• סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״מפעל אמריקני״, סקירת נטפליקס תיעודית
  • מי שעומד מאחורי
  • הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019

דאבל פיצ'ר: "גודזילה", "קשרי דם", "שכנים", "פריז פינת ניו יורק"

21 במאי 2014 מאת אור סיגולי

מזמן כבר לא עשינו את ההקדמה הזו, אז נראה לי שזה זמן להתרענן.
ברוכים הבאים לפינת הדאבל-פיצ'ר של "סריטה". הקונספט פשוט – לסרטים החדשים שהפציעו בבתי הקולנוע שלנו לאחרונה, מצטוותים סרטים אחרים מכל הזמנים ומכל התקופות, שביחד הופכים לצפייה משותפת שאני משום מה – בלי להתחייב – חושב שהיא מייצרת משהו מעניין, או אירוני, או סתם כמה שעות של קולנוע טוב.
כלומר, אם ראיתם את אחד הסרטים שבכותרת ואהבתם, קבלו הצעת הגשה להמשכת המומנטום.

והשבוע, שני סרטים שיצאו בשבוע שעבר ועוד שניים מלפני שבועיים. "שכנים", הסרט הכי טוב שמוקרן כרגע בקולנוע (להוציא את "מלון גרנד בודפשט"), מצטרף לסרט קולג' מצחיק אחר – אבל לאו דווקא זה שאתם חושבים; "גודזילה" זוכה לזיווג עם סרט מפלצת אחר – אבל אני מבטיח לכם שזה לא מה שאתם חושבים; דרמת הפשע האמריקנית-צרפתית "קשרי דם" הולכת עם סרט שממשיך את הוייב הסבנטיזי שלה אבל פחות ממה שאתם חושבים; ו"פריז פינת ניו יורק" החביב מתחבר עם סרט חביב אחר. יכול להיות שהוא מה שאתם חושבים, אבל אני מפקפק בזה.
נתחיל עם השניים החדשים יותר, ונחזור אחורה לאלו של שבוע שעבר.

הסרט המרכזי: "גודזילה" (Godzilla)
אחד הסרטים הגדולים של הקיץ פתח אצלנו את סיבוב הנצחון שלו ביום חמישי הקודם. אני כבר הבעתי את תסכולי ממנו בסקירה, אבל כמובן שזה לא הפריע לו לתת את אחת מפתיחות המחץ של השנה ולהרוויח מעל 90 מיליון כבר בסוף השבוע הראשון שלו בבתי הקולנוע בארה"ב.
מדובר בעיבוד קולנועי עתיר תקציב לעלילות המפלצת העצומה המגיחה מן הים, עמוסת קשקשים ונשורת רדיואקטיבית, שהומצאה ביפן באמצע שנות החמישים. בסרט האמריקאי החדש, קבוצת אנשים אומללים בסן פרנסיסקו והונלולו מוצאת את עצמה בתווך בין גודזילה לבין שתי מפלצות דמויות חרק במאבק על טהרת האבולוציה. או משהו.
אהרון טיילור-ג'ונסון ("קיק אס"), בריאן קרנסטון ("שובר שורות"), אליזבת אולסן ("בסתר"), קן וואטאנבה ("התחלה"), סאלי הוקינס ("יסמין הכחולה") ודיויד סטרת'יין ("לילה טוב ובהצלחה") מעבירים את הסרט בלהביט למעלה בחרדה.

