבית ספר שם הוא מקבל משרה כמורה לחינוך גופני וכמורה מעורר השראה לספורט הסיף. אך מנהל בית הספר המרושע חושד בו, ומתחיל לבדוק את עברו… יש לנו גם סיפור אמיתי, גם נאציזם, גם ספורט וגם שחקן חתיך בתפקיד הראשי. נשמע מבטיח.
את הסרט ביים קלאוס הארו, שכבר נשלח לאוסקר כנציג מדינתו שלוש פעמים, וכמו רוב נסיונותיה של פינלנד, נותר בחוץ. "איש ללא עבר" של אקי קאוריסמקי משנת 2002 נותרה המועמדות היחידה של המדינה לאוסקר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: יאללה, שמישהו ייתן לפינים האלה קצת תשומת לב… היהיהי… כתבתי פינים…

פלסטין – "18 המבוקשים" (The Wanted 18)
אחרי מועמדויות פלסטין לאוסקר בזכות סרטיו של האני אבו-עסאד ("גן עדן עכשיו" ו"עומאר"), נשלח סרט תיעודי שרובו באנימציה (כי "וואלס עם באשיר" וזה) המביא את הסיפור המוזר של 18 פרות שעומדות במרכז סכסוך של פלסטינאים והצבא הישראלי.
ביימו האנימטור עאמר שומאלי והבמאי הקנדי פול קאוון.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: איך זה בכלל לא נפסל על כמות דיאלוגים באנגלית הוא משהו שאני לא לגמרי מבין עדיין.

פקיסטן – "אמא" (Moor)
בשנה שעברה שלחה פקיסטן סרט בשם "בת", והשנה הם ממשיכים באופן מרשים עם הסדרתיות. אם שנה הבאה הם שולחים את "סבתא" אני חושב שמגיע להם אוסקר אוטומטית. מצד שני, נסו לספור כמה סרטים עם המילה אמא בשמם נשלחו לאוסקר בשנתיים האחרונות.
זהו סרטו של ג'משד מחמוד ראזה (הידוע גם כ"ג'אמי") המספר על מנהל תחנת רכבת אשר חייו עוברים טלטלה בעקבות מות אשתו והוא מוצא את עצמו עומד בפני דילמות קשות על רקע מערכת הרכבות המתדרדרת של באקיסטן והיחסים עם בנו.
כמו הנציגות שלהם בשנה שעברה, גם הסרט הזה נראה פשוט מרהיב. מישהו מוכן להרים את הכפפה ולהביא כמה סרטים פקיסטנים לארץ? נראה לי שאנחנו מפסידים פה משהו…
זהו ניסיונה החמישי של פקיסטן באוסקר, עד כה ללא הצלחה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: למרבה הצער נמוך.

פרגוואי – "זמנים מעוננים" (Cloudy Times)
אמרו מזל טוב לפרגוואי, שאחרי כמעט 200 שנות קיום סוף סוף התפנתה לשלוח סרט לאוסקר. תודה רבה באמת.
הנציגות הראשונה אי פעם של פרגוואי היא סרט תיעודי אישי של ארמי אויון, שמלווה את אימה הגוססת מאפילפסיה ומפרקינסון. לי הספיק רק הטריילר של הסרט כדי לפצוח בבכי תמרורים, אז אני חושש מאוד ממה יקרה לי אחרי שעה וחצי כזו.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אני סקפטי.

פרו – "ל"ש" (NN)
סרטו של הקטור גלבארז מספר על מומחה לזיהוי פלילי שמתעסק בגופות אשר נמצאו בקברי אחים (כנראה שיש מספיק בפרו כדי לאפשר משרה מלאה בזה. נשמע כיף) והופך להיות אובססיבי לגבי גופה אחת אלמונית שנמצאה. ה-NN הם ראשי התיבות של no name, כלומר "ללא שם" או "אלמוני". אני לא בטוח מה המונח המקצועי. לא רוצה לאכזב אתכם, אך מגוון ידיעותיי בתחום זיהוי הגופות איננו מרהיב.
פרו הייתה מועמדת בעבר פעם אחת עם "חלב של עצב" בשנת 2008, או כמו שאני קורא לו "התפו"א שתקע אותי".
סיכוי להיכנס לתשיעייה: קטן.

