סרטי 2018: סיכום מחצית

יוני מאחורינו והנה אנחנו שוב כאן, בנקודת האמצע בין סיכום שנה אחת למשנתה, עם סיכום המחצית הקולנועית לשנת 2018 – מסורת שמתקיימת אצלנו בסריטה רצוף מאז 2012 (לינקים לכולם בסוף הפוסט). אם אתם פה בפעם הראשונה אז קודם כל ברוכים הבאים, והנה לכם קצת על מה שקורה פה.

אמצע השנה יוצא, כמו כל שנה בקטע מרגיז, ממש בעיצומה של עונת הקיץ שהיא מין בועת קולנוע בפני עצמה. אבל לפני שמתחילים פסטיבלי הקולנוע הגדולים ועונת הפרסים, זה הרגע בו אני עוצר ומביט על כל מה שאיפיין את השנה הזו עד כאן. השנה הסיכום היה מאתגר במיוחד בשבילי בעקבות כל מיני כיוונים מופרכים אליהם החיים שלי ניתבו אותי, שלצערי מעט הנמיכו את יכולות הצריכה הקולנועית שלי וגרמו לשבועות האחרונים להיות טירוף השלמות שהותיר אותי די נדהם מהכמות המוגזמת של סרטים שמונחתים עלינו. בגלל כל אלו אני ממש מרגיש שהסיכום הזה הוא סוג של טיהור, לפני שמתאפסים על העולם ואוגרים כוחות להמשך. לא יודע מה אתכם, אבל אני בהחלט צריך את זה.

כמו בכל שנה תמיד עולה השאלה הבוערת בענייני ההפצה, ומהו בעצם סרט מהשנתון הנוכחי. נאלצתי לעשות כמה בחירות שאולי אאלץ לשנות בשנה הבאה. בגדול, הסרטים הכשירים לסיכום המחצית הם סרטים שנחשפו לעולם לראשונה החל מינואר 2018. העניין הוא שיש לא מעט סרטים מעניינים וראויים שאמנם הופצו בארץ ובעולם ב-2018, אבל את טבילת האש שלהם ערכו עוד ב-2017. זה הותיר אותי בכמה דילמות קשות. למשל, סרטים כמו "הרוכב" או "יום נפלא" שלגמרי כשירים לעונת הפרסים של 2018, אבל בסריטה כבר הוזכרו במהלך השנה החולפת. לכן החלטתי להמשיך עם הקו הנוקשה, ולא לכלול את סרטי הפסטיבלים של 2017.

מיותר לציין, אבל אעשה זאת בכל מקרה, שלא היה לי שום סיכוי לראות כל מה שיצא מאז ינואר, ועל כן כמה סרטים טובים או יותר פחות לא יכללו פה. שאני מניח שזה נסלח, אבל בכל זאת יש שלושה סרטים שאני רוצה לציין את היעדרותם ולהודות בכישלוני. הראשון הוא "דרור אדום" בכיכובה של ג'ניפר לורנס שיעזרו לי האלים פשוט לא הצלחתי למצוא שעתיים ורבע לפנות לו. השני הוא "מרגישה פצצה" שבשום שלב לא הצלחתי לשכנע את עצמי לראות. השלישי הוא כנראה הפספוס הגדול ביותר, "ואז הגיעה טלי", שאני בטוח שהיה מככב במספר קטגוריות. התנצלותי הכנה.

ואחרי שהכל כבר נאמר, בואו ניקח כמה רגעים כדי לקחת נשימה ארוכה ולשחרר את החצי הראשון של 2018. תקופה שהייתה לא פשוטה לאף אחד מאתנו. נכון?

מאבדים את זה

סיכום המחצית הקולנועית הראשונה לשנת 2018

כמיטב המסורת, נתחיל עם הסרטים הכי טובים מ-2017 שהגיעו אלינו במהלך 2018, עד כה:
5. "להרוג אייל קדוש" – The Killing of a Sacred Dear
נחשף לראשונה בקאן 2017, ואז בפסטיבל חיפה לפני שיצא להקרנות מסחריות בחסות לב. יורגוס לנתימוס היווני הביא בסרט אימה עוכר שלווה שהפך לעוד הוכחה שמדובר באחד היוצרים הגדולים ביותר של הקולנוע העכשווי.

4. "120 פעימות בדקה" – 120 BPM
עוד סרט של פסטיבל קאן הקודם, בארץ הוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי, וממש שבוע לאחר מכן יצא לבתי הקולנוע בארץ, גם דרך קולנוע לב. הסרט על מאבק תנועת אקט-אפ בפריז של שנות ה-90 הוא ללא ספק ארוך מדי ונוטה לעיתים לדידקטיות, אבל הוא גם יצירה קולנועית אדירה שנשארה אתי הרבה מאוד זמן.

3. "אישה פנטסטית" – Una Mujer Fantastica
הסרט שהביא את האוסקר לראשונה לצ'ילה, הוקרן גם הוא בפסטיבל חיפה, וגם הוא של קולנוע לב. סרט שהצליח לא רק להיות "חשוב" ואבן דרך ביחס לייצוג טרנסג'נדרים בקולנוע, אלא גם להיות מרגש ומרהיב ונהדר באותו הזמן. הוא גם הביא לחיינו את דניאלה וגה, וזה כבר הישג בפני עצמו.

