סיכום 2019: 20 הרגעים הגדולים ביותר השנה בקולנוע (וגם של העשור)

אחרי עופר, אורון, לירון ושנת האימה, את החלק של סיכומי השנה האישיים אנחנו מסיימים עם 20 הרגעים הגדולים של הקולנוע, כפי שבחרתי אני בחיל ורעדה, ומכאן נמשיך אל סרטי השנה ואנשי השנה – פוסטים משותפים לכל כתבי סריטה.
את המצעד הזה אני עושה פה בכל שנה מאז 2010, אז זה בעצם גם סוג של חגיגת עשור ל-20 הרגעים. לכן החלטתי לחזור אחורה לכולם ולדלות משם את אלו שנותרו הכי טוב בזיכרון, ולהוסיף בונוס בסוף זה הנוכחי של 20 הרגעים הטובים ביותר בקולנוע של העשור האחרון. יש לכם כמה דקות להמר על המקום הראשון.

בשנת 2019, נכון לפרסום הפוסט הזה, ראיתי 321 סרטים ׁ(242 מהם מיבול 2019-18), ומתוכם הייתי צריך לחלץ את הרגעים שעשו לי את השנה על המסך. באופן טבעי זה משהו קצת דינמי, ולא פעם אני מסתכל אחורה על המצעדים הקודמים וקצת נדהם ממה שפספסתי או מה שנתתי לו תשומת לב רבה יותר, אבל בסדר. בואו נגיד שזה רק משקף את הכאן והעכשיו שלנו. גם לזה יש ערך, אני מניח.

למצעדי השנים הקודמות:
2010; 2011; 2012; 2013; 2014; 2015; 2016; 2017; 2018

20 הרגעים הגדולים של 2019 בקולנוע

20. סופר-נייצ'ר – "קליימקס" (Climax)
התלבטתי לא מעט האם להכניס את סצנת הריקוד שמובילה אותנו פנימה לגיהנום של גאספר נואה. הדילמה לא הייתה בגלל האיכות והאפקט של הסצנה, כמובן, אלא בגלל סעיף טכני: הסרט הזה נחשף לראשונה ב-2018, גם בישראל במסגרת פסטיבל ירושלים, ואפילו יצא לאירועי הקרנות נבחרות ממש עם תום השנה – מה שגרם לי לצפות בו רק אחרי שכבר סגרנו את הסיכום. בסופו של דבר, כפי שאתה ודאי שמים לב, החלטתי להכניס אותו בכל זאת גם בגלל שזאת סצנת הריקוד הכי פסיכית שראיתי בחיים שלי, וגם בגלל שאני מרגיש שאת התהודה שלו הוא עשה ב-2019. או כך אני משכנע את עצמי. בכל מקרה, לא רציתי לתת לו לחמוק שוב.
לסקירה שלי

19. המשאלה הכי גדולה שלי – "עור צבי" (Le Daim / Deerskin)
אם יש משהו יותר נפלא מז'אן דוז'ארדן, זה כנראה ז'אן דוז'ארדן מנהל שיחה עם מעיל העור שלו. זה קרה כמה פעמים ב"עור צבי" המעולה שהוקרן בפסטיבל חיפה (ואז צץ בעוד כמה אירועים), אבל הדיאלוג שבו הוא והמעיל משוחחים בעת לילה על המשאלה הכמוסה ביותר שלהם – להיות האיש היחיד שהולך עם מעיל, ולהיות המעיל היחיד בעולם (בהתאמה) – וזה שמתניע את מסע הקטל של הסרט, הוא כל כך מצחיק, משונה ונהדר, שהוא גרם לי לצחוק בקול רם כמעט לרמה של מחיאות כפיים.
לדיווח של אורון מפסטיבל חיפה

