סיכום 2013: המנצחים והמפסידים

יש שנים שכיף לסכם. להגיע לרגע שבו הן מסתיימות, להיפרד כמו שצריך, להיזכר ולבחור את השיאים ונקודות השפל. השנה היוצאת, 2013 קוראים לה, לא הייתה שנה כזאת מבחינתי. אולי זה כי אני חובב של שנים זוגיות (בכל זאת, יש בהם סרטים של כריסטופר נולאן) ואולי סתם לא היה חיבור בינינו מהתחלה. אבל יצא שאני אמור לשבת ולסכם עכשיו את אחת השנים האלה שאני ארצה דווקא לשכוח. מזל שהיו מספיק סרטים מעולים כדי להרכיב מהם לפחות עשיריה, בניגוד לתחזיות אפלות שלי משלבים שונים של השנה. אבל עם העשיריה נתאפק עוד כמה ימים, עד שיגיע פוסט שטרם היה כמותו בתולדות סריטה, אם אני לא טועה, ואחריו הסיום המסורתי של אנשי השנה על פי סריטה. אבל את השבוע שהתחיל זה עתה נבלה עם הסיכומים האישיים של חברי הבלוג.

נבחרתי לפתוח עם הפורמט הקבוע שלי זו השנה הרביעית ברציפות – המנצחים והמפסידים של השנה (הנה גרסאות 2010, 2011 ו-2012 ולמטיבי לכת, הנה הפיילוט בגרסת הסולו של סריטה מ-2009). זה אומר הרבה קטגוריות מומצאות, חלקן חוזרות על עצמן מדי שנה ואחרות נוצרות ונעלמות במיוחד בהתאם לסרטים. וזו בעיקר ההזדמנות הכמעט יחידה לקרוא אותי מטנף לא מעט על סרטים שנמנעתי מלכתוב עליהם כאן מפאת רוח הבלוג המפרגנת. אז מי ניצח? (הרעים, לצערי) מי הפסיד? (רוב הפעמים אני) מי יצא בתיקו? מי החזיר אותי לגיל 6 בשמחה רבה? ומי שלח אותי לישון בלי ארוחת ערב? כל זאת ועוד הרבה הרבה פחות, בסיכום השנה הראשון של סריטה לשנת 2013.

הקטגוריות המרכזיות

לא קיבלו מספיק ריספקט. האלי ברי והסרט בכיכובה – "הקריאה"

האוברייטד: נפתח בהיסטוריה פרטית. אני חושב שלראשונה בתולדות סיכומי השנה שלי, אין באמת סרט שהפער בין איכותו לבין כמה שהעריכו אותו כולם הוא קיצוני מספיק בשביל לצעוק מבחינתי. אז נלך על תיקו, עם שני סרטים שהם לגמרי בסדר, אבל משום מה נחשבו למצויינים. האחד הוא "בית לחם" הישראלי (סרט סביר, בעיקר מבחינת עשייה, ולא תשכנעו אותי אחרת. או את האמריקאים) והשני הוא "כחול הוא הצבע החם ביותר" הצרפתי (זה שסרט הוא שלוש שעות לא הופך אותו ליצירת מופת, מצטער).

האנדרייטד: "הקריאה". יופי של מותחן שמוציא את המקסימום מסיטואציה פיצפונת לכאורה, תצוגת המשחק הכי טובה של האלי ברי מאז נאום הזכייה באוסקר, וחתיכת טוויסט מופרך ונהדר לקינוח. נשגב מבינתי למה אנשים לא עפו על הסרט הזה, דווקא בזכות העובדה שיש בו משהו קצת מופרך. גם "חלודה ועצם" המעולה בעיניי, ו"לפני חצות" המבריק, לא קיבלו מספיק אהבה. אולי גם לא ממני.

אכזבות השנה: לצערי, השנה עלינו ב-2013 מדרגת "אכזבת השנה" לשלב האכזבות, ברבים. אם לבחור רק שלוש, ובסדר עולה כמובן, כנראה שאלך על – "עומד אחרון" (מקים ג'י וארני ציפיתי ליותר), "הכל יחסים" (פעם אהבתי את אפטאו, אני לא מבין מה קרה לנו), "לינקולן" (הסרט הגרוע היחיד שאי פעם ראיתי של ספילברג). במאמר מוסגר אציין את "כנס העתידנים", שלא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב עליו מרוב אכזבה, שהפכה לתחושת אשמה ממש. עדיין קשה לי להסביר.