2. "הרוכב" – The Rider
סרט רביעי ואחרון בחמישייה לקולנוע לב, ושלישי ואחרון לפסטיבל חיפה. אחת ההפתעות הקולנועיות הגדולות ביותר שאני זוכר. קלואי ז'או, אמריקאית ממוצא סיני, הלכה ללב ארה"ב להביא סיפור שיכול להביא גם צופה ישראלי לכדי דמעות והזדהות לא הגיונית.

1. "ליידי בירד" – Lady Bird
לעולם לא אבין למה בחרו להפיץ את הפלא הזה של גרטה גרוויג שבוע אחרי האוסקר, במקום בתקופה שהקדימה לו כדי לנצל את הבאזז החיובי, לפני ש"שלושה שלטים" ו"צורת המים" השאירו לו אבק. פספוס כואב. זה הסרט היחיד השנה שראיתי יותר מפעם אחת, ואני מקנא בעצמי כבר מעכשיו על הצפייה הבאה. אחד מסרטי ההתבגרות הגדולים שנעשו.

ואם אנחנו כבר בשוונג, 5 הסרטים הטובים ביותר מ-2017 שראיתי השנה, ולא יופצו בשום דרך:
5. "ווילמן" – Wheelman
מותחן נטפליקסי המתרחש כולו בתוך רכב נוסע בשעת לילה, כאשר הנהג צריך להבין איך הוא מציל את עצמו ומשפחתו מקבוצת פושעים מאוד לא נעימה. ג'רמי ראש ביים סרט שלא נח לרגע, והשחקן פרנק גרילו – האיש הכי לוהט בעולם מעל גיל 50 (לא, ברצינות. הוא נראה כמו חתיך בן 39. מה הקטע עם זה) – החזיק הכל על כתפיו.

4. "ערפל ירוק" – The Green Fog
הברקה נפלאה שהביא לנו פסטיבל דוקאביב. הבמאי גאי מדין, בשיתוף עם איוון וגאלן ג'ונסון, בנו קולאז' מרתק מעשרות סרטים המתרחשים בסן פרנסיסקו לכדי נראטיב שהיה יותר מעניין מרוב הסרטים הרגילים שראינו השנה. לוקח זמן להיכנס לזה, אבל ברגע שעולים על הגל, זה לא יאומן כמה כיף הסרט הזה.

3. "אמא ואבא" – Mom and Dad
בזמן שלישראל מביאים כל חרפה שניקולס קייג' משתתף בה (והכמות לא קטנה, נאמר זאת בעדינות), דווקא הסרט הטוב ביותר שלו מזה שנים נשאר מחוץ לבתי הקולנוע בארץ. סרט שצריך לראות כדי להאמין. ללא ספק אחת החוויות הקיצוניות והבלתי נשכחות שהיו לי השנה.

2. "הרעבים" – Les Affames / Ravenous
דרמת אימה קנדית שהגיעה לנטפליקס, ומתארת מסע ההישרדות בעולם שורץ זומבים. רק מוכיח אפשר לקחת את הדבר החבוט ביותר ולעשות ממנו משהו חדש אם רק יש את הכישרון.

1. "האינסופי" – The Endless
צמד הבמאים ארון מורהד וג'סטין בנסון הם כבר כמה שנים היוצרים שאני הכי מסוקרן מהם. זהו סרטם השלישי, והטוב ביותר עד כה, שגם הוקרן (בנוכחותם) בפסטיבל אוטופיה האחרון. הפעם הם גם משחקים בתפקידים הראשיים, ועושים את זה מצוין, אז בכלל הם בלתי נסבלים בעיני.

ובמעבר מהיר ל-2018…

האקשן הכי טוב עד כה:
הרבה הרס, פיצוצים, אפקטים ורעש חווינו בחלקה הראשון של השנה, אך על אף לא מעט סיקוונסים מרהיבים ("שחקן מספר אחת", "פרא", "הנוקמים: מלחמת האינסוף"), הסרט היחיד שהרהיב באקשן נפלא מתחילתו ועד סופו בלי לפספס אפילו פעם אחת הוא, מבחינתי, היציאה השנתית של פיקסאר "משפחת סופר על 2". בראד בירד הוא אחד מבמאי האקשן הגדולים שידענו.
זוכי העבר היו "בייבי דרייבר", "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", "מקס הזועם: כביש הזעם", "300: עלייתה של אימפריה", "מהיר ועצבני 6" ו"הפשיטה".

תואר ה'אין לי מושג איך עשו את זה' עד כה:
אני חושב שקודוס עצום צריך להגיע לאחים רוסו על איך הצליחו להרים סרט מצוין כמו "הנוקמים: מלחמת האינסוף" עם כל כך הרבה דמויות וקווי עלילה שמתגבשים לכדי חוויה הגיונית וסוחפת, כי זה הכל חוץ ממובן מאליו. אבל רמת הפליאה הכי גבוהה שלי השנה הייתה מסיקוונס "הניצוץ" ב"שחקן מספר אחת" של ספילברג. לא רק שאין לי מושג טכנית איך עשו את הדבר הזה, אני גם חושב שהוא מצדיק את כל האופרציה הדי זניחה של אחד מהקולנוענים המובילים בתולדות האנושות.
"האל הלבן", "מקס הזועם: כביש הזעם" ו"ספר הג'ונגל" נשאו בכתר בעבר.

