20 שנים – 20 נישואים בלתי נשכחים

ב-27 לאוקטובר 2012 הרהרתי בכך שהשנה הקולנועית העומדת להסתיים הייתה עמוסה בדמויות מצויינות של נבלים קולנועיים, וכדי לציין את זאת עשיתי את רשימת "20 שנים – 20 רשעים בלתי נשכחים", שחוגגת נבל מצטיין בכל שנה מאז 1992.
2013 נראתה לי כמו שנה מצויינת של מאבקים קולנועיים, ועל כן עשיתי רשימה באותו פורמט שנקראה "20 שנים – 20 יריבויות בלתי נשכחות". להפתעתי גיליתי שבמקרה לחלוטין הפוסט התפרסם גם הוא ב-27 באוקטובר. צירוף המקרים הזה הפך רשמית את התאריך הזה ליום "20 השנים" של סריטה, ולכן השנה הזו זה קורה גם כן.

לקראת המצעד הזה, חשבתי מהו הדבר שהכי בלט לי בסרטי השנה עד כה. לא לקח הרבה זמן עד שהבנתי ש-2014 התעסקה באופן די אינטנסיבי במוסד הנישואין. זה נכון, בכל שנה יש המון סיפורים על זוגות הקושרים את חייהם לנצח נצחים, ועלילות המתייחסות לנושא, ממש כמו רשעים קולנועים או מאבקים, אבל זה באמת מרשים כמה סרטים בולטים חרטו את הנושא הספציפי הזה השנה.
"אהבה היא מוזרה", "גט", "נעלמת", "מיתה טובה" ו"שנת חורף" היו ממש לאחרונה. אך לפניהם היו גם כמה זוגות ממוסדים שהראו לנו צדדים שונים של הנושא ב"הזאב מוול סטריט", "נברסקה", "איש המסילה", "העבר", "פריז פינת ניו יורק", "שכנים", "סקס טייפ", "יורש השטן", "קנאה", "עיר מקלט", "לוק", נציגי דנמרק ושבדיה לאוסקר "צער ושמחה" ו"כוח עליון", כמו גם "נשים, גברים וילדים", "לבבות רעבים" ו"אלינור ריגבי" מפסטיבל חיפה.

אז כמחווה לכל אלו, הנה עוד זוגות קולנועיים מעשרים השנים האחרונות, שעמדו במרכזן של תמונות מחיי נישואין, שהפיחו בנו תקווה, ושברו אותנו לרסיסים.

1994
הארי והלן טאסקר
"שקרים אמיתיים" – True Lies

מתחילים בפיצוץ. סרט האקשן הנהדר של ג'יימס קמרון הוא לא רק אחד משיאי הפעולה בתור הזהב של הניינטיז (שכלל גם את "ספיד", "בחורים טובים", "הפריצה לאלקטרז" ו"סחרור בשחקים" בין היתר), אלא גם סיפורם הנחמד של זוג רגיל, נשוי זמן מה, פרברי, עייף ושגרתי במיוחד. בשונה מזוגות רגילים אחרים, הבעל (ארנולד שוורצנגר) הוא סוכן סמוי בדרגת סיכון די גבוהה, שמסתיר זאת מאשתו. שלא כמו אקשנונים אחרים, במהלך הסרט האישה (ג'יימי לי קרטיס, בהופעת מחץ) לא תישאר חייבת ותראה לבעלה השרירן שהוא התחתן עם הגברת שהכי מתאימה לו בעולם.
אין כמו פיצוץ בסדר גודל אטומי – מילולית – כדי להדליק מחדש את הניצוץ של נישואים כבויים, ועל הדרך להעניק לנו את אחת מסצנות הנשיקה הכי אדירות של הקולנוע.

טוענים לכתר: "טירופו של המלך ג'ורג'", "שמיים כחולים" ו"רוצחים מלידה"

1995
מיקי ודברה גורדון
"תשכחי את פריז" – Forget Paris

לא רק סרטי הפעולה זרחו בניינטיז, אלא גם הקומדיות הרומנטיות. בין "בזמן שישנת", "בזמן שגנבת", "נדודי שינה בסיאטל", "ארבע חתונות ולוויה", "ג'רי מגוויר" ודומיהם, הייתה אחת מקסימה במיוחד ונשכחת באותה המידה, למרבה הצער, שביים בילי קריסטל בשם "תשכחי את פריז".
מסצנת הפתיחה הנפלאה במגרש הכדורסל, אנחנו שומעים בדיעבד את סיפור אהבתם ופרדתם של מיקי ודברה שמדלג מפריז לארה"ב וכולל כמה מהרגעים הכי יפים על זוגיות והחיים אחרי החתונה, במיוחד הנחת כללי היסוד בין גבר ואישה לגבי מעבר משותף והתמודדות עם חמים. דברה ווינגר לחלוטין נזנחה מאז, וזה חבל, כי כאשר היא הייתה על המסך היה קשה מאוד שלא להתאהב בה, ולראייה תפקידיה הבלתי נשכחים ב"תנאים של חיבה" ו"קצין וג'נטלמן".
קריסטל גם ביים, וכתב יחד עם לואל גאנז ובבלו מנדל (שעבדו יחד גם ב"ליגה משלהן").

טוענים לכתר: "שבעה חטאים", "שומר הדרך" ו"קזינו"

1996
מארג' ונורם גונדרסון
"פארגו" – Fargo

זה נכון שסרטם האדיר וזוכה שני האוסקרים של האחים כהן הוא לא סרט שמתעסק בנישואין פר אקסלנס, בטח לעומת סרטים אחרים מהשנה שהתמודדו עם הנושא (ראו "טוענים לכתר"), אבל סצנת הסיום של הסרט היא אחת התמונות הכי קסומות ומרגשות של זוג נשוי, ולכן לא יכולתי לחשוב על שום סרט שמגיע לו יותר.
מארג' היא שוטרת הריונית שמתחקה אחרי היעלמות ורצח בעיירה המושלגת פארגו, מתרוצצת סביב עם בטנה התופחת ומעילים כבדים, כאשר בעלה, שהוא רחוק ממראה הבעל ההוליוודי המושלם, מחכה לה בבית. בתוך כל הטירוף והרוע אליו היא נחשפת במהלך הסרט, זה הוא שמזכיר לה בעצם כמה חום ואהבה יש בחיים האלה.
פרנסס מקדורמנד בתפקיד מארג' זכתה על כך באוסקר, ואת נורם מגלם ג'ון קרול לינץ', שחקן משנה מדהים שזכור בזכות הופעתו ב"זודיאק" וכאח הטרנסוויסט של דרו קארי בסדרה "המופע של דרו קארי".

טוענים לכתר: "לשבור את הגלים", "לגיליאן, ביום הולדתה ה-37", "ג'רי מגוויר", "ציד המכשפות", "כולם אומרים אני אוהב אותך"

1997
ואלרי וריימונד
Nil by Mouth

אז אחרי כמה זוגות נשואים שהראו לנו כמה כיף זה לחיות ביחד, הגיע תורו של גארי אולדמן. בסרט היחיד שביים עד כה, סרט שאני לא יכול להפסיק להלל ואני ממש חושב שראוי לראות אותו כמה שיותר מהר, הוא הביא את סיפורה של משפחה אחת ענייה ואומללה בדרום-מזרח לונדון, ובעיקר את הקשר בין ואלרי (קת'י בורק, שעל הופעתה הזו זכתה בפסטיבל קאן) וריימונד (ריי ווינסטון, שעל הופעתו כאן הראה שהוא אחד השחקנים הגדולים ביותר בעולם).
ריימונד אלים ומתעלל, ו-ואלרי סופגת וסופגת עד שהיא כמעט מאבדת את חייה ואז עושה את הדבר הכי קשה בעולם לאישה במצבה – מוציאה את בעלה מהחיים שלה. המונולוג שלה כאשר ריימונד מבקש לחזור הוא רגע שיא, ומאז הפך לנאום שסטודנטיות למשחק מאוד מאוד אוהבות.

טוענים לכתר: "היא כל כך יפה", "מלכודת לפרקליט", "כביש אבוד", "האהבה שאחרי", "עפולה אקספרס"

1998
פול ומרדית'
"משחקים מהלב" – Playing by Heart

דרמת האנסמבל הרומנטית הזו כוללת לא מעט הופעות מקסימות כמו אלו של אנג'לינה ג'ולי, ג'ון סטוארט, ג'יליאן אנדרסן, דניס קוויד ומדלין סטו, אבל אלו הנציגים המבוגרים של הסרט שבאמת מוחצים בו את הלב.
מפגש הפסגה הזה בין ג'ינה רולנדס (שהשתתפה באחד מסרטי הזוגות הנשואים החשובים והטובים ביותר אי פעם, "אישה תחת השפעה", עליו הייתה מועמד לאוסקר) ושון קונרי, מביא את סיפורם של זוג העומד לחדש את שבועת הנישואים שלהם, אבל לפתע מתחיל לשאול את עצמו שאלות, ולבחון האם באמת זה הדבר הנכון לעשות.
קונרי השתתף רק בעוד שלושה סרטים לאחר "משחקים מהלב" לפני שפרש ממשחק לחלוטין, וזה כנראה הסרט הטוב האחרון בו השתתף (האחרים היו "מילכוד" עם קת'רין זיטה ג'ונס, "למצוא את פורסטר" ו"ליגה של ג'נטלמנים"). רולנדס עדיין חיה ובועטת ואני מאחל לנו שנראה אותה עוד הרבה.

טוענים לכתר: "נשק קטלני 4", "החיים יפים", "דבר אחד אמיתי", "משחקי שלטון", "סיטקום" ו"לחלום עלייך"

1999
וויליאם והאריס הארפורד
"עיניים עצומות לרווחה" – Eyes Wide Shut

טוב, זה אחד קל. סרטו האחרון בהחלט של סטנלי קובריק אמנם מפריד בין האישה והבעל למשך רוב זמן המסך, אבל כל המסע הלילי הסהרורי שעובר וויליאם (טום קרוז) ברחובות ניו יורק החלומית הוא חשבון הנפש שעושה גבר עם חיי הזוגיות שלו.
את אליס מגלמת, כמובן, ניקול קידמן, שגם רגע השיא שלה במונולוג משוחק נפלא הפך להיות אחד הזכורים של הקולנוע. השניים היו אז הזוג המלכותי של הוליווד, אבל כמובן שזה לא החזיק מעמד הרבה אחרי. קידמן נסקה מאז אך לאחרונה מראה סימני האטה, וקרוז המשיך להיות אחד האנשים החזקים בתעשייה אבל בעיני רבים גם בדיחה על עצמו.
"עיניים עצומות לרווחה" הוא בעיני יצירת מופת, ואני זוכר שראיתי אותו בקולנוע פעמיים יום אחרי יום. ודווקא עם כל האווירה האפילה והדקדנטית של הסרט, בסופו של דבר דווקא הנישואין שהתערערו הופכים להיות הדבר היציב והנכון של הגיבורים, ואיכשהו הסרט מצליח לא להיות דידקטי או שמרני. רק קובריק יכול.

טוענים לכתר: "להיות ג'ון מלקוביץ'", "אמריקן ביוטי", "סכנה ברחוב ארלינגון", "מגנוליה"

2000
ג'רי וקוקי פלק
"כוכב התערוכה" – Best in Show

מה יכול להיות יותר מוצלח משילוב של קת'רין אוהרה ויוג'ין לוי תחת השגחתו של כריסטופר גסט? לא הרבה דברים, ובטח שום זוג נשוי של שנת 2000 לא משמח, מצחיק, מעורר רחמים וגורם להתאהבות קשה כמו שני אלו.
"כוכב התערוכה" הוא מוקומנטרי נהדר מבית היוצר של גסט וצוותו, שאחראים גם על "מחכים לגאפמן" ו"משב רוח מוזיקלי" (חפשו אותם, אם טרם צפיתם בהם), המתחקה אחר כמה דמויות המגיעות לפילדפיה כדי להתחרות בתחרות ראווה של כלבים. ג'רי וקוקי גם הם חלק מהמתחרים, והטיול שלהם מתחיל לא טוב כאשר הם מגלים שחדר המלון שלהם לא הוזמן כראוי והם נאלצים להתארח בחדר האחסון. משם עוד דברים ישתבשו, אל תחשבו אחרת.
אוהרה ("שכחו אותי בבית") היא קומיקאית מופלאה שאני יכול לראות בכל מצב ובכל זמן, והיא זורחת תחת בימויו של גסט. לוי, שיכול להיות בלתי נסבל לפעמים, מרגיש בבית בסרט הזה וביחד עם עם ג'ניפר קולדיג' הופכים את הסרט לאחד המצחיקים ביותר.

טוענים לכתר: "פולוק", "אחי, איפה אתה?", "האמת מתחת לפני השטח"

2001
מארי וז'אן דרילון
"מתחת לחול" – Sous la Sable

הרבה זוגות נשואים היו לשנת 2001, אבל הסיפור הכי מפעמים מכולם הוא של מארי דרילון, שגם עלול להיות ההופעה הטובה ביותר של השחקנית הבריטית (שמופיעה כאן בצרפתית), שרלוט רמפלינג.
מארי וז'אן יוצאים לחופשה בחוף הים. ז'אן יוצא לטיול לבדו, וכאשר הערב יורד הוא לא חוזר. גם לא ביום שאחרי זה. ובזמן שכולם מסביב למארי כבר השלימו עם העובדה שז'אן איננו, אולי ברח, אולי טבע, מארי מסרבת להכיר בזה וממשיכה בחייה כאילו ז'אן נוכח לידה כל הזמן.
פרנסואה אוזון הצרפתי אולי ידוע בסרטיו האקסצנטריים והפרועים, אבל בסרטו הראשון באלף החדש, הוא הציג צד עדין ורגיש לאין ערוך, ואת אחד הסרטים היפים של העשור. רמפלינג זכתה על הופעתה בפרס הקולנוע האירופאי, והייתה מועמדת לסזאר.

טוענים לכתר: "משפחת טננבאום", "בחדרי המיטות", "אייריס וג'ון", "נפלאות התבונה"

2002
כריס ורהיה קלווין
"סולאריס" – Solaris

עוד מקרה של חוסר יכולת לשחרר מבן זוגך מופיע בסרטו הלא-מוערך-דיו של סטיבן סודרברג (בשיא הצלחתו), "סולאריס", המבוסס על ספרו של סטניסלב לם, שכבר תדלק יצירת מופת אחרת, זו של אנדרי טרקובסקי משנת 1972.
כריס (ג'ורג' קלוני) הוא פסיכיאטר שיוצא לתחנת חלל כדי לחקור אירועים מוזרים שקרו שם. שם הוא פוגש שני אנשי צוות שנותרו, גורדון וסנוא (ויולה דיויס וג'רמי דיויס, שניהם מעולים), אבל גם את אשתו. שהוא היה מאוד שמח לפגוש, אלמלא העובדה שהיא מתה לפני כמה שנים.
המשל הפילוסופי של לם הופך בידיים של סודרברג לקולנוע מהפנט שגם נראה מדהים וגם שואל הרבה שאלות. המסע הנפשי שעובר כריס מקבל מימד חזק במיוחד בידיו של קלוני, באחד מתפקידיו הגדולים ביותר, והצער והפחד שלו מפני זכרון אשתו המתה (נטשה מקלהון) הוא אחד המטרידים והמצמיתים ביותר. אני כבר לא בטוח האם הכשלון היחסי בקופות ובביקורת נחשב מאז לסרט שלא הובן כראוי או מעידה כואבת של במאי על סף המגלומניה, אבל אני נפלתי בקסמו כבר בצפייה ראשונה.

טוענים לכתר: ג'ון סי. ריילי זוכה בתואר בעל השנה של 2002 בזכות תפקידיו ב"הבחורה הטובה", "שיקאגו" ו"השעות". אבל סרטים נוספים היו "הרחק מגן עדן", "מכתבי אהבה", "לכודים" ו"פרידה".

2003
ג'ק ומריאנה ג'ורדן
"21 גרם" – Twenty One Grams

אולי זה לא אחד מהסיפורים המרכזיים של סרטו המעולה אל אלחנדרו גונזלס אינריטו, אבל המאבק והכאב של ג'ק (בניסיו דל טורו) ומריאנה (מליסה ליאו) הוא בעיני אחת הנקודות החזקות ביותר של הסרט הזה.
הוא אסיר משוחרר המתקרב לדת ומנסה ללכת בדרך הישר כשכל גורלו מיעד לו אחרת, והיא אם ילדיו שמביטה בחרדה ובדאגה גדולה לשלום משפחתה, מנסה לחפות על פשעיו ולהמשיך לקיים את הבית שהם גידלו יחדיו, לא משנה כמה זה קשה.
הרצון הנואש של מריאנה להמשיך ולקיים את שלום הבית והדרך בה הכל מתמוטט לה בין הידיים מביא מראה לא פשוטה ומכאיבה במיוחד של חיי הנישואין, והניסיון של ג'ק להגן על אהוביו בעיקר מפניו מעניקה לסרט שכבות רבות של מורכבות ושל ריאליזם.

טוענים לכתר: "אכזריות בלתי נסבלת", "החיים בלעדי", "סיפורי דגים", אבודים בטוקיו", "מיסטיק ריבר", שיבת המלך", "באמריקה", "בית של חול וערפל"

2004
מאריון וז'יל
"5X2"

סרטו של אוזון (השני ברשימה, ורק הגענו לחצי) עושה לנישואין פחות או יותר מה ש"חייבים לדבר על קווין" עשה לעולם האמהות. כלומר, שואב ממנו את כל האוויר ומשאיר אותו לגסוס על הרצפה בתצורתו האומללה ביותר.
"5X2" מתנהל ברברס. זאת אומרת שכרונולוגית הוא מתחיל בסיום הסיפור, וצעד צעד בונה את עצמו אחורה, אל ההתחלה, אל הרגע בו מאריון וז'יל הכירו, ועל פי כל הסימנים נראה שהם עומדים להכנס לאחת ההרפתקאות היפות של חייהם. זה הסתבר כטעות.
השחקנית-במאית וארליה ברוני-טדסקי ("טירה באיטליה", "יחי ההבדל הקטן"), אשת פלא שאני לא יכול להפסיק לשבח, היא מאריון, וזה כנראה אחד מתפקידיה המעולים ביותר, עליו היא זכתה בפרס השחקנית בונציה והועמדה לפרס הקולנוע האירופאי. את ז'יל מגלם סטפן פרייס ("מכאן והלאה").

טוענים לכתר: "אנחנו לא גרים כאן יותר", "קרוב יותר", "אני אוהב האקביז", "הטייס", "אושן 12", "משפחת סופר-על", "דלת נסתרת", "האושפיזין".

2005
טום ואידי סטול
"היסטוריה של אלימות" – A History of Violence

אבל לפעמים נישואין לא רק שיכולים לנצח את הכל, אלא גם לתת משמעות וכוח לשרוד את החיים האלה ולהתגבר על מי שהיית. זה המצב באחד הסרטים הטובים ביותר שעשה דיויד קרוננברג, "היסטוריה של אלימות", המבוסס על נובלה גראפית של ג'ון וואגנר וכריס לוק. ג'וש אולסון שעיבד למסך היה מועמד על עבודתו לאוסקר, ובצדק.
נקודת הפתיחה קצת מזכירה את זו שכתבתי על "שקרים אמיתיים". אידי וסטול הם זוג נשוי באושר בפרבר יפייפה. הם לא מכירים מהתיכון, וקצת עצוב להם שאין להם את העבר הזה, אבל הם מחפים על זה על ידי כך שהם מגולמים על ידי ויגו מורטנסן ומריה בלו, מה שהופך אותם לסקסיים בקטע אחר. מה שאידי לא יודעת הוא שבעלה בכלל לא מנהל הדיינר אהוב הקהילה שאתו היא התחתנה, אלא פושע מומר שבעברו עשה כמה דברים די איומים. ולעבר, כך הקולנוע אוהב להזכיר לנו, יש נטייה לחזור.
מעבר לכימיה וליכולת של השניים להיות הכי הוליוודיים אך גם הכי רגילים שיש, ל"היסטוריה של אלימות" יש את אחת מסצנות הסקס הטובות של הקולנוע, שזה כבר מספיק להפוך אותם לאחד מהזוגות הנשואים הבלתי נשכחים.

טוענים לכתר: "מחבואים", "סינדרלה מן", "הר ברוקבק", "הולך בדרכי", "הגנן המסור", "קרייזי". כמו כן, לא ראיתי את "מר וגברת סמית'" אז יכול להיות שחטאתי לרשימה. אולי יום אחד אעדכן…

2006
בהאר ואיסה
"אקלימים" – Climates

וידוי ראשון: זהו אחד הסרטים הפחות חביבים עלי מבית היוצר של המאסטר הטורקי נולי בילג' ג'יילן ("שנת חורף"). וידוי שני: ראיתי אותו מזמן ויכול להיות שלא הערכתי אותו כראוי.
ועל אף זאת, קשה לחשוב על נשואים משמעותיים יותר מאשר אלו במרכזו של סיפור ההדרדרות המר הזה. בהחלט מוסיפה לכך העובדה שאת השניים מגלמים הבמאי ואשתו במציאות (אברו ג'יילן). אין לי מושג איך הם התמודדו עם זה.
כמו הרבה סרטי נישואים שנכתבים ומונהגים על ידי הגברים, מזכרוני גם דמות האישה פה היא על גבול הבלתי נסבלת, לא יציבה וילדותית, כך שקשה מאוד להיות בעד שני האנשים האלה כזוג, אבל עדיין יש בסרט את המגע הג'יילני המיוחד ואיזושהי אמת כואבת שהופכת אותו לסרט שקשה מאוד לשכוח.

טוענים לכתר: "מיס סאנשיין הקטנה", "המעיין", "ילדים קטנים", "חיים של אחרים".

2007
דבי ופיט
"הדייט שתקע אותי" – Knocked Up

הלהיט של ג'אד אפאטו, שאפשר לומר ששינה מעט את פני הקומדיה האמריקנית (לטוב או לרע, אתם תחליטו), הוא בהגדרתו קומדיה רומנטית. וכמו כל קומדיה רומנטית שמכבדת את עצמה היא משובצת המון שחקני משנה, כאלו שלעיתים מאפילים על הדמויות הראשיות. זה לחלוטין המקרה בסרט הזה.
הסרט מתאר את סיפור התאהבותם ההפוך של אשת קריירה צעירה (קת'רין הייגל) ושל סטלן ילדותי (סת' רוגן), לאחר שזו נכנסת ממנו להיריון לא מתוכנן ומחליטה להביא את התינוק לעולם, ללא שום סיבה נראית לעין מעבר לכך שהאומה האמריקנית היא המתחסדת והשמרנית בעולם. אבל מי שבעצם גונבים את ההצגה בכל רגע נתון הם דבי ופיט. הם המראה של שני הגיבורים והם מייצגים את מה שקורה בשלב ב', אחרי ההתמסדות ובניית המשפחה. וזו לא התמונה המחמיאה בעולם.
דבי ופיט, המבוססים על אפאטו ואשתו (לזלי מאן, שגם מגלמת את דבי), נורא מצחיקים ונורא מעוררים אהדה. הם מכאיבים זה לזה ולעצמם, אבל ברור שהם זוג משמיים. לחיבה הזו עוזרים שני השחקנים המצויינים. מאן ממש נשדדה ממועמדות לאוסקר שכל כך הגיעה לה על הסרט הזה, ופול ראד (פיט) מצליח לאזן מדהים את הרצינות, התסכול ואת ההומור המסויים והלא ממש אנין של הסרט.
ההצלחה הייתה כל כך גדולה שהשניים קיבלו סרט משלהם בשנת 2012, "הכל יחסים" (This is 40) שהתגלה כמפח נפש גדול, והוציא החוצה את כל מה ששלילי בקולנוע של אפאטו. לשמחתנו תמיד ישאר לנו "הדייט שתקע אותי", שהוא, למרות הכל, אחת הקומדיות החביבות עלי.

טוענים לכתר: "הרחק ממנה", "ג'ונו", "היירספריי", "הגירוש"

2008
פרנק ואפריל ווילס
"חלון פנורמי" – Revolutionary Road

לא הסרט המוצלח ביותר אי פעם, לדעתי, אבל בהקשר שלנו בהחלט אחד מהמשמעותיים. סרטו של סם מנדס (שכבר פירק לגמרי את מוסד הנישואין בסרט שהביא לו את האוסקר ב-1999, "אמריקן ביוטי") המבוסס על רב המכר של ריצ'רד ייטס, מספר את סיפורם של הזוג ווילס מיום היכרותם ועד סופם המר בארה"ב שאחרי מלחמת העולם השנייה. המצב המוראלי הירוד, הטלטלות הכלכליות, דיכוי האישה והעולם שהולך ומתקדם בקצב מעורר רתיעה, כל אלו מקופלים בתוך חיי הזוג הזה.
ליאונרדו דה קפריו עשה עבודה נפלאה בתור הגבר שנרמס על ידי החיים המודרנים, וקייט ווינסלט (אז אשתו של הבמאי. זה לא החזיק הרבה זמן) עושה את מה שהיא עושה הכי טוב. היא זכתה לשבחים על הופעתה אך את האוסקר שזכתה באותה שנה, קיבלה בזכות הופעתה ב"נער קריאה".
הסרט היה להבטחה גדולה, אך הכזיב כאשר יצא למסכים. בסופו של דבר היה מועמד לשלושה אוסקרים: עיצוב אומנותי, תלבושות ושחקן משנה (מייקל שנון).

טוענים לכתר: "שלושה קופים", "אחים חורגים"

2009
קארל ואלי פרידריקסון
"למעלה" – Up

את מה שהרבה סרטים לא מסוגלים לעשות בשעות ארוכות של זמן מסך, סרט האנימציה של אולפני פיקסר הצליח לעשות בארבע דקות: להעביר לנו חיים שלמים של זוג נשוי, על כל הנפלא והנורא בו, לגרום לנו להתאהב עד בלי די בשתי דמויות מצוירות ולשבור לנו את הלב שסדק ממנו יכאב בכל פעם שרק נזכר בו.
אחד הסיקוונסים המרהיבים ביותר בתולדות הקולנוע, עם המוזיקה הנפלאה וזוכת האוסקר של מייקל ג'יאצ'ינו, הוא כמעט לא יאומן כשחושבים על זה, ומראה כמה כח יש לתמונות זזות, בלי מילה אחת שנאמרת בהן. רק בחירה נכונה של רגעים ואימג'ים שבונים עולם שלם שמתנפח ונהרס מול עינינו. יש בו כמה רגעים שלא ברור איך הצליחו לעבור בשלום בסרט המעוד לילדים (על הנייר) וכל כך הרבה אהבה ואמת שהוא מלא עד להתפקע. את הפלא הזה ביימו פיט דוקטר ובוב פיטרסון.

טוענים לכתר (אבל לא באמת): "סיטי איילנד", "ג'ולי וג'וליה", "התחנה האחרונה", "ניין", "אנטיכרייסט", "קורליין", "לצאת לדרך"

2010
דין וסינדי פריירה
"בלו ואלנטיין" – Blue Valentine

האם באמת מדובר באהבה גדולה שמתה לה, או שמא מערכת יחסים שהתבססה על נוחות ורגשות רגעיים? זו השאלה שהכי סיקרנה אותי בתום הצפייה בסרטו של דרק סיאנפרנס ("המקום בתוך היער").
ראיין גוסלינג, על אפו ועל חמתו הגיבור הרומנטי הגדול ביותר של העשור החדש, מגלם בחור צעיר וטוב לב שרק רוצה לתת לאהובתו את החיים שמגיעים לה, אבל מה לעשות שזה לא תמיד מספיק. מישל וויליאמס הייתה מועמדת לאוסקר על הופעתה בתור הצעירה המבולבלת שלא מצליחה לתת את הלב והנשמה למי שעל פניו נראה כמו הגבר המושלם, ומפוררת את חייה ואת חייו.
"בלו ואלנטיין" בסופו של דבר פחות חזק ומשמעותי ממה שהוא היה יכול להיות, אבל כן יש בו הרבה להלל, מעבר לשתי ההופעות המרכזיות. זה סרט שחוקר שאלות של התאהבות והתמסרות באופן לא מובן מאליו בכלל, ולכן כנראה שעדיין חי בזכרונינו.

טוענים לכתר: "רחם", "שנה אחרת", "מחילת הארנבת", "יום שלישי אחרי החגים", "התחלה", "דמדומים: שחר מפציע – חלק א'" (מה תעשו לי?)

2011
ג'ולייט ורומיאו
"מלחמת החיים / המלחמה הוכרזה" – La Guerre est Decalree

רחוקים כמה שניתן מהמקור השייקספירי, רומיאו וג'ולייט בסרט הזה שייצג את צרפת באוסקר של 2011 (ללא הצלחה), עומדים למבחן הזוגיות הכי אכזרי שאפשר להעלות על הדעת כאשר הם מגלים שבנם הקטן חולה במחלת הסרטן.
הסרט הזה הוא אוטוביוגרפי, אותו ביימה ואלרי דונזלי, שגם משחקת בתפקיד ג'ולייט. את תפקיד הבעל מגלם ג'רמי אלקיים, שגם הוא חתום על התסריט, כך שאתם כבר מבינים את הקירבה לחיים האמיתיים.
"מלחמת החיים" הוא סרט נפלא שמצליח לגעת באימה הזו, ובחיי הזוגיות, וגם להתחמק ממלכודות קיטש (כמו, נגיד, הסרט הבלגי המועמד לאוסקר "המעגל השבור"). הוא עצוב ושמח, ובסופו של דבר מציג תמונה מאוד לא פשוטה של זוגיות, וכמה מורכבות יש בה.

טוענים לכתר: "טיפש מטורף מאוהב", "טירנוזאור", "פרידה" האיראני, "עץ החיים", "לתפוס מחסה", "הוואלס האחרון".

2012
מייקל ודיאן פולי
"סיפורים שאנו מספרים" – Stories we Tell

אני מניח שהרבה מכם יחשבו ש"אהבה" של מיכאל האנקה צריך להיות הנציג של שנת 2012, אבל בעיני סרטה התיעודי של שרה פולי הוא מעשייה הרבה יותר מרתקת, הן בסיפור והן בעשייה, אפילו בלי קשר לדעתי הדי מאוכזבת מזוכה דקל הזהב והאוסקר של האנקה. לא שאני חושב ש"סיפורים שאנו מספרים" הוא יצירה שלמה במיוחד, ויש לו בעיה די מרכזית שבעיקר קשורה לשם שלו, אבל זה כבר דיון אחר.
מה שכן, סיפור חייהם המסובך והדרמטי של הוריה של פולי, מייקל ודיאן, הוא אחד הטובים שאני זוכר, והדרך שבה בחרה פולי לספר אותו בהחלט משדרגת אותו, על אף שאולי היא קצת משתמשת בטריקים זולים.
מייקל, שגם מתראיין בסרט, הוא חלק מרצף המספרים הגוללים בפנינו ובאוזנינו את הסיפור המשפחתי הטלנובלי הזה, שכולל אהבה, בגידות, פרידות, סודות ושקרים. דיאן איננה נוכחת בסרט, כי היא כבר עזבה לעולם שכולו טוב, אבל דמותה היא אולי הנוכחת והחיה ביותר במהלך כל הסרט, כזו שבסופו של דבר אתה הכי רוצה לשבת ולדבר איתה, לפענח מהו הסיפור דרך נקודת המבט שלה.

טוענים לכתר: "אהבה", "המאסטר", "טעם החיים" של דה לה איגלסיה, "תמיד נשאר לורנס", "כולם במשפחה שלנו", "בתוך הבית", "מחוקים", "עד החתונה זה יעבור", "המעגל השבור", "אנה קארנינה".

2013
ג'סי וסלין
"לפני חצות" – Before Midnight

האמת היא שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לכתוב כאן על גיבורי אחד הסרטים האהובים עלי משנת 2013, "צל הימים", שהוא ניצחון קולנועי בכל אספקט שאני יכול לחשוב עליו. אבל משהו בהשתלשלות האירועים בין קולין וקלואי פתאום נראה לי נאיבית וקלה מדי, ועל אף שבעיני סרטו הצרפתי של מישל גונדרי מנצח בנוקאאוט כל דבר ב"לפני חצות", כשזה מגיע לזוגות נשואים ומה שביניהם, חייבים לתת לסרטו של לינקלייטר את הכבוד הראוי.
זו, כידוע לכולם, הפעם השלישית בה אנחנו פוגשים את ג'סי וסלין, שהכירו 18 שנים ברכבת ("לפני הזריחה"), חזרו זה לזרועות זה לפני תשע שנים בפריז ("לפני השקיעה"), והיום כבר זוג נשוי לכל דבר במהלך חופשה משפחתית ביוון. אמנם הוא נראה מעט חיוור יחסית לפרוייקט הבא של לינקלייטר, "התבגרות", אבל טרילוגיית ה"לפני" היא אחד האירועים הקולנועיים המשמעותיים ביותר יכול להיות שאי פעם. ושתבינו שאני אומר את זה בפה מלא, למרות שחווית הצפייה שלי בסרט השלישי הייתה די קשה.
אולי זה קשור לכך שמעולם לא הייתי נשוי, אבל אחרי דקות ארוכות של שיחות שגובלות בטרחנות, תהיתי למה ג'סי (אית'ן הוק המקסים) בכלל ממשיך להתעקש על לחיות לצידה של סלין (ג'ולי דלפי המקסימה הרבה פחות). את האשמה אני תולה בסרט, שלדעתי לקח את הצד של ג'סי באופן כמעט מוחלט ומציג את סלין כאישיות קשה, עקשנית ולא נעימה. כן, גם לג'סי יש את הקטעים שלו, אבל איפה החביבות שלו לעומת הקטנוניות שלה? זה מבלבל בעיקר בהתחשב בעובדה שהוק ודלפי חתומים על התסריט, יחד עם לינקלייטר, ועל כך הועמדו לאוסקר הכתיבה אפילו.
אבל זו דעתי, ואני כנראה במיעוט. בסופו של דבר "לפני חצות" הוא אחד המסמכים הכי פוגעים בכל הנושא הזה של נישואין, כזה שלא מפחד לחטט עמוק בכל האלמנטים שמרכיבים את הקושי הזה, שאותו כנראה שרק האהב תנצח.

2014

ימים יגידו. אני מהמר על "נעלמת" בשלב הזה.