סיכום 2018: הנצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע

בעוד סיכומי השנה נוטים להיות טקס שעוזר להבדיל בין תקופה אחת לאחרת דווקא על-ידי ריטואל קבוע, אני שוב ושוב מוצא את עצמי במצב חדש לגמרי בכל תריסר חודשים. אחרי שבשנה הקודמת סוף סוף התרגלתי למגורים בחו״ל, להפרשי השעות משבשי העבודה מול ישראל ולהבדלים הדרמטיים לעתים בלוחות הפצת הסרטים – שבתי לנקודת הפתיחה. יש הרבה אירועים וסיבות לזכור את 2018 מבחינתי, אבל המרכזי הוא שלראשונה מאז 2006 לא הייתי מבקר הקולנוע של עכבר העיר. טכנית, אפשר לומר שאני עדיין חלק מצוות העכבר בתוך מערכת הארץ, אבל התפקיד שלי שונה במגוון אופנים. העיקרי שבהם הוא ששני הטקסטים השבועיים שלי אינם ביקורות קולנוע מפורטות על סרטים רצים. במילים אחרות, לראשונה בחיי הבוגרים לא הייתי תחת העול של לנסות ולצפות בכל מה שעולה לאקרנים.

מצד אחד היה בזה משהו מפחיד, שלא לומר מבעית ברמה של שינויים גופניים בגיל ההתבגרות. לא משנה מה קרה בחיי מגיל 21 ועד היום, תמיד היה לי את העוגן של כתיבת ביקורת קולנוע שבועית. מצד אחר, למדתי שכדור הארץ ממשיך להסתובב גם בלי הדעה השבועית המפורטת מדי שלי על כל מה שחדש בקולנוע. היה משהו משחרר בידיעה שאני יכול לבחור מה לראות, ולא פחות חשוב – מה לא לראות. ידעתי את זה כבר קודם, אבל מסתבר שרוב מה שקורה בבתי הקולנוע, בארץ או בחו״ל, לא כזה מעניין בעיניי. הוסיפו את העובדה שהלכתי פחות ופחות להקרנות מוקדמות למיניהן, ונגיע לזה שאמנם שילמתי מאות (טוב נו, אלפי) דולרים על כרטיסי קולנוע השנה, אבל עשיתי את זה בשמחה ומבלי שהייתי מוכרח.

כל זה הוביל לשנה בה ירדתי את ה-200 סרטים, לטענת החשבון שלי בלטרבוקסד. אלא שלמניין השנתי צריך להוסיף כמה דברים: סרטים ישראליים שלא קיימים במערכת, הרבה קצרים שאני לא מקטלג משום מה, ולא מעט עבודות לקטורה לפסטיבלים ומוסדות בארץ ובניו יורק. ועדיין, שנת שפל מבחינת כמות. והאיכות? בדיוק בשביל זה הסיכום האישי הנ״ל. למי שלא מכירים ומכירות או זוכרים וזוכרות, הפינה הפרטית שלי מחלקת את השנה לשחור ולבן, קצת כמו שאני רואה את החיים. זה אומר שאני מודע לאפור אבל קצת מגזים לכאן ולכאן, לרוב לצרכים הומוריסטיים, כי זה עדיין המנגנון היעיל ביותר בעיניי להתמודד עם הכל. השנה הגזמתי עם ״דברים שצרכתי ואינם קולנוע״ שיזכו להיות נספח בסיום, בעוד כל פרק מבין הנצחונות וההפסדים הקולנועיים של השנה (מבחינתי ובעיניי כמובן) ייפתח במעין תת-פרק ארוך – הסרטים שרק כמעט ונכנסו לעשיריות שלי שיתפרסמו בפוסט המשותף בהמשך השבוע מחד, והמאסטרים שאיכזבו אותי במיוחד השנה מאידך.

