אוסקר 2014/15: כל המתמודדים לפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
1 באוקטובר 2014 מאת אור סיגוליהיום הוא הדד-ליין של המדינות השונות להגשת סרטיהם לקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה לאוסקר. נכון לרגע זה, אחרי הכניסה ברגע האחרון של אירלנד, 83 סרטים הוגשו, שיא חדש, ועל אף שכמו לכל מסיבה יהיו כמה שיאחרו, אנחנו נתחיל בזמן.
אז ברוכים הבאים לפוסט רשימת המתמודדים המלאה לפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה של האוסקר ה-87, או כפי שאפשר לכנות אותו באופן רשמי: הליין-אפ של פסטיבל קאן.
זה נכון שגם לטורונטו יש פה נציגות די מרשימה, אבל אם מסתכלים על כוכבי פסטיבל קאן האחרון, נדמה שכולם פה (להוציא את "הפלאים" המקסים עליו ויתרה איטליה לטובת סרט אחר שכבש את טרייבקה). ולראייה, שמונה סרטים מתוך הטקסט המעמיק של עופר לפני קאן 2014, נמצאים גם פה. וזה עוד בלי כוכבי "מבט מסויים" (כמו נציג הונגריה) או המסגרות האחרות (כמו נציג ישראל).
כמו בשנה שעברה ובשנת 2011, כתבתי בקצרה על כל המתמודדים מהמדינות השונות. ההבדל הוא שהפעם היה לי יותר זמן להתכונן ולכן מעטים הסרטים שאין עליהם אינפורמציה בכלל. בפן היותר שלישי, השנה, לצערי, הרשימה הראשונית התפרסמה לפני פסטיבל חיפה, שזה בדרך המקום בו אני מספיק לראות כמו די נאה של המתמודדים. אך אין מה לדאוג, הפסטיבל ממש מעבר לפינה, ואשוב לפוסט הזה במהלך סוכות ואעדכן את הסרטים שראיתי, עם לינקים לסקירות היומיות. אז חזרו לכאן במהלך סוכות.
גם פסטיבל ירושלים הציג כמה מהסרטים – חלקם אפילו זכו בו בפרסים – אז שימו לב ללינקים במדינות הספציפיות.
השנה ארבע מתוכן הגישו לראשונה (מאוריטניה, מלטה, פרו וקוסובו), וכמה ויתרו השנה, בינהן ערב הסעודית, קזחסטן וקמבודיה (שהייתה מועמדת בשנה שעברה). נדמה שהפעם התחרות פחות נוצצת משנה שעברה, ופתוחה לחלוטין. לקטגוריה הזו באמת אין חוקים אז עדיין הכל יכול לקרות, כולל כניסה של ישראל, שלצערי אין מאוד סקפטי לגביה, על אף משאלת לבי שהסרט יזכה.
כשבוע לפני פרסום המועמדויות הסופיות לאוסקר, תצטמצם הרשימה הארוכה לתשיעייה, ואז נאלץ לחכות במתח עד להכרזה הסופית, שכמו כל שנה תטמון בחובה כמה הפתעות ואכזבות.
וכמו בכל שנה, אני מתנצל מראש על שעתוקים לא נכונים של שמות הבמאים והשחקנים. בכל היקר לי, חלק משמעותי מהם אין לי מושג איך לבטא.
ואם אתם נתקלים באיזו אינפורמציה שאתם יודעים שהיא טעות, תרגישו חופשי לתקן.
הנה הרשימה המלאה של המתמודדים לשנת 2011, והנה זו של שנת 2013 (משום מה ויתרתי על הפרוייקט ב-2012).
ועכשיו לסרטים…
אוסטריה – "העמק האפל" (The Dark Valley)
לפני שנתיים זכתה המדינה עם "אהבה" של האנקה, וב-2007 עם "הזייפנים". אלו שתי הזכיות היחידות שלה, מתוך ארבע מועמדויות. בשנה שעברה ניסתה את מזלה עם "הקיר" המצויין, אך זה לא צלח.
השנה שלחה את הסרט הזה של אנדריאס פורצ'סקה בן ה-50, המבוסס על ספרו של תומס וילמן, שהוקרן לראשונה בפסטיבל ברלין וזכה בשמונה פרסי הקולנוע הגרמני (לא כולל פרס הסרט). מדובר במותחן/מערבון תקופתי בהפקה די מרשימה, על זר אמריקני מסתורי שמגיע רכוב על סוס לעיירה קטנה ומעלה מתחים אל פני השטח. מככב בו השחקן הבריטי סם ריילי ("קונטרול", "מליפיסנט").
את סקירתי המהירה לסרט תוכלו למצוא בדיווח השני מפסטיבל חיפה.
סיכוי להכנס לתשיעייה: טוב.
אוסטרליה – "הארץ של צ'ארלי" (Charlie's Country)
מתחרות "מבט מסוים" בקאן, שם זכה בפרס השחקן, מגיע סרטו של רולף דה היר (שסרטו ייצג ללא הצלחה את אוסטרליה בשנת 2006 עם "עשרה תותחים"). אז אחרי שלפני שנתיים שלחו את "לורה" דובר הגרמנית, ובשנה שעברה את "להאיר את השמיים" בלאואית (או איך שלא קוראים לשפה של לאוס), השנה הם חוזרים לשורשים האבורג'ינלים ושולחים סרט בשפה… אה…שנקראת… תנו לי רגע… יולנו מת'ה. כן, אין ספק שכל הפוסט הזה מוציא אותי הרבה יותר בור ממה שקיוויתי.
סיפורו העצוב של גבר אבוריג'ני שנעקר משטחו ויוצא למסע באוסטרליה שהוא איננו מכיר, הוא מה שיש לאוסטרלים להציע השנה.
סיכוי להכנס לתשיעייה: לא מת'הו.
אוקראינה – "המדריך" / "לפרחים יש עיניים" (The Guide)
ניסיונה השמיני של אוקראינה באוסקר, והפעם עם סרטו של אולס סנין (שייצג את מדינתו בשנת 2003 עם "מאמיי").
הפעם הם מגישים את "המדריך" (או "לפרחים יש עיניים") שהוא סיפור חברותם של ילד אמריקאי בן 10, שברשותו מסמכים מדיניים שמסכנים את חייו, ואמן עממי עיוור, בשנות השלושים באוקראינה.
הסרט הזה עמד במרכזה של שערוריית אוסקרים קלה, כאשר מפיקי הסרט האוקראיני המאוכזב "השבט", טענו שהוא לא כשיר לאוסקר. מסתבר שהוא כן.
סיכוי להכנס לתשיעייה: קיים.
אורוגוואי – "אדון קפלן" (Mr. Kaplan)
רגע של גאווה ישראלית-ירושלמית-סם-שפיגלית: התסריט של נציג אורוגוואי פותח בחממה של בית הספר סם שפיגל לפני כשנתיים. לא רע בכלל.
הסרט הזה הוא דרמה קומית קווירקית על ג'ייקוב קפלן, יהודי זקן וחסר מנוח, שהחליט שהמנהל של החוף שליד ביתו הוא פושע נאצי לשעבר, וזומם לחסל אותו. המשפחה שלו לא חושבת שזה רעיון טוב, אם תהיתם.
זו הפעם השנייה שאורגוואי שולחת סרט של הבמאי אלברו ברכנר, אחרי "יום רע לדוג" בשנת 2009. כל ניסיונותיה של אורוגוואי עד כה לא הניבו מועמדות.
סיכוי להכנס לתשיעייה: חלש.
אזרבייג'ן – "נבט" (Nabat)
סיפורה של איכרה מבוגרת (השחקנית האירנית פטמה מוטמד-אריה) במהלך המלמחה באזרבייג'ן, הוא הסרט שמייצג את המדינה. סרטו של אלכין מוסאוגלו הוקרן בפסטיבלי ניו יורק וטוקיו.
זוהי ההגשה החמישית של המדינה לאוסקר מאז 2007. טרם נכנסה לחמישייה או תשיעייה.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
איטליה – "הון אנושי" (Human Capital)
בשנה שעברה שברה ארץ המגף את בצורת האוסקר הקשה שלה, כאשר זכתה עם הסרט הנפלא "יפה לנצח" בקטגוריה הזו, לראשונה מאז "החיים יפים" ב-1997. השנה היא שולחת את אחד הסרטים המהוללים ביותר של השנה, שגם הוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון ואפילו מתועד לצאת להפצות מסחריות בקרוב מאוד על ידי "קולנוע חדש".
הבמאי פאולו וירצי (שכבר ייצג את מדינתו ללא הצלחה עם "הדבר היפה הראשון שלי" ב-2010) ביים את סרטו על פי ספרו האמריקני של סטיבן אמידון, שהוא דרמה אפילה על שתי משפחות שגורלן נקשר יחד בעקבות תאונה.
אחת מהקולנועניות האהובות עלי ולריה ברוני-טדסקי (שגם משתתפת בנציג צרפת של השנה) מככבת וזכתה על כך בפרס המשחק בטרייבקה. ולריה היא במאית/שחקנית שאחראית על "שחקניות" ו"טירה באיטליה" הנהדרים. היא גם השתתפה ב"יחי ההבדל הקטן" בשנה שעברה, ובאופן כללי היא די מושלמת. אותה מגבים פבריציו בנטיבוליו ("ידיד המשפחה" המטריד של סורנטינו), פבריציו גיפוני ("פיאצה פונטנה"), ולריה גולינו ("דבש") ולואיג'י לו קסיו ("קסם הנעורים"). צילם: ג'רום אלמרס ("בתוך הבית"). הסרט זכה ב-6 פרסי הקולנוע האיטלקים (סרט, תסריט, שחקנית, שחקן משנה, שחקנית משנה, עריכה וסאונד), אבל את פרס הבימוי הפסיד לסורנטינו עם נציגם אשתקד "יפה לנצח".
איטליה היא שיאנית האוסקרים, עם 14 זכיות (כולל שלוש לא תחרותיות מהימים שלפני ייסוד הקטגוריה).
סיכוי להכנס לתשיעייה: טוב.
אינדונזיה – "סואקרנו: עצמאות אינדונזית" (Soekarno)
סרטו של האנוג ברטמניו הוא ביוגרפי על סואקרנו (אריו באיו), לוחם החופש והנשיא האינדונזי הראשון, מלידתו ועד שחרור אינדונזיה. הסרט הביא עימו פרובוקציה מקומית כאשר ביתו של סואקרנו התנגדה לליהוק של באיו וניסתה לעצור את צילומי הסרט. מסתבר שזה לא עבד לה.
אינדונזיה ניגשה לאוסקר עד כה 16 פעמים ללא הצלחה.
סיכוי להכנס לתשיעייה: כמו עם שאר ההגשות שלהם.