עור צבי

18. נאום השלטים – "קצפת ודובדבנים"
עולם הקולנוע הישראלי הוא קשה ואכזר. אמנם זה לא משהו שחדש לנו, אבל קל לפעמים לשכוח. כל סרט שיוצא פה הוא בגדר נס, ומי שחושב שגיוס הכספים או ההפקה עצמה הוא החלק הנורא, כנראה מעולם לא עמד מול שלב ההפצה. את הטירוף הזה הביע גור בנטוביץ' כמו שאיש לא עשה לפניו ב"קצפת ודובדבנים", דרך המונולוג הארוך והכל כך כועס ששובץ באמצע האודיסאה הלילית שלו. בנטוביץ', שגם שיחק בתפקיד הראשי, שחרר את כל התסכול והכאב של יוצרי הקולנוע בארץ, מייצר רגע אחד חשוף ומשתולל של אמן שכבר לא יכול יותר ומוציא את העצבים על תולי השלטים העירוניים, כזה שכל אחד חייב לראות כדי להבין איזה מטען עצום סוחבים פה היוצרים.
לדיווח שלי מפסטיבל ירושלים
לסקירה של אורון

17. דניאל קרטי – "סיפורו של רחוב ביל" (If Beale Street Could Talk)
רק סצנה אחת יש לשחקן בריאן טיירי הנרי בסרטו של בארי ג'נקינס פוסט האוסקרים על "אור ירח", אבל הסצנה הזו, שקטה וסטטית, היא אולי האגרוף הכי חזק לבטן ב"סיפורו של רחוב ביל", שבארץ קיבל מקום לראשונה בפסטיבל ירושלים אחרי שנמנע מהפצה בשנה שעברה כשהיה עמוק במרוץ לאוסקר. יותר מכל דבר, המונולוג של קרטי בביצוע הנרי, שהובאו מספרו של ג'יימס בולדווין עליו התבסס התסריט, מעביר את הפחד הקיומי של הקהילה השחורה בארה"ב באופן כל כך מהדהד, שהמילים פוגעות ומותירות סימנים כחולים.
לדיווח של אורון מפסטיבל ניו יורק

16. באושר ובעושר – "סגן הנשיא" (Vice)
לא הסרט הכי מבריק שראינו השנה, ויהיה אפילו אפשר לומר שמדובר באחד המציקים. עם זאת, יציאה אחת מעולה רשומה על שם סרטו של אדם מקיי, והיא הרגע בו מהתלים בנו שהגיע סוף הסרט (למרות שכל אחד עם שעון יידע שמדובר בשקר), וכיצד הכל הסתדר נפלא כאשר גיבור הסרט דיק צ'ייני עשה לביתו, פרש מפוליטיקה ולכן מעולם הותיר צלקות בהיסטוריה הקרובה של ארה"ב. מקיי כל כך נאמן לגאג הזה שהוא ממשיך אתו עד שעולות כתוביות הסיום, ואין אף צופה שיושב באולם ולא מפנטז לעצמו שאולי, רק אולי, זה באמת ייגמר עכשיו וכל השאר היה חלום רע.
לביקורת שלי בגלובס

15. עכשיו רוקדים – "מילים נרדפות"
הרגעים הטובים ביותר, לטעמי, בזוכה דב הזהב של פסטיבל ברלין 2019, הם אלו שבהם קשה לדעת מתי המציאות נגמרה והכאוס הפנימי של יואב (תום מרסייה) מתחיל. למרבה השמחה, זה קורה לא מעט פעמים בסרטו של נדב לפיד, כאשר האהוב עלי מכולם הוא כאשר יואב מנסה להשיג פיסת לחם מבלי שאיש ישים לב, ונסחף פנימה לתוך מערבולת של ריקודים שתביא אותו מזחילה על הרצפה לגג העולם ובחזרה. הניגוד בינו לבין הסביבה, הפריים שנראה כמו נמעך בעצמו על ידי המשתתפים, וההיסחפות של יואב לתוך המערבולת הזו היא רגע שמאוד קשה לשכוח.
לביקורת שלי בגלובס

