• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

פרסי אופיר 2015: מרשמיו של חבר אקדמיה מצביע

4 באוגוסט 2015 מאת אור סיגולי

אחרי סיקור האופיר בשנים האחרונות, וצבירת איזשהו קילומטרז' כחייל בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בארץ, הגשתי בשנה שעברה לראשונה בקשת חברות לאקדמיה. זה עבד. מכיוון שבשנתו הראשונה חבר אקדמיה לא יכול להצביע (אחד החוקים המוצדקים והחכמים של התקנון. באמת), את עונת 2014 עדיין ביליתי במין מצב של שייך-לא-שייך. השנה אני כבר חלק מהמצביעים, ולמרות שזה לא נרשם אצלי כשינוי משמעותי בחוויה הכללית, זה כן לפתע הפך כמה דברים לברורים יותר, ואת זאת ארצה לחלוק עמכם בפוסט הזה, שעלול להיות ארוך מבדרך כלל.

אני אחלק את הפוסט הזה לשני שלבים, ההקרנות וההצבעה. דרכם אנסה לתאר לכם את החוויה של האופירים, שהשנה הייתה לי קשה במיוחד, ואפילו הבנתי שרוב התסכול והבעיות נוצרות לא בגלל "האקדמיה" (בין אם כמוסד ובין אם כפרטים), אלא בגלל הצד השני של המטבע.

ההקרנות

אז מהי בעצם "עונת ההקרנות"? האמת היא שלא תאמינו כמה קשה לענות על זה בצורה מסודרת.
בכללי: מדובר בתקופה של חודשיים וחצי לערך (מתוכם ישנה מין פגרה של שבועיים בו הסינמטק עסוק בפסטיבל סרטי הסטודנטים ו-TLVFest) בהם ניתן לצפות באופנים שונים בכל הסרטים המשתתפים בתחרות. להזכירכם, לאקדמיה יש למעשה חמישה מסלולים.

מסלול רגיל לסרט עלילתי באורך מלא:
מדובר בתחרות הרשמית שמאכלסת את רוב הקטגוריות. הסרטים שנרשמים לתחרות הזו זכאים לשתי הקרנות, אחת אחרי הצהריים ואחת בערב. עם זאת, ישנם כמה סרטים ("מה כבר יכול לקרות", "היורד למעלה" ועוד) להם הייתה רק הקרנה אחת.
בנוסף להקרנות האקדמיה, יכולים בתי ההפקה להרים הקרנות מטעמם במהלך החודשיים וחצי האלו. חלקם עושים זאת בסינמטק תל אביב ובשאר הסינמטקים במרכז, כמו גם במוזיאון תל אביב ובתי קולנוע לב. במקרה הזה העול הכלכלי הוא על ההפקה, ולכן ישנם יתרונות לסרטים אשר כיסיהם עמוקים יותר.
אומר כאן ועכשיו – בעיני אין עם כך שום בעיה. האופיר, כמו כל פרס, מושתת על ממון ותקציב, ולאלו היכולים להרשות לעצמם ישנו יתרון גדול יותר. זו אינה "תחרות הוגנת", אבל זהו טבע החיה, וכך הדברים מתנהלים. כמובן שיש דרך לעשות את זה יותר סוציאליסטי, אבל על זה נדבר בהמשך (למרות שאם אתם עוקבים אחרי סיקורי האופיר בבלוגים השונים, אתם יודעים בדיוק מהי).

דבר נוסף ומבורך שהתווסף השנה, הוא שישנם סרטים – גם, שאלה של כסף – היכולים להיות מוצגים גם בסטרימינג של אתר האקדמיה, ולהיות זמינים לכל חבר אקדמיה בעל סיסמא לצפייה היכן ומתי שירצה. "בן זקן", אחד משלושת הסרטים הבודדים בכל התחרות השנה שגם יצא להקרנות מסחריות טרום ההצבעות, ויתר כליל על הקרנה ובחר אך ורק את אופציית הסטרימינג.
לקראת תום העונה הצטרפו אליו עוד מספר סרטים נוספים כמו "חתונה מנייר", "מסווג חריג" ו"האיש שבקיר". בזמן שהראשון מתוך שלושת הנ"ל הוא גם ככה שחקן משמעותי באופיר, מעניין לדעת האם הסטרימינג יעזור לשני האחרים, שנקודת המוצא שלהם קצת יותר מורכבת.
כמות הסרטים שנרשמו למסלול הזה: 21 (מתוכם רק "בן זקן", "המילים הטובות" ו"מרחק ארבעה ימים משתי שנות אור" הוצגו לקהל הרחב באופן סדיר לפני).