צ'ילה – "המועדון" (El Club)
אחת הבחירות הפחות מפתיעות של השנה היא זו של צ'ילה, אשר שלחה את סרטו של פבלו לאריין. לא רק שהבמאי הצליח להביא את מדינתו לאוסקר בפעם היחידה בתולדותיה (עם "לא" המצוין) אלא שהוא רגע מתחילת הקריירה ההוליוודית שלו.
"המועדון" שגם הוקרן בירושלים, זכה בפרס חבר השופטים בברלין והמשיך לסיבוב פסטיבלים מטורף. תיאור העלילה שלו כבר עושה חשק לברר על מה העניין: בעיירת חוף קטנה, בבית מבודד, מתגוררים להם קבוצת אנשי כמורה שהוגלו לשם כדי לכפר על חטאיהם. כאשר גבר נוסף מגיע לשם, הכל מתערער.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: טוב.

El_Club_Still

המועדון

קוסטה ריקה – "כלוא" (Presos)
אישה צעירה מסתירה סוד ממשפחתה – היא מפתחת קשר עם אסיר מורשע! זה הבסיס לנציגות הקוסטה-ריקאית, אותה ביים אסטבן ראמירז, שגם היה אחראי על הנציגות הראשונה של המדינה לאוסקר בשנת 2005. ק"ר מעולם לא הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא.

קזחסטן – "זר" (Stranger)
זאת הפעם השנייה ברציפות, והפעם השלישית באופן כללי, שקזחסטן שולחת סרט של אמק טורסונוב. זה מעולם לא הביא אותה למועמדות. למעשה, הכניסה היחידה שלה לשערי האוסקר המוזהבים הייתה בשנת 2007 עם "קלין".
"זר" הוקרן בטורונטו והוא נראה מרהיב לעין.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אולי.

קמבודיה – "הגלגל החסר" (The Missing Reel)
לפני שנתיים קמבודיה הייתה מועמדת באופן מפתיע למדי בזכות חביב המבקרים שלה, "התמונה החסרה". בשנה שעברה מיאנה לשלוח סרט לתחרות, אך עכשיו היא מנסה שוב, עם סרטה של הבמאית סותו קליקאר (מסתבר שבמאיות קמבדויות אינו משהו שכיח במיוחד).
עלילת הסרט סובבת סביב גלגלי פילם שמתגלים במקרה, ובהם סרט שיכול לשפוך אור על כמה סודות שנאבדו בימי תקופת החמאר-רוג'. האמת? נשמע מרתק.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אולי.

קנדה – "פליקס ומאירה" (Felix and Meira)
מה שלא עבד ל"למלא את החלל" ב-2012, אולי יעבוד בשביל קנדה. ואני מתכוון לסרט בכיכובה של זוכת פסטיבל ונציה הדס ירון המקסימה (ואני אומר זאת מתוך היכרות אישית) בתפקיד צעירה דתייה (חסידית), הפעם בצרפתית וביידיש. בסרטו השלישי של מקסים גירו, שהוקרן בחיפה בשנה שעברה ובעוד לא מעט פסטיבלים גדולים בנוסף, היא עוזבת את אמונתה לטובת אהבה (מרטין דובריאו. נראה לי) על רקע ברוקלין, ונציה ומונטריאול. שלושה מקומות שלא הייתי בהם. אז כל הכבוד לך, נערה חסידית!
לקנדה היה סטרייק מרשים בתחילת העשור עם שלוש מועמדויות רצופות: "האישה ששרה" של דני וילנוב (שהיה צריך לזכות, לדעתי), "אדון לזהאר" (שהיה צריך ללכת הצידה ולהתבייש בעצמו, לדעתי), ו"מכשפת מלחמה" (ששעמם לי את החיים, לדעתי). בטוטאל, קנדה הייתה מועמדת שבע פעמים, וזכתה עם "שיחות נפש" ב-2003. בשנה שעברה הם שלחו את "מאמי" של קזבייה דולאן ולא היו מועמדים, אבל זה בגלל שהאקדמיה האמריקאית מורכבת מחבורה של מטומטמים.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אם "למלא את החלל" לא הצליח…