14. מרדף בפירנצה – "מחתרת השישה" (Six Underground)
לטוב ולרע (בעיקר לרע, אפשר להודות על האמת), מייקל ביי הוא לא בדיוק הבמאי הכי מתחשב בצופים שלו. לרוב לא אכפת לו אם נקלוט מה שקורה על המסך, שנבין את המרחב או שנדע מה האנשים שמתרוצצים בפריים רוצים. זה פשוט לא משהו שהוא מתעסק בו. בסרט הנפטליקס שלו, הוא לוקח את זה למקומות חדשים ותוך עשר דקות זורק אותנו פנימה למרדף מכוניות שמרגיש כמו "בייבי דרייבר" אחרי שהוריקן פקד את חדר העריכה. מה ששונה הפעם, הוא שביי מצליח גם לצחוק על עצמו ("כלבלבים!") וגם להתפרע באופן שממני הוציא כמה קריאות התלהבות. לא ידעתי שאני צריך הילוך איטי של רקטה פוגעת באף של מישהו, אבל באמת שהיה לי שמח לגלות. אם מוסיפים לזה את הסוף המפתיע של הסיקוונס הזה, בכלל מדובר במשהו שאני לא לגמרי זוכר מהקולנוע לאחרונה.
לסקירה שלי

מחתרת השישה

13. טייט בקולנוע – "היו זמנים בהוליווד" (Once Upon a Time… in Hollywood)
במאי קולנוע נורא אוהבים סצנות שמתרחשות בזמן שאנשים יושבים באולם הקולנוע. רשימת הרגעים האלה היא בלתי נגמרת מ"אמלי", דרך "דוני דארקו", "השתולים", "דוקטור סליפ", "נהג מונית", "גרמלינס", "תיהנו, תאהבו ותרוצו מהר", "החולמים", "חומות של תקווה", "דיינר", "שושנת קהיר הסגולה" ועוד ועוד. טרנטינו כמובן גם הוא היה שם ב"ממזרים חסרי כבוד", אבל השנה הוסיף עוד אחת נהדרת לאוסף הרחב מאוד הזה, עם הגעתה של שרון טייט (מרגו רובי) להקרנה יומית של "צוות ההריסה" בו היא משתתפת. איש מהצופים באולם לא מזהה אותה, והיא יושבת שם (עם הרגליים למעלה, כי טרנטינו) מחכה לראות איך הם מגיבים וחיוך נרגש עולה על פניה בכל פעם שזה קורה. בתוך הטרפת של "היו זמנים בהוליווד" זה פשוט רגע קטן ומקסים, שעוצר הכל כדי להראות לנו כמה הקולנוע הוא חוויה שאין שנייה לה.
לסקירה של עופר

12. מלכודת לרוז – "דוקטור סליפ" (Doctor Sleep)
אפשר ליפול על סרטו של מייק פלאנאגן בהרבה דברים (אני עשיתי זאת לא מעט, ואני עוד מאוהדי הסרט האדוקים), אבל הבחור יודע לייצר סיקוונסים מטריפים. ב"דוקטור סליפ", שאני מניח שזו ההפקה הקולנועית הגדולה ביותר שלו עד כה, פלאנאגן קיבל עוד תקציב לחזון שלו, ומה חבל שזה לא תורגם להצלחה בקופות. השיא בעיני הוא ברגע בו נפגשות באופן טלפתי-משהו אברה הילדה ורוז המפלצתית, שם פלאנאגן מצליח להעביר את החלק הכי קשה לעיבוד בספרו של סטיבן קינג באופן שקשה לתאר במילים, שעשוי באופן מקורי ומלא דמיון, ממש מאלו ששומטים לסתות.
לסקירה שלי

11. התוכנית של דאקי ובאני – "צעצוע של סיפור 4" (Toy Story 4)
בכל יום שעובר אני מתמלא עוד קצת מרירות על החלק הרביעי במותג הצעצועים של פיקסאר (תוכלו להבין למה ממש בסוף הפוסט הזה). כדי קצת לאזן את עצמי אני נזכר בגונבי ההצגה דאקי ובאני, בקולותיהם של קיגן מייקל-קי וג'ורדן פיל אם תהיתם, שתי הבובות שאפשר לכנות אותן גבוליות משהו, ובתוכנית שלהם איך להערים על בעלת חנות הענתיקות. זה מסוג הגאגים שהופכים למצחיקים ככל שחוזרים עליהם יותר ויותר, מעניקים איזשהו ממד של טירוף וחוסר יציבות לסרט המתוכנת והמהונדס הזה.
לביקורת שלי בגלובס