הדאבל פיצ'ר: "ראבר" (Rubber)
בכל הילולת סרטי המפלצות שקמה עם יציאת "גודזילה", שבאופן טבעי החזירה לתודעה פחות או יותר כל סרט מפלצות שנעשה, דווקא אחד המוצלחים שבהם הושמט. וכן, גם ממצעד סרטי המפלצות שלנו הוא נעדר.
סרטו הראשון של קוונטין דופייה משנת 2010 גם הוא על חבורת אנשים הנופלת קורבן למפלצת רצחנית. רק שבמקום יצור פרה-היסטורי, חייזר עוצמתי או תופעה מוטאנטית, מדובר בצמיג של אוטו. כן, אני יודע איך זה נשמע, אבל סמכו עלי בנושא.
נורא קל לפתור את "ראבר" כדאחקה, כאיזו מהתלה מודעת לעצמה של כמה חבר'ה עם כמות זהה של כישרון וזמן פנוי, אבל רק מי שראה את הסרט (וקיימים לא מעט מהם, למרבה השמחה) יודע שמדובר במשהו גדול הרבה יותר. דופייה הוא במאי מעולה ומקורי, אבל הוא גם תסריטאי מפואר, כפי שהיה ניתן לראות בסרטו השני Wrong, שכיכב במצעד סרטי 2013 הלא מופצים שלי.
"ראבר" הוא קומדיה (/אימה?) אבסורדית שכתובה מדהים, ובה דופייה חוקר ובודק את הגבולות של הנראטיב, הדרמה, ותפיסת הדמויות הסיפוריות. שלושה דברים שנעדרים מ"גודזילה".

df-g-r

הסרט המרכזי: "קשרי דם" (Blood Ties)
לגיום קאנה יש הכל. הוא שחקן מוערך, הוא חתיך, הוא צרפתי, הוא נשוי למריון קוטיאר והוא כנראה גם עשיר. בתחילת האלף הוא גם התחיל לביים. עכשיו תראו, יכול להיות שהקנאה מדברת מגרוני, אבל לדעתי קאנה צריך להשאר יותר בתחום של "השחקן" ושל "החתיך" ואם בא לו גם ב"נשוי למאריון קוטיאר". אני חושב שהוא יותר טוב בתחומים האלה.
"קשרי דם", סרטו החדש כבמאי והרביעי במספר, הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן של שנה שעברה ועל אף הקאסט הנוצץ, פשוט התפוגג מהתודעה באופן מוחלט. מקרה מוזר, אך לא חסר תקדים. לא כל סרט זוכה לתהודה, וזה בדרך כלל לא מעיד על כך שהסרט רע – אלא שהוא פשוט לא מעניין. במקרה של מלודרמת הפשע המשפחתית הזו, זה כנראה מה שקרה.
הסרט, המתאר את קורותיהם של שני אחים, האחד שוטר והשני פושע, הוא פחות או יותר הליכה בתלם של כל מלודרמות הפשע המשפחתיות שאתם מכירים (וככזה הדאבל-פיצ'רים המיידיים שלו פשוט זועק לשמיים מ"אחים בדם" ועד "הלילה הוא שלנו" שחולק עם הסרט הזה את ג'יימס גריי התסריטאי). הוא מתחיל מצויין, אבל מאבד כח ומסתיים בטון מופרך.
מה שעובד לטובתו הוא הסגנון הסבנטיזי שקאנה והצלם כריסטוף אופנסטין תפסו באופן מדויק ומעורר התפעלות. חומר הגלם המגורען, התאורה הקונטרסטית והכרומטיות של השוטים, כולם מייצרים תחושה של סרט שנשלף מארכיון. שזה מגניב ממש. הבעיה היא שהקאסט המרשים (בילי קרודופ, קלייב אוון, ג'יימס קאן, מילה קוניס, מריון קוטיאר ומתיאס שונראטס) מתבזבזים, בחירת שירי פס-הקול נדושה ברמות שגורמות להרמת גבה, ונדמה שמעבר למשחק בקולנוע נוסטלגי לסרט אין הרבה מה להגיד.