רומניה – "בראבו!" (Aferim!)
מה יהיה על רומניה? לא משנה מה היא מנסה לעשות, האקדמיה האמריקאית פשוט לא שמה לב אליה. אחרי שגרמה לשינוי את התקנון של הקטגוריה בעקבות נפילת "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", אחרי ניסיונות נוספים לשלוח ארט האוס כדי להמשיך את המומנטום (לא הלך, אם כי "מעבר לגבעות" כן נכנס לתשיעייה), הימור על דרמות משפחתיות (לא הלך) ואז על קראוד-פליזרים חביבים ולא מזיקים (לא הלך), הם החליטו לנסות את מזלם עם מערבון תקופתי בשחור-לבן.
הו, רומניה.
"בראבו!" נתן בראש כשזה מגיע לפסטיבלי העולם, אחרי הקרנות בברלין שם זכה בפרס הבימוי (ראדו ג'וד, "הנערה המאושרת בעולם"), טרייבקה, קארלובי וארי וחיפה. זהו כנראה הפספוס הגדול ביותר שלי מאותו פסטיבל.
הביקורות באופן כללי בעדו, אבל אני לא בטוח שזה יעזור הפעם, ורומניה תמשיך לקוות למועמדותה הראשונה אי פעם גם בעתיד הנראה לעין.
אורון כתב עליו במסגרת ההכנה לפסטיבל חיפה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: נמוך

רוסיה – "מכת שמש" (Sunstroke)
בשנה שעברה יצרה רוסיה כותרות רבות בקטגוריה הזו, כאשר שלחה את יצירת המופת של אנדרי זוויגניאצב, זוכה פרס התסריט בפסטיבל קאן, "לוויתן", וזאת בעקבות הביקורת הקשה שמעביר הסרט על האומה הגדולה שנשלטת על ידי פוטין. פוטין, כזכור, לא מאמין גדול בביקורת עצמית, והעובדה שהסכים שסרט כזה ייצג את ממלכתו הייתה הכל חוץ ממובן מאליו. זה השתלם בסופו של דבר כי רוסיה הייתה מועמדת בפעם השישית.
האחראי על בחירת נציגויות רוסיה לאוסקר הוא הבמאי ניקיטה מיכאלקוב, שנחשב בעבר לבמאי ענק והוא זה שהביא לרוסיה שאחרי ברית המועצות את האוסקר היחיד שלה עד כה, בזכות יצירת המופת שלו (כן, אני משתמש במונח הזה הרבה פעמים בפסקה הזו, אבל אני לגמרי עומד מאחורי זה), "שמש בוגדנית" ב-1994. העניין הוא שמאז, מיכאלקוב הפך להיות יד ימינו של פוטין, וככזה הוא משמש גם כצנזור. בכל מקרה, השחיתות חוגגת. לכן אין זה מפתיע כלל שמיכאלקוב נשלח – כלומר, שלח את עצמו – גם השנה לאוסקר, זו הפעם השישית (מתוכן היה מועמד פעמיים, עם "שמש בוגדנית" ו-"12").
סרטו האחרון הוא אפוס היסטוריה (180 דקות) המתרחש במחנה שבויי מלחמה בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. מבוסס באופן חופשי על ספרו של איוון בונין, "ימים מקוללים".
סיכוי להיכנס לתשיעייה: סביר.

שוויץ – "אודיסיאה עירקית" (Iraqi Odyssey)
זאת הפעם השלישית ברציפות ששוויץ שולחת סרט תיעודי לאוסקר אחרי "יותר מדבש" ו"המעגל" שהיה מבטיח אך מאוד מאכזב בסופו של דבר.
אני מתנצל מראש בפני קוראי השוויצרים והעיראקים, אבל אני לא מצליח לצבור בי מספיק עניין כדי לברר מה קורה בסרט הזה. התנחמו בכך שהוא הוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון.
שוויץ זכתה פעמיים בעבר עם "מהלכים מסוכנים" (1984) ו"מסע של תקווה" (1990). ב-1994 ניסתה את כוחה עם "שלושת הצבעים: אדום" כי למה לא, אבל האקדמיה פסלה אותה כי ההפקה לא הייתה מספיק שוויצרית בשבילם. הסרט עצמו כן הגיע לאוסקר וקיבל מועמדויות לצילום, תסריט ובימוי בסופו של דבר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: בטח. ברור. מה שתגידו. הרי זו אודיסיאה של עיראקים. החומרים מהם אוסקרים עשויים.