צעצוע של סיפור 4

10. אטסטופה – "מידסומר" (Midsommar)
לא צריך לדעת הרבה על סרטו האחרון של ארי אסטר ("תורשתי") כדי להרגיש שהדברים יילכו למקום גרוע במיוחד. למעשה זה קורה ממש על ההתחלה, ומשם ממשיך לפסטיבל טרפת מהסוג שאני מחפש כל השנה. הבחירה הזו שלי למקום העשירי היא סצנה היסטרית בפני עצמה, בה בעצם לראשונה נחשפים הגיבורים האמריקאים ל… אה… מסורת המעניינת של הכת השבדית הלבנבנה, אבל זוהי גם בחירה סמלית לחגוג את הסרט הזה באופן שהוא גם לא מספיילר וגם מזכיר לי את כל מה שאני אוהב בו.
לטקסט של אורון
לסקירה של לירון

9. רמונה – "נוכלות בלי חשבון" (Hustlers)
ג'ניפר לופז קיבלה השנה מתנה מהבמאית לורן סקפריה בדמות אחת הכניסות הבלתי נשכחות לסרט. זה קרה ב"נוכלות בלי חשבון", הסרט עם הפער הכי גדול בין מה שחשבנו שהוא יהיה לבין מה שקרה בפועל, וככזה גם אחת ההפתעות הגדולות של השנה. לופז מגלמת את רמונה, החשפנית הוותיקה ביותר במועדון אליו מגיעה דסטיני (קונסטנס וו, שנאלצת לאכול אבק מלופז במשך שעה וארבעים), וגם זו שמתניעה את המהלך הנפשע של חלקו השני, והפחות מוצלח, של הסרט. אז מבלי להיכנס פה לשבחים על הופעתה של לופז, רק מופע ריקוד העמוד שלה, אותו אנחנו חווים דרך עיניה של דסטיני, הוא נאמבר נפלא – כזה שלא אופתע אם מנסה להזכיר לנו סצנה כמעט זהה, זו החושפת לנו לראשונה את ולמה קלי ב"שיקגו".
לסקירה שלי

8. שתהיי לי הסכין – "ג'ון וויק 3" (John Wick 3: Parabellum)
סצנת האקשן של השנה גם שייכת לסרט האקשן המצטיין של השנה, החלק השלישי בעלילות המתנקש שסרח ג'ון וויק (קיאנו ריבס). גם בתור מי שהשתעמם אימים בשני הסרטים הקודמים, מצאתי את עצמי נלהב במיוחד מהתוספת החדשה. "ג'ון וויק 3" הוא ממש מחזמר של קטעי פעולה מדהימים, אבל נדמה לי שהקונצנזוס נח, בצדק רב, באחת מדקותיו הראשונות בהן וויק מוצא את עצמו נאבק בכמה מתנקשים במה שנראה כמו מוזיאון לכלי נשק חדים. כפי שסביר להניח שיקרה בסרט של ג'ון וויק. הכיראוגרפיה, העריכה, הסאונד והצילום פה הם בית ספר, ולרגע אחד לא בטוח האם זה יותר מרשים, מצחיק או מכאיב.
לביקורת שלי בגלובס

7. מוות מיותר – "17 רחובות" (Seventeen Blocks)
-ספוילר-
מכל סרטי "החוויה השחורה" שנצפו השנה, זה שהוקרן בדוקאביב תפס אותי לגמרי לא מוכן. הסרט עוקב אחר ילד קטן וחמוד ממשפחה דלת אמצעים בחצר האחורית של וושינגטון, המקבל מצלמת וידאו ליום הולדתו ומתעד את החיים סביבו. סרטו של דיויד רות'בארט מלווה אותו ואת משפחתו כמה שנים טובות, כאשר כבר באמצע הסרט הילד הקטן הפך לבן אדם בוגר ודי מוצלח, וכנגד כל הסיכויים מצא אהבה וכיוון בחיים. ואז, ברגע שהצריך ממני לעצור את הסקרינר, להקפיץ אחורה ולצפות שוב כי לא הייתי בטוח שהבנתי נכון, הוא מוצא את מותו בסכסוך אלים ברחוב אליו נקלע בטעות. האפקט הוא עצום. "17 רחובות" מעמת אותנו בצורה מצמררת עם מה שהאנשים שהוזנחו על ידי הרשויות וחיים בעולם של גזענות חווים על בשרם כל דקה ודקה – אף אחד איננו בטוח.
לפוסט ההמלצות שלנו לקראת דוקאביב

