• סרטים חדשים: ״אימה במצולות״ וגם
  • סקירה כפולה: ״קמט בזמן״ ו״כריסטופר רובין״
  • ״הורדוס איילנד״, סקירה
  • ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״, סקירה
  • אימה במצולות
  • פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל שלב ההכרעה
  • לקראת פסטיבל ונציה 2018: 50 סרטים מסקרנים
  • ״תוכנית בריחה 2: הגיהנום״, סקירה בשידור חי
  • ״נקודת שוויון 2״, סקירה
  • ״קיר״, סקירה מפסטיבל אנימיקס 2018
  • ״המרגל שזרק אותי״, סקירה
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג - פרק 11
  • פסטיבל ירושלים 2018: דיווח רביעי כולל זוכים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוגוסט 2018
  • אימת החודש - יולי 2018
  • ״נקמה״, סקירה מיוחדת לכבוד הגעה לצפייה ביתית
  • ״הבלתי רשמיים״, סקירה
  • משימה בלתי אפשרית: התרסקות
  • מכשפות בקולנוע: מבט על ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

"אילם", סקירה

16 באפריל 2018 מאת לירון סיני

אתחיל עם המובן מאליו – יש קונצנזוס מוצדק ומצער על כך ש"אילם" (Mute), סרט המדע הבדיוני האישי של דאנקן ג'ונס הוא סרט לא טוב. יש שיגידו שגם הניסוח הזה עדין מדי ל-13% באתר רוטן טומייטוס מצד המבקרים, ו-50% מצד הצופים. הדברים הטובים העיקריים שכתבו עליו ששמתי לב אליהם הם שהוא מרהיב ויזואלית, שהוא לפחות מנסה, שפול ראד וג'סטין ת'רו גונבים את ההצגה ושהוא לא גרוע כמו "פרדוקס קלוברפילד". האם אלו סיבות מספיק טובות בשביל לצפות בשעתיים מבלבלות ומתאמצות להפליא? קשה לומר. הייתי מציעה שעוד כמה שנים הוא יהפוך לסוג של קאלט בגלל שהוא כל כך בעייתי, אבל נוסף למשחק האקסצנטרי של רוב הדמויות יש גם עלילה כבדה ומדכדכת שלא כיף לדשדש בה. אני ממש בספק אם מרחק השנים יהפוך אותו לכשיר לצפייה חוזרת.

אז למה לכתוב עליו? למה להתבוסס באכזבה הצרופה הזו? משתי סיבות. הראשונה היא שהסרט הזה חשוב מאוד לבמאי שלו, שעשה בעבר את "ירח" הנהדר, ושיש קשר כלשהו, גם אם תפור וקלוש, בין שני הסרטים. זה כבר מצדיק התייחסות כלשהי מבחינתי. השנייה היא שיש כאן הזדמנות לתהות על הפער המבהיל לעיתים בין חזון ותפיסה של יוצר לבין האופן שבו היצירה שלו נתפסת בעיני הצופים. אני לא בטוחה שאגיע למסקנה חד משמעית בנושא הזה, אני גם לא בטוחה שאפשר, אבל אנסה.

אז מה קרה כאן בעצם: מדובר בסרט אישי שרק הפך לאישי יותר במהלך השנים בהן חיכה בסבלנות לתורו. בראיון שנערך עם ג'ונס ב"screen rant" הוא מספר שכתב את התסריט יחד עם שותפו לכתיבה מייק ג'ונסון לפני 16 שנה, ושהוא היה אמור להיות חומר הגלם לסרטו הראשון באורך מלא. אחרי כל סרט שעשה זה היה תמיד "הסרט הבא שלי", וכך "אילם" נדחה עוד ועוד. לדבריו הסאבטקסט של "אילם" רלוונטי אפילו יותר היום. אלא שהרלוונטיות שהוא מדבר עליה קשורה בעיקר אליו באופן אישי. הוא מציין את המוות של אביו (דיוויד בואי) ואת הולדת בנו לפני כשנה, ואז מציין את העיסוק של הסרט ביחסי הורים וילדים, באובדן קול (פשוטו כמשמעו) ובחיפוש זהות.