תאילנד – "איך לנצח בדמקה (בכל פעם)" – (How to Win at Checkers (Every Time)
כמו יוון, הרפובליקה הדומיניקנית וליטא, גם תאילנד בחרה לשלוח סיפור התבגרות בעל אלמנטים הומו-לסביים (גם הוא הוקרן ב-TLVFest), ובמרכזו שני אחים יתומים, האחד מהם צריך להתבגר מהר מדי ברחובות הקשים של תאילנד, והשני עומד לפני גיוס. הרי לא יכולנו לסגור את רשימת המתמודדים השנתית בלי (עוד) סרט על ילדים אומללים.
את הסרט ביים הבמאי האמריקאי-קוריאני ג'וש קים וזהו סרטו הראשון באורך מלא. "איך לנצח" הוקרן בפסטיבלי ברלין, אמסטרדם, הונג-קונג ועוד.
זהו ניסיונה ה-22 של תאילנד באוסקר, אך אפילו עם במאים גדולים כמו אפיכטפונג וויסרטאקול ופן-אק רטאנארואנג, האמריקאים עוד לא לגמרי הבינו מה רוצים מהם.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: גם לא מזהיר.

ונסגור עם הימורים לא מושכלים לתשיעייה:
איטליה – "אל תהיה רשע"
ארגנטינה – "השבט"
גואטמלה – "הר געש"
גרמניה – "מבוך השקרים"
דנמרק – "מלחמה"
הונגריה – "הבן של שאול"
טיוואן – "המתנקשת"
מקסיקו – "600 מיילים"
צ'ילה – "המועדון"

A_War_Still

מלחמה

תגובות

  1. עירון הגיב:

    מעניין איך אור העביר את סוף השבוע שלו…

    1. אור סיגולי הגיב:

      סוף שבוע? אני בונה את הרשימה הזו כבר איזה שלושה חודשים…

      1. איציק הגיב:

        סחטיין על ההשקעה. נהנתי לקרוא.

  2. יובל אדר הגיב:

    לצערי הרב 600 מייל הוא כרגע הסרט שהכי פחות אהבתי השנה וחבל. הוא מתחיל בצורה מבטיחה ומעניינת אבל בשלב מסוים מאבד את הכיוון ומכיל כמה פיתולי עלילה בעייתים וסיום הסרט הגיע לדעתי לרמות חדשות של טמטום השנה בקולנוע. אני צריך לתת לו צפייה שנייה בכדי להבין אם הוא באמת כל כך גרוע כמו שאני זוכר אבל בינתיים אני ממש אתאכזב אם הוא יקבל מועמדות.
    לעומת זאת, מ2 הסרטים האחרים שצפיתי בהם השנה מהרשימה (יונה מתיישבת על ענף והברית הלגמרי חדשה) ממש התלהבתי ואני אהיה מאושר לראות אותם מועמדים

  3. יאיר הגיב:

    אור הגיבור.
    שאפו

  4. אסף שניר הגיב:

    ראיתי את הנציג של איטליה בפסטיבל ונציה. סרט נורא ואיום.

    1. אור סיגולי הגיב:

      יופי, אסף, עכשיו אתה נזכר להגיד לי?

      1. אסף שניר הגיב:

        טוב, שנינו יודעים שאם שנאתי את הסרט יש מצב טוב שהוא לוקח את האוסקר…

  5. איתי הגיב:

    אמנם הרבה רוצים לשכוח את האפוס ״אלכסנדר״ מ2004 שהיה כישלון ענק, אבל דווקא הרבה זוכרים שאת הפסקול הנפלא שלו אותו הלחין כמובן ואנגליס. אז לא, ״1492״ לא הסרט העלילתי האחרון שהלחין זה בטוח.

  6. מיכאל גינזבורג הגיב:

    נפלא. וצחקתי הרבה בקול רם 🙂

  7. JNH הגיב:

    ואנגליס לא הלחין את אפוקליפסה עכשיו. זה היה קרמיין קופולה, אביו של הבמאי.

    1. אור סיגולי הגיב:

      נכון. פאדיחה.

  8. אור הגיב:

    הימורים מפדחים שלי –

    בלגיה: הברית הלגמרי חדשה
    איסלנד: אילים
    ברזיל: האמא השנייה
    קולומביה: חיבוק הנחש
    ארגנטינה: השבט
    דנמרק: מלחמה
    הודו: בית משפט
    הונגריה: הבן של שאול
    נורבגיה: הגל

  9. Spartak הגיב:

    זה לא כל כך מדויק את מה שכתבת לגבי "ילדות הפרא". זה נכון שהסרט שצולם בטורקיה ומרבית הצוות (לפחות "הזניח") הוא טורקי, אבל לפי הבנתי הבמאית היא דווקא "צפרתיה" כלומר כמובן יש לה שורשים טורקיים (ומאוד יכול להיות שהיא נולדה שם), אבל כל סרטייה (2 קצרים, מלפני כמעט עשור) הם צרפתיים…

השאר תגובה