6. מי אתם? – "אנחנו" (Us)
בסרט כל כך מלא רגעי חרדה מדהימים, אלימות קיצונית ואיכויות קולנועיות נדירות, זוהי דווקא הסצנה השקטה ביותר (יחסית) שאיננה מרפה. הסובלנות של ג'ורדן פיל כבמאי, הכישרון שלו ככותב דיאלוגים, וכמובן ההופעה המופלאה של לופיטה ניונגו בתפקיד כפול, הופכים את המפגש הראשון בין משפחת ווילסון למקבילתה המחופפת לצמרמורת שרודפת צמרמורת – במיוחד התשובה שעונה רד, מנהיגת מרד הדופלגנגרים, לשאלתה של מי שהיא מאמימנה שגזלה את עתידה. שנייה לפני שכל הגיהנום פורץ החוצה, שמונה אנשים יושבים בסלון חשוך הוא רגע ההתנעה המושלם.
לסקירה שלי
לטקסט הנוסף של לירון

אנחנו

5. זה מה שזה – "האירי" (The Irishman)
אם מצעד הרגעים היה נעשה ב-1995, כנראה שהסצנה הראשונה שהפגישה בין אגדות הקולנוע רוברט דה נירו ואל פאצ'ינו בסרט "היט" הייתה מקבל מקום של כבוד. רבע מאה לאחר מכן הרבה מים מעופשים עברו מתחת הקריירות של השניים האלה, ונדמה היה שעל אף הבלחות כאלו ואחרות, דה נירו ופאצ'ינו כבר הפכו לשיעתוק חיוור של מה שהיו בעבר והעוצמה אבדה. והנה מגיע סקורסזה ומראה שעוד לא ראינו כלום. הדיאלוג בין שירן (דה נירו) והופה (פאצ'ינו) בתום אירוע הכבוד שנעשה לראשון, הוא שני קלוז אפים של שני שחקנים, זה הכל. אבל זאת לא רק אחת הסצנות העוצמתיות ביותר ביצירת המופת הנטפליקסית, היא גם הסצנה הכי טובה בקריירה של השחקנים האלו מאז שנות השמונים.
לביקורת שלי בגלובס

4. אבוד ביער – "לשבור את הקרח 2" (Frozen II)
לא אשקר, היה מאבק קשוח בין בלדת האייטיז של כריסטוף (ג'ונתן גראף) לבין המופע של אולף (ג'וש גאד) המשחזר את כל אירועי "לשבור את הקרח" הראשון. אולי אתחרט על זה בעתיד, אבל מכיוון ש"אבוד ביער" הפך תוך פחות מחודש לשיר ששמעתי הכי הרבה פעמים בזמני הפרטי, ויכול להיות שמספר פעמים החורף בדרום תל אביב נצפה מישהו מהלך עם אוזניות, חוזר לביתו בשעת לילה מאוחרת בעת שהוא מבצע ליפסניק רגשני שלא היה מבייש את אלסקה ת'אנדרפטק לשיר הזה שכתבו רוברט לופז וקירסטן אנדרסון-לופז, לא נותר לי אלא להציבו גבוה ברשימת רגעי השנה בקולנוע. וזה מבלי לדבר על הקליפ ההיסטרי ועל זה שג'ונתן גראף הוא פלא בפני עצמו.
לביקורת שלי בגלובס

3. מתחת למדרגות – "פרזיטים" (Parasite)
-ספוילר-
גם אלו שציפו לבלתי צפוי ב"פרזיטים" כנראה שחטפו איזו סחרחורת ברגע שנחשפת לנו הדלת שבמזווה, זו שמובילה אותנו בגרם מדרגות צר למשהו שבהתחלה נראה שנלקח ישירות מ"אנחנו", והאמת היא שהתוצאה לא מאוד רחוקה. בונג ג'ון-הו, באופן הכי מילולי שיש, חושף לנו עוד שכבה בחברה הדרום-קוריאנית, מוכיח לנו שתמיד יש מישהו מתחת ששואף להגיע למעלה. אני באמת חושב שהתגלית על מה בעצם גורם לתאורת המדרגות בקומה העליונה ללוות את אב הבית בכל ערב כשהוא חוזר, זו הברקת השנה בקולנוע. כמה מדהים הדברים ששתל ג'ון-הו מבלי שאפילו ששמנו לב עד שהוא מנחית עלינו את המהלומה. אני לא מהמתעלפים על "פרזיטים" אמנם, אבל לסרט הזה יש כמות לא סבירה של גאונות.
לביקורת שלי בגלובס
המלצות צפייה נוספת