בלוף השנה: "מת לחיות ביום טוב". כאילו, אתם מודים שהתסריט לא נכתב במקור עם הדמות של ג'ון מקליין, אלא שהאייקון הקולנועי רק הולבש עליו בשלב מאוחר יותר ובמקרה. איך אני אמור להגיב? להתפלא שיצא לא משהו? להתלהם שאין קשר לסדרת הסרטים האלמותית? או סתם להתלונן שוב על ילדותי?

הפתעת השנה: "בננות". זה ידוע שאני מתקשה להתחבר לסרטים של איתן פוקס, כך שהגעתי סקפטי. ואיזה סרט נהדר! לא יומרני, לא פלצני, לא קלישאי, ופשוט מספק את הסחורה. שיעור בענווה, אם תרצו, לכל מי שהטעם שלו לכאורה מגובש ומודע לעצמו.

נפיחת השנה: "מקום בתוך היער". נגיד שהייתם רוצים לעשות סדרה כבדה אך חלולה על האמריקנה וגבריות, או משהו בנאלי באותו איזור. למה לדחוס את זה לסרט קולנוע ולהקרין את זה באולמות? יש כל-כך הרבה סיבות שאני לא רואה טלוויזיה, והשנה היא הגיעה גם למסך הגדול, מסתבר.

הסרטים הגרועים של השנה: ושוב, כל-כך הרבה אפשרויות בחירה עד כי אין ברירה אלא להרחיב את הקטגוריה לרבים במקום יחיד. כמה דוגמאות: "היועץ" (הזוכה גם בפרס ה-WTF של השנה), "הכל אבוד" (אני מצטער, זה לא סרט), "דון ג'ון" (כמה שהסרט הזה עשה לי רע), "בלינג רינג" (לא רואה יותר ""סרטים"" של סופיה קופולה, מספיק) ועוד המון. אם לבחור רק אחד – "אליסיום", הרימייק הלא רשמי והלא נחוץ של "מחוז 9" כל מה שאני שונא בסרטי קולנוע, ועוד באחד הז'אנרים האהובים עליי. איזה, סרט, מחורבן.

 השנה בחתיכות

מסתבר שכך מתחילה אחת מסצנות השנה. דני לוואן ב"מנועים קדושים"

טרנד השנה: בדרך כלל מבקרי קולנוע עובדים די קשה כדי למצוא מגמות והקשרים בין שלל הסרטים שהוצגו בבתי הקולנוע במהלך השנה. לא הפעם. זה מרגיש כאילו חצי מהסרטים יכולים להיכנס בקלות לאחת משתי קטגוריות – חטיפות ילדים/כליאות במרתפים, או סקס/פורנו. הייתי כותב בסוגריים את כל החשודים המידיים, אבל ייגמר לי הפוסט (בלינקים תמצאו דוגמה אחת שמובילה לדוגמאות רבות). עוד אציין את השחור-לבן, ששוב היה באופנה ומרהיב מאי פעם ("פרנסס הא", "קיסר חייב למות", "מהומה רבה על לא דבר", ובקרוב "נברסקה" של אלכסנדר פיין).

סצנת השנה: אור ירחיב בנושא בסיכומו הקבוע שסוקר את רגעי השנה בקולנוע, אז אתמקד בסרטים אפיזודיאליים ואנסה לברור מתוכן. או לפחות לציין, כי במקרה של "לפני חצות", כל סצנה עוברת (במיוחד הראשונה של ג'סי וסלין בבית המלון). מתוך "מנועים קדושים" אני הולך על מתקפתו של Merde, בהכרעה לא פשוטה. ומ"שש פעמים" המפואר, קנתה אותי לנצח שיחת הבנות היחידה בסרט. מופת.

טוויסט השנה: "תופעות לוואי". כי לפעמים הטוויסט הצפוי, זה שאתה רוצה שיקרה, ההוא המתבקש – הוא הטוויסט הנכון. אני מת על הסרט הזה, הוא כה מטופש וחכם בעת ובעונה אחת.

מילת השנה: אנדייטבל (Undateable), באדיבות "פרנסס הא" כמובן. את ציטוטי השנה אשאיר לאור, היו לנו כל-כך הרבה משפטי מחץ שמגיע להם סיכום משלהם, במיוחד בקולנוע הישראלי.

בדיחת השנה: האצבע הנוספת ב"בית ספר למפלצות", או לחילופין – כל דבר שנאמר ב"סוף העולם" וכמובן ב"מי מפחד מהזאב הרע". צחקתי לא מעט השנה בקולנוע, אבל לאו דווקא בקומדיות מובהקות ומוצהרות.