הנצחונות ורגעי החסד

סולו חופשי

כמעט ונכנסו: להרכיב עשיריות השנה היה קשה ברמה של לשקר לעצמי. בשלב מסויים פניתי בייאושי אל אור ושאלתי אם אוכל להרכיב 20 סרטים שלא הופצו ולוותר על אלה שכן. הייתי יכול להרכיב גם עשיריית מחאה רק מסרטי האוסקר הקודם שהגיעו ארצה באיחור, כפי שהתרעתי בסיכום 2017 שלי. לבסוף הכנסתי רק אלה שראיתי יותר מפעם אחת, כולל ב-2018, וכך נפלו גיבורים כמו סרטי קאן 2017 (״אהבה חסרה״, ״הריבוע״, ״להרוג אייל קדוש״, ״מעשה פלאים״). כדי לשוב ולהעיד על המצוקה בעשיריית המופצים שלי, הצלחתי לחשוב רק על חמישה סרטים שהם לגמרי 2018 והיו קרובים להיכנס, לא יותר מזה. לעומת זאת, המצב ברשימת הלא-מופצים היה בלתי אפשרי לניהול, כפי שתראו בהמשך.

חמישה סרטים שהופצו השנה והיו קרובים להיכנס לעשיריה שלי:
1. העודף בשבילך – סרט מיוחד שנפל ממש ברגע האחרון, אך נותר בליבי.
2. ראלף שובר את האינטרנט – מקרה נדיר של המשכון שמתעלה על המקור.
3. משפחת סופר-על 2 – הבעיה היחידה של הסרט הזה הוא שאינו קודמו.
4. המשפחה שלי – עוד שנה, עוד סרט נהדר של הירוקאזו קורה-אדה.
5. בערה – אם כבר קלישאת סרטי מבקרים, אז בבימוי לי צ׳אנג דונג.

20 סרטים שלא הופצו השנה בקולנוע ושקלתי ברצינות לרשימת הטופ שלי:

חיים פרטיים – סרט קלאסי להתנדנדות בין מקום 10 ו-11, דרמה עשויה כהלכה.
התוכלו לסלוח לי – אולי מועמדות לאוסקר תביא ארצה את הסרט החכם והצובט?
הספר הירוק – דרמה קומית, פיל-גוד בטעם של פעם, שתגיע לישראל בינואר.
המועדפת – יורגוס לנתימוס במנאז׳ א-טרואה של אכזריות, כוח וארנבות.
גזעיות – מבכורות הבימוי המרשימות והבטוחות בעצמן בקולנוע האמריקאי השנה.

העולם שאחרי: הכחדה – פסגת המד״ב השנה והתחלה מעולה לשנת נטפליקס
עם רדת ליל – לאינדונזיה יש קיסר אקשן חדש ושמו טימו ג׳איינטו (בדקתי, זה שמו).
בחשכת הליל – מותחן לופת, מצמרר והרבה יותר נבון ממה שנותנים לו קרדיט.
שירקרס – התחייה החביבה עליי השנה, של סרט שלא שמעתי אודותיו קודם.
הצד האחר של הרוח – התקשתי לזהות את וולס ביצירה אבל נהנתי מהחיפוש.

בליינדספוטינג – התפוצצות של כשרון גולמי, קולנוע ממעמקי הקרביים (מייק דרופ).
כיתה ח׳ – בשום סרט אימה השנה לא ישבתי מכווץ כמו בדרמת ההתבגרות הזו.
הלא תהיה שכני – גלולת אופטימיות בצורת סרט, על מלאך בדמות אדם שהיה באמת.
שלושה זרים זהים – הסיפור הפסיכי ביותר ששמעתי השנה, מפי במאים חסרי ביטחון.
אמצע שנות ה-90 + סקייט קיטצ׳ן – סקייטרים וסקייטריות הפגינו נוכחות השנה.