2. שיחת גישור – "סיפור נישואים" (Marriage Story)
סרטו של נואה באומבך הוא כנראה הסרט שהכי אהבתי השנה עם כמות הסצנות שהכי לא אהבתי. סצנת הזמנת הצוהריים אצל עורכי הדין היא הרמה תסריטאית להנחתה שאפשר היה לראות שמתבשלת מקילומטרים, שירת הסונדהיים הביכה אותי עד לרמת השפלת העיניים מהמסך, שער כניסה תקול ששני אנשים פועלים ביחד על מנת שבסופו של דבר יפריד ביניהם זה דימוי שאיננו ברמת הכתיבה של הסרט, המכתב שמוקרא בחלקו האחרון של הסרט הוא רגע כל כך לא אמין שמזל שהלסת הרוטטת של אדם דרייבר שם כדי להציל את זה, ואין לי מושג באיזה סרט חשבה ג'ולי האגרטי (אמא של ניקול) שהיא נמצאת אבל זה בטח לא היה זה ששאר השחקנים השתתפו בו. מיותר לציין כי כל אלו לא גורעים הרבה מהיצירה המדהימה הזו, אבל הם בהחלט שם.
עם זאת, מול כל אלו שהזכרתי, יש רגע כמו זה, שכתוב, משוחק ומועמד באופן כל כך מרשים שאפשר לשכוח לנשום. אני מדבר כמובן על הרגע בו ניקול (סקרלט ג'והנסון) מגיע לדירתו החדשה של צ'רלי (דרייבר) לבדוק האם הם יכולים להתמודד עם הגירושין בלי עורכי הדין, ויוצאים משם שבורים אפילו יותר ממה שנכנסו. זה היה כל כך עוצמתי, שבצפייה השנייה שלי בסרט, כאשר צ'רלי פותח את הדלת לניקול, נפלט ממני "אוי, לא" כי זכרתי מה עומד להגיע. מה שעוד יותר מדהים הוא בכל פעם שמי מהם מדבר, אני לגמרי הייתי בצד שלו, ואז החלפתי, ואז חזרתי שוב, עד שגם אני כבר רציתי ליפול על הברכיים באפיסת כוחות. הסצנה הכי אינטנסיבית של השנה, שהיא כל כך מדויקת בזמן שהיא מתפרעת כמו שד טזמאני.
לדיווח של עופר מפסטיבל ונציה