תואר FETCH של השנה עד כה, למשהו שמנסים בכוח לגרום לו לקרות אבל זה פשוט לא קורה:
נצר לאגדה הוליוודית? בהחלט. חתיך שלא יתואר? הו, כן. ועדיין, מה הפיקסציה עם סקוט איסטווד שממשיך לקבל תפקידים ולדרדר אותם לאדמה? איך מישהו שנראה כל כך טוב מצליח להיות כל כך נטול כריזמה על המסך? השנה ראינו אותו ב"פסיפיק רים: המרד", ואמנם אף אחד לא יצא טוב מהשטות הזאת, אבל זה כבר מגיע אחרי רצף של ניסיונות שפשוט לא צולחים.

שמישהו יסביר מה זה היה לעזאזל, עד כה:
"קמט בזמן" היה אמור להיות אחד הדברים הגדולים של השנה, נישא על גבי ספר YA מצליח ועוד כזה שזכה להגיע למסך על ידי במאית. אבל משהו השתבש וסרט ההרפתקאות והפנטזיה של אווה דוברניי נכשל בקופות בזמן שהביקורות ניסו לפרגן אבל לא הלך להן. האמת היא שבאמת לא ברור מה קרה שם. זה סרט מרהיב שכמעט ושום דבר בו לא עובד, וכל רגע שחולף הבלבול הולך וגובר. משהו שצריך להכניס למערכי שיעורים.

פסיפיק רים

תואר ה'בבקשה תמשיך/י לעשות את מה שאת/ה עושה" עד כה:
הפעם הייתה לי דילמה בין שלוש גברות רבות הישגים, אבל אני חייב להעניק את התואר לקיי קאנון, שמשמחת את חיי מאז 2012. קאנון כתבה את כל שלושת סרטי "פיץ' פרפקט" האהובים עלי עד מאוד, והשנה ביימה לראשונה את אחד הסרטים שעוד ידובר עליהם הרבה במהלך סיכום המחצית – "מאבדים את זה" (Blockers). האישה יודעת איך לכתוב קומדיה, ועכשיו הוכיחה שהיא יודעת איך לביים את זה. מי ייתן והיא תיתן לנו עוד מנה במהרה.
קאנון היא האישה הראשונה שלוקחת את התואר אחרי לוק אוונס, ניקולס וינדינג רפן, פיט דוקטר, ניקולס סטולר ו-ווס אנדרסון.

תואר ה'בבקשה תפסיק/י לעשות את מה שא/ת עושה":
האמת היא שכמעט והתואר הזה הלך לכריס פראט, אבל נראה לי שמוגזם לעשות לו את זה שנה שנייה ברציפות (קדמו לו גרטה גרוויג, מייקל מאן, ג'וני דפ וטים ברטון). לכן הפעם אבחר במישהי שניצבת מאחורי הקלעים, שלשמה הישגים רבים ומפוארים, אבל השנה נדמה שמשהו לא טוב קורה שם. מדובר במפיקת העל קת'לין קנדי, המנהיגה של מותג "מלחמת הכוכבים" המתחדש. אחרי הסכסוכים מאחורי הקלעים של "סולו" (שאפיינו גם את "רוג אחת") וכמה סרטים שהיו, נגיד, סבבה, אולי היא צריכה קצת לשחרר את האחיזה ולבחון גבולות חדשים. בינתיים נראה שהקהל מתחיל לאבד עניין.

השם הגרוע ביותר לסרט, כנראה אי פעם, אבל בואו נזרום עם 'עד כה':
"מועדון הפאי לספרות יפה של מיץ תפוז"… רגע, לא… "המועדון לתפנוקים וקליפות ספרים של צ'יזל"… אני די בטוח שאני טועה גם הפעם… "דב גריזלי ותיכון הלבבות השבורים"… המממ… "גרימסבי של ספרים ואהבת התפודים"… אוקי, אני בודק בגוגל…
אז מסתבר שזה "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים". באמת שאני לא יכול לחשוב על משהו שפחות אפשר לומר באופן רציף.

גנב הסצנות של השנה עד כה:
יכול להיות שזה כבר קרה בעבר ולא הייתי מספיק רגיש לזה, אבל אני מרגיש שחלקה הראשון של 2018 נתנה מקום לכמות מדהימה של שחקניות שחורות נפלאות שפשוט שדרגו את הסרטים בהשתתפותן. אני מדבר לדוגמא על אלכסנדרה שיפ ("באהבה, סיימון"), זאזי ביטס ("דדפול 2"), טסה תומפסון ("העולם שאחרי: הכחדה") ולינה ווית' ("שחקן מספר אחת", וגם השחורה הראשונה שזכתה באמי על כתיבה). אל כל אלו צריך להוסיף כמובן את דנאיי גורירה של "הפנתר השחור", ואת שותפתה למסך וזוכת תואר גנבת הסצנות של השנה – לטישה וורייט, שעשתה את זה פעמיים גם ב"הפנתר השחור" וגם ב"הנוקמים: מלחמת האינסוף".
קייט מקינון, טום בנט, ג'ייסון סטייתה'אם וג'יליאן בל כיכבו כאן בעבר.

זה שיצא הכי טוב כנגד כל הסיכויים עד כה:
זה בהחלט לא קונצנזוס, אבל אני כל כך גאה באלדן אהרנרייך על מה שעשה ב"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים". השחקן ששבה את ליבנו ב"יצורים יפייפיים" (רק אני ראיתי את זה, הא?) וב"יחי הקיסר", הצליח בעיני לעמוד במשימה בלתי אפשרית להיכנס לנעליו של שחקן אהוב בתפקיד איקוני, ועוד בסרט שלא באמת התרומם. הוא צריך להיות מאוד מרוצה מעצמו, למרות שהוא חטף אש רצינית השנה.