איסלנד – "החיים באקווריום" (Life in a Fishbowl)
סרטו השני של בלדבין סופונינסון השתתף בפסטיבל ונציה האחרון והיה להצלחה לא רעה בכלל במולדתו, והוא דרמה אפלה עמוסת סקס ושקרים, על שלוש דמויות בתקופה שלפני המשבר הכלכלי החריף של איסלנד: אמא חד הורית, בנקאי, וסופר אלכוהוליסט.
סרט כחלחל וקר כמו שאפשר לצפות מהמדינה הסקנדינבית, שהייתה מועמדת פעם אחת לאוסקר עם "ילדי הטבע" ב-1992, ולפני שנתיים נכנסה לתשיעייה עם "מצולות".
סיכוי להכנס לתשיעייה: בסדר.
אירלנד – "המתנה" (The Gift)
אז מסתבר שאירית איננה אנגלית. בכל היקר לי, לא היה לי מושג, אבל זה כנראה אומר משהו עלי יותר מאשר על העולם.
זו ההגשה השלישית של אירלנד לאוסקר. הפעם הראשונה הייתה ב-2007 עם "מלכים" של טומי קולינס. לאחר מכן ב-2011 עם "כאילו אני לא שם" שגם הוקרן בפסטיבל חיפה, אם אינני טועה. שניהם לא זכו למועמדות. השנה טומי קולינס חוזר עם "המתנה". בשלב זה לא הצלחתי למצוא הרבה אינפורמציה על הסרט. לא שזה משנה משהו.
סיכוי להכנס לתשיעייה: חלש.
אירן – "היום" (Today)
בשנה שעברה שלחה אירן את "העבר", השנה היא שלחה את "היום", כך שיש לי איזשהו כיוון מה היא תשלח בשנה הבאה… אבל אם להיות רציניים, אחרי שניסתה את כוחה בשנה שעברה עם סרט מהולל מקאן (זוכה פרס השחקנית) שהיה דובר צרפתית וצולם בצרפת בהשתתפות שחקנים צרפתיים, הפעם הם חוזרים חזרה לאירן עצמה.
הבמאי רזה מירקארימי היה אמור להישלח לפני שנתיים לאוסקר עם סרטו "קוביית סוכר", ואולי להמשיך את המומנטום שהשיגה המדינה אחרי הזכייה שלה עם "פרידה" בשנה שלפני כן. ברגע האחרון משכה אירן את הסרט כמחאה על סרטון היו-טיוב המושמץ "תמימותו של מוחמד". שנתיים עברו ועדיין לא הבנתי מה הקשר.
"היום" מספר על נהג מונית מטהראן, שמסייע לצעירה הריונית להגיע לבית החולים ואז ממשיך לעזור לה במהלך היום. הסרט הוקרן במסגרת "קולנוע עולמי עכשווי" בפסטיבל ונציה האחרון (אותה מסגרת שהקרין את "מיתה טובה").
סיכוי להכנס לתשיעייה: קיים.
אנגליה – "אושר קטן" (Little Happiness)
תמיד מצחיקה אותי הגרגרנות של האנגלים, שמחליטים לשלוח סרטים גם לקטגוריה הזו, למרות שבגדול הם יכולים לעשות מה שהם רוצים בקטגוריות האחרות.
מאז תחילת שנות התשעים האנגלים מנסים את כוחם עם סרטים בוולשית, אפגנית, פרסית, רוסית, גאלית – והשנה: טורקית! בעבר הצליח להם פעמיים עם שתי מועמדויות ב-1993 ("הד-ווין") וב-1999 ("סולומון וגנאור").
השנה נציג אנגליה הוא סרטו ניהאט סבן, המביא סיפור אהבה אסורה בין צעירה לבין בחור שלא ממעמדה (נהג משאית, שלא נדע!). משפחתה מתנגדת באופן נחרץ, ולכן הם בורחים. לא עובר הרבה זמן, תינוק נכנס לתמונה, והאידיליה המפוקפקת מלכתחילה נשברת.
סיכוי להכנס לתשיעייה: אולי.
אפגניסטן – "כמה מטרים מעוקבים של אהבה" (A Few Cubic Meters of Love)
סרטו של ג'שמיד מחמודי הוא ניסיונה התשיעי של אפגניסטן באוסקר מאז 2002. זה מצחיק איך שכל המלחמות והזוועות האנושיות פשוט עוצרות כשזה מגיע לדברים כאלה. עם או בלי קשר, אפגניסטן לא קיבלה מועמדות מעולם, על אף ששלחה כמה סרטים שכן זכו לתגובות חיוביות בעולם כמו "אוסמה", "הצבעוני השחור" ו"אבן הסובלנות".
הפעם מדובר בסרט על רומן אסור בין פועל אירני ובין בתו של פועל אפגני במפעל בטהראן.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
אסטוניה – "מנדרינות" (Tangerines)
הוקרן בפסטיבל ירושלים וזכה בציון לשבח בתחרות "רוח החופש". סיפורו של גבר מבוגר (שנראה באופן מחשיד כמו מיכאל האנקה) שבזמן מלחמת אבחזיה בתחילת שנות התשעים, מארח בביתו שני חיילים פצועים, האחד גיאורגי והשני צ'צ'ני. את הסרט ביים הבמאי הגיאורגי זארה אורשאדזה, ואותו צילם במולדתו. זה הניסיון ה-12 של אסטוניה להכנס לאוסקר, אך זה טרם הניב תוצאות.
סיכוי להכנס לתשיעייה: קיים.
אקוודור – "דממה בארץ החלומות" (Silence in Dreamland)
טיטו מולינה, בדרך כלל מעצב אומנותי לסרטים, ביים, כתב, ערך וצילם את הסרט הזה, שנראה מרהיב במיוחד.
סיפורה של אלמנה אשר חייה בשקט ובבדידות חוץ מהרגעים בהם היא נכנסת לעולם החלומות שלה. כך היא חיה בין מציאות לדמיון, עד אשר חברות לא צפויה עם כלב רחוב משנה את הכל.
בעיני, אחד הפרוייקטים הכי מסקרנים של הקטגוריה השנה. מפיצים – לתשומת לבכם.
זו ההגשה הרביעית של אקוודור. קדמו לה "חלומות מאמצע העולם" (2000), "רשומות" (2004) ו"סוס הפורצלן" משנה שעברה. טרם נרשמה מועמדות.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך, למרבה הצער.
ארגנטינה – "מעשיות פרועות" (Wild Tales)
מפסטיבל קאן מגיע הסרט עמוס השבחים הזה, הכולל בתוכו שישה סיפורים על אלימות ונקמה. ביציאתו לבתי הקולנוע בארגנטינה הוא זכה להצלחה ענקית, ובאופן כללי מדובר באחד הסרטים המדוברים של עונת הפסטיבלים האחרונה.
דמיאן סזיפרון ("מעמקי הים") ביים קאסט מרשים שכולל את המשה איבגי של הקולנוע הארגנטינאי ריקארדו דארין ("הסוד שבעיניים"), דריו גרנדינטי (דרור קרן מ"דבר אליה"), לאונרדו סברליה ("עיר ללא גבולות") ועוד.
ארגנטינה הייתה מועמדת שש פעמים, מתוכם פעמיים זכתה ("הגרסה הרשמית", "הסוד שבעיניים"). בשנה שעברה שלחה את "הגרמני הטוב", אך לא נכנסה לתשיעייה.
סיכוי להכנס לתשיעייה: טוב.
אתיופיה – "תעוזה" (Difert)
כשאנג'לינה ג'ואלי בכבודה ובעצמה משתתפת בהפקת סרט, אתה יודע יודע שהוא ישלח לאוסקר. זה המצב עם הכניסה האתיופית שהוקרנה בתחרות של פסטיבל סאנדס וזכה בפרס פאנורמה בברלין.
סרטו של זרסניי ברהן מהארי הוא סיפורה של ילדה בת 14, שנחטפת לטובת נישואין כפויים, אך יורה בבעלה המיועד. לעזרתה מגיעה עורכת דין צעירה שמגנה עליה במשפט.
הסרט הוקרן בפסטיבל ירושלים. כמעט ראיתי אותו אבל בסוף החלטתי ללכת ל"פחם שחור, קרח דק". יכול להיות שעשיתי טעות.
אתיופיה ניגשה לאוסקר רק פעם אחת בעבר, בשנת 2010.
סיכוי להכנס לתשיעייה: קיים.
בולגריה – "רפסודיה בולגרית" (Bulgarian Rhapsody)
נציגות ישראלית אפשר למצוא במתמודד הבולגרי, והפעם בדמות מוני מושונוב ואלכס אנסקי המשחקים פה. זהו סרטו של הבמאי מעוטר הפרסים איוון ניצ'ב (זכרון", "איוון ואלכסנדרה") שמתחיל כמו סיפור התבגרות יפה, עד שנכנסים הנאצים לתמונה.
בולגריה החלה להגיש לאוסקר בתחילת שנות השבעים, אך עושה זאת באופן רצוף רק מתחילת האלף החדש. היא טרם הגיעה לחופי האוסקר, וזה לא אמור להשתנות השנה.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
בוליביה – "נשכחים" (Olvidados)
אחרי הפסקה בת חמש שנים, שוב בוליביה מנסה את מזלה באוסקר, והפעם עם דרמה פוליטית המתרחשת בשנות השבעים. ביים אותה הבמאי והעורך קארלוס בולאדו.
זו הפעם השביעית שבוליביה מגישה מאז 1995 (שתיים מהגשותיה נפסלו) אך היא מעולם לא הייתה מועמדת.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
בוסניה והרצגובינה – "עם אמא" (With Mom)
לא לבלבל עם "אמא" נציג קנדה, הדרמה הזו מספרת את עלילותיה של אמנית צעירה, והתמודדותה עם מחלה הסופנית של אימה השתלטנית בסרייבו כעשור אחרי המלחמה. פארוק לונצ'רביץ' ביים, וזהו סרטו השני.
המדינה ידועת המלחמות אחראית לאחד המהפכים הזכורים של הקטגוריה (אם כי אני לגמרי ראיתי את זה מגיע, אם יורשה לי) בשנת 2001 כאשר נציגה "שטח הפקר" של דניס טנביץ' חטף את הפרס מ"אמלי" הצרפתי. מאז לא שחזרה את הישגיה באוסקר, אבל כן נכנסה לתשיעייה בשנה שעברה עם "אפיזודות בחייו של אספן מתכות", אותו ביים טנביץ' גם הוא.
סיכוי להכנס לתשיעייה: סביר.
בלגיה – "יומיים ולילה" (Two Days One Night)
בשנה שעברה הבלגים הפציצו עם "המעגל השבור" שכנראה היה איום משמעותי על הזוכה בסופו של דבר, "יפה לנצח". השנה המדינה הלכה עם הסרט החדש של האחים דארדן שיצא בידיים ריקות מפסטיבל קאן האחרון, דרמה ריאליסטית על אישה שפוטרה מעבודתה במפעל ומקבלת זמן קצוב כדי לשכנע את חבריה לעבודה לוותר עם בונוס בתמורה להעסקתה מחדש, שכבר הוקרן בישראל ואפילו הספיק להסקר על ידי.