1. אסמבל – "הנוקמים: סוף משחק" (Avengers: Endgame)
את המצעד של שנה שעברה פתחתי עם נקישת האצבע של ת'אנוס ב"מלחמת האינסוף" עם הסתייגות – זה לא היה רגע שאהבתי במיוחד, אבל היה לי מוזר להתייחס לרגעי השנה הגדולים בלעדיו. הפעם זה אחרת. פתיחת המערכה האחרונה של סאגת הנוקמים הנוכחית היא, בעיני, בלי צל של ספק רגע השנה (ואחד מרגעי העשור, כמו שתיווכחו עוד רגע) במיוחד כשכמה חודשים לאחריה נוכחנו לדעת כמה פינאלה כמו-שצריך זה הכל חוץ ממובן מאליו. ותודה ל"עלייתו של סקייווקר" על זה.
גם בתור מעריץ מתון יחסית של היקום המשותף של דיסני-מארוול, לא יכולתי להכיל את ההתרגשות שלי מהרגע הזה, שמתחיל במבט המובס והאבוד של קפטן אמריקה על אדמת הטרשים לאחר שידו של ת'אנוס הייתה על העליונה. התפנית מגיעה כאשר הפורטל של דוקטור סטריינג' נפתח ומשם יוצא צ'אלה בכבודו ובעצמו. לא שמישהו מאתנו חשב ש"מלחמת האינסוף" באמת הביא לסופו של הפנתר השחור, ועדיין, השמחה עם בואו איכשהו דגדגה בכל המקומות הנכונים. לאחריו הגיעו בזה אחר זה מהאדמה ומהשמיים כל הנוקמים לדורותיהם, במופת של בימוי ועיצוב, עד עלייתו של אנט-מן מההריסות, הפטיש שהתעופך הישר לידו של קאפ, והמילים ששטפו את אולם הקולנוע כמו צונאמי – "אוונג'רס! אסמבל".
ככה עושים ספקטקל קולנועי וככה גורמים לדורות חדשים של צופים להיות מכורים לתוצרת שלך. קווין פייגי, אנתוני רוסו וג'ו רוסו (איתם חייבים להזכיר את צוות האפקטים והעריכה), ניתבו אותנו לרגע הזה עם סלאם-דאנק מפוצץ בסופו במיומנות שכנראה ייקח זמן רב עד שנראה שוב.
הרגעים הגדולים ביותר מהסרט
לסקירה של עופר

הנוקמים: סוף משחק

20 הרגעים הגדולים של העשור בקולנוע

20. קריאה למישל – "זרים על שפת האגם". הפאנץ' הכי מטלטל לסרט בעשור הזה.
19. דוב הבלהות – "העולם שאחרי: הכחדה". הסצנה המפחידה ביותר בעשור הזה.
18. כתוביות פתיחה – "דדפול". מבריק ומקורי, מה שאי אפשר להגיד על שאר הסרט.
17. משני צדי השער – "עצי השיטה". קיבלתי את החיים שלי בחזרה בזכות הרגע הזה.
16. קרב נאום החברה הכי טובה – "מסיבת רווקות". קאפ קון קה, קירסטין וויג ורוז ביירן. קאפ קון קה.
15. יו פאקינג ביץ'- "נעלמת". הזוגיות הכי אמינה בקולנוע.
14. צונאמי – "הבלתי אפשרי". עדיין כואב לי בכל מיני מקומות.
13. ניידת בלילה – "תברח". מחקרים טוענים שאי אפשר לראות את הסצנה הזו ולנשום באותו זמן.
12. לימונים – "הזאב מוול סטריט". כנראה הסצנה המצחיקה ביותר בעשור הזה.
11. סופת החול – "מקס הזועם: כביש הזעם". או כל סצנה אחרת שתבחרו מהסרט המושלם הזה.
10. אין גברות – "יחי הקיסר!". צ'אנינג טייטום רוקד ושר. תודה לך, האל הטוב.
9. חשבתי שיהיה יותר – "התבגרות". המשפט הכי מרסק של העשור.
8. אסמבל – "הנוקמים: סוף משחק". ראו כמה גלילות עכבר מעל.
7. ראיון – "המאסטר". היה שלום, פיליפ סימור הופמן. מקווה שמצאת מנוחה.
6. אני לא רואה בזה כסף – "בתוך לואין דייויס". ברגע שחשבתם שהסרט הזה לא יכול להיות מדכא.
5. פגישה מקרית עם רנדי – "מנצ'סטר ליד הים". אין לי כוח להסביר כי אני תמיד מתחיל לבכות.
4. אמפתיה – "הקול בראש". מה שכתבתי מקודם, רק פי אלף.
3. קרב משולש – "הפשיטה". סצנת הקרב הטובה ביותר בעשור? בהחלט ייתכן.
2. המסע אל הירח – "הוגו". מעולם לא ניתנה מתנה יפה יותר לאוהבי קולנוע כמו הרגע הזה.
1. משחק אחרון עם אנדי – "צעצוע של סיפור 3". הסיום הכי מדהים בעשור הזה, ולא רק לסרט אחד, אלא לטרילוגיה שלמה. איזה מזל שהניחו לזה שם ולא חזרו בכוח לעוד המשך חסר משמעות סתם בשביל לסחוט כסף ולעצבן.

אולרייט. גם זה מאחורינו. עשור מעולה שיהיה לנו.