הדאבל פיצ'ר: "עיר שמנה" (Fat City)
סרטו של ג'ון יוסטון ("ג'ונגל האספלט", "הנץ ממלטה") משנת 1972 הוא, בעיני, הטוב ביותר מכל הפילמוגרפיה האדירה של הבמאי המפואר הזה. אבל יותר מזה – על אף כל הפלאות שהעניקו לנו כל הקופולאים והלומטים והפולנסקים והספילברגים והאלטמנים בקולנוע האמריקני של אותו עשור שלא יחזור, דווקא הסרט הקטן והחלשלוש הזה הוא שמייצג אותו יותר מכולם בעיני.
מתאגרפים שעברו את שיאם, נשים שהעולם שבר אותן, פאבים מוזנחים, רחובות צרובים, כל אלו מקופלים לסרט היפה, המרגש והאמיתי הזה של יוסטון, המבוסס על ספרו של לאונרד גארדנר, שגם כתב את התסריט. הסרט הזה החזיר את יוסטון למרכז הבמה אחרי כמה פרוייקטים כושלים וזכה לביקורות מהללות. סוזאן טיירל הייתה נציגת הסרט באוסקרים, בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר.
על אף שהוא פחות על עולם הפשע מאשר "קשרי דם", ובוודאי שפחות רחב יריעה, סגנון הצילום והעריכה שלהם די זהה. "עיר שמנה" הוא תמצית הקולנוע האמריקני של שנות השבעים בעיני, קולנוע בפילם של הסיפורים הקטנים והאנושיים שמביטים פנימה ומקרוב, שהתחיל עם "קאובוי של חצות" (1969) והסתיים עם "אנשים פשוטים" (1980).

df-bt-fc

הסרט המרכזי: "שכנים" (Neighbors)
מאבקם של זוג בורגני צעיר וחביב באחוות צעירי קולג' שהתנחלה ליד ביתם והורסת את חייהם. סת' רוגן ורוז ביירן נפלאים כזוג הנשוי. זאק אפרון מפתיע לטובה בתור מנהיג הצעירים, אשר שמתואר על ידי  דמותו של רוגן במילים "הוא נראה כמו משהו שגייז פיתחו במעבדה".
הסרט מצטרף לשושלת ארוכה של קומדיות פרברים וסרטי קולג', אבל יש לו טוויסט די מפתיע. קודם כל, הוא קומדיה אמריקנית שגם שמה דגש על דמויות ועל אמצעים קולנועיים – רדיקלי! – וגם נשארת נאמנה להומור שיכול להתאים לרוב האוכלוסיה.
ניקולס סטולר ביים את הכיף הצרוף הזה, עליו הרחבתי בשמחה גלויה בסקירה משלו.

הדאבל פיצ'ר: "שגעון של קולג'" (Accepted)
קומדיית הקולג' הטובה ביותר בכל הזמנים, כפי שהזכיר כל מי שכתב על "שכנים", הוא "בית החיות" של ג'ון לאנדיס משנת 1978. בעיני גם אחת הקומדיות הגדולות ביותר בכל הזמנים והגלקסיות.
ולכן, שוב אני מנצל את הבמה כדי להפנות את הזרקור לקומדיית קולג' אחרת, פחותה אמנם מ"בית החיות" (וכנראה גם מ"שכנים"), אבל מצטיינת בהחלט, וכזו ששורדת צפיות חוזרות ונשנות.
כבר הקדשתי פוסט שלם לסרט שלא באמת קיבל את תשומת הלב המגיעה לו, אבל עם שידורים חוזרים בטלוויזיה, הוא לאט לאט זוכה בהכרה המגיעה לו.
ג'סטין לונג, בלייק לייבלי וג'ונה היל, מובילים את הפארסה הזו על קבוצת צעירים שלא מצליחים להתקבל לשום קולג', ועל כן מקימים מוסד אקדמי מונפץ משלהם, והכל כדי להיות שייכים סוף סוף למשהו, להיות חלק מקבוצה, ועל הדרך למצוא גם את עצמם.