על פניו נדמה שזו הבחירה המובנת מאליה, אלא אם כן לוקחים בחשבון שבלגיה ניסתה את מזלה עם הדארדנים כבר שלוש פעמים ("הבן", "הילד" ו"רוזטה") שאפילו לא נכנסו לתשיעייה. אבל הפעם הם מגובים בשחקנית הבינלאומית מאריון קוטיאר, שאולי אפילו תהיה כשירה לקטגוריית השחקנית הראשית, כך שהעניינים נראים, על פניו, לא רעים בכלל.
בלגיה הייתה מועמדת שבע פעמים בעבר אך לא זכתה.
סיכוי להכנס לתשיעייה: טוב.
בנגלדש – "זוהר הגחלילית" (Glow of the Firefly)
סיפורה של אישה צעירה הנקרעת בין רצונה לאמץ ילד לבין נישואיה לגבר ממשפחה שמרנית, הוא לא יותר מתירוץ לשחקנית הראשית והיפה לפזז למנגינות אוריינטליות במשך דקות ארוכות ליד אתרי טבע בנגאליים ומבנים שונים. חאליד מחמוד מיטהו ביים.
הנה אינפורמציה מעניינת: הסרט, על כל השעתיים וחצי שלו, זמין לצפייה ביו-טיוב. שרדתי ממנו שמונה דקות של ריקודים על שפת האגם ואז הפסקתי בעיקר כי הבנגאלית שלי קצת חלודה.
בנגלדש מגישה סרטים לאוסקר מאז 2005, אבל מעולם לא הייתה מועמדת.
סיכוי להכנס לתשיעייה: לא.
ברזיל – "הדרך בה הוא מביט" (The Way He Looks)
הכניסה הברזילאית שלה השנה היא סרט שיכולתם לראות במספר הזדמנויות בפסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי האחרון, ובמסגרת מועדון הסרט הורוד. הבמאי של הסרט, דניאל ריבירו, גם התארח בארץ במסגרת הפסטיבל הקיצי. לצערי פספסתי את הקרנותיו.
"הדרך בה הוא מביט" (בתרגום ישיר מפורטוגזית הוא נקרא "היום אני רוצה לחזור לבד", שמבוסס על הסרט הקצר שנקרא, באופן אירוני, "אני לא רוצה לחזור לבד"), כפי שכבר יכולתם להבין, הוא סיפור התבגרות שעוסק גם בנושא החד-מיניות, והפעם הגיבור הוא גם נער עיוור, אם כי מהבנתי הסרט איננו פצצת דיכאון כפי שאנחנו רגילים לחשוב, ומדובר במשהו אופטימי ומשמח. הוא גם היה לאחד הסרטים הכי מצליחים בברזיל השנה.
כמעט כל שנה נשלחים כמה סרטים הומו-לסביים לאוסקר (גם שוויץ שלחה סרט כזה השנה), והם כמעט תמיד כושלים בלקבל מועמדות, כך שגם הפעם נראה שהסיכויים למרבה הצער קטנים.
ברזיל מעולם לא זכתה באוסקר, אבל הייתה מועמדת ארבע פעמים, בפעם האחרונה עם "תחנה מרכזית ברזיל" בשנת 1999 שגם הצליח לנכס מועמדות לשחקנית הראשית פרננדה מונטנגרו. בשנה שעברה שלחה את חביב הביקורת "צלילים מהשכונה" שלא שכנע את האקדמיה.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
גיאורגיה – "אי התירס" (Corn Island)
על אף שלא הייתה מועמדת לאוסקר מאז "שף מאוהב" ב-1996, הקולנוע הגיאורגי כמעט תמיד מייצר סקרנות בשלבים האלה, וזה רק עניין של זמן עד שזה יתפוס אצל האמריקאים ויתורגם למועמדות.
על פניו לא נראה שזה יקרה עם הסרט הזה, של גיורגי אובשבילי, על אף הזכייה בקלובי-וארי. על פניו זה נראה כמו הליכה בתלם של סרטי פסטיבלים: ילדות בצל מלחמה, מערכת יחסים בין איש מבוגר וקשוח לבין ילדה צעירה וכו'. תמיד יש את הסיכוי שהרושם הראשוני מטעה, אבל מהמקום הזה הסרט לא נראה נורא מעניין. הלחין אותו הישראלי יוסף ברנדשווילי ("חתונה מאוחרת", "ברקיע החמישי")
את חוויותי המפוקפקות מהסרט תוכלו לקרוא בסקירה מפסטיבל חיפה.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
גרמניה – "אחיות אהובות" (Beloved Sisters)
גרמניה אמנם אינה מעצמת קולנוע כפי שהייתה בעבר, אבל בכל שנה היא כן מייצרת כמה מהסרטים המעניינים והמהוללים של השנה. לכן מעניינת השאלה מדוע החליטו לשלוח את הסרט הכי לא מיוחד והכי נטול עניין שאפשר למצוא. זה נכון, צפיתי רק בחצי שעה ממנו לפני שהבנתי שבטוח יש לי דברים יותר טובים עם הזמן שלי, אבל אולי אם הסרט לא היה נמשך על פני שעתיים ורבע הייתי ממשיך עד הסוף.
זו דרמת תלבושות שגרתית לחלוטין (לפחות על פי מה שצפיתי, חשוב לציין) על שתי אחיות שנורא רוצות שידוך ראוי בגרמניה ונופלות שדודות לרגלי משורר מקסים. מלא שמלות, קול-על לא נחוץ, וכל מיני דברים שמנסים להיות "עידן התמימות" ולא באמת יודעים איך. דומיניק גראף ביים.
גרמניה שחקנית חזקה באוסקרים בדרך כלל, למרות שהדברים באים בגלים. בשנה שעברה הושמטה מהרשימות באופן מכעיס ולא ראוי עם "ברברה" המצוין. המועמדות האחרונה שלה הייתה עם "סרט לבן" של האנקה, והזכייה האחרונה שלה הייתה "חיים של אחרים". סך הכל, אם לכלול את התקופה בה הייתה מחולקת לגרמניה המערבית והמזרחית, למדינה יש באמתחתה 18 מועמדויות ו-3 זכיות.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
דנמרק – "צער ושמחה" (Sorrow and Joy)
בעשור האחרון דנמרק הפכה להיות שחקנית די משמעותית בקטגוריה הזו, עם הזכייה ב-2010 ("עולם טוב יותר") והמועמדויות הרצופות עם "סיפור מלכותי" ו"ניצוד", שכנראה היה זוכה לולא "יפה לנצח" האיטלקי.
השנה הסיכויים של דנמרק נראים פחות מבטיחים, על פניו, עם סרטו של נילס מלמרוס המבוסס על סיפורו האישי. בתחילת הסרט, מתבשר יוהאנס, במאי קולנוע, שאשתו הרגה בהתקפי מאניה את תינוקתם בת החצי שנה. רוב הסרט יהיה הליכה אחורה אל סיפורם של הזוג, אותו יגלול הגיבור מול הפסיכיאטר (אותו מגלם השחקן העסוק ניקולס ברו, "מורק").
הרבה דברים רעים אין מה להגיד על הסרט, והוא עשוי ומשוחק מצויין. הבעיה היא שהוא נורא… רגיל. הוא מלודרמה טובה ומרגשת, אבל לא מהסוג שמשאיר חותם. ועל אף התפקיד המטלטל של הלי פגרליד כאישה המעורערת, אותי קצת אכזבה הנטייה של הסרט להתעסק בעבר, ופחות בהתמודדות עם השלכות האירוע המחריד בזמן אמת.
טבעו של הסרט, שאיננו קומדיה רומנטית, יכול להיות קצת יותר מדי לאקדמיה (ראו "הילדים שלנו" הבלגי מלפני שנתיים), אז אני סקפטי. אם אני טועה, יכולה להיות למדינה מועמדות שלישית ברציפות. מי היא חושבת שהיא? ישראל?!?
סיכוי להכנס לתשיעייה: קיים.
דרום אפריקה – "אללוואני" (Elewani)
בשנת 2005 זכתה דרופ אפריקה בקטגוריה עם "צוצי" שהקפיצה את הבמאי, גאווין הוד, לקריירה הוליוודית מצליחה אך מפוקפקת ("וולברין", לא זה האחרון). השנה הם שלחו את סרטו של הבמאי עם השם הבלתי אפשרי נטשבהני ווה לורולי (שהיה עוזר למעצב התפאורה של "מלקולם איקס". אבל כמובן שידעתם את זה כבר). בכל מקרה, בהתחשב בשם שלו, לא הייתי בונה על זה שהוא היה הילד הפופולרי ביותר בבית ספר שלו.
אללוואני היא אישה אפריקנית שמתאהבת בבחור שהוריה אינם מאשרים, מכיוון שהיא כבר מאורסת לראש השבט. כנראה שזה לא יבוא לה טוב, אחרת זה יהיה הסרט הקצר ביותר אי פעם.
הסרט הוקרן בפסטיבל ברלין.
סיכוי להכנס לתשיעייה: מפוקפק.
דרום קוריאה – "ערפל ים" (Sea Fog)
הכניסה הדרום קוריאנית מעוררת, לפחות אצלנו, כל שנה סקרנות רבה. ובכל זאת, בישראל הקולנוע הדרום קוריאני ידוע ומדובר, אך בארה"ב פחות, כך אפשר לראות בעקבות העובדה שהמדינה מעולם לא סדקה את חומת התשיעייה על אף שליחת סרטים כמו "רחמים", "אמא", "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ושוב אביב" ועוד.
"ערפל ים" מבוסס על מחזה שמבוסס על סיפור אמיתי, ובמרכזו המסע המצער של קבוצת מהגרים לא חוקיים שהוסתרו בספינת דיג צפופה. רובם לא שרדו. כנראה לא צפייה מומלצת לסובלים ממחלת ים.
הסרט הוקרן בטורונטו, סאן סבסטיאן, פנטסטיק-פסט, ובוסאן כמובן. ביים שים סונג בו.
סיכוי להכנס לתשיעייה: קיים.
הודו – "קוביית המשחק של השקרן" (Liar's Dice)
בשנה שעברה הבחירה ההודית הרימה כמה גבות, כאשר ויתרו שם על "לאנצ' בוקס" לטובת "הדרך הטובה", שלא נכנס אפילו לתשיעיה. השנה אף אחד לא נורא מתעניין, שזה בטח לא סימן טוב.
סרט הביכורים של הבמאית גיטו מוהנדאס הוא סרט מסע דל תקציב המספר על אישה צעירה היוצאת לדלהי כדי למצוא את בעלה שנעדר.
אמא ובת במסע ארוך באסיה… די מזכיר את הסרט שפקיסטן שלחה. מעניין אם מישהו מהם יצליח להקסים את מצביעי האקדמיה.