כניסה מאוחרת – הפסקול המעולה של השנה: כפי שהזכירו לי היטב באיזור התגובות (תודה, אתם מעולים ומעולות) לא בחרתי את פסקול השנה שלי. אז כידוע, דיברתי לא מעט בשבח יצירתו של פרנק אילפמן המענגת את האוזניים בזמן צפייה ב"מי מפחד מהזאב הרע". זהו גם הפסקול המולחן היחידי ששמעתי השנה במנותק מסרט להנאתי. אבל הקטגוריה הזו היא בעצם "המיקסטייפ הטוב של השנה", ואת התואר הזה לוקח בהליכה הפסקול של "רק האוהבים שורדים" של ג'ים ג'ארמוש שראיתי בפסטי-חיפה. הנה הוא:

הצילום המדהים של השנה: "רק אלוהים סולח". שיהיו בריאים ניקולס וינדינג רפן והצלם שלו לארי סמית' (שצילם לו גם את "ברונסון" ולקובריק את "עיניים עצומות לרווחה").

וואן שוט השנה ותלת-המימד המוסיף של השנה: "כח משיכה". בקלות הייתי נותן לצוות המנצח אלפונסו קוארון ועמנואל לובצקי ("הילדים של מחר") גם את הקטגוריה הקודמת, אבל מה שהם עשו פה הוא מעבר להישג. ייתכן וחזינו השנה במשהו חדש מבחינה טכנית בקולנוע, לפחות בכל הקשור לתלת-מימד, ואת תחושת המחנק וה-ורטיגו שהן דקות הפתיחה חסרות הקאט של הסרט אקח איתי הלאה לבטח.

האפקטים הכי פוערי לסתות: "פסיפיק רים". אני חייב את כל הצעצועים מהסרט הזה.

הפצה והקרנה

מפתיע, אבל בעברית זה נשמע יותר טוב. סנדרה בולוק ומליסה מקארתי "עצבניות אש"

אי ההפצה המקוממת של השנה: בואו פשוט נקרא לזה "הקטגוריה ע"ש אדגר רייט". כאילו, אז מה עם "סוף העולם" הוא חלק מטרילוגיה נושאית של חבורת יוצרים? זה לא כאילו צריך לראות את הסרטים הקודמים, שלא הופצו, בשביל להבין ולהנות. בניגוד לסרטי ארטהאוס קיצוניים שאני לגמרי מבין למה לא להפיץ, מה רע בסרט כיפי ומצחיק?

צל"ש למפיץ האמיץ: ליונייטד היו השנה כמה יציאות מאוד מרשימות, כמו למשל "מנועים קדושים", סרט מופלא שלא הייתם מצפים למצוא בבית הקולנוע מחד, ובי-מובי שמרגיש כמו ישר לדי.וי.די. בנוסח "עיר שבורה" מאידך. כך שהם ללא ספק המפיץ המשתפר של השנה מבחינתי, וכאן המקום להזכיר גם את הליין-אפ המרשים של אורלנדו ("אור לאחר החשכה", "אפסטרים קולור", "פרנסס הא" ועוד), למרות האיחורים הדי היסטריים בהבאתם ארצה.

השם העברי המטופש של השנה: מאיפה להתחיל? אולי עם "כוננות עם שחר", לסרט שנקרא באנגלית "חצות וחצי" ומתאר מבצע לילי ללכידת אוסמה בין לאדן. או שעם "ההוביט: מפלתו של סמאוג" שבתיאוריה עושה ספוילר לעצמו? ומה זה בעצם "האויב בתוכנו – סטארטרק"? מה זה אומר לעזאזל?

השם העברי שהכי גורר אחריו שיחה של רבע שעה: "מולייר על אופניים". נסו להגיד למישהו שזה מה שראיתם אתמול, ותראו איך הוא יגיב. כמו כן: "לא". נו, הצ'ילנאי! עם גאל גרסיה ברנאל! מי קורא לסרט שלו "לא"?!?

השם העברי שהכי נראה כאילו מישהו נשען על המקלדת: "פאנץ' 119" (בלעז: Welcome to the Punch).

השם העברי המוצלח של השנה: "עצבניות אש". זה כל-כך הרבה יותר מתאר את הסרט מאשר "The Heat", גם עלילתית וגם מבחינת הוייב, שלא נותר אלא לפרגן.

הסרט שהכי הרבה ערסים ופרחות ביקשו אחריו את הכסף חזרה: "אהבה" של מיכאל האנקה.

הסרט הכי מעורר תיאבון אך ללא סיפוק כי הוא בכלל על משהו אחר: תיקו – "סיני בטייק אוויי" ו"קארי".

הפער הכי גדול בין איכות הסרט לאיכות ההקרנה: "ארץ אוז". את ערימת הכלום ושום דבר הזו ראיתי במסך האיימקס הגדול בבריטניה, באולם הכי מרגש שהייתי (וכנראה אהיה) בו בחיי.

הדברים הכי בלתי נסבלים השנה בקולנוע בסדר עולה:
3. הפרעות מכל מיני סוגים (מטלפונים סלולריים עד סוכריות שלא נפתחות בפחות מדקה של נסיונות).
2. הפסקות בסרטים (כאילו העידן הדיגיטלי לא היה וחזרנו לימי החלפת גלגל ויציאה למזנון).
1. ג'יימס פרנקו (לא, באמת, מה הקטע עם זה?).

אהבה-שנאה

אחת משבע סיבות לאהוב את הסרט הזה. טום ווייטס ב"שבעה פסיכופטים"

הייתי אמור לאהוב יותר: "הסיפור של מאד". באמת שאני לא יודע מה השתבש אצלי שם.

הכי רציתי לראות ולא ראיתי: האמת היא שהלך לי יפה מאוד השנה מבחינת צפייה בכל סרט שרציתי, ובדרך כלל בקולנוע (על כך שהיו יותר מדי סרטים שלא רציתי לראות והתחמקתי מהם היטב, בקטגוריה הבאה). היוצא מן הכלל הוא "Snowpiercer" של אהובי משכבר הימים בונג ג'ון-הו, שאמור להגיע ארצה בשנה הבאה. אז אבחר בגילטי-פלז'ר ושמו "תוכנית בריחה", בתקווה שזה ישתנה בקרוב. ואיזה מזל שהלכתי ל"אסירים" בסוף, אחרת הוא היה מככב כאן במקום במקומות אחרים.

לא ראיתי ואני שמח על כך: שני סרטים הוליוודיים גדולים ומפומפמים. משניהם נמנעתי ארוכות בקולנוע, את שניהם לקחתי הביתה בדי.וי.די ופשוט לא הצלחתי להכניס למכשיר, כי הרגשתי שאני עושה שיעורי בית. אלה הם "מלחמת העולם Z" ו"הפרש הבודד", שייתכן ואשלים יום אחד, אבל אני מקווה לא לפגוש בעתיד.

הסרטים שהכי מיותר שראיתי השנה: "יסמין הכחולה" (מאז "סקופ" לא ראיתי סרט של וודי אלן, השנה נזכרתי למה), "הלי" (פרס הבימוי בקאן זה טוב ויפה, אבל לא הייתי צריך לתת לסקרנות לגבור הפעם).

הסרט שאני הכי מצטער שלא הצלחתי לאהוב אלא רק להעריך (פרס ע"ש זה ייגמר בדם): "כח משיכה". באמת שרציתי, זה פשוט לא נכנס לי ללב. אלך להתבייש בפינה (יחד עם הקטגוריה הבאה).

לא הבנתי (גם את ההתלהבות, אבל בעיקר את הסרט): "אפסטרים קולור", "כנס העתידנים", "רווח וכאב" (מקום שני בפרס ה-WTF של השנה), "אור לאחר החשכה".

כולם אהבו ואני לא: "אהבה". אירוני.

אני אהבתי וכולם לא: "שבעה פסיכופטים". זה סרט כזה אדיר, מה הבעיות שלכם ושלכן?!

וכל השאר

הקאסט של "ארגו" מנסה להיזכר איך קוראים לסרט זוכה האוסקר בכיכובם

ההמשכון המיותר/המבייש את המקור: "קיק אס 2". ואני מזכיר שלא כזה אהבתי את המקור.

החצי הטוב בצמד גיבורים, בשני סרטים שונים: דניאל ברוהל ("Rush", "הרשות החמישית")

בטריילר זה היה יותר טוב (הפרס ע"ש בנג'מין באטן/"300"): "שנה גג" (שוב קיבצתם את כל השנינויות לדקה וחצי, הא?), "הפוכים" (ביצוע נוראי לרעיון די מקסים).

הפרס ע"ש דייויד גיל להריסה טוטאלית של סרט טוב בדקות האחרונות: "האשליה".

עדיין לא מצליח להבדיל ביניהם: "המטרה: הבית הלבן", "וושינגטון על הכוונת".

זכה באוסקר אבל אף אחד לא זוכר אותו: "ארגו". או בשמו המלא: "ארגו? אה, ארגו! סרט טוב דווקא".

סרט די מפגר אבל אזכור אותו לטובה: תיקו. "קוטלי המכשפות" (מהסרטים הבודדים השנה שלא פחדו לכייף), "עיר שבורה" (בי מובי כמו שבי מובי צריך להיות).

שכחתי ממנו עד שעברתי על רשימת הסרטים שיצאו השנה: "ג'אנגו ללא מעצורים". אבוי.

עד כאן אני, מחר תורו של אור להפגיז עם הרגעים הגדולים של 2013. עד אז – תורכם ותורכן בתגובות.