מסלול פרינג' לסרט עלילתי באורך מלא:
הסרטים הנרשמים למסלול הזה – שכנראה לא מצאו לנכון לעשות תחקיר על השנים הקודמות כדי לגלות שהם זורקים כסף לפח – אלו סרטים אשר יכולים להוכיח שתקציבם היה מוגבל ולכן זכאים לשלם סכום נמוך יותר מאלו של המסלול המלא, ולקבל הקרנה אחת בלבד מטעם האקדמיה. מתוך כל הנרשמים, נבחר בשלב א' של ההצבעה סרט אחד אשר מקבל את המקום השישי בקטגורית הסרט הטוב ביותר, וטופח לעצמו על השכם בזמן שכולם מתעסקים בכל הסרטים האחרים של המסלול הרגיל.
על הבעיתיות שנוצרה בעקבות המסלול הזה (שמקורותיו באים ממקום טוב, אך תוצאותיו איומות), כתבתי עוד ברגע שנוסד, ושוב לאחר מכן, ב-2012, לאחר שנתו הראשונה. למרבה הצער דבר לא השתנה מאז.
הדברים הפכו להיות מטושטשים ומבולבלים הרבה יותר השנה, לאחר שכמה סרטי פרינג' עצמאיים מובהקים, שיוצריהם הבינו שעל ידי הצטרפות למסלול הפרינג' הם חוסכים כסף אבל מפסידים את נוכחותם של חברי האקדמיה, נרשמו למסלול הרגיל ובכך הפכו את מסלול הפרינג' לעוד יותר איזוטרי, לעוד יותר זניח.
כמות הסרטים שנרשמו למסלול הזה: 6. רק אחד מהם, "10% ילדה שלי" הוקרן גם באופן מסחרי מחוץ לסינמטקים. כל שאר הסרטים הוסיפו לעצמם סטרימינג, בין אם דרך אתר האקדמיה ובין אם באופן עצמאי על ידי שליחת מיילים עם סיסמא לכל החברים.

מסלול סרט תיעודי ארוך – מעל 60 דקות:
סרטים תיעודיים באורך מלא, כאלו שמוקרנים בעיקר בפסטיבלים, בערוצי הטלוויזיה (yes דוקו, ערוץ 8) ולעיתים אפילו בהקרנות מסחריות ("שיח לוחמים"). הסרטים במסלול הזה יכולים להיות מועמדים אך ורק בקטגוריה הייעודית.
כמות הסרטים שנרשמו למסלול הזה: 21. כולם יכולים להצפות בסטרימינג באתר האקדמיה.

מסלול סרט תיעודי קצר – עד 60 דקות:
בדיוק כמו זו הקודמת. חשוב לציין שבעבר כל הסרטים התיעודיים הוקרנו גם הם לחברי האקדמיה בסינמטק, אבל לפי תשובה רשמית מהאקדמיה, הנוכחות של החברים הייתה כל כך דלה, שלא היה טעם להמשיך עם זה עוד.
כמות הסרטים שנרשמו למסלול הזה: 16. כולם נגישים דרך הסטרימינג.

מסלול סרט עלילתי קצר:
פה המצב קצת אחרת, כי זה המסלול היחיד בו נוצר סינון ראשוני. ועדה מטעם האקדמיה צופה בכל הסרטים הקצרים שהוגשו, ובוחרת 15. הצפייה היא בסטרימינג, כאשר השנה נוצרה גם יוזמה להקרנתם בסינמטק. הקטגוריה הזו חזרה לאופיר לפני שנתיים, לאחר הפוגה.

בחישוב גס מאוד, כמות השעות שצריך כדי לראות את כל הסרטים בכל הקטגוריות בכדי לגשת להצבעה בלב שלם: כמעט 100. כלומר, מעל 4 יממות תמימות על פני פחות מחודשיים וחצי.
כמות חברי האקדמיה שהם במקרה פנסיונרים מאיזור מרכז תל אביב, נטולי משפחות, שלא צריכים לאכול או לישון: לא הרבה.