הסרט אכן עוסק בין היתר ביחסי הורים וילדים, או אולי בשאלה עד כמה ההורים שלנו אחראים לעיצוב האופי ולפעמים אפילו הגורל שלנו. זו חתיכת שאלה, מהסוג שמהווה כר פורה לאינסוף סיפורים. במקרה של "אילם" הסיבה שגיבור הסרט, ליאו (אלכסנדר סקארסגארד), לא יכול להשמיע קול נעוצה באמנותיה של משפחתו ובעיקר של אימו. ליאו עובר תאונה שמערבת שחייה באגם ומנוע של סירה בתחילת הסרט כנער, ואימו, כחברה מאמינה בקהילת האמיש, מסרבת לספק לבנה ניתוח שישחזר לו את מיתרי הקול. וכך ממה שנראה כסרט תקופתי, אנחנו מדלגים עם ליאו לעתיד צבעוני זרחני בסגנון סייבר פאנק, כזה ששואב השראה מ"בלייד ראנר" (בעיקר בהקשר הקודר, פחות בכל הקשור לניאון) ובכלל נראה כמו "העתיד" כפי שדומיין בסטים רבים, כולל הדוגמה העדכנית של הסדרה "פחמן משודרג" גם היא בנטפליקס. בתוך עולם של שלטי פרסום אינטראקטיביים ענקיים, עצבות קיומית וזנות – שהם משום מה השילוש הקדוש והמדכא בכל כך הרבה יצירות כאלו, חי לו ליאו כברמן בברלין של העתיד. הוא עובד, שוחה הרבה, מאוהב בחברתו כחולת השיער נאדירה (סיינב סאלה), מפלבל בעיניו כמו כלבלב או רושף בהן כשמכעיסים אותו, וחולם על חיים משותפים עם נאדירה עד שהיא נעלמת לו לילה אחד, ומשם הכל משתבש.

בחיפושיו ליאו נתקל בטיפוסים מפוקפקים שונים, כשביניהם בולט צמד החמד קקטוס ביל (פול ראד עם שפם פורנו) ודאק (ג'סטין ת'רו בתספורת בלונדינית כל כך מחרידה שלא הצלחתי לזהות אותו). מדובר בשני אמריקאים ששירתו יחד בצבא וכעת מבצעים ניתוחים לא חוקיים כדי להשלים פרנסה, על אף שלדאק יש גם מרפאה מכובדת משלו בה הוא מספר פתרונות מתקדמים לאיברים כרותים וחסרים. שני אלו קצת יותר מעניינים בנרטיב של הסרט, כי הדמויות שלהם משחקות עם הציפיות שלנו כצופים ועם האמפתיה או הסלידה שלנו כלפיהן. הם שני יצורים סליזיים על פני השטח, וולגריים ומטופשים, אבל ככל שמכירים אותם לעומק מגלים עוד רבדים על האופי שלהם ועל הקשר ביניהם. חלק מהגילויים האלו מעוררים חמלה, בעיקר החברות בין השניים והקשר של קקטוס ביל לבתו, למענה הוא רוצה להצליח ולברוח מברלין בה מחפשים אחריו כעריק מהצבא. חלק אחר מהגילויים, רובם, למען האמת, מעוררים רמות שונות של אי נוחות ופלצות.