הודו מגישה פחות או יותר מאז שהקטגוריה הזו הוכרזה, והצליחו לקבל מועמדות רק שלוש פעמים: "אמא הודו", "סלאם בומביי" ו"לגאאן". הם טרם זכו.
סיכוי להכנס לתשיעייה: לא מרהיב.
הולנד – "לושיה דה ב." (Accused)
מותחן הולנדי המבוסס על סיפור אמיתי, המתחקה אחר החקירה והמשפט של אחות רחמנייה הנאשמת ברצח של יותר תינוקות ממה שאתם רוצים לספור.
את הסרט ביימה פאולה ואן דר אוסט, שכבר הייתה מועמדת בקטגוריה הזו בעבר עם הקומדיה ההולנדית הבלתי נסבלת "חתונה על תנאי" בשנת 2002. שנה לאחר מכן, 2003, הייתה שנת המועמדות האחרונה של הולנד עד כה. מאז שהחלה להגיש בשנת 1959, הולנד צברה 7 מועמדויות ו-3 זכיות ("התקיפה", "שושלת אנטוניה", "שאלה של אופי").
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
הונג-קונג – "תור הזהב" (The Golden Era)
סרטה של השחקנית-במאית אן הוי מספר את סיפורם של שניים מהחשובים בסופרי סין במאה ה-20, שאו הונג (טאנג ווי הנפלאה מ"תשוקה, זהירות" ו"סוף הסתיו") שמתה בשלב מוקדם מדי בחייה, ושאו ג'ון (פנג שאופנג). כמו כל אפוס תקופתי שמכבד את עצמו, גם הסרט הזה, שהוקרן מחוץ לתחרות בונציה, נושק לשלוש שעות.
הוי נשלחה כבר שלוש פעמים לייצג את הונג קונג, עם "שלג קיץ" (1995), "גיבורים שגרתיים" (1997) ו"חיים פשוטים" (2011).
האקדמיה עושה להונג-קונג חיים די קשים, ולא לצורך. מאז הכרתה הרשמית כמדינה היא זכתה לשתי מועמדויות רצופות ("הפנסים האדומים", "שלום לפילגש") באמצע שנות התשעים, אך מאז לא התקבלה בשערים המוזהבים של האוסקר, על אף שליחת סרטים כמו "דרך ללא מוצא" ("השתולים" המקורי), "מצב רוח לאהבה", ואפילו "הגראנדמסטר" בשנה שעברה, שהצליח להיות מועמד לצילום ותלבושות, אך לא לקטגוריה הזו.
סיכוי להכנס לתשיעייה: לא משהו.
הונגריה – "אל לבן" (White God)
סרטו המעולה של קורנליו מנדרוצ'ו כבר קיבל את ההתייחסות המגיעה לו ב"אימת החודש" וגם ב"סיכום המחצית של 2014". הוא יוקרן בפסטיבל חיפה, כך שבוודאי תשמעו עליו שוב.
הסרט זכה בפרס "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון, ועדיין קשה לי לראות אותו מצליח להתברג לתשיעייה או לחמישייה. זה מבאס אותי, אבל אני עדיין שומר על אופטימיות.
בשנה שעברה הונגריה נכנסה לתשיעייה עם "המחברת הגדולה" אבל לא העפילה הלאה. המועמדות האחרונה שלה הייתה ב-1988, אבל מבט על הסרטים ששלחה מאז ולא נכנסו מעורר הפתעלות: "יער", "קונטרול", "טקסידרמיה" (מה הם חשבו?), "ביבליוטק פסקל", "הסוס מטורינו" ו"זו רק הרוח". הם די מגניבים ההונגרים האלה..
זכייתם היחידה היא עדיין "מפיסטו". השנה אני מחזיק אצבעות.
סיכוי להכנס לתשיעייה: קיים.
הפיליפנים – "נורטה, סוף ההיסטוריה" (Norte, The End of History)
כבר קשה לספור כמה מדינות הגישו סרט שעוסק בשלוש דמויות שונות על רקע נוף חברתי משתנה, אבל לדעתי לא מעט, ואני מניח שכנראה הקרדיט הולך ל"אהבה נושכת" ו"ספרות זולה" על עיצוב מחודש של המערכות הקולנועיות. ההבדל הוא, שהסרט הפיליפיני, שהוקרן במסגרת מבט מסוים בקאן, אורך מעל ארבע שעות. בהצלחה לכם, אקדמיה.
הבמאי עטור הפרסים והעסוק לב דיאז (מאז הסרט הזה הוא כבר הספיק לביים עוד סרט, שני דקומנטריים ושני קצרים) אחראי על הפרוייקט הגדול הזה.
הפיליפינים טרם קיבלו מועמדות לאוסקר.
סיכוי להכנס לתשיעייה: אני אופטימי, לא בטוח למה.
הרפובליקה הדומיניקנית – "כריסטו ריי" (Cristo Rey)
סרט שמגיע מפסטיבל טורונטו, בבימויה של לטישיה טונוס, שכבר ייצגה את מדינתה בשנת 2011 עם Love Child. הפעם מדובר בדרמת פשע מסוגננת על הצד הלא נכון של העיר, שמזכירה כמובן את "עיר האלוהים" הברזילאי.
זהו ניסיונה השביעי של הרפובליקה הדומיניקנית להגיע לאוסקר. זה טרם הצליח.
סיכוי להכנס לתשיעייה: קיים.
ונצואלה – "המשחרר" (The Liberator)
הפקת ענק מונצואלה בבימויו של אלברטו ארבלו (שניסה לייצג את ונצואלה עם "בית עם נוף לים" בשנת 2001) על לוחם החופש סיימון בוליבאר נגד האימפרייה הספרדית בדרום אמריקה. משהו בין "גלדיאטור" ל"הפטריוט" ל"רוב רוי" לכל אפוס תקופתי מלחמתי אי פעם.
השחקן הבין לאומי אדגר רמירז ("קרלוס", "לילה מסוכן") בתפקיד בוליבאר, ואותו שחקנים מוכרים אחרים כמו דני יוסטון ("כנס העתידנים") וגארי לואיס ("בילי אליוט").
הפקות יוקרה עם כוכבים גדולים לא תמיד עובדים באוסקר, ואת זה גילינו עם "פרחי מלחמה" הסיני בהשתתפות כריסטיאן בייל, אבל זה כן הסיכוי הכי טוב של ונצואלה לאוסקר אי פעם. היא טרם הייתה מועמדת.
סיכוי להכנס לתשיעייה: לא רע.
טורקיה – "שנת חורף" (Winter Sleep)
כבר שלוש פעמים ניסו הטורקים לשלוח את נורי בילג' ג'יילן לאוסקר, ובכל פעם האוסקר טרק את הדלת ("מרחק", "שלושה קופים", "היו זמנים באנטוליה", כולם נפלאים), אבל השנה, אחרי הזכייה בפרס הגדול של פסטיבל קאן, יהיה להם קשה להתעלם. אמנם סביר להניח שחברי האקדמיה לא לגמרי ילכו שולל אחרי הסאגה הארוכה הזו, אבל בדיוק בשביל זה הקימו את הועדה למניעת פאדיחות שיכולה להכניס את הסרט בכל זאת. יוקרן בפסטיבל חיפה ואז ברחבי הארץ בהקרנות מסחריות אצל "סרטי אורלנדו".
אם זה יקרה, טורקיה תקבל מועמדות לאוסקר לראשונה אי פעם.
את חוות דעתי המאוכזבת מההקרנה בחיפה תוכלו לקרוא בסקירה היומית הראשונה מהפסטיבל.
סיכוי להכנס לתשיעייה: מעולה.
טיוואן – "קרח רעיל" (Ice Poison)
כבר 14 שנה עברו מאז זכה אנג לי כנציג טיוואן עם "נמר, דרקון" ומאז לא הצליחה המדינה להשיג איזושהי מועמדות. השנה הם מנסים עם סרטו של דימי זי., מאמר חברתי מחוספס וריאליסטי על דרום אסיה, ובו חוואי שנאלץ להתחיל למכור סמים כדי לממן את עצמו. כן, גם בטיוואן רואים "שובר שורות".
במאמר מוסגר אומר שבשנה שעברה טיוואן שלחה סרט בשם "נשמה", שהתגלה כאחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי לאחרונה. האמריקאים, כמובן, התעלמו.
סיכוי להכנס לתשיעייה: חלש.
יוון – "אנגליה הקטנה" (Little England)
עברו ארבע שנים ועדיין קשה שלא להיזכר במחטף הנפלא שעשתה יוון כאשר נכנסה משום מקום אל חמישיית המועמדים עם "שיני כלב", הסרט המסעיר והשנוי במחלוקת ההוא. מאז יוון ניסתה ככל יכולתה עם סרטים כמו "אטנברג", "עולם לא הוגן" ו"הנער שאכל מזון לציפורים", אך לא שיחזרה את 2010.
השנה היא שולחת אפוס רומנטי תקופתי, שמעט מזכיר בעלילתו את זו של "אחיות אהובות" (נציג גרמניה): שתי אחיות מתאהבות באותו גבר ואז יש מלא תלבושות. ביים פנטליס וולגריס (הייתי יכול להשבע שזו דמות מ"משחקי הכס") על פי ספרה של אשתו, איונה קריסטיאני. כנראה ההפך הגמור לסרט היווני המדובר ביותר של השנה "מיס אלימות" שהוקרן בפסטיבל ירושלים ושודר ב-yes3.
בעיני זה משעשע שיוון שולחת סרט שנקרא "Little England" ואנגליה שולחת סרט שנקרא "Little Happiness". אבל סביר שזה רק אני.
סיכוי להכנס לתשיעייה: קיים.
יפן – "האור זוהר רק שם" (The Light Shines Only There)
דרמה קטנה ועמוסת יצרים של הבמאי מיפו או על פי ספרו של יאסושי אוטו. הרבה אינפורמציה לא הצלחתי להשיג על הסרט (ומהטריילר לא הבנתי כלום) אבל בואו נגיד שסבבה וזה.
פעם אחרונה שיפן הגיעה לאוסקר היה ב-2008 ואז גם זכתה עם "פרידות". לפני זה הייתה מועמדת 10 פעמים, וזכתה שלוש פעמים עוד לפני הפיכת הקטגוריה לרשמית עם "ראשומון", "שערי הגיהנום" ו"סמוראי, אגדת מוסאשי".
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
ישראל – "גט: המשפט של ויויאן אמסלם"
בתום טקס האופיר המוזר ביותר אי פעם, נבחר סרטם של רונית ושלומי אלקבץ כנציג ישראל לאוסקר. את הסרט הזה כולנו מכירים (ואוהבים?), ואת דעתי את הבעתי באריכות יתר. אני חייב לומר שמכל הסרטים שראיתי מהמתמודדים השנה, "גט" הוא אחד המרשימים.