המילים הטובות

המילים הטובות. רק 3 סרטים מתוך 21 סרטי המסלול המלא נחשפו לקהל הרחב

בואו ניקח לדוגמא חבר אקדמיה מייצג. נגיד, אני. רווק, עובד במשרה מלאה, אב חד הורי לכלבה בת שנתיים וחצי, שגר בסמוך לסינמטק.
בעקבות שעות העבודה שלי, כל ההקרנות אחר הצהריים, כלומר אלו שלפני השעה 20:00, אינן חלות עלי. תוסיפו לכך את העיסוקים שאחרי שעות העבודה, הקרנות העיתונאים, הטקסטים לסריטה ועכבר העיר שלא יכתבו את עצמם, תשומת לב ליצור שלקחתי עליו אחריות, שאיפה להגיע לפסטיבל ירושלים שמתקיים באותו הזמן, ואולי חלילה לפגוש חברים ומשפחה מדי פעם, ותיווכחו שיוצא שאין לי שום יכולת להגיע כל ערב במשך חודשיים להקרנות אקדמיה, וזה עוד לפני שדיברנו על הסרטים התיעודיים.
כמו כל חבר אקדמיה, גם אני נאלצתי לעשות ויתורים. מכיוון שהסרטים העלילתיים הם הכי קרובים ללבי, כמו בכל שנה, אני ישר אנוס לוותר על סרטי התעודה.
ועל אף הוויתורים, צפייה ב-27 סרטים באורך מלא אינם משהו אפשרי.

הדבר חורה אפילו יותר בקטגוריית הפרינג', מסלול שכאילו הומצא כדי לעזור לחברי האקדמיה לסנן את כמות העלילתיים. בעבר שמתי לעצמי כמטרה לראות כמה שיותר מסרטי הפרינג', מתוך חשיבה שהקולות הרעננים והחדשים עלולים להסתתר שם, תחת מעטה של אנדרדוגים. בשנה שעברה המצב היה קשה במיוחד, כאשר התברר שחלק גורף מהסרטים היה בלתי ראוי לצפייה. מעבר לטראומה הזו, גם הפיכת המסלול ללא רלוונטי השנה בעקבות נדידת סרטי הפרינג' חזרה אל המסלול הרגיל, גרמו לכך שששת הסרטים מייצרים אפילו פחות עניין. אני לא מאשים אף חבר אקדמיה שנמנע מהם.
תראו, אני לא גאה בזה. אני כותב פה מתוך כנות אמיתית, ויש סיכוי סביר שאני עושה פה עוול לסרטים במסלול הזה, אבל אם אפילו אני, ששואף לראות כמה שיותר סרטים בעונה, מוותר בלית ברירה על הפרינג' עוד בשלב התכנון, תארו לכם מה המצב אצל שאר חברי האקדמיה הפחות מסורים או אלה עם פחות זמן פנוי משלי.

וזה מבלי להזכיר את העובדה הכל כך בלתי ניתנת לתפיסה שישנם חברי אקדמיה שלא גרים בתל אביב. היכולת שלהם לצפות בכמות משמעותית מסרטי המסלול הרגיל, שתאפשר להם להצביע באופן שקול, נושקת למדכא.

בעונה האחרונה הצלחתי לראות 21 סרטים מתוך 27 העלילתיים באורך מלא (רגיל+פרינג'). שניים מהם ראיתי במסגרת יציאתם לבתי הקולנוע, אחד בפסטיבל אוטופיה, ארבעה בסטרימינג, והשאר בהקרנות (לרוב הקרנות הפקה). איכשהו גם הצלחתי לצפות במעל עשרה מהסרטים העלילתיים הקצרים, כך שבאלו אני חושב שהרווחתי את הזכות להצביע.
אני מאמין שהסטטיסטיקה האישית הזו שלי חלה על לא מעט חברי אקדמיה. המפסידים העיקריים מכך הם התיעודיים, ללא צל של ספק. כמובן שמתוך עניין וסקרנות אני יכול לראות כמה מהם בסטרימינג אם אמצא את הזמן מאוחר בלילה, למעשה אני אפילו יכול להתחיל לראות ולהפסיק באמצע (משהו שאני משתדל להימנע ממנו), אבל כשזה מגיע לשלב ההצבעה, שהוא הסיבה שהסרטים האלו נגישים לי, אני לא מרגיש בנוח לממש את זכותי.

הקטגוריות התיעודיות הופכות להיות מנת חלקם הבלעדית של אלו שיש להם סוס במירוץ, כלומר גופי השידור, שגם ככה מצביעים לסרטים החזקים שהם מביאים לשולחן, ולמטי מעט אשר מתעניינים בתיעודי הישראלי יותר מאשר עלילתי. רוב אלו שיצביעו להם יעשו זאת על בסיס באז ויחסי ציבור בלבד, הם יצביעו לאלו ששלחו יותר מיילים, לאלו שקיבלו יח"צ בעקבות הקרנות מסחריות או לאלו ששמם עלה בערוצי התקשורת, ולא על בסיס איכותם. זה הופך את המועמדים הסופיים לקבוצת החשודים המיידיים, כשלהפתעות ואנדרדוגים אין שום סיכוי לקבל מקום תחת השמש.
זה כמובן גם גורלם של סרטי הפרינג'.

למעשה, בסיכון של לצאת האורי משגב של האופירים, אני אפילו קם ואומר שנציגות הפרינג' תהיה של "10% ילדה שלי" מכיוון שהוא יצא לבתי הקולנוע, קיבל מודעות בעיתונים וראיונות בערוצי המדיה. בין אם כצ'יפור על כך שהוא היחיד שהוקרן לקהל או סתם כצדק פואטי, הוא המוביל. "פעם הייתה ילדה" יכול להרוויח בעקבות הסטרימינג, ולכן אולי נותן פייט ל"10%", אבל אני מפקפק בכך. לשאר ארבעת הסרטים אין שום סיכוי להתקרב, גם אם ישלחו מייל לחברי האקדמיה פעם בחצי שעה במשך שבועיים.

my-child1

10% ילדה שלי. המועמד המוביל כנציג הפרינג'

מסקרי האופירים, קומץ קטן ואובססיבי של כותבים, כבר שנים אומר רק דבר אחד: היפכו את פרסי האופיר לתחרות של סרטים שיצאו לבתי הקולנוע במהלך השנה האחרונה, ולא לקבוצה אקלקטית של סרטים שהושלמו בחודשים האחרונים, שתאריך ההפצה שלהם נע בין שלב ההקרנות לשנתיים-שלוש לאחר מכן.

הפיכת האופירים לאירוע סיכום מצטייני הקולנוע השנתיים – בשונה מהמצב כרגע, כלומר טקס נעילה ארוך לפסטיבל בן חודשיים המתקיים כל קיץ בסינמטק תל אביב – תועיל בשתי דרכים עיקריות. הראשונה היא שהקהל הרחב ידע במה מדובר, ואולי עלול להתעניין בפרס הקולנוע היחיד בארץ. השנייה היא שכמות הסרטים תצטמצם משמעותית (לא הוקרנת לקהל במסגרת מסחרית? אתה לא יכול להשתתף בפרס הקולנוע השנתי. נקודה), באופן זה "עונת ההקרנות" החמה והמתסכלת תתפרש על פני שנה שלמה, וחברי האקדמיה לא יצטרכו לראות הכל בצפיית בינג' מתישה.

לגבי הטיעון הראשון, אני חייב לומר שאני מעט מסוייג, כי זה בעיקר תלוי שנה. קשה לי להאמין שאם אופיר 2015 היה תחרות בין הסרטים הישראלים הבולטים שראינו בתריסר החודשים האחרונים – "המילים הטובות", "פרינסס", "מיתה טובה", "את לי לילה" ו"גט" – הרחובות יהיו ריקים כי כל בית ישראל ישבו כסוסי ציפורניים לראות מיהו הזוכה. הקולנוע הישראלי הוא עדיין עוף מוזר בשביל הקהל, אבל זה בטוח ישפר את המצב.

הטיעון השני והיותר בוער, הוא זה של עומס הסרטים והאפשרות לצמצמם, ובכך לייצר תחרות הוגנת יותר. בהקשר הזה הבנתי השנה לראשונה משהו שחשדתי בו, אבל לא ראיתי בבירור עד כה. כי האמת היא שמי שבעיקר אחראים על המצב הבעייתי של האופיר – ותקשיבו רגע לפני שאתם כועסים עלי – הם היוצרים ובתי ההפקה שמרכיבים את הרשימה השנתית. לא אף אחד אחר.

האופיר, נאמר זאת שוב, הוא תחרות פופולריות. הוא מקום של יוקרה, של כסף, של פרסום, וגם קצת של איכות. זו לא נחלתו הבלעדית, ככה נראים פרסי קולנוע מקומיים בכל מקום בעולם. לא המצאנו שום דבר. ככזה, אם אתה בוחר להצטרף למירוץ – ובישראל זהו רק עניין של בחירה, ע"ע "איביזה" שירד מהר מאוד מרשימת המתמודדים, כנראה מתוך הכרה שקומדית קיץ וולגרית אין לה מה להוציא כסף להתמודד בתחרות שאין לה כל סיכוי להיות חלק ממנה – אתה צריך לדעת למה אתה נכנס, להכיר את המשחק, לנסות להתבלט בו.
אם האופיר היה פרס סיכום שנתי, המצב היה טוב יותר. הסרטים המתמודדים היו כבר במודעות של כולם, ולקראת סוף השנה היוצרים היו יכולים להעלות מחדש את המודעות בעזרת פרסום, בעזרת שליחת כתבות וראיונות ממהלך השנה, בעזרת הרשתות החברתיות, ואולי אפילו לארגן הקרנת ריענון ולצמצם עלויות. כל אחד על פי רצונו ויכולתו.
כרגע, יוצר שהאקדמיה היא תחנתו הראשונה אי פעם (אפילו לפני פסטיבלים בארץ ובחו"ל) צריך קודם כל לשכנע את מצביעי האקדמיה לעשות משהו אחד שהוא הכל חוץ ממובן מאליו – לצאת מהבית ולראות את הסרט.

במקום לנסות לפתח אסטרטגיה, במקום להשקיע זמן וכסף ביח"צ של הסרט, היוצרים מתעסקים אך ורק בלשכנע את חברי האקדמיה להגיע להקרנות. וגם זה קורה באופן אחד – שליחת מיילים אינטנסיבית.
כחבר אקדמיה הבודק מיילים, אני יכול לדווח שזה אפקטיבי אולי לשבועות הראשונים, ואז הופך לרעש לבן. והייתי מציע גם להפסיק לשלוח הודעות על הקרנות נוספות במילים "לאור הביקוש". זה אולי עשה רושם בפעמים הראשונות, אבל כאשר כל סרט מוציא בחודש האחרון שלוש הקרנות נוספות "לאור הביקוש", נשאלת השאלה אם הביקוש כל כך גדול, למה לא הגיעו האנשים לשתי ההקרנות הראשונות. זה לא שלא היה מקום באולמות הגדולים של הסינמטק. הבלוף נחשף, והסרט מרגיש נואש.

היוצרים מתנהגים, כל שנה מחדש, כאילו מדובר באופיר הראשון אי פעם, בלי לדעת כלום, ואז נותרים המומים מול ההתנהלות שהם עצמם קיבעו. הם עושים לעצמם וליצירותיהם נזק.
ההכרה נפלה עלי כאשר בוקר אחד התעוררתי ובתיבת המייל שלי הגיע מכתב ארוך אשר יועד לכל חברי האקדמיה. הכותב היה אחד היוצרים שסרטו משתתף בתחרות. סרט, אגב, שתחנתו הראשונה היא האקדמיה.
המכתב היה מנוסח באופן נעים ולא מתלהם, והיה ברור שהוא נכתב מדם ליבו של אדם. במכתב התלונן אותו יוצר (שמאחוריו כבר שנות עשייה לא מועטות, ואפילו מועמדות לאופיר בעבר) על הנוכחות הדלה של חברי האקדמיה בסרטו, על השיטה הקלוקלת, ועל התסכול הרב של המירוץ. הוא העלה מספר הצעות לשינוי – אפילו לא אחת מהן ברת ביצוע, שתעיד על כך שאותו יוצר עשה אפילו מילימטר תחקיר כדי להבין איך העניינים מתנהלים בארץ ובעולם – אבל באיזשהו שלב הכניס את המשפט שהבהיר לי מה המרחק בין המהות של הפרס, לבין האנשים שרוצים ביוקרתו:
"יש מפיקים שמכוונים את יציאת הסרט שלהם לתקופת "ההקרנות בפני חברי האקדמיה". ניתן כמובן לצפות בסרטים אלו בבתי הקולנוע בהם הסרט מוצג.. לך תתחרה בזה אם את/ה מפיק שכל אגורה חשובה לו כדי להגיע לקו הסיום"

למה המשפט הזה דומה? לנהג שעוקף מימין בעזרת גשר או תחנת דלק, ואז כועס שלא נותנים לו להשתלב בחזרה בכביש.

ישנם אינספור שיקולים ומגבלות כאשר מפיק מתכנן להוציא סרט לבתי הקולנוע. החשיבה הראשונית היא, אני מניח, באיזה תאריך יצליח הסרט לעורר יותר עניין ולהביא יותר קהל. האם אחרי פסטיבל נחשב כאשר הסרט נישא בפי כל, האם בסמוך לחופשה בה לצעירים יש זמן ללכת לקולנוע אם מדובר בקומדיה פרועה, או האם ממש לפני טקס פרסים ממנו יכול הסרט למנף את המועמדויות והזכייה לעוד כרטיסים.
ככה נוצרות עונות קולנוע, ככה נוצר סדר בכאוס. ככה אפשר למקסם תאריך כדי לייצר עוד כסף לתעשייה המקומית.
השלב בו יוצר מתלונן על כך שישנם סרטים שמוגשים לקהל הרחב לפני האופיר עצמו, הייתה בעיני תדהמה מוחלטת.

יוצר אחר, של סרט תיעודי קצר, תהה במייל בתפוצה רחבה, מדוע הסרטים התיעודיים הארוכים כן זוכים להקרנות מטעם האקדמיה כאשר הסרטים הקצרים לא. זאת מבלי לברר ולגלות שגם הסרטים התיעודיים הארוכים לא זוכים לכך.
כל מה שהיה צריך לעשות היה לשלוח מייל לאקדמיה עם השאלה הזו, ובמהרה היה מקבל תשובה חברותית ומאירת עיניים. ככה אני עשיתי. גם זה מעיד על כמה מעט היוצרים מבינים, או רוצים להבין, למה הם נכנסים.

עד שהיוצרים לא ידעו טקס תעשייה מקומית מה משמעותו, יבנו לקראתו ויגיעו אליו מוכנים, האופיר ימשיך להיות אירוע מטורלל שבו אף אחד לא מנצח.
כל עוד פרסי האופיר מורכבים בתשעים אחוז מסרטי עלילה שזוהי תחנתם הראשונה, לא יהיה לזה לא סדר ולא צורה. ההוכחות מולכם.

ibiza3

איביזה. יצא לקולנוע ופרש מהאופיר

ההצבעה

צל גדול עדיין מרחף מעל האופירים, והוא זה של האוסקר האמריקאי. בשנה שעברה ראינו את זה באופן כל כך ברור, שצריך לעצום עיניים ממש חזק בשביל להתעלם מכך.
טקס אופיר 2014 נשלט על ידי שני סרטים: "מיתה טובה" (ארבעה פרסים, כולל פרס השחקן) ו"אפס ביחסי אנוש" (חמישה פרסים, כולל השחקנית הראשית, הבימוי והתסריט). את פרס הסרט הטוב ביותר ניכס "גט" בנוסף לעוד פרס אחד בלבד, לשחקן המשנה ששון גבאי. ואפילו לי, בתור מי שחשב שסרטם של האחים אלקבץ היה הסרט הטוב מכל רשימת המתמודדים, וקיווה לזכייתו, הניצחון הזה היה צורם. קשה להאמין שרוב חברי האקדמיה – שנוטים להצביע באופן אוטומטי לסרטים החביבים עליהם בכל הקטגוריות – הגיבו כל כך יפה לשני סרטים, אבל את הפרס הגדול נתנו לשלישי מבלי גיבוי נוסף בקטגוריות השונות.
"גט" זכה כי הוא זה שנתפס בעיני מצביעי האקדמיה כזה שיש לו סיכוי רב יותר להתברג לאוסקר, בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, ולהביא כבוד למחוזותינו. למרבה הצער, זה לא קרה, ו"גט" אפילו לא הגיע לתשיעיות המקדימות.
כך קורה שפרס הקולנוע היחיד שיש בישראל, מוקרב לטובת יוקרה אמריקאית.

אם להיות כן, האוסקר בהחלט חשוב גם לתעשייה המקומית. מעבר למקפצה אדירה ליוצרים (רק ראו את כמות הבמאים הזרים שבעקבות מועמדות לאוסקר זכו לפרוייקטים הוליוודים והפכו להיות בני בית בפסטיבלי העולם), הוא בוודאי ובוודאי זריקת עידוד ענקית לתעשייה, שתתבטא בקופודרוקציות ועניין בעולם.
אמנם "בופור" התחיל את סיבוב הניצחון שלו בפסטיבל ברלין, שם זכה בפרס הבימוי, אבל פריצתו אל האוסקר הפכה את הקולנוע הישראלי למשהו שרבים מתעניינים בו, לאחריו ישראל הצליחה להשיג עוד שתי מועמדויות ברציפות לאחר עשורים של יובש, וברחבי העולם הקולנוע שלנו קיבל מקום של כבוד.
זה לא קרה אך ורק מכיוון שהאוסקר אימץ את הקולנוע הישראלי, אבל זה בהחלט היה חלק מזה. אני זוכר שבאחד מבלוגי האוסקר מארה"ב, כתב אחד המגיבים בשנת 2010, "אני ממש מעוניין לדעת איך יתקבל הנציג של ישראל. לא יכול להיות שכל סרט שהם מביאים הוא מספיק טוב למועמדות". העיניים היו נשואות לנציג שלנו, שזה לא יסולא בפז.

ועדיין, העוול שנגרם ליוצרים וסרטים בעקבות הרצון להגיע לאוסקר – שבאופן אירוני הוא כרגע גם ההצדקה היחידה לפרס הזה בעיני הציבור הרחב – הוא עצום. זהו שיקול זר ולא נכון, ומי שמצביע לסרט הטוב ביותר בגלל החשיבה שהוא יודע מה יאהבו האמריקאים, או כי זה הסרט שהוא חושב שצריך לייצג את ישראל, צריך לשאול את עצמו מדוע הוא משלם דמי חברות שנתיים.

ישראל היא אחת המדינות האחרונות (אם לא האחרונה) שטקס הקולנוע שלה צומצם לרמת הקדם אירוויזיון. בשאר העולם כבר עברו לוועדות ממוקדות שבוחרות את הסרט. יכול להיות שהשיטה הזו אכן איננה מתאימה לישראל בעקבות גודל התעשייה והמעורבות של כולם בהכל, ובהחלט אפשר להשאיר את בחירת הנציג לאוסקר בידי האקדמיה, אך גם לזה יש פתרון קל.
ההצעה המיידית היא שבסוף תהליך ההצבעה לשלב המועמדויות, יכולה להתווסף רובריקה אחת: "סמן את הסרט שאת/ה מעוניין/ת שייצג את ישראל בתחרות האוסקר". אם מישהו חושב שהסרט האהוב עליו ביותר הוא גם הראוי ביותר לאוסקר, שיסמן את אותו הסרט גם כזוכה וגם כנציג. אם הוא חושב שסרט אחר סיכוייו להתברג לאוסקר גדולים יותר, שיפצל. מה שיקרה הוא שבאופן הזה חבר אקדמיה יכול להפריד בין התפל והעיקר, בין הזוכה האישי שלו לנציג מעבר לים.

שתדעו, לפי החוקים, אם לא רוצים להקריב את האופיר בשביל המרוץ לזהב ולהמר על סרט שאולי יתקבל טוב מעבר לים ואולי לא, עדיין אפשר לשלוח את "מיתה טובה" (פסטיבלי טורונטו, ונציה, רוטרדם, הונג קונג וממוצע של 92 אחוז ב"רוטן טומייטוס"), "פרינסס" (סאנדנס, קארלובי וארי, וביקורת מעולה ב"וריאטי"), "בורג" (קאן, לונדון, AFI), "הגננת" (קאן, בוסאן, ורשה, שיקאגו, לונדון, וינה, והקרנות מסחריות בצרפת וארה"ב), או את "את לי לילה" (קאן, קארלובי וארי, בוסאן, המבורג, שיקאגו, יופי של ביקורת ב"וריאטי", ממוצע של A- ב"אינדיוייר").

פרינסס

פרינסס. עדיין לא מאוחר

כשזה מגיע לשיטת ההצבעה, ישנו עדיין עוד דבר אחד שעדיף אם ישתנה. כרגע, למצביע האקדמיה יש יכולת לבחור מועמד אחד בכל קטגוריה. אחד לשחקן, אחד לעריכה, אחד לצילום וכו' וכו'.
האופן הזה גם הוא מצטרף לתסכול, מכיוון שקודם כל היוצרים שלהם סרט בתחרות יצביעו רק למועמד שלהם. זו כמובן התנהלות טבעית והגיונית לחלוטין, שאין שום סיבה (או דרך) להתנגד אליה. אבל זה מייצר מצב שבו סרטים בעלי צוות נרחב כבר מרוויחים יותר, וגם בעצם מייצרים "בזבוז קולות", כמו אותה סצנה ב"שודדי הקאריביים: תיבה של איש מת" בה כל פיראט מצביע לעצמו בועדה, ולכן הם לעולם לא יכולים למצוא מנהיג שיוציא אותם מהבוץ.
בנוסף, זה גם מחזק את ההצבעה האוטומטית, ובו חבר אקדמיה (נטול סרט השנה) לו אין רצון ו/או זמן באמת לחשוב על כל קטגוריה, פשוט יסמן את אותו הסרט שהכי אהב בכל הקטגוריות. זה מייצר תחרות עייפה, של אותם סרטים שחוזרים בכל הקטגוריות.

אם יצטרך כל חבר אקדמיה להצביע לשלושה נציגים בשלב א' של ההצבעות, הוא גם יאלץ לחשוב קצת יותר, גם להתרכז, וגם עלול לתת דרור ללבטים שיעשו את האופיר פלורליסטי יותר, ויתנו הזדמנויות ליותר יוצרים וסרטים.

אני, למשל, מתלבט בין שניים בקטגורית השחקן הראשי הטוב ביותר. האחד הוא שחקן בסרט רב תקציב לו היו לא מעט הקרנות מקדימות, והשני שחקן בסרט קטן יותר, שלא הרבה ראו. שניהם מעולים, לשניהם מגיעה מועמדות. עכשיו עלי לשאול את עצמי האם לנסות לתת דחיפה לאותו שחקן שאין לו הרבה סיכוי רק בגלל שהסרט בכיכובו איננו מרכזי ובכך להסתכן ב"בזבוז" הקול שלי, או לייצר דפוס מחשבתי שלפיו "השחקן עם הסרט המדובר בטוח יהיה מועמד ולכן הוא לא צריך את עזרתי כרגע", מה שעלול לגרום לכך שאותו שחקן ייפול בדיוק בגלל שעוד אנשים יחשבו באותה צורה.
כתגובה לזה תמיד אפשר לומר "אבל ככה מתנהלת הצבעה. תבחר אחד ותפסיק לחפור כבר. בסך הכל פרסי הקולנוע הישראלים", שזה אולי נכון, אבל כמי שהקולנוע הישראלי קרוב ללבו, חבל לי על המצב הזה, ובעיני בחירה בשלושה מועמדים או יותר בשלב א', תוציא את כולם נשכרים.

ב-11 לאוגוסט נהיה במסיבת העיתונאים בה יוכרזו המועמדים הסופיים בקטגוריות, ונדווח משם. אנחנו תמיד מגיעים עם התקווה שהפעם סרטי הפרינג' כן יקבלו מקום בשאר הקטגוריות, שקטגוריית הצילום והסאונד תפתחנה לעבודות נסיוניות יותר, ששחקנים מהשוליים פתאום יקבלו מקום ברשימות, ושהפתעות רבות יקרו. כך נקווה, וסביר שנתאכזב רוב הזמן ושהדברים יחזרו על עצמם שנה אחר שנה.

האופיר חשוב לנו והוא יכול להיות יותר משמעותי. אפשר לגרום לו להיות כזה בפועל, ולא רק בתיאוריה.

תגובות

  1. (חובה) הגיב:

    לגבי ההתלבטות שלך – תצביע לאיתי זבולון. מה שהוא עושה במסווג חריג זאת תצוגת המשחק הטובה ביותר בקולנוע הישראלי כבר הרבה זמן וגם אם סיכויו קלושים, מגיע לו לחלוטין.

  2. עדי הגיב:

    מה עם הסרט בן זקן למה הוא לא בהקרנות האקדמיה?

    1. אור סיגולי הגיב:

      "בן זקן" מתמודד במסלול הרגיל של האקדמיה כמו כל סרט אחר. ההבדל היחיד הוא שיוצריו החליטו לפסוח על הקרנות, ולהביא אותו לחברי האקדמיה בעזרת סטרימינג בלבד.

  3. דורון (אחר) הגיב:

    אור, כחבר אקדמיה מס' שנים, אני מסכים איתך לחלוטין.
    השנה, בשל עיסוקים אחרים, יצא לי לראות רק 3 סרטים מתוך התחרות, גם אם זה מס' חריג, אני מניח שרוב חברי האקדמיה לא ראו יותר מ-10-12 מהסרטים – אפילו לא חצי מהתחרות. בתחרות הסרטים הקצרים ראיתי מעל חצי מהכמות, אז הצבעתי.
    אני החלטתי שבעקבות המס' הנמוך של הסרטים שראיתי, לא אצביע בסיבוב הראשון, ואחכה לחמישיות כדי לראות את המועמדים לפרס הסרט, לפחות. זה אומר שכנראה לא אצביע לכל הקטגוריות, כי בוודאות אחמיץ מתמודדים מסרטים שלא יהיו בחמישיית הסרטים שיקבלו הקרנות נוספות.
    ההתמודדות חייבת להיות בין סרטים שיצאו להקרנות מסחריות בין ספטמבר לספטמבר (שנה עברית חדשה, מועד טקס הפרסים), ולא בין סרטים שספק אם יראו קהל בשנה-שנתיים הקרובות (אם בכלל).

השאר תגובה