df-n-a

הסרט המרכזי: "פריז פינת ניו יורק" (Casse-tete Chinois)
קולנוע מהסוג שהמילה "סימפטי" הומצאה בשבילו. הבמאי הסימפטי סדריק קלפיש ("פריז") מסיים את הטרילוגיה הסימפטית שלו שהחלה עם "פודינג אירופאי" והמשיכה עם "בובות רוסיות".
זאבייה (רומן דוריס, עדיין הורס) נותן לחיים שלו לעקור אותו מפריז לניו יורק בעקבות ילדיו וגרושתו (קלי ריילי, עדיין לא מוערכת כראוי) שם הוא מתאחד עם חברתו הלסבית (ססיל דה-פראנס, עדיין מגניבה) ואהובתו הישנה מרטין (אודרי טוטו, עדיין מעייפת).
הכל נחמד ויפה ומצחיק ופוטוגני, מה שגורם לך לחשוב למה גם החיים שלך לא יכולים להיות על ציר פריז-ניו יורק, לשבת על גגות של בניינים פוטוגניים ולכתוב למחייתך. כן, יש את הקטע עם בעיות ההגירה, עם תחושת ההחמצה, עם האירועים שיוצאים משליטתך, אבל כל עוד אתה כותב לעצמך סוף טוב, אין צרות בעולם. שיא התסכול.
"פריז פינת ניו יורק" הוא לא בדיוק הסרט שנועד בשבילי, לפחות בשלב זה של חיי, אבל יש לו מספיק רגעים מקסימים ואווירה נעימה. שירה הרחיבה עליו במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי. אני מסכים עם כל מה שהיא אומרת.

הדאבל פיצ'ר: "ג'נובה" (Genova)
כמובן שהמחשבה המיידית היא "לפני חצות" מטרילוגיית ה"לפני" האיקונית של ריצ׳ארד לינקלייטר, אבל אני אלך על משהו אחר.
אז כמו זאבייה של קלפיש, רק בקצת אחרת. בשנת 2008 העתיק את עצמו ג'ו (קולין פירת') מאנגליה לג'נובה שבאיטליה, יחד עם שתי בנותיו, שם למד להתמודד עם עצמו ועם חייו ועם כל הדברים האלה שהקולנוע אוהב ללמד גברים נאים בשנות הארבעים שלהם. קחו גם את "היורשים" עם ג'ורג' קלוני אם אתם כבר שם.
מייקל וינטרבוטום, במאי בריטי שלא תמיד קולע אבל לרוב מעניין, עיצב סרט קטן שלא מנסה לטפס גבוה מדי, אבל, כמו "פריז פינת ניו יורק" הוא סיפטי ומקסים רוב הזמן, עם משחק טוב ובמאי שמביים בארץ שאינה שלו, ומביט עליה כמו תייר, אבל בקטע טוב.
אם אהבתם את "פריז ניו יורק" כדאי לכם לבדוק גם את "ג'נובה", מה שיהפוך להיות הדאבל פיצ'ר הכי נינוח ונעים על גברים באמצע החיים. בדיוק כמונו, רק עם המון כסף ומראה מושלם.

df-ctc-g

תגובות

  1. newprince הגיב:

    צמיג אינו הסרט הראשון של קוונטין דופייה, הסרט הראשון שלו היה "לא-סרט" שכנראה הוקרן בכמה פסטיבלים ונעלם כי אין עליו מידע מעבר לדף ימד"ב די מחופף ו"סטייק" סרט שאשכרה כנראה מישהו ראה כי יש לו אלף ומשהו הצבעות.
    אה ותיאור העלילה של "סטייק" זה המשפט הבא When Robert, a steak, realizes he's wrong, he calls the cops..

    1. אור סיגולי הגיב:

      הי
      "לא-סרט" הוא 44 דקות, אז אני לא מחשיב אותו כחלק מהמכלול של הפיצ'רים. את "סטייק" באמת לא הכרתי, אבל אין ספק שיש לי מטרה חדשה לשבוע הקרוב…

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.