מה כל זה קשור לליאו? ההיתקלויות החוזרות שלו בהם, בעיקר בביל, מובילות את השלושה לסוג של מסלול התנגשות, שיגלה אם יש קשר בינם לבין ההיעלמות של נאדירה. בדרך ליאו מתמודד עם הפחדים שלו. סקארסגארד הוא שחקן מלא הבעה, אבל כאן נראה שנתנו לו הנחיות פשטניות שגורמות לו להיראות רוב הזמן כמו גבר מאותגר שכלית שלא התבגר. סביר להניח שהנאיביות הילדית שלו מכוונת, אבל היא לא עושה איתו או עם הסיפור שום חסד. גם ככה רוב מי שפוגשים את ליאו עולבים בו שהוא לא רק אילם, אלא גם תמים, טיפש או שניהם. והנה, לאורך רוב הסרט הוא מוכיח שהם צודקים, כשרוב מה שעובד לטובתו הוא הכוח הפיזי שלו. בתוך הבלגן הזה יש תעלומה שנפתרת, מלא ניצול מיני וכל מיני רגעים סימבוליים עדינים כמו לום לראש. בסוף אנחנו אמורים לקבל מסר כלשהי על אהבה, או לפחות להתנחם בקטעים קצרצרים שבהם מבליח סם רוקוול כדמות מ"ירח" על מסכי הטלוויזיה בתור קריצה, ומזכיר לנו כמה טוב היה הסרט ההוא.

משהו בחיבור בין העלילה הרחוקה משלמות גם ככה, לבין העולם העתידני הגנרי פשוט לא עובד. זה מצער כשאנחנו יודעים שג'ונס כבר עשה סרט מד"ב אחר שברא עולם בצורה ברורה ומדויקת, עם שחקן אחד פחות או יותר. יכול להיות שזו ה-בעיה. "ירח" אמנם התרחש על הירח, אבל הוא היה סרט קטן – סיפור על אדם אחד שהולך לאיבוד בתוך עצמו, אם תרצו. אולי בניית העולם הרחב יותר פה הפכה את הסרט למקוטע ובעייתי. אולי זה גם מקרה של היעדר מרחק מיצירה שג'ונס חולם כל כך הרבה שנים לביים.
ג'ונס אומר באותו ראיון שהוא חושב שהוא קולנוען טוב יותר עכשיו מאשר כשניסה לביים את הסרט לראשונה. גם אם נתעלם מהעיבוד הכושל שלו ל"World of Warcraft" ונניח שזה נכון, זה רק גורם לתהות מה היה עולה בגורל הסרט הזה לו אכן היה היצירה הקולנועית הראשונה שלו. אחד הדברים הבטוחים הם, שהוא לא היה סרט מד"בי. הוא תוכנן במקור כסרט גנגסטרים לונדוני דל תקציב. אבל אז "ירח" קרה, וג'ונס כל כך נהנה מהז'אנר שהוא החליט למקם את "אילם" באותה סוגה ואפילו באותו עולם. הוא חושב שהמיקום של הסרט ברקע מד"בי עובד לטובתו והופך אותו למעניין יותר, אבל באותה נשימה מודה בעצמו ש"הסרט בהחלט עובד גם ללא הרקע המדע בדיוני שלו, אבל אני חושב שזה כמו מה שפיליפ ק. דיק אמר לרידלי סקוט אחרי שהוא צפה ב'בלייד ראנר' – 'לא עשית סרט מדע בדיוני, עשית סרט עתידני'. זה לא סרט על האופן שבו הטכנולוגיה משנה את העולם, זה פשוט סיפור אמיתי על אנשים ודמויות שבמקרה מתרחש בברלין העתידנית".

וכאן, במילותיו שלו, שם ג'ונס את האצבע על הדבר הכי צורם ב"אילם" – הוא לא נמצא במקום הנכון. יכול להיות שלו היה זה סרטו הראשון, היה אפשר לשכוח ממנו בתור התנסות ראשונה של במאי צעיר, שמראה על כישרון בסיסי ועל פוטנציאל לא מנוצל עד הסוף, וזהו. אבל עכשיו, כבר יש לנו ציפיות, לג'ונס ככל הנראה היה תקציב ואפס מעצורים, וכך הסרט האישי הקטן יצא משליטה, התנפח והתפוצץ בזיקוקים ותרועות שלא מתאימות לו. הוא חיכה יותר מדי זמן במגרה המטאפורית, ואף אחד לא שם לב או לא העז לומר שהוא צריך היה להישאר שם, או לפחות לעבור רענון רציני.