הבמאי/ת הכי מבטיח/ה עד כה:
בשנה שעברה היה זה ג'ורדן פיל שלקח את התואר עם "תברח", ולפניו היו אלו דן טרכטנברג ("דרך קלוברפילד 10") וג'ון מקלין ("לאט במערב"). השנה, בלי המון תחרות, יש לנו לראשונה במאית. מדובר בדוקומנטריסטית ג'ניפר פוקס, שעברה לנראטיב הבדיוני בסרט שמבוסס על סיפורה האישי ושובר הלב ב"הסיפור" (The Tale). הסרט נחשף בסאנדנס ועבר הישר לטלוויזיה, כך שבישראל תוכלו לתפוס אותו ב-yes. הוא מומלץ ויותר מזה, אבל קחו בחשבון שאחריו לא יהיה לכם כוח לעשות כלום. הוא מעמסה נפשית לא פשוטה. בואו נקווה שבשונה מבמאיות מבטיחות אחרות, לא נצטרך לחכות שנים ארוכות לסרטה הבא.

הסיפור

הדיבוב הטוב ביותר עד כה:
3. בראדלי קופר – "הנוקמים: מלחמת האינסוף"
2. פיבי וולר-ברידג' – "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים"
1. קרייג ט. נלסון – "משפחת סופר על 2"

הדמות הכי טובה עד כה:
קרב ענקים היה לתואר הזה הפעם. בין קילמונגר (מייקל ב. ג'ורדן) של "הפנתר השחור", לרייגן (מליסנט סימונדס) של "מקום שקט", בסופו של דבר הלכתי עם הלב. הדמות הכי טוב של השנה עד כה היא זו של ת'אנוס, בהופעה אדירה של ג'וש ברולין. בסרט כל כך צפוף ועמוס כמו "הנוקמים: מלחמת האינסוף", כשאנחנו יודעים כמה דיסני-מארוול מתקשים עם הנבלים שלהם, ת'אנוס הפך להיות הדמות הראשית של הסרט, היחידה שעוברת תהליך, והיחידה שמראה לנו כמה צדדים כך שקצת קשה לנו לשנוא אותה לגמרי. ת'אנוס של ברולין הוא ללא ספק אחת היציאות הטובות ביותר של השנה.

סרט ההמשך הכי גרוע עד כה:
תחרות רבה אין פה. "עולם היורה: נפילת הממלכה" הוא ה"הנוסע השמיני: כלבוטק" של השנה. נכון, היה לנו "פסיפיק רים: פגרת" ו"סיקאריו: הרדמה", אבל את המקום המכובד של חרפת הדינוזאורים לא ייקחו בקרוב.

סרט ההמשך הכי טוב עד כה:
"משפחת סופר על 2". קשה לומר שהוא נותן פייט לראשון, אבל אחלה סרט.

הסקסי פאקר של השנה עד כה:
פשוט מאוד חשוב לי לכתוב שמייקל ב. ג'ורדן לוהט. בין אם בסרט חסר פשר כמו "פרנהייט 451" (מה. זה. היה) ובין אם בסרט הגדול ביותר של השנה שם הוא גילם את אחד הנבלים הגדולים של דיסני-מארוול ("קבור אותי באוקיינוס, היכן שאבותיי קפצו מהספינות, כי הבינו שמוות עדיף על שלשלאות"), הבחור גם שחקן נהדר וגם הדבר הכי סקסי שהיה השנה בקולנוע, ואתם יודעים כמה קשה לי לכתוב את זה בהתחשב בזה שהיו שני סרטים עם כריס המסוורת'.

המעבר הכי קיצוני מסרט ענק לזוועה עד כה:
ממש בתחילת סיכום המחצית הזכרתי את "אישה פנטסטית" כאחד הסרטים הטובים של השנה, ואתם אולי זוכרים שהוא כיכב בסיכום השנה הקודמת. הרבה מזה בזכות הבמאי הצ'יליאני סבסטיאן ליילו. השנה היה לו דאבל דיפ, ואני מרים את זרועותיי לשמיים בזעקה – בבקשה תגידו לי שזה לא אותו אחד שביים את החרפה הקרויה "שאהבה נפשי" (Disobedience). אני יודע שהעולם שבו אנחנו חיים הוא כאוטי ונטול חוקיות, אבל למען השם, תנו לי משהו לעבוד אתו. איך יכול להיות שאותו אדם חתום על שני הדברים האלו? מסרט מרהיב ורגיש, לסרט שחווית הצפייה בו היא כאילו מישהו התעטש עלי וסרב להתנצל על זה אחר כך. דה פאקינג פאקדו פאק.

התגובה הכי אמוציונלית שלי לסצנה עד כה:
זה היה די ברור שאם יש סרט השנה שיוציא ממני רגעי מבוכה קולניים זה יהיה "באהבה, סיימון", ועל כן הופתעתי שבמהלך רוב הסרט הייתי בעיקר מחויך ומבודר, וזה בכלל גרם לי להעריך אותו יותר. אבל לא ידעתי שהבמאי גרג ברלאטני שומר כמה אסים קרוב לחזה. למשל בחלקו האחרון של הסרט, בשיחת פוסט היציאה מהארון של סיימון (ניק רובינסון) לאמו (ג'ניפר גארנר, בהופעה הכי טובה שלה מאז "ג'ונו"), שם נשברתי.
"להיות גיי זה משהו שלך. יש בזה דברים שתאלץ לעבור לבדך… אני שונאת את זה" היא אומרת לו. "ברגע שיצאת מולנו אמרת 'אמא, אני עדיין אני'. אני צריכה שאתה תשמע את זה: אתה עדיין אתה, סיימון. אתה עדיין אותו הילד שאני אוהבת להציק לו ושאבא שלך עדיין תלוי בך בערך בהכל. ואתה אותו אח שמחמיא לאחותו על הבישולים שלה, אפילו כשזה נורא. אתה זוכה להוציא אוויר עכשיו, סיימון. אתה זוכה להיות יותר אתה ממה שהיית מזה הרבה מאוד זמן. מגיע לך כל מה שאתה רוצה."

הסרט הכי מאכזב עד כה:
מכיוון ששמעתי הרבה דברים שליליים על "שאהבה נפשי" אני לא יכול להכריז עליו כאכזבה, אם כי לא האמנתי כמה רע זה יהיה. ועל כן, בצער רב וביגון קודר, אני מכריז על "טרף לילי" (The Strangers: Prey at Night) כאכזבה הגדולה ביותר של השנה עד כה. עשר שנים אחרי מותחן הפלישה הביתית המשובח של בריאן ברטינו הגיע הסיקוול שלא לגמרי רצינו אבל גם לא הייתה אתו בעיה עקרונית. מה חבל שהבמאי של הסרט החדש, ג'והאנס רוברטס ("47 מטר"), למד את כל השיעורים הלא נכונים מזה שהקדים אותו בדרך ליצירה סדיסטית, מתישה ומופרכת. נאמר זאת בעדינות, הראשון היה יותר טוב.

הסרט הכי מפתיע עד כה:
את "מאבדים את זה" ראיתי בשלב מאוחר יחסית, אחרי שכולם כבר דיברו עליו. ובזמן שהיה לי ברור שהוא הולך להצחיק אותי מאוד, לרגע לא שיערתי כמה הוא גם ירגש אותי. כן, כן, סרט שבו בירה מוחדרת אנאלית לג'ון סנה ויש בו לפחות קלוז אפ אחד יותר מדי של אשכים, הוא גם אחד הסרטים המרגשים של השנה. קיי קאנון כבר הוזכרה פה פעם אחת, והנה הקומפלימנט השני שלה. אחלה סרט שבעולם, והרבה יותר חכם ממה שנראה.

הסרט הכי מצחיק עד כה:
בין כל משפט שלזלי מאן אומרת ב"מאבדים את זה" לבין כל סצנה עם ג'ק-ג'ק ב"משפחת סופר על 2", אין ספק בכלל שהסרט הכי מצחיק של השנה הוא "לילה בטירוף" (Game Night) שהיה להצלחה גדולה בתחילת השנה אבל נראה לי שלא הרבה זוכרים בשלב הזה. אל תבנו עלי כי אני גרוע בזה, אבל אני מאמין שזו תהיה קומדיית קאלט שאנשים יחזרו לצפות בה ועוד נשמע עליה בעתיד.

לילה בטירוף

הסרט שכולם אמרו לי לא לראות אבל לא הקשבתי להם והבדיחה על חשבוני, עד כה:
אתם לא זוכרים את זה, ובצדק, אבל בתחילת חודש מרץ יצא לבתי הקולנוע סרט בשם "גרינגו", קומדיית פשע עם שרליז ת'רון, ג'ואל אדג'רטון, דיויד אוילואו, ת'נדי ניוטון, אמנדה סייפריד ושארלטו קופלי, שאמורה להיות פרועה במיוחד ואלימה במיוחד. כל פודקאסט שהקשבתי לו דיבר כמה זה נפילה, וההיעלמות המהירה שלו מהמסכים גם הייתה אינדיקציה טובה, אבל הרגשתי שבשביל סיכום המחצית מן הראוי שאבדוק את הנושא.
בשורה התחתונה – כולם צדקו. איזה סרט נורא. מביך, לא נעים, משוחק קטסטרופלי, שנכתב על ידי קבוצת גברים שיכורים מבירה זולה מסביב לאיזה מנגל. הסרט הזה נעלם ונשכח, ומסיבה מצוינת.

הסרט שהכי לא הבנתי למה הוא מתרחש בעתיד ולא בהווה כי אין לזה שום משמעות עלילתית עד כה:
"אילם"

הסרט שהכי לא הבנתי למה הוא מתרחש באופן כללי:
"אילם"

תואר ה'לא אכפת לי מה אתם חושבים – אני נהניתי' עד כה:
"באטלשיפ", "חבלה", "עלייתה של ג'ופיטר" ו"מפלצת הכסף" הם קבוצת זוכי העבר שהחתימו את המוניטין שלי כאיש בעל טעם שראוי לדבר עליו, והשנה מצטרף לרשימה המכובדת הזו לא אחר מאשר "פרא" (Rampage) שכולל את אחד ממשפטי השנה שלי "לזאב יש כנפיים. ברור שלזאב יהיו כנפיים", שזה פחות או יותר הכל במשפט. דוויין ג'ונסון מגדל גורילה שהופכת למפלצת, ועומדת להחריב את שיקאגו יחד עם תנין אימתי וזאב עם, כאמור, כנפיים. וזה כל כך כיף, ונראה מצוין, ומצחיק, ומטומטם, ואיך אני שמח שראיתי את זה. תמונת מראה מדהימה לזוועה של "עולם היורה: נפילת הממלכה" שעושה הכל בדיוק אותו דבר רק בגרוע.