האם יש לו סיכוי? האמת שאני לא יודע. אני נורא רוצה לקוות שכן, אבל אני לא מצליח למצוא בו את המשהו הזה שיעורר בחברי האקדמיה האמריקנית את האקסטרה עניין החמקמק שצריך בשביל לדחוף סרט פנימה. מקווה שאני טועה.
מאז 1964 ישראל שולחת באופן כמעט קבוע לאוסקר. זה הסתכם עד כה ב-10 מועמדויות ללא זכייה. שיא עולם.
סיכוי להכנס לתשיעייה: הלוואי.
לבנון – "גהדי" (Ghadi)
אם השם הזה נשמע לכם מוכר, אז כנראה שאתם ממש חזקים בענייני קולנוע לבנוני, או שאתם בעלי זכרון פנומנלי. "גהדי" כבר הוגש לאוסקר בשנה שעברה, אבל ברגע האחרון הוחלף ב"הצטלבויות עיוורות" בגלל בעיה בתאריך ההפצה שלו. "הצטלבויות עיוורות" לא קיבל התייחסות מהאקדמיה, כמו כל סרט לבנוני אי פעם (אם כי הם היו מאוד קרובים עם "לאן הולכים עכשיו?"), והתאריך של "גהדי" הוזז ולכן יתחרה גם השנה.
סרטו של אמין דורה הוא סיפור התבגרות של ילד בכפר לבנוני, שהטריילר שלו הזכיר לי נורא את "הקפות" הישראלי, עם אסי לוי וליאור אשכנזי, שהוקרן השנה במסגרת תחרות פרסי אופיר (אך במפתיע הושמט מרשימת המועמדים).
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
לוקסמבורג – "לעולם אל תמות צעיר" (Never Die Young)
לוקסמבורג שמה את הכסף שלה השנה על סרטי תיעודי, ולא מוצלח במיוחד אם יורשה לי.
סרטו של פול קרוצ'טן (שניסה לייצג את מדינתו בשנת 2006 עם "שקרים קטנים") הוא סיפור של גווידו, שמתאר בקול-על את חייו כמכור להירואין, כשעל המסך רצים אימג'ים, לעיתים אילסטרוטיביים לעיתים אסוציאטיבים.
הצילום יפה מאוד, ויש שימוש די נרחב בשחקנים, רקדנים ומסיכות, אבל למרבה הצער הקונספט הזה לא מחזיק רבע שעה, שלא נדבר על שעה שלמה (שמרגישה הרבה יותר). הדמות של גווידו לא נורא מעניינת, הסיפור שלו לא נורא מיוחד, והאימג'ים הופכים במהרה לסתומים במקרה הטוב ומייגעים במקרה הרע. אכזבה גדולה.
האקדמיה האמריקנית לא קופצת על סרטים תיעודיים בדרך כלל, אבל אולי יקרה לו מה שקרה עם "התמונה החסרה" הקמבודי בשנה שעברה.
לוקסמבורג טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
לטביה – "אבנים בכיסיי" (Rocks in My Pockets)
לטביה מנסה את כוחה עם סרט אנימציה סהרורי של סינייה בומאנה, על חיי משפחה לטבית שהיגרה לניו יורק, על הייאוש הכבד שמשתלט עליהם והעבר שרודף אותם מחייהם בבלטיק. "אבנים בכיסיי" היה סרט האנימציה הראשון שהוקרן בקרלובי-וארי שם זכה בפרס מטעם פיפרסקי. שתכירו. הסרט יוקרן בפסטיבל חיפה ובומאנה תהיה אורחת, אז אתם יכולים לבוא ולשאול אותה שאלות.
זהו הניסיון השישי של לטביה באוסקר. טרם נרשמה מועמדות.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
ליטא – "המהמר" (The Gambler)
ניסיונה השביעי מאז 2006 של ליטא. הפעם עם סרטו של איגנס ג'ונינס, שנשמע דווקא כמו סרט שאני ממש רוצה לראות: מותחן על נהג אמבולנס שמכור להימורים, ומפתח משחק מסוכן שכולל את עיסוקו, למרבה החרדה. אני בפנים!
הסרט הוקרן בסן-סבסטיאן, ורשה וסנטה-ברברה בין היתר, שם זכה לשבחים רבים.
ליטא טרם הייתה מועמדת לאוסקר, ואני ממש מקווה שזה יקרה עם הסרט הזה, כי הוא ממש נראה מצויין.
סיכוי להכנס לתשיעייה: בכל זאת, נמוך.
מאוריטניה – "טימבוקטו" (Timbuktu)
ניסיון ראשון של המדינה האפריקנית באוסקר, והם הולכים בגדול עם סרט שהתמודד בתחרות המרכזית של פסטיבל קאן האחרון, שם זכה בשני פרסים. גם בפסטיבל ירושלים הסרט הוקרן וזכה לשבחים. סרטו של אבדרהמנה סיסקויא את הסיפור על הכיבוש האיסלמי של טימבוקטו, ועל פי הויקיפדיה מתרכז בעיקר בסיפורם של זוג לא נשוי שנסקל באבנים. מה אומר ומה אגיד, אני ממש כבר לא יכול לחכות לראות את זה.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
מולדובה – "המקולל" (The Unsaved)
קורותיו של סוחר סמים מולדובי צעיר הם שעומדים במרכז הבחירה המולדבית. איגור קובליאנסקי ביים את סרטו הארוך הראשון וגם את הניסיון השני אי פעם של מולדובה באוסקר.
סיכוי להכנס לתשיעייה: לא מרהיב.
מונטנגרו – "הבנים מרחוב מארקס ואנגלס" (The Boys from Marx and Engels Street)
שנה שעברה הייתה הפעם הראשונה שמונטנגרו שלחה סרט לאוסקר, אך לא קיבלה התייחסות. השנה היא מנסה שוב עם סרטו של ניקולה ווקצ'ביץ'. סיפור התבגרות של בחור צעיר, בדרכו למפגש מיני ראשון, ואחיו המסובך בתקרית אפילה.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
מלטה – "סימשאר" (Simshar)
סרטה של רבקה קרמונה (מעל ל-17 אחוז מהמתמודדים השונים השנה הם סרטים של במאיות, הידעתם?) גם הוא מספר שלושה סיפורים הסובבים סביב טרגדיה. מישהו כבר יכול לספור כמה סרטים באותה מתכונת יש השנה בתחרות?
ברכות למלטה על נסיונה הראשון באוסקר.
סיכוי להכנס לתשיעייה: אין לי מושג.
מקדוניה – "עד הסוף" (To the Hilt)
בשנה שעברה ויתרה מקדוניה על השתתפות באוסקר, והשנה חוזרת עם האפוס הגדול והמרשים הזה, שמתרחש בתחילת המאה שעברה. סטול פופוב ("קסם צועני", שניסה לייצג את מקדוניה בשנת 1997) ביים.
מקדוניה הגישה לראשונה בשנת 1994. זה היה הסרט "לפני הגשם" שאפילו קיבל מועמדות (והפסיד ל"שמש בוגדנית"). מאז זה לא קרה.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
מקסיקו – "קנטינפלס" (Cantinflas)
אחרי ההצלחה של "ביוטיפול" בשנת 2010, שהיה מועמד גם לפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה וגם לפרס השחקן (חאוויר בארדם), מקסיקו ניסתה לאתגר את האקדמיה עם סרטים לא פשוטים כמו "מיס באלה", "אחרי לוסיה" (הנורא) ו"הלי" (זוכה פרס הבימוי בפסטיבל קאן) אך לשווא. השנה המדינה החליטה ללכת על "קנטינפלס", קראוז-פליזר רב תקציב שמדבר על עולם עסקי השעשועים, שזכה לביקורות לא מחמיאות אך להצלחה נאה במיוחד יחסית להפצה מצומצמת בקופות ארצות הברית.
זוהי ביוגרפיה קולנועית על השחקן מריו מורנו (אוסקר חאנדה, "שודדים הקאריביים 4"), קומיקאי מצליח במולדתו שניסה את כוחו בהוליווד תחת השם קנטינפלס. נראה כמו משהו בין "צ'פלין" ו"הארטיסט".
את הסרט ביים סבסטיאן דל אמו, עם הופעת גיבוי אמריקנית של מייקל אימפריולי ("הסופרנוס"). מקסיקו הייתה מועמדת לאוסקר 8 פעמים וטרם זכתה.
סיכוי להכנס לתשיעייה: קיים.
מרוקו – "ירח אדום"
השליחה העשירית בתולדות מרוקו לאוסקר, כאשר בשנת 2011 נכנסה לתשיעייה עם "עומאר הרג אותי", אך שם זה נעצר.
סרטו של חסן בנג'לון הוא ביוגרפיה של המלחין העיוור אבסדלם עמר.
סיכוי להכנס לתשיעייה: לא יקרה.
מצרים – "נערת בית החרושת" (The Factory Girl)
הסרט שזיכה את השחקנית הראשית שלו, יסמין רייס, בפרס השחקנית בספטיבל דובאי (שם זכה הסרט גם בפרס הביקורת מטעם פיפרסקי), מספר על עובדת בת 21 ממעמד נמוך שמסתבכת ברומן עם המנהל החדש, ועם שמועות לגבי הריונה מחוץ לנישואין. ואז כולם ביחד שרים את at the end of the day ומתעללים באן הת'וואי.
מוחמד חאן ביים על פי תסריט שכתבה אשתו, וסאם סולימן.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
נורבגיה – "1001 גרם"
מכירים את זה שאומרים שההומור הסקנדינבי הוא כל כך קפוא ודק שהוא בעצם בעיקר מאופיין בזה שהוא לא באמת מצחיק? אז נראה לי שזה תקף לגבי "1001 גרם" (שאיננו, באופן מפתיע, הסיקוול ל"21 גרם"). בגדול, סרט על מדענית צעירה שנוסעת לכנס בפריז בה יוכלו לדון כמה באמת שוקל קילו. בקטן, קומדיה רומנטית. הסרט הוקרן בטורונטו.
זהו נסיונו השלישי של הבמאי בנט האמר בקטגוריה, וזו תהיה הפעם השלישית בה סביר שלא יצליח.
נורבגיה הייתה מועמדת חמש פעמים בעבר, לאחרונה עם "קון-טיקי" המצויין ב-2012. היא טרם זכתה.
סיכוי להכנס לתשיעייה: כולם אומרים שדווקא טוב, אז אני זורם איתם למרות שלא נראה לי.
ניו זילנד – "השטחים המתים" (The Dead Lands)
ההגשה השלישית של ניו זילנד מאז 2011. סרטו של טואה פרייזר הוא סרט פעולה תקופתי על נקמתו של לוחם צעיר ברעים המרושעים שהרגו את אביו ואת השבט שלו. עושה קצת קולות של "אפוקליפטו" של גיבסון, אבל כנראה שהוא יותר "שבט דוב המערות".
סיכוי להכנס לתשיעייה: סביר.
נפאל – "ג'ולה" (Jhola)
תיק עם סיפורים שכתב זר מסתורי מחזיר גבר צעיר אחורה אל המאה ה-18 שם הוא נחשף לאלמנה צעירה העומדת לעבור את טקס ה"סאטי", שבעיקרון אומר שאחרי שהבעל מת, אלמנתו צריכה להקריב את עצמה בלוויתו. משום מה יש להן בעיה עם זה, לא שברור לי למה.
מסתבר שהטקס הזה הוכחד מאז.
את הסרט ביים ידב קומאר בהטראי על פי הספר של קרישנה דראווסי. נפאל הייתה מועמדת בשנת 1999 ("קראבן") ומאז לא הצליחה לחזור לטקס. מעניין לציין שגם בשנה שעברה שלחה נפאל סרט המתעסק במעמד האישה, הפעם מנקודת מבט לסבית, "ריקוד הצבעוניים".
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
סינגפור – "יקירתי האהובה" (My Beloved Dearest)
בשנה שעברה שלחה סינגפור את "אילו אילו" שזכה בפרס מצלמת הזהב בקאן. כמו שאר ששת ניסונותיה הקודמים, גם זה לא צלח. השנה סינגפור מגישה בפעם השמינית מאז 1959.
הפעם הלכה סינגפור על סרט מהז'אנר הכה פופולרי לאחרונה של אוכל ואהבה, שמזכיר קצת את הקונספט של "לאנץ' בוקס" – הדרך ללב היא דרך הבטן. בתפקיד הראשי: מישהי שנראית באופן מחשיד במיוחד כמו קווין לאטיפה. ביים: סאניף אולק.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
סין – "הזמיר" (The Nightingale)
ברגע שחשבנו שאין יותר מקום לעוד סרטים על סבים ונכדותיהם בנופי מדינה אקזוטית כלשהי, מגיע נציג סין בשנייה האחרונה להראות לנו שאפשר גם אפשר.
סרטו של פיליפ מיול הוא הפקה צרפתית-סינית שאפילו זכתה להיות מוקרנת בארץ על ידי סרטי אורלנדו.
המועמדות האחרונה של סין הייתה בשנת 2002 (זה מזמן) עם "גיבור". זו אחת משתי המועמדויות הבודדות של הארץ הענקית, אחרי "ג'ודו".
סיכוי להכנס לתשיעייה: לא רואה את זה קורה.
סלובניה – "פתה אותי" (Seduce Me)
סיפור התבגרות של צעיר שננטש על ידי אמו היוצא ממוסד כדי לגלות היכן קבור אביו (זה קצת מזכיר את נקודת המוצא של נציג פולין "אידה"), ומגלה סוד אפל. בדרך הוא מתאהב בנערה צעירה שמה אתם יודעים, גם לה יש סוד אפל בעברה. מרק סנטיץ' ביים את הסרט שכיכב בפסטיבל ורשה.
סלובניה שולחת באדיקות לאוסקר מאז 2001 (בנוסף לכמה ניסיונות בניינטיז) אבל מעולם לא פרצה, אפילו לתשיעייה.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
סלובקיה – "צעד אל תוך האפילה" (A Step into Darkness)
שליחה מספר 18 של סלובקיה אל האוסקר, עד כה ללא הצלחה.
הטריילר של הכניסה הסלובקית מציג דרמה תקופתית עמוסת יצרים עם הרבה צבא וקומוניזם. הסרט המבוסס על ספרו משנת 1956 של אלפונז בנדאר, מתאר את ימיה האפלים של סלובקיה כשהקומוניזם התחיל לתפוס יותר ויותר עמדה, בדיוק הזמן בו רופא מחליט לפתוח רומן עם פעילה פוליטית מסוכנת. סרטו של מרטין (מירוסלב) לות'ר.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
ספרד – "החיים קלים בעיניים עצומות" (Living is Easy with Eyes Closed)
אם "סטרוברי פילדס פורבר" של הביטלס התחיל להתנגן לכם בראש, זה לא במקרה. סרט המסע הספרדי הזה, שסחף את פרסי הקולנוע הספרדי, הוא סיפורו של מעריץ ביטלס אדוק שבאמצע שנות השישים יוצא לנסיעה שבסופה אמור יהיה לפגוש פנים אל פנים את אלילו ג'ון לנון. הוא אוסף אתו שני טרמפיסטים ויחד הם יוצאים אל המסע שבטוח ישנה את חייהם או משהו. אני משער.
חאוויר קמארה ("דבר אליה") הוא הגיבור ואתו נטליה דה מורינה ופרנססק קולומר ("לחם שחור" שייצג את ספרד בשנת 2011). דויד טרואבה כתב וביים.
המועמדות האחרונה של ספרד לאוסקר הייתה בשנת 2004 עם "הים שבפנים", וזה נגמר בזכייה. מאז הם נכנסו לתשיעייה פעמיים אבל לא שריינו מועמדות. בטוטאל יש להם ארבע זכיות ו-15 מועמדויות. בשנה שעברה שלחו את השעמומון הלא ברור "15 שנה ועוד יום" שהוקרן בחיפה.
הסרט הזה נקנה על ידי yes, והוא יוקרן ביום שלישי, ה-14 לחודש, בפסטיבל הקולנוע של yes3.
סיכוי להכנס לתשיעייה: טוב.
סרביה – "נתראה במונטוידאו" (See You in Montevideo)
בשנה שעברה שלחו הסרבים את "מעגלים" המצוין שלא קיבל יחס יפה מהאקדמיה, בדיוק כמו שקרה עם שאר הסרטים ששלחה סרביה/סרביה ומנוטנגרו/לשעבר יגוסלביה.
את הניסיון החדש, "נתראה במונטוידאו" ביים דרגאן בג'לוגרליץ' שניסה לייצג את מדינתו בשנת 2011 שנקרא "מונטוידאו, אלוהים יברך אותך". אני חש שיש קשר בין שני הסרטים, אבל אני לא לגמרי מצליח להבין מה…
סיכוי להכנס לתשיעייה: רע.
עירק – "מארדן" (Mardan)
גם עירק רוצה לשחק. בואו נראה מי יעמוד בדרכה. טוב, למעשה היא ניסתה ארבע פעמים, זה לא נורא הלך.
סיכוי להכנס לתשיעייה: מישהו שואל באמת?
פולין – "אידה" (Ida)
אחד הסרטים המהוללים – ובצדק – ביותר של השנה הוא הדרמה הפולנית היפהפייה הזו, שנקנתה על ידי קולנוע לב. הסרט הזה היה לאחת ההצלחות המפתיעות בארצות הברית, כאשר יצא בהפצה מצומצמת והרוויח לא רע.
סיפורה של נזירה צעירה רגע לפני טקס השבועה לכנסייתה, שיוצאת לפגוש את דודתה ומגלה את שורשיה היהודים. יחד הן יוצאות למסע למצוא את מקום הקבורה של הוריה שנפלו קורבן לשנאה של ימי הנאצים.
פאוול פוליקאווסקי ביים ועשה עבודה מדהימה גם עם המצלמה וגם עם שתי השחקניות שלו, אגתה טרזבוצו'אסקה ואגתה קולשזה. רק הסאונד של הארוחות במנזר הן משהו שלא שוכחים מהר.
פולין לא זכתה באוסקר מעולם, למעשה, עם תשע מועמדויות ללא זכייה, מה שהופך אותה למדינה הלוזרית השנייה באוסקר. הראשונה היא ישראל (אפס מתוך עשר).
מהסרט יוקרן בחיפה ואז, כאמור, ייצא להקרנות מסחריות בארץ לאחר מכן.
סיכוי להכנס לתשיעייה: מעולה.
פורטוגל – "מה עכשיו, תזכיר לי?" (What Now, Remind Me?)
ניסיון מספר 31 של פורטוגל (תשע מתוכם עם סרטיו של מנואל דה אוליביירה), שטרם זכתה למועמדות.
מדובר בתיעוד אישי הנמשך על פני כמעט שלוש שעות של הדוקומנטריסט ואיש הסאונד הידוע ג'ואקים פינטו, בן ה-57, על חייו כנשא איידס בעשרים השנים האחרונות, במסע שהוא כולו שיר לחיים ולקולנוע. הסרט זכה בשני פרסים בפסטיבל לוקרנו, כמו גם במקום השני בתחרות הבינלאומית.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
פינלנד – "ליל בטון" (Concrete Night)
הכניסה הפינית היא דרמה בשחור-לבן על פי רכב מכר של פאייקו סאיסיו, על שני אחים משכונה בעייתית עם תפיסה קצת שונה של המציאות. על פניו, נשמע כמו "המחברת הגדולה" שייצג את הונגריה בשנה שעברה, רק עם פחות שואה. הסרט בוים על ידי פירג'ו הונקסלו, קולנוענית בת 67, שזו הפעם השנייה שפינלנד מגישה סרט שלה, אחרי "טוליפה" בשנת 1980.
פינלנד הייתה מועמדת רק פעם אחת, עם "איש ללא עבר" של קאוריסמקי.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
פלשתין – "עיני גנב" (Eyes of a Thief)
אחרי המועמדות המפתיעה לסרט הנוראי "עומאר" בשנה שעברה, שהייתה המועמדות השנייה של פלשתין לאוסקר (אחרי "גן עדן עכשיו" הנפלא), מסתמכת תעשיית הקולנוע הפלשתינית על סרטה של הבמאית נג'וואה נג'ר ("מור ורימון").
נג'ר נולדה בארה"ב וכיום גרה ברמאללה. הסרט הוא מותחן על אב המחפש את בתו בעולם שאחרי האינתיפאדה של 2002, שנעשה בקו-פרודוקציה פלשתינית-איסלנדית.
סיכוי להכנס לתשיעייה: קיים.
פנמה – "פלישה" (Invasion)
אבנר (ב' דגושה) בנאים נבחר להיות הבמאי הראשון שייצג את פנמה באוסקר, והוא עושה זאת עם סרט תיעודי על הפלישה האמריקאית בשנת 1989. זהו סרטו השלישי בסך הכל.
אנחנו מאחלים בהצלחה למדינה המרכז-אמריקאית הזו (שבשנת 2002 חוקקה חוק קולנוע משל עצמה), ותוהים כמה מדינות שמייצרות קולנוע יש לעזאזל על הגלובוס המצ'וקמק הזה?
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
פקיסטן – "בת" (Daughter)
המותחן של אפיה נת'ניאל, קו-פרודוקציה פקיסטנית-נורבגית, הוא סיפורן של אם וביתה בת העשר הבורחות מארצן כדי להימנע מהשידוך המיועד לילדה הקטנה. כמובן שזה לא יהיה קל. זהו סרטה הראשון של נת'ניאל, והוא כבר הספיק לעשות סיבוב בטורונטו, בוסאון, לונדון, סאו פאולו ועוד. לפחות ויזואלית, הסרט נראה מרהיב ואני באמת חושב שהוא עלול להפתיע.
פקיסטן התעוררה בשנה שעברה והגישה לאוסקר לראשונה מאז 1963. זהו הניסיון הרביעי שלה באוסקר, עד כה ללא תוצאות.
סיכוי להכנס לתשיעייה: קיים.
פרו – "הבשורה על פי הבשר" (The Gospel of the Flesh)
לבמאי קוראים אדוארדו מנדוזה דה אצ'בה. שזה אומר שלדמות מ"הרי הזהב הנסתרות" יש סיכוי להיות מועמדת לאוסקר. אותי זה מרגש.
בסינופסיס של הפסטיבלים, הסרט הזה מתואר כגרסת העיר לימה ל"אהבה נושכת". כלומר, שלושה סיפורים של שלוש דמויות בתוך עיר קשה ומסוכסכת.
פרו, כזכור, הייתה מועמדת בשנת 2009 עם שעמומון האימים "חלב של צער" שכל כך שעמם את שופטי פסטיבל ברלין, שהם הרגישו רע על זה שהם נרדמו ונתנו לו את הפרס הראשון.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
צ'ילה – "להרוג אדם" (To Kill a Man)
לפני שנתיים קיבלה לראשונה המדינה הדרום האמריקנית הזו מועמדות לאוסקר עם "לא" הנפלא (שגם היה אמור לזכות, אם אתם שואלים אותי). לאחר מכן הייתה קרובה עד מאוד עם "גלוריה", והשנה היא מנסה היא סרטו הקשה לצפייה של אלחנדרו פרננדז אלמנדרס. השמות המדהימים של של הדרום אמריקאיים האלה, שיהיו בריאים…
"להרוג אדם" הוא אחד הפספוסים הגדולים של בפסטיבל ירושלים האחרון, שם הוקרן. המחמאות מילאו את מסדרונות הסינמטק אך לא עלה בידי לצפות בו. מזל שעופר עשה את זה, ודיווח לקוראינו.
סיכוי להכנס לתשיעייה: טוב.
צ'כיה – "משחק הוגן" (Fair Play)
אנדריאה סדלצ'קובה ידועה בתור עורכת של סרטים צרפתיים בעיקר, כמו למשל "ברוכים הבאים" (עליו הייתה מועמדת לסזאר העריכה), "אל תדאגו לי, אני בסדר", "חג שמח" ו"נראה אותך אוהב". סרטה החדש, אותו כתבה עם אירנה הג'דובה, הוא סיפורה של אנה, אצנית אולימפית צעירה (ג'ודית ברדוס) בשנות השמונים, שמוצאת את עצמה קורבן של עולם הסטרואידים וסמי הספורט, היכולים לעזור לה לנצח ולחצות את מסך הברזל, או לסבך לה את הצורה. הסרט הוקרן בפסטיבל קרלובי-וארי, שם נקרא "צ'כיה וסמים ונוכלים רקובים". לא ברור לי למה החליפו אותו.
צ'כיה זכתה פעמיים באוסקר עם "רכבות שמורות היטב" ו"החנות מעבר לפינה" בתור צ'כוסלובקיה, ועם "קוליה" האהוב לאחר הפיצול, מאז הייתה מועמדת פעמיים נוספות, פעם אחרונה ב-2003 עם "ז'לארי".
צרפת – "סן לורן" (Saint Laurent)
כדי למנוע טעויות, לא מדובר בסרט "איב סן לורן" שהוקרן גם אצלנו לפני כמה חודשים ונעלם לאחר שהביקורות נכנסו בו (אני לא צפיתי בו), אלא בסרט אחר על מעצב האופנה, שהתמודד בפסטיבל קאן האחרון, משם יצא כשידו לא כל כך על העליונה.
הסרט, שביים ברטרנד בונלו ("הפורנוגרף") מתרכז בעשר שנים מחייו של המעצב המהולל, אותו מגלם ג'ספאר אוליאל ההורס ("שנים של אירוסין"), ואותו מקיף קאסט הורס לא פחות שכולל את לואי גארל (ומי צריך עוד משהו?), אהובתו לשעבר ולריה ברוני-טדסקי ("טירה באיטליה"), ליה סיידו, ג'רמי רינייר (השחקן המוכר מסרטיהם של האחים דארדן) ו-ולריה דונזלי (השחקנית-במאית שניסתה לייצג את צרפת לפני שנתיים עם "הכרזת מלחמה"). מעניינת למדי היא העובדה שכבר שלוש שנים ברצפיות צרפת שולחת סרט המבוסס על סיפור אמיתי (אחרי "מחוברים לחיים" ו"רנואר")
הנציגות של צרפת היא תמיד אחת השאלות הבוערות של הקטגוריה, אך נדמה שלאחרונה הם פשוט מפשלים. על אף שהיא מעצמת קולנוע ונחשבת לאחת השחקניות המרכזיות באוסקר, הזכייה האחרונה שלה הייתה לפני 23 שנה! ("הודו-סין") ומועמדותה האחרונה הייתה ב-2009 ("נביא"). בסך הכל, למדינה 35 מועמדויות ו-12 זכיות (כולל התקופה לפני שהקטגוריה הפכה לרשמית).
סיכוי להכנס לתשיעייה: בקושי.
קובה – "התנהגות"
סרטו של ארנסטו דראנאס סראנו (שכבר נשלח לאוסקר בשנת 2009 עם Fallen Gods) הוקרן בטורונטו ותוכלו למצוא אותו גם בפסטיבל חיפה. סיפור התבגרות של ילד בן 11 לאם אלכוהוליסטית.
קובה הייתה מועמדת פעם אחת בעבר עם "תותים ושוקולד".
אני צפיתי בסרט בפסטיבל חיפה, ואהבתי אותו מאוד.
סיכוי להכנס לתשיעייה: לא.
קולומביה – "מטאו" (Mateo)
מריה גמבואה נבחרה לייצג את קולומביה (שמעולם לא הייתה מועמדת לאוסקר) עם סרטה הראשון. מדובר בהפקה קולומביאנית-צרפתית, המורכבת כמעט כולה משחקנים לא מקצועיים, על נער בסיכון המוצא את דרכו לגאולה דרך תיאטרון הפרינג'. נראה מרגש במיוחד.
קולמוביה שולחת סרטים לאוסקר מאז שנות השמונים, אך באופן סדיר רק מאמצע הניינטיז. היא עדיין לא הייתה מועמדת. הסרט יוקרן בפסטיבל חיפה.
סיכוי להכנס לתשיעייה: קיים.
קוסטה ריקה – "נסיכות אדומות" (Red Princesses)
סיפור התבגרותה קלאודיה היא ילדה בת 11, ביתם של שני פעילים פוליטיים שבורחים מניקרגואה לקוסטה ריקה. הם נודדים ממקום למקום עד שהאמא בוגדת בתנועה ועוברת למיאמי.
זהו סרטה הראשון של לורה אסטורה, בהפקה של קוסטרה ריקה ו-ונצואלה, והוא פתח את סבב הפסטיבלים שלו בברלין. זאת ההגשה השלישית של קוסטה ריקה, עם אפס מועמדויות עד כה.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
קוסובו – "שלושה חלונות ותלייה" (Three Windows and a Hanging)
מבט עצמי קשוח ואכזרי על קוסובו שאחרי המלחמה, בסיפורה של אישה צעירה בתחילת שנות האלפיים (אירנה קהני, שזכתה לשבחים על הופעת הבכורה שלה פה), המתראיינת לעיתון מקומי ומספרת על האונס שעברה במהלך המלחמה. כאשר זהותה מתגלה, אנשי הכפר מתנכלים אליה ומוקיעים אותה. העניינים מסתבכים אפילו עוד יותר כשבעלה חוזר ומתעקש להישאר לצידה על אף מאורעות העבר.
איסה קוסז'ה ביים על פי תסריט של זימבר קלמנדי. זהו הנציג הראשון של קוסובו לאוסקר.
סיכוי להכנס לתשיעייה: לא רע, לדעתי.
קירג'יסטן – "קורמנג'ן דאטקה: מלכת ההרים" (Qurmanjan Dakta: Queen of the Mountains)
אפוס היסטורי על שליטת מרכז אסיה או משהו קצת פחות ערטילאי מזה, ומביאה את נתיניה לחיים של שגשוג ושלום, או כמו שאמרו ב"מראה מראה": הם פשוט רוקדים ושרים, רוקדים ושרים כל היום.
לפני שהגיעה למעמדה היא עברה כמה דברים שאינם כוללים ריקוד ושירה, אבל מספיק חשובים כדי שיעשו על זה סרט וישלחו את זה לאוסקר.
סדיק שר-נייז ביים או ביימה את הניסיון השביעי של קירג'יסטן באוסקר. זה מעולם לא התקדם לשום מקום.
סיכוי להכנס לתשיעייה: לא הייתי שם על זה כסף.
קנדה – "אמא" (Mommy)
זאת הפעם השנייה בה ילד הפלא של הקולנוע זאבייה דולאן מביים סרט על יחסי אם ובנה, וזו הפעם השנייה בה קנדה בוחרת את הסרט לייצג אותה באוסקר. ועם זאת, איזה שוני בין השנה הזו ל-2009.
דולאן ביים את סרטו הראשון, "הרגתי את אמא שלי" כשהיה בן 19 ונשלח לאוסקר. אני רק רוצה שתחשבו רגע על הסיטואציה הזו בה סרט של בחור בן 19 מייצג מדינה בסדר גודל של קנדה.
דולאן לא נח שנייה מאז, ומאז ביים סרטים בקצב של בערך אחד לשנה, כולם חוץ מאחד הוקרנו בקאן ("טום בחווה" הוקרן בונציה. ובירושלים). השנה דולאן נכנס כבר לתחרות הרשמית של אירוע הקולנוע בריביירה הצרפתית, קיבל לשבחים מקיר לקיר, וזכה בפרס חבר השופטים המכובד. השנה הוא בן 25, וזהו סרטו החמישי. "לב" רכשו אותו וזה הזמן לשלוח להם אי-מיילים שימהרו עם ההפצה, כי אני אנחנו לא יכולים לחכות יותר!
הסגנון של דולאן לא בהכרח יוערך אצל חברי האקדמיה, ואני מאמין שאם ייכנס, זה יהיה בזכות הועדה החיצונית. נחכה ונראה.
קנדה זכתה רק פעם אחת באוסקר ("שיחות נפש" ב-2003) והייתה מועמדת עוד שש פעמים. בין השנים 2010 ו-2012 היה לה רצף של שלוש מועמדויות בזו אחר זו. בשנה שעברה הרצף נשבר עם האכזבה מ"גבריאלה", סרט שרבים חשבו שהוא מועמד בטוח.
סיכוי להכנס לתשיעייה: טוב.
קרואטיה – "בוקרים" (Cowboys)
קומדיה שנעה איפשהו בין "ההצגה חייבת להמשך" של קנת' בראנה לבין "ללכת עד הסוף": קבוצת אנשים מוזרים חוברת להעלות יחד הפקה בימתית של "שבעת המופלאים" וזה לא הולך נורא חלק.
את הסרט ביים טומיסלאב מרסיק (Mrsic. איך אדם אמור לבטא את זה, זו שאלה ראויה).
קרואטיה מגישה באופן רציף לאוסקר מאז 1992 אך ללא הועיל. "בוקרים" נראה חמוד, אבל הוא לא מהחומר שממנו מגיעים לאוסקר.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
רומניה – "הכלב היפני" (The Japanese Dog)
מתי סוף סוף יעניקו האמריקנים קצת נחת לרומנים ויתנו להם קצת מקום בעולם הזוהר המזוייף הזה? כנראה שלעולם לא. אבל זה לא אומר שהרומנים יפסיקו לנסות. אחרי ששלחו לאוסקר סרטים שבכל העולם הריעו להם והיו צריכים להמציא סופרלטיבים חדשים כדי להללם, עדיין באוסקר לא רואים אותם ממטר. האם "כלב יפני" יצליח לבלבל אותם? מכיוון שלסרט הזה אין הפסטיבלים הגדולים מאחוריו, סביר להניח שלא. בארץ תוכלו לראות אותו בחיפה.
אבל אחרי שניסו לאתגר את האקדמיה, החליטו הרומנים לשלוח סרט קצת יותר ידידותי לסביבה: איש זקן שחי לבדו בכפר מוכה שטפונוץ, מופתע לגלות שיום אחד מתדפקים על דלתו בנו (סרבן פבלו, שהיה מדהים ב"כולם במשפחה שלנו") יחד עם אשתו ובנו. היפנים. ואיזה פלא, בהתחלה יחשדו כולם זה בזה, אך ליבם יפתח ויגלו כמה נפלא הוא הביחד. רק באופן הסגפני הרומני המוכר לנו.
לסרט יש את הקסם שלו, הבא לידי ביטוי בעדינות ובאנושיות שלו, אבל הוא מונוטוני ושקט מדי, וקשה להחזיק אתו אפילו שהוא רק 80 דקות.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נמוך.
רוסיה – "לוויתן" (Leviathan)
את רצף הבחירות התמוהות של רוסיה לאוסקר בשנים האחרונות, שהתבטא במועמדות אחת בלבד מאז תחילת האלף החדש, שובר הסרט הזה, "לוויתן", שהפך לאחד המהוללים של פסטיבל קאן האחרון, שם זכה בפרס התסריט.
סרטו הרביעי של אנדריי זגנייצב, שכבר למדנו שיוקרן בפסטיבל חיפה הקרוב (הכינו כרטיסים מראש. זה יהיה עמוס), מספר על מאבקו של אדם בראש עיר מושחת. כמו כל סרטיו של זגנייצב עד כה ("השיבה" שנשלח גם הוא לאוסקר, "הגירוש" שזכה בפרס השחקן בפסטיבל קאן, ו"ילנה" שלא נשלח לאוסקר למחאת רבים) גם הסרט הזה טבול בהרבה משמעויות תנ"כיות, ואפשר להמר מעכשיו שהוא מצולם מרהיב.
אם חברי האקדמיה לא תכניס את הסרט הזה, הועדה ודאי תעשה זאת, או שהם עוד פעם יחטפו על הראש.
מה שנראה כמו הבחירה הכי מובנית מאליה מבחינת רוסיה (בכל זאת, הסרט הרוסי המדובר והמהולל ביותר של השנה), דווקא הרימה גבות במקומות רבים, מכיוון ש"לוויתן" לא נמנע מביקורת עצמית על רוסיה, דבר שאנחנו יודעים שמשטר פוטין לא נורא מקבל בזרועות פתוחות, במיוחד כשבראש הועדה לבחירת הסרט עמד ניקיטה מיכאלקוב ("שמש בוגדנית") שידוע כחבר של פוטין. על כן יש לבחירה הזו משמעות רבה מעבר לקונטקסט הקולנועי.
המועמדות האחרונה של רוסיה הייתה ב-2007 עם "12". זו הייתה המועמדות ה-14 (כולל תקופת ברית המועצות), כאשר מתוכן זכתה ארבע פעמים ("מלחמה ושלום", "שומר היערות", "מוסקווה לא מאמינה בדמעות" ו"שמש בוגדנית").
אני התפעמתי ממנו בפסטיבל חיפה.
סיכוי להכנס לתשיעייה: די מרהיב.
שוויץ – "המעגל" (The Circle)
לאו דווקא בהקשר של אוסקר, אבל אחד הסרטים הכי מעניינים בהם נתקלתי עד כה בתחרות הזו הוא נציג שוויץ, המספר את סיפור אהבתם של שני בחורים בשוויץ של שנות ה-40, בעיקר סביב יסודו ורדיפתו של מגזין לקהילה הגאה בשם The Circle. הסרט משלב בין קולנוע נראטיבי רגיל המתאר את החיים של הגיבורים, אבל גם מראיין את הדמויות האמיתיות מאחורי הסיפור, שמסתבר שעדיין חיים ויותר חשוב, עדיין חיים זה עם זה.
סרטו דובר הגרמנית של סטפן האופט זכה בשני פרסים בפסטיבל ברלין (פרס הטדי ופרס הפאנורמה) וב-L.A Outfest.
שוויץ זכתה פעמיים בעבר עם "מהלכים מסוכנים" ו"מסע של תקווה", ב-1984 ו-1990, בהתאמה. מאז האוסקר לא התייחס אליהם, וחוץ משתי כניסות לתשיעייה, לא נרשמו סרטים סרטים שוויצרים במרוץ מאז תחילת הניינטיז.
סיכוי להכנס לתשיעייה: טוב.
שוודיה – "כוח עליון"/"תייר" (Force Majeure)
זוכה פרס חבר השופטים במסגרת "מבט מסוים" של קאן האחרון, סרטו של רובן אוסטלונד (שניסה לייצג את מדינתו גם בשנת 2009) הוא דרמה על איש משפחה שנהנה עם אשתו וילדיו המושלמים באתר סקי, עד לרגע בו מפולת שלגים מאיימת לקבור אותם. זה לא קורה בסופו של דבר, אבל זה לא מונע מגיבורינו להמלט על נפשו ולהותיר את משפחתו מאחוריו. אחר כך, מגיע הקטע הקשה באמת של התמודדות עם מה שעשה. בהשתתפות השחקן האמריקני בריידי קורבט ("סיימון קילר", "מרתה מרסי מיי מרלין").
שבדיה הייתה מועמדת פעם אחרונה ב-2004 (14 מועמדויות בסך הכל) וזכתה שלוש פעמים, אך ורק בזכות אינגמר ברגמן ("מעיין הנעורים", "דרך הזכוכית האפלה", "פאני ואלכסנדר").
סיכוי להכנס לתשיעייה: לא רע.
תאילנד – "יומן המורה" (The Teacher's Diary)
לישראלים השם הזה אולי יעשה אסוציאציה לא נעימה ("טאבלט המורה" אולי יהיה יותר ראוי), אבל מתאילנד מדובר בסרט רומנטי בסגנון "הבית על האגם", רק בפחות קיאנו ריבס.
מורה צעירה נשלחת לבית ספר מבודד וקטן, שם, בבדידותה, היא כותבת את מחשבותיה ביומן. כאשר היא נשלחת למקום אחר, מגיע מורה צעיר ואתלטי ומוצא את היומן, קורא בו, ומתאהב בכותבת אותה הוא לא מכיר. אחרי שהוא הולך היא חוזרת וקוראת את היומן שלו.
תראו, קראתי שני תקצירים של הסרט, כל אחד באנגלית יותר גרועה מהשני. נראה לי שעל זה הסרט הזה, אבל אולי משהו השתבש בתרגום, כי זה באמת נשמע מפגר.
בשנה שעברה שלחה תאילנד את סרט האימה "קאונטדאון" ואין לדעת מי פוטר בעקבות ההחלטה הזו. שנה לפני כן שלחו את "כדור בראש" שאורון נורא אהב אך האקדמיה פחות. באופן כללי האקדמיה לא מגיבה היטב לקולנוע התאילנדי וטרם חיבקה אותו. זה לא ישתנה השנה.
סיכוי להכנס לתשיעייה: נאדה.
וזהו!
הימורים לתשיעייה:
איטליה – "הון אנושי"
בלגיה – "יומיים ולילה"
הפיליפינים – "נורטה, סוף ההיסטוריה"
טורקיה – "שנת חורף"
פולין – "אידה"
פקיסטן – "בת"
קנדה – "אמא"
רוסיה – "לוויתן"
שבדיה – "כוח עליון"
מכיוון שחייבת להיות הפתעה, אני אומר שיש מצב שמישהי מבלגיה, טורקיה או פולין עלולות ליפול. זה יעביר את המשקל אל ארגנטינה, לטביה או אלוהים יודע מי. אולי אל האלקבצים.
אני מתחיל רצף תפילות חרישיות כבר מעכשיו.
תיקון טעות קטנטנה, בסרט "מנדרינות" המלחמה היא מלחמת אבחזיה:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%90%D7%91%D7%97%D7%96%D7%99%D7%94
תודה רבה על הסקירה המושקעת, הוספתי לעצמי לא מעט סרטים לרשימת הצפייה!
התקציר של המהמר גורם לו להישמע כמו משהו שהוא לא – מצחיק, מהיר ועצבני. הסרט עצמו מהורהר, דרמה איטית על מערכת יחסים, כאשר פעם בעשרים דקות חוזרים לקו העלילה שבתקציר. הסרט עצמו נחמד עם דמות ראשית שכתובה ומשוחקת היטב, אבל הפער בין התקציר למה שקורה בסרט פוגם בו ועדיף לדעת שנכנסים למשהו שהוא הרבה יותר דרמה מקומדיה שחורה.
ברדי קורבט לא משחק את הגיבור של "כוח עליון", יש לו שם תפקיד קטנטן של סצנה בודדת
אומרים שהסרט הרוסי הוא משהו,משהו
וואו איזו סקירה מושקעת! המועמדת הפינית פיריו (פירג'ו? ) הונקסלו היא דוקומנטריסטית מדהימה, ולמיטב זכרוני אחת משתי במאיות נשים יחידות שזכו לכבוד להיכלל ברשימת סרטי החובה של סינמטק סם שפיגל. השניה היא אנייס ורדה. על במאיות סרטים עלילתיים בכלל לא שמעו שם במוסד הירושלמי. מי אמר חינוך רע ולא קיבל?
אנייס ורדה ביימה גם סרטים עלילתיים.
ברור עופר, זה לא מה שהתכוונתי… גם פיריו הונקסלו. התכוונתי שברשימות החובה של סינמטק סם שפיגל אין סרטים עלילתיים שבוימו על ידי נשים, וסך הכל ישנם שני סרטים שביימו נשים והם תיעודיים.
מי חסרה לך / איזה סרטים חסרים לך?
(שאל אורון ללא שמץ של התרסה ובמטרה להעביר את השיח מהכללי לספציפי)