מדע בדיוני כולל גם דיונים על טכנולוגיה שמשפיעה על האנושות, אבל כשהוא במיטבו הוא לא עוסק בתחזיות בדיוק, אלא בפרשנות לכאן ולעכשיו. אלו יכולות להיות אזהרות על לאן אנחנו עלולים להגיע אם נמשיך להתנהג כמו שאנחנו מתנהגים, או משלים על המצב האנושי כיום, ביקורת נוקבת שהכסות העתידנית מאפשרת לה להיאמר ולהישמע.
מה שמבדל עלילות ז'אנריות הוא השימוש באמצעי הז'אנר כדי להגיד את הדברים, וב"אילם" זה פשוט לא קורה. כן, יש שימוש ברמזים שליאו מקבל דרך הנייד של נאדירה. הוא היה יכול לקבל רמזים כאלו גם עכשיו, או לקבל מכתבים לפני אי אלו עשורים. אם ג'ונס מתעקש להשוות, האם "בלייד ראנר" היה יכול להתרחש בכל תקופת זמן? לא. השאלות העל-אנושיות שהוא מעלה נטועות היטב בעולם שק. דיק ברא ורידלי סקוט עיבד למסך. ב"ירח" החוקים של העולם לא משמשים כתפאורה צבעונית שמחפה על היעדר מורכבות, הם ארוגים לתוך הנרטיב באופן שלא ניתן לנתק את המשל מהנמשל. ברגע שאפשר לבצע את הניתוק הזה, היצירה כולה נפרמת ומאבדת מהערך ומהייחוד שלה. זה לצערי, מה שקורה ל"אילם".

אפשר ללכת ממש רחוק ולנחש שג'ונס חושב שהאמירה של הסרט היא על-זמנית, אמת אבסולוטית כלשהי. אבל יש דרכים לייצג סיפור שלא תלוי בזמן ומקום באמצעים אמנותיים, ולהדביק אותו בתוך עולם עתידני גנרי הוא לא אחת מהן, לא במקרה הזה בכל אופן.

תגובות

  1. רון הגיב:

    כל מה שאני רוצה זה סרט מד"ב טוב בנטפליקס. למה זה כל כך קשה?

  2. Miki הגיב:

    מה הקטע שאי אפשר להגיב על כל הכתבות? זה בכוונה?

    1. אורון שמיר הגיב:

      זה אכן בכוונה וזה לא ״קטע״ – כפי שכתב גיא בהמשך, בטקסטים של אור איזור התגובות מנוטרל.

      אין לי בעיה להסביר את בכל פעם לכל קורא/ת חדש/ת ואין צורך לכעוס (גיא, זה גם מיועד אליך).

      פתיל הסבלנות היחיד שלי שהולך ומתקצר קשור למגיבים אחרים, את חלקם נאלצתי למחוק (שוב). כל העניין הזה של להיות גננת של אנשים מבוגרים (?) מזכיר לי שבאמת כבר כמעט ואין סיבה שיהיו תגובות בסריטה כנראה, ואני פשוט חי באשליה שזה יסתדר איכשהו.

  3. גיא הגיב:

    אתם מגיבים ומתבכיינים שאי אפשר להגיב… מה הבעיה שלכם? אי אפשר להגיב על כתבות של אור לבקשתו – זה משהו שנכתב כבר בעמודים קודמים.

  4. קיו הגיב:

    מאחר שמדובר על כך בביקורת אני לא בטוח אם זה בכוונה או לא – התמונה התחתונה בביקורת היא מפחמן משודרג ולא מאילם. אני לא הייתי בטוח מבלי לחפש בגוגל ואני מניח שזה די ממצה את הבעיה במחזור העיצוב של בלייד ראנר בכל מדיה שנוגעת בסייבר פאנק ודיסטופיה תאגידית. מישהו צריך למצוא דרך חדשה לעצב את העולמות האלה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.