הקאמבק של השנה עד כה:
נכון, זה לא באמת קאמבק. לא רק שהיא מעולם לא הלכה לשום מקום, היא השתתפה באחד הסרטים הגדולים של שנה שעברה, כיכבה בשתיים מסדרות הטלוויזיה המדוברת של השנה האחרונה, ואפילו זכתה באמי מוצדק שמוצדקים. אבל השנה לורה דרן קיבלה תפקיד ראשי לראשונה מאז פאקינג "אינלנד אמפייר" ב-2006, והזכירה לנו שוב כמה היא כוח טבע. ב"הסיפור" (The Tale) דרן מגלמת אישה שמשחזרת את עברה ומתמודדת עם התעללות מינית מחרידה שעברה, ומביאה למסך (הקטן, למרבה הצער. נקווה שיהיה לה אמי שני ברציפות) את כל המורכבויות של הסיטואציה האיומה הזו. איזו אישה, איזו שחקנית, איזה תפקיד ענק.

הרגע הכי גרוע בסרט טוב עד כה:
זה גם קורה – יש סרט מצוין, אבל אז פתאום מגיע רגע שבו אתה חושב לעצמך "אוי לא. זה לא היה אמור לקרות". מבחינתי הדוגמא הכי מובהקת לזה היא ב"באהבה, סיימון" ובתוכה סיקוונס הפנטזיה של הגיבור על היום בו יילך לקולג' ויוכל לממש את החלק הגאה והמשוחרר של חייו. אבל אם אנחנו אמורים לקבל סצנת של התלהבות מתפרצת ממוחו של מתבגר ב-2018, קיבלנו סצנת ריקוד שביימו נציגות ועד ההורים שנתון 1998 של תיכון נחשונים.

הנוקמים: מלחמת האינסוף

תואר ה'בבקשה תעשי עוד קומדיות, די כבר עם דרמות האוסקר האלה, יא חביבתי' עד כה:
בעיני רייצ'ל מקאדמס היא אחד מפלאי תבל, ובשנים האחרונות נדמה ששאר העולם זורם אתי על זה. היא קיבלה מועמדות נהדרת לאוסקר על "ספוטלייט", והשתתפה בדרמות אינדי נשכחות ובסרטים רבי תקציב ופרסום. היא לא תמיד קולעת בול בהופעות שלה, אבל היא מביאה משהו נהדר למסך. אבל רק השנה, עם "לילה בטירוף", פתאום התחוור לי כמה זמן לא ראינו אותה בהופעה קומית (מאז "קשה על הבוקר"?) ואיזה תיזמון מושלם יש לה. היא באמת מרהיבה בקומדיה המטופשת הזו, וזה רק מחריף כשרואים כמה היא משתדלת בגלולות שינה איכותיות כמו "שאהבה נפשי". תנו לאישה הזו קומדיות, בבקשה. ואוסקר. אם אפשר שילוב של השניים, מה טוב.

הבדיחה הכי לא ראויה בסרט לקהל צעיר עד כה:
האם באמת בסוף "פרא" הגורילה הענקית שאלה בשפת הסימנים את דווין ג'ונסון אם הוא שיגל את נעמי האריס? לא דמיינתי את זה, נכון?

הסרט הכי טוב בו הדמות של ג'וש ברולין מחזירה את הזמן לאחור עד כה:
2. "דדפול 2"
1. "הנוקמים: מלחמת האינסוף"

הסרט שעשה הכי הרבה רעש ונשכח במהירות מסחררת עד כה:
היה סרט של סטיבן ספילברג, "שחקן מספר אחת", שכולם חיכו לו ודיברו עליו והתאבססו עליו. ואז הוא בא. ואז הוא הלך. ולאף אחד לא אכפת. זה לא סרט רע. זה פשוט כזה שמסרב להישאר בתודעה.

סרט האימה הכי טוב עד כה:
סרטי אימה רבים ראיתי השנה, אבל "מקום שקט" מתעלה מעל כולם.

הבימוי הכי טוב לסרט גרוע עד כה:
חואן אנטוניו באיונה המוכשר ("בית היתומים", "הבלתי אפשרי") באמת שעשה מעל ומעבר כדי להציל את "עולם היורה: נפילת הממלכה", אבל עם כתיבה מתחת לכל ביקורת, בלי דמויות, בלי המשכיות, וסתם גועל נפש כללי, לא היה לו הרבה סיכוי. כל הכבוד שהוא ניסה, מה שכן.

הטרנד הכי מפתיע של השנה עד כה:
אתם יודעים מה היה ממש חזק השנה? פדופילים. בקטע מאוד לא מובן, עלילות משנה, עלילות מסגרת, או סתם איזכורים לא ברורים בנושא המטריד הזה היו ממש חזקים השנה. בצד הרחוק של סקאלת האיכות היה לנו את הרופא המלחיץ (ג'סטין ת'רו) ב"אילם", באמצע היו לנו את אנשי המוסד מעוררי החלחלה של "דדפול 2", ובסוף בסוף את "הסיפור" שלפחות מתמודד עם הנושא צורה מרשימה ומעוררת השתאות.

הבזבוז הכי נורא של שחקן עד כה:
שני פרסי אוסקר והילה של אחת השחקניות הגדולות ביותר בתולדות הקולנוע לא הצליחו לשכנע את יוצרי "אושן 8" להעניק לקייט בלאנשט איזשהו קו עלילה, דיאלוגים, או דמות. דבר כזה לא ראיתי בחיים שלי. האישה הזו גילמה באופן מדהים גם את בוב דילן וגם את קתרין הפבורן, ועדיין לא ידעתם מה לעשות איתה? כמה זה קשה? פשוט תנו לה לדבר. שימו מולה מצלמה. האישה עשתה סרט שלם שבו רק היא מגלמת 14 דמויות שונות בערך, ועדיין פספסתם אותה לחלוטין. על פחות מזה נכנסים לכלא.

אושן 8

ההופעה הכי גרועה עד כה:
5. דיויד אילואו – "גרינגו"
4. אלכסנדר סקארסגארד – "אילם"
3. ריז ווית'רספון – "קמט בזמן"
2. אמיליה קלארק – "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים"
1. סופי סקלטון – "יום המתים: בלאדליין"

ההופעה הטובה ביותר של שחקן עד כה:
5. כריס המסוורת' – "הנוקמים: מלחמת האינסוף"
4. ניק רובינסון – "באהבה, סיימון"
3. ג'ון קראסינסקי – "מקום שקט"
2. צ'ואטל אג'יופור – "בבוא יום ראשון" (Come Sunday)
1. ג'וש ברולין – "הנוקמים: מלחמת האינסוף"

ההופעה הטובה ביותר של שחקנית עד כה:
5. רייצ'ל מקאדמס – "לילה בטירוף"
4. קלייר פוי – "אל-שפויה"
3. אמילי בלאנט – "מקום שקט"
2. לזלי מן – "מאבדים את זה"
1. לורה דרן – "הסיפור"

ההופעה הכי טובה של ילדים עד כה:
3. ג'וליאן דניסון – "דדפול 2"
2. מליסנט סימונדס – "מקום שקט"
1. איזבל נליסה – "הסיפור"

עוד הופעה מדהימה מ"הסיפור" שאני חייב להזכיר:
אליזבת דביקי. צמרמורת האישה הזאת.

ההופעה המאכזבת ביותר עד כה:
3. נטלי פורטמן – "העולם שאחרי: הכחדה"
2. שרליז ת'רון – "גרינגו"
1. כריס פראט – "הנוקמים: מלחמת האינסוף"

ההופעה המפתיעה ביותר עד כה:
שפכתי על זה פסקה שלמה בתחילת הסקירה, אז לא אחזור על זה גם כאן, אבל הניצחון של אן הת'וואי (בשנה שעברה לקחה כאן את תואר השחקנית בזכות "קולוסאל") ב"אושן 8" היה מתוק להפליא.

הצמד הטוב ביותר עד כה:
3. ג'ייסון בייטמן ורייצ'ל מקאדמס – "לילה בטירוף"
2. אמילי בלאנט וג'ון קראסינסקי – "מקום שקט"
1. כריס המסוורת' ובראדלי קופר – "הנוקמים: מלחמת האינסוף"

הקאסט המבוזבז ביותר עד כה:
אז נכון שמה שקרה עם נשות "אושן 8" היה די מזעזע אבל לפחות נראה שהן נהנות. לעומת זאת, לקבץ יחד את יקירת הבלוג אליזבת דביקי, את גוגו מבת'ה-רו, דיויד אוילואו, דניאל ברוהל, כריס או'דאוד וזאנג זי-יי, ואז להגיד להם "אתם שומעים? בגדול אנחנו לא יודעים על מה התסריט, אבל תנסו להיראות חכמים כי אתם אסטרונאוטים. הנה צ'ק" לא באמת יעבוד. מקסימום יצא לך "פרדוקס קלוברפילד".

השחקן שהוא דווקא די בסדר אבל השנה הופיע בכמות לא הגיונית של סרטי פח עד כה:
דיויד אוילואו. עם "גרינגו", "פרדוקס קלוברפילד" ורגע אודיופוני ב"קמט בזמן", הוא ללא ספק זה שחתום על הכי הרבה נאחס השנה.

הליווי המוזיקלי המעיק ביותר עד כה:
בהתחלה זה אפקטיבי מאוד, אבל אחרי שעה של טונים נמוכים באותו מקצב ובאותה צורה, הצפייה ב"סיקאריו: הנקמה" הפכה אפילו להיות קשה יותר. הילדור גוואנדוטיר הלחינה כמה דברים נפלאים עד כה, למשל "טום מפינלנד" ו"חטיפה בלב ים", אז אני לא בטוח שהבעיה היא אצלה. לדעתי זה השימוש יתר בפס קול שהפך את זה לבעייתי.

הפנתר השחור

הרגעים הבלתי נשכחים ביותר עד כה:
5. "עולם היורה: נפילת הממלכה" – דינוזאור שחש שהוא ערפד או משהו
4. "הפנתר השחור" – קרב בקזינו
3. "הנוקמים: מלחמת האינסוף" – ת'ור פוגש את שומרי הגלקסיה
2. "שחקן מספר אחת" – מלון אוברלוק
1. "העולם שאחרי: הכחדה" – דוב הבלהות

רגע של קולנוע ישראלי:
2018 מאופיינת בינתיים כשנה שבה רשמית האקדמיה הישראלית לקולנוע איבדה כל רלוונטיות שעוד נותרה לה, וקרנות הקולנוע עמדו מול בחינה מחודשת של משרד התרבות. אבל מה קרה בפועל, במפגש בין הסרטים הישראלים והקהל?