נערה – לולא סיקוונס הסיום הייתי אומר שהסרט מושלם, רלוונטי הוא בכל מקרה.
אישה במלחמה – כמה לא מפתיע שהרימייק ההוליוודי בדרך. איסלנד שולטת.
וירוס טרופי – מבט בשחור-לבן על זכרונות התבגרות בדרום-אמריקה. מזכיר משהו?
שלוש פנים – ג׳אפר פאנהי מזכיר שבשביל לעשות קולנוע מספיקות מצלמה ושחקנית.
אל-שפויה – סטיבן סודרברג ביקש שיחזיקו לו הבירה ועשה סרט עם אייפון ושחקנית.

הפרס ע״ש אוקג׳׳ה לסרט של נטפליקס ששבר תקרות ופרץ גבולות: ״רומא״ שעורר מהומה עוד לפני פסטיבל קאן, עבר לוונציה שם זכה, והגיע אל בתי הקולנוע לא במקביל להפצתו בנטפליקס אלא קצת לפניה. ככה עושים היסטוריה, וזה עוד לפני האוסקר ובלי קשר לאיכות הסרט.

הפתיעו לטובה: ״ראלף שובר את האינטרנט״ התעלה על המקור, ״כח הטיטאנים! חיים בסרט״ הגניב אותי לגמרי, ובכלל נדמה שהייתה עוד שנה מוצלחת לסרטים שנחשבים ״לילדים״. אבל הסרט שהכי לא הייתי אמור להנות ממנו השנה וכבש אותי מהתחלה ועד הסוף הוא ״העודף בשבילך״, שהיה רגע שיא מוקדם בשנה בה עבדתי בפסטיבל המוקדש לנכים ובעלי מוגבלויות.

אנדרייטד: מעבר לסרטי הילדים בכלל והאנימציה בפרט, קשה לי לחשוב על סרטים מעולים שלא זכו למספיק יחס. ״משודרג״ היה פחות מדי אהוד לדעתי, ו״אל-שפויה״ הוא בעיניי קודם כל אחלה סרט ורק אז הישג טכני. אבל בקטגוריה הזו, ״חיפוש״ הוא כנראה הסרט שהכי סבלתי מלשמוע תגובות נגדו, כיוון שבעיניי הוא קודם כל סרט פשוט מצויין ורק אז מתעלה על הגימיק שבבסיסו.

טרנד השנה: עופר הקדיש את הסיכום שלו לנושא ואור כתב בסיכום האימה על כתות ופולחנים זרים השנה בקולנוע. אליהם אוסיף שהיו לנו השנה הרבה ספיידרמנים – אחד ב״הנוקמים: מלחמת האינסוף״ ואינסוף ב״ספיידרמן: ממד העכביש״, עם בונוס בדמות משחק הפלייסטיישן הפופולרי ״Marvel's Spiderman״. אבל יותר מכל בלטה כמות מוגזמת של תחיות לסרטים שנחשבו אבודים – ״הצד האחר של הרוח״, ״האיש שהרג את דון קישוט״, ״Amazing Grace״ שלא הוקרן בארץ ולצידו פרויקט השחזור של פיטר ג׳קסון ״They Shall Not Grow Old״. הגדיל לעשות ״שירקרס״ שהיה גם הדוקומנטרי וגם הסרט האבוד שבעקבותו נעשה, ואפשר להחשיב בקטגוריה הזו גם את ״אורי זהר חוזר״, קאמבק השנה בקולנוע הישראלי.

הסרט שאני הכי שמח שלא ראיתי: כאמור לעיל, השנה לגמרי בחרתי מה לראות ובעיקר מה לא לראות. אז בעוד נחסכו ממני מיני סרטים שלא היה לי עניין בהם גם ככה, הכי רווח לי שאפשר להסתדר גם בלי דעתי על ״זמנים קשוחים באל רויאל״ (שכנראה הייתי שונא), ״האדם הראשון״ (שבטח היה משעמם אותי נורא), ו״סוספיריה״ (שנראה לי כמו צפייה מאוד מתסכלת). אבל אני גם שמח שיש להם מעריצים.