מה-1 בינואר ועד רגע זה יצאו לבתי הקולנוע 15 סרטים ישראלים, ואני חושב שאפשר גם לצרף אליהם עוד שניים שיצאו ממש ב-28 לדצמבר 2017.
אז 17 סרטים על פני חצי שנה זה מספר מכובד ומשמח, השאלה היא כמה מהם נצפו על ידי מישהו. אני, באופן אישי, ראיתי 13 מהם: "דרייבר", "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה", "בית בגליל", "הבן דוד", "משפחה", "אזימוט", "מוטלים בספק", "מונטנה", "האיש שבקיר", "מסתור", "העדות", "הלומים" ו"האופה מברלין".
אלו שטרם ראיתי הם "אגדת המלך שלמה", "אלסקה", "3 סיפורי ערבה" ו"רוח חדשה". האמת ששניים מהם התחלתי לראות והפסקתי באמצע, אבל בואו לא נכנס לפרטים. מתוך הקבוצה הזו, רק בודדים החזיקו מעמד יותר מכמה שבועות אחדים, וזאת סטטיסטיקה די מבאסת.
עוד כמה מספרים: 12 מתוך ה-17 הם סרטי ביכורים, רק "מונטנה" ו"משפחה" הם סרטי במאיות, 11 מתוכם התחרו על האופיר בשנה שעברה, אחד מהם התחרה על האופיר לפני שנתיים, ושניים מהם לא רצו להגיש את עצמם לאף שנה. בלאגן גדול.
מכיוון שבעקבות יחסים מקצועיים עם בית ההפקה לא ראוי שאתייחס ל"מוצא אל הים" ו" האופה מברלין", אני אתן את תואר הסרט הישראלי הטוב ביותר של 2018 עד כה ל"מוטלים בספק" ולאדר חזאזי גרש מתוכו את תואר ההופעה הטובה ביותר דוברת העברית של השנה.

הרגע המביך ביותר עד כה:
סצנת הסקס ב"שאהבה נפשי" ממש קרבה את כל יושבי האולם בניסיון לא להישיר מבט למה שקורה על המסך. לכל הפחות זאת הייתה חוויה מאוד מאחדת.

סצנת ה-WTF של השנה עד כה:
באמת שהיו לא מעט, אבל לראות את צ'רלי דיי נכנס לחדר השינה, שם נמצא מתקן גדול ושקוף ובו צף לו מוח חייזרי שקוראים לו אליס, בזמן שהבחור מחבר לעצמו אינפוזיה ונכנס לטראנס שנראה כמו משהו שאתה לא רוצה שההורים שלך יתפסו אותך בו באמצע, היה ממש הפתעה בשבילי סתם ככה ב"פסיפיק רים: המרד".

ההייפ הכי מוגזם עד כה:
כמובן ש"הפנתר השחור" הוא אירוע תרבותי באמת מרשים, ובלי טיפת ציניות אפילו מרגש. גם אני, שכל קשר אלי ולהוויה האפריקאית מסתכמת בזה שאני גר בדרום תל אביב, קלטתי כמה הדבר הזה חשוב ומשמעותי ואיזה כיף שהוא קיים. אבל… הסרט… הוא בסדר, נכון? כאילו, סבבה סרט. האקשן בסדר, המשחק בסדר, האפקטים בסדר. אחלה סרט. ממש ממש בסדר.

הכי בכל היקר לי לא הצלחתי למצוא שום קטגוריה לסרט הזה כי אין בו כלום:
אחת הקטגוריות החביבות עלי שיוסדה בשביל "מרדף לילי" ועכשיו חוזרת בשביל לא אחר מ"טומב ריידר". הסרט שהתמונה שהעליתי באינסטגרם עם הכרטיס כניסה לאולם היא ההוכחה היחידה שיש לי שראיתי אותו, כי אלוקים עדי שזיכרון ממנו אין לי כלל. אולי משהו עם מומיה מקפצת. אולי.

איש השנה עד כה:
שלושה סרטים רבי תקציב, בשניים מהם הוא היה הדבר הכי טוב. אין ספק שג'וש ברולין הוא, נכון לרגע זה, איש השנה בקולנוע. איזה כיף לנו שהוא פה.

וכרגיל נוכל לסיים עם הסרטים הכי טוב של 2018 עד כה:
5. "באהבה, סיימון" – פשוט סרט התבגרות מקסים עם הופעות מעולות ולב ענק.

4. "העולם שאחרי: הכחדה" – המון בעיות, אבל בסופו של דבר הוא אחד המקוריים ודופקי המוח של השנה, עם לא מעט רגעים בלתי נשכחים.

3. "לילה בטירוף" – ככה עושים קומדיה כמו שצריך.

2. "הסיפור" – ג'ניפר פוקס מצאה דרך מעניינת לספר נראטיב מוכר, עם הופעות מחץ וגישה מדהימה לנושא שקשה להישיר אליו מבט.

1. "מקום שקט" – פשוט ניצחון בכל אספקט אפשרי. סרט אימה חכם ומרגש שיש בו את כל מה שצריך.

סיכומי מחצית הקודמים:
2012
2013
2014
2015
2016
2017

מקום שקט