פרס הצילום: שני במאים שלקחו השנה את המצלמה לידיים הפליאו לברוא קומפוזיציות ולהניע את המצלמה – פול תומאס אנדרסון ב״חוטים נסתרים״ ואלפונסו קוארון ב״רומא״. האחרון גם קשור לטרנד השחור-לבן שמכיל שתיים מעבודות הצילום האהובות עליי השנה בסרטים שלא הופצו – ״מלחמה קרה״ ו״קיץ״. בגזרה התיעודית, ״סולו חופשי״ לקח את היכולות של צוותי נשיונל ג׳יאוגרפיק לגבהים חדשים, תרתי משמע. אבל נראה לי שהפעם ארמה ואתן את הפרס לסרט שהיה אמנם החוויה הוויזואלית הכי חזקה וטריפית השנה, אבל הוא בכלל מונפש – ״ספיידרמן: ממד העכביש״.

וואן שוט השנה: גם בקטגוריה הזאת מתחשק לי לרמות ולבחור בפתיחה של הפרק השישי בסדרה הנטפליקסית ״מי מתגורר בבית היל״, שהוא מלאכת מחשבת של קולנוע, כתיבה, העמדת פריימים ובניית סטים (ועל כך בנספח). אבל אם בכל זאת לבחור בסרט, יש רגע ב״אלמנות״ שמתעלה מעל כל בחירות הצילום הגחמתיות והמרגיזות בסרטו של סטיב מקווין. זהו כמובן הרגע בו קולין פארל ומולי קונץ נכנסים לאוטו אבל המצלמה נותרת בחוץ, מדגימה את הפעם בין העשירים והעניים בשיקגו באופן מובהק ויצירתי יותר מאשר בכל הסרט.

פסקול/מיקס-טייפ השנה: עבודת ההלחנה שהכי נהנתי ממנה השנה הייתה הפסקול הקלאסי במפתיע שרקח ג׳וני גרינווד ל״חוטים נסתרים״. אבל אני בדרך כלל בוחר כאן עבודת איסוף שירים, אז אציין לשבח את ״קיץ״ שמכיל ביצועים רוסיים מפתיעים לקלאסיקות רוק מערביות. בתור זוכה אין לי אלא ללכת על הפסקול שהתנגן אצלי הכי הרבה בדירה במנותק מהסרט, שהוא בעצם אלבום חדש של קנדריק למאר עבור ובהשראת הסרט ״הפנתר השחור״. אם רק מארוול היו משלבים יותר משניים ורבע שירים בסרט עצמו.

סצנת הסיום הבלתי נשכחת: עדיין כואב לי להיזכר ברגע הנועל של ״מוטלים בספק״ הישראלי, או באופן ״בערה״ הקוריאני בחר להיגמר. מצב רוח שונה בתכלית סיפק סיקוונס הסיום של ״האחים סיסטרז״ ששינה שפה קולנועית והאיר את כל מה שבא לפניו באור אחר. אבל אין ולא היה כמו ברגע בו כל האוויר יצא מכל הריאות של אולם קולנוע שלם בפעם הראשונה שראיתי את ״הכנסייה החדשה״, ועוד יותר נהדר מזה היה לשמוע אנשים מנסים לפענח את מה שקרה בשניות הנועלות את סרטו המופתי של פול שרדר.

המילה הפופולרית בשמות סרטים: היו כמה סרטים עם המילה ״פרא״ השנה, כולל לפחות שלושה ששמם מורכב מהמילה הזו בלבד. קמו גם לא מעט מועדונים בתוך בתי הקולנוע – ״מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים״, ״המועדון של גברת ינקלובה״, ״מועדון הספר הטוב״, ו״מועדון הכסף״. אבל דבר לא מתעלה על כמות הפעמים שהופיעה המילה ״משפחה״ בהטיות שונות במדור סרטים חדשים – ״משפחה״ (של רוני קידר), ״משפחת סופר-על 2״, ״המשפחה שלי״, ״פתאום משפחה״, ״משפחה בהפתעה״, ״סיוט משפחתי״, ״קשר משפחתי״.

ההפצה הכי משמחת של הרגע האחרון: מה שקרה השנה עם ״מאושר כמו לזארו״, או ״לזרו השמח״ כפי שבחרו לקרוא לו באופן בלתי נאמן למקור, זו חתיכת רכבת הרים של רגשות. הסרט לא רק הלך בדרכו של ״היו זמנים באנטוליה״ כשהוקרן בפסטיבלים של גם ירושלים וגם חיפה, אלא גם שובץ ונדחה מספר פעמים בתאריכים שהכניסו והוציאו אותו מתחומי השנה הקלנדרית. בשבוע שעבר הוא שב אל המשבצת של ה-27 בדצמבר, מה שלגמרי הופך אותו לחלק מ-2018 כפי שראוי. כמה שמחנו? לפחות כמו לזארו.

השם העברי המשתפר: כיוון שלא מצאתי מצטיין, כלומר שם עברי שמתעלה על המקור, אציין לחיוב את ״מרגישה פצצה״ (I Feel Pretty) שהוא אמנם סלנג אבל יחסית למה שקרה בשנה שעברה עם הקומדיה השנתית של איימי שומר, אני חושב שהרווחנו.

ההפסדים ורגעי השפל

סולו כלוא

המאסטרים שאכזבו: אמנם התחלתי להתלונן על זה כבר בשנה שעברה, אבל הפעם מדובר בתופעה. ואני לא מתכוון לגארת׳ אוונס או ג׳רמי סולנייה שהסרטים שלהם בנטפליקס, ״כופר נפשה״ ו״בחשכת הליל״ (בהתאמה), היו רק בסדר גמור. כמות הבמאים שאני אישית תופס מהם לעומת איכות התוכן שקיבלתי מהם מצריכה סעיף בפני עצמו, שאיתו בחרתי לפתוח את החלק השלילי, אבל בתקווה גם המשעשע, של הסיכום האישי.

סטיבן ספילברג (העיתון, שחקן מספר אחת) – עוד דרמת טלוויזיה לא רעה לאוסף, מלווה בסרט שנולד בחטא. מילא זה שספילברג הסכים לביים עיבוד לספר שקורא לו הבמאי הגדול בכל הזמנים, אבל מה משך אותו לפרויקט אם כל התוכן שונה? ואיך דווקא באקשן הוא פישל?
ניק פארק (הקדמונים) – אנימציית הפלסטלינה של אולפני אארדמן מעולם לא אכזבה אותי, אז תמיד יש פעם ראשונה. חבל שזה קרה בסרט שמשלב שני תחומי עניין שחביבים עליי במיוחד – כדורגל ודינוזאורים.
שיין בלאק (הטורף) – השחקן עם השורות הכי קטלניות בסרט המקורי מופקד כבמאי ותסריטאי על הרימייק. מה כבר יכול להשתבש? ובכן, הכל. כולל המוות הכי אגבי של דמות מפתח מאז ״ארץ קשוחה״, אבל הפעם אני לא בטוח שזה בכוונה.
סטיב מקווין (אלמנות) – אין דבר שאני אוהב יותר מיוצרי ארטהאוס בקולנוע ז׳אנר, ולכן אין גם נפילה כואבת יותר. סרט שכולו מניירות ורדידות, תסריט שאפילו שיאמלאן לא היה חותם עליו, והכי גרוע? מניפסט אנטי-גזענות שבו הדמות היחידה שהיה לי אכפת ממנה הייתה הלבנה.
האחים כהן (הבלדה על באסטר סקארגס) – אחרי האפיזודה הראשונה הייתי בעננים, אבל כל מה שקרה אחר-כך גרם לי לייחל למותי, בין אם מחוסר מקוריות, היעדר מחץ, פשטנות פושעת ובעיקר רפטטיביות שגרמה לי לתהות מה היה דחוף לכהנים להוריד את הפרויקט מהבוידעם.
אלפונסו קוארון (רומא) – אחד הבמאים הכי אוהבי אדם בקולנוע ההוליוודי רצה ליצור סרט מתוך רגשות אשם לכך שהמשרתת שלו גידלה אותו, ויצא לו שיר הלל לעצמו. זאת הפעם הראשונה ואני מקווה שגם האחרונה שלא הרגשתי שום דבר בזמן צפייה בסרט של קוארון. נאדה.
אסגר פרהאדי (כולם יודעים) – יש רגע שבו התחלתי לשמוע חזק יותר את השפה הספרדית בסרטו של האמן האיראני, וזה לא במקרה הרגע שהיצירה גולשת אל מחוזות הטלנובלה ולא חוזרת משם.
נורי בילגה ג׳יילן (עץ האגס הפראי) – אני מוכן לסלוח על רגעים של צילום דרואון שנראה כמעט חובבני, כי יש גם שוטים פשוט מרהיבים. על מערכה שלישית שנראית כאילו נערכה בחופזה, כי הקצב של קודמותיה נפלא. ועל דיאלוגים מסבירניים מדי מצד דמויות שלא אמורות להיות משכילות, כי הסרט רווי דיונים מרתקים. אבל מה אני אמור לעשות עם טעות ליהוק לדמות הראשית? ג׳יילן, שכל פרצוף אצלו פוגע בול ומספר סיפור, בחר לתפקיד הראשי בסרט של מעל לשלוש שעות בשחקן שיש לו רק הבעה אחת – אהבל. והוא אמור להיות סופר, כזה שלכאורה יש לו מה להגיד.
לארס פון טרייר (הבית שג׳ק בנה) – אחרי שנים ארוכות של סנגוריה, הפרובוקטור הדני בחר לשחרר אותי מתפקידי כפוי הטובה בסרט שלא היה עובר אפילו בתור תרגיל בבית ספר לחוכמולוגים. היה שלום.

הסרטים שכולם אהבו ואני לא:
קרא לי בשמך – עם כל אהבתי לשחקני המשנה וחיבתי הידועה לרבע עוף, גם זה שבתפקיד הראשי, כשלתי להתחבר לבעיות של העשירים והיפים.
הפנתר השחור + הנוקמים: מלחמת האינסוף – כבר ברור בשלב הזה שיש משהו אקוטי שאני מפספס בסדרת המצויירים לבוקר שבת של מארוול.
אישה פנטסטית – אין לי כוח אפילו להיזכר בטענות שלי לבימוי של סבסטיאן לליו בסרט הזה, כי ״שאהבה נפשי״ הוכיח בסוף שצדקתי.
אי הכלבים – כרגיל, אני באמת לא מבין את ווס אנדרסון. זה היה אמור להיות מצחיק? מרגש? סרט?
משימה בלתי אפשרית: התרסקות – מהרגעים האלה שנדמה לי שאו שאני השתגעתי או שכולם. ראיתי את כל סרטי הסדרה וזה החלש בהם לטעמי, אולי בתיקו עם זה של ג׳יי ג׳יי אברהמס.
כוכב נולד – מה אם היו אומרים לכם ולכן, שדווקא בשנת Me Too הסרט אהוב המבקרים והקהל יכלול מערכת יחסים מתעללת. שדמות שהיא תמצית הגבריות הרעילה תחזר באופן שלא היה מבייש תלמיד של המכון לאמנות הפיתוי, כולל חדירה למרחב האישי. שגבר מבוגר יסחוף אישה צעירה ממנו להרפתקה שמערבבת בין האישי והמקצועי עם יחסי כוחות מאוד לא שיוויוניים, ואז יצלק את נפשה באופן שאין להתאושש ממנו באקט שכל כולו אנוכיות. כי זה בדיוק מה שקרה מבחינתי בסרט הזה, ובטח שלא עזרו לי העלילה שאינה מתאימה גם לאגדת ילדים וארוכה ונמרחת כמו הכניסה לפזמון בשיר הנושא, ההופעה הכי חלשה בקריירה של ברדלי קופר, שהיה עסוק מדי בלהיות במאי בינוני בקושי, או ליידי גאגא שמשחקת פחות טוב משהיא שרה. ובעיניי היא שרה רק בסדר כזה.

אוברייטד: אני מופתע ולא מופתע ממיעוט ההתייחסות ל״מקום שקט״ ברשימות סרטי השנה עד כה, ושמח שהוא חזר לגודלו האמיתי, אבל כמה רעש הוא עשה (תודו שזה אירוני). גם ״שחור על לבן״ הוא בהחלט סרטו הטוב ביותר של ספייק לי מזה המון זמן, אבל זה לא הופך אותו למעולה או מצדיק את הטררם בפסטיבל קאן. אבל הכי לא הבנתי את מה שנהיה מ״עשיר בהפתעה״, הוכחה שסרטים נשפטים (לפחות בארה״ב) קודם כל לפי הנושא ורק אז לפי הביצוע. נניח שזאת קומדיה רומנטית גאונית ואני לא מבין כלום – זה ייצוג טוב של אסיאתים בעיני אסיאתים?

במאי מקסיקני אהוב שזכה לחיבוק מיינסטרים דווקא על סרט פחות טוב: תאמינו או לא אבל יש יותר ממתמודד אחד לתואר המאוד ספציפי הזה. בעצם, ״רומא״ עדיין לא הגיע אל סוף המסע שלו על שביל הפרסים וקוארון גם ככה אהוד מאוד. אז בתואר זוכה גיירמו דל טורו אהוב ליבי, ש״צורת המים״ שלו היה אחד הפחות אהובים עליי מבין כל מה שעשה מאז ומעולם. כמו שהיה עם איניאריטו ו״בירדמן״, מה שחשוב לזכור הוא שאוסקר זה אוסקר, זה לא חשוב על מה העיקר לזכות כבר.

הכי מצטער שפספסתי: המגורים באמריקה יכולים להיות קשים עם חובב הקולנוע הישראלי, וכך יצא שהפסדתי היילייטס כמו ״הבלתי רשמיים״ ו״יונתן אגסי הציל את חיי״. גם קולנוע שנחשב פה זר לא תמיד מסונכרן עם ישראל, אז אצטרך להשלים איכשהו את ״משמורת״ ו״היורשות״. לגבי ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״ ו״לילה בטירוף״ אין לי תירוץ, סתם לא יצא ואולי יתוקן מתישהו.

הכי מצטער שראיתי: ״היי לייף״. למה אני עדיין רואה סרטים של קלייר דני? גם השעות היקרות שגזל ממני ״תעלומה בסילבר לייק״ בזמן פסטיבל קאן, לא יישכחו בקלות.

שברון הלב הקולנועי של השנה: ״סולו: סיפור מלחמת הכוכבים״, הסרט שחיסל עבורי את מותג מלחמת הכוכבים ונעץ את חרב האור שלו בליבי ללא רחמים. הצד החיובי היחיד בכל הסיפור הזה הוא שעכשיו מבחינתי כל סרטי דיסני-וורס אינם בקאנון, ואפשר להתפנות לעיסוקים אחרים לפני הסיור האחרון במוזיאון שיארגן המדריך ג׳יי ג׳יי אברהמס בשנה הבאה. אני מרגיש קצת מוזר, האם זה ה״להתבגר״ הזה שכולם מדברים עליו?

הטרנד המיותר של השנה: מבט זר על אירועים ישראלים, החל מ״7 ימים באנטבה״ ו״המגשר״, דרך בחזרה לטואיצ׳י״ וכלה ב״מבצע פינאלה״ שננטש בארץ על ידי בתי הקולנוע ברגע האחרון לטובת נטפליקס. כנראה שכבר הבנו בשלב הזה של השנה שטוב לא ייצא מזה.

הרימייק המיותר: תיקו! אף אחד לא באמת היה צריך עוד ״רובין הוד״, ממש כשם ש״אושן 8״ לא הוסיף דבר למותג אליו הוא שייך.

הסרט הכי ניינטיז שבו חייזר מרושע מגיע אל כדור הארץ לזרוע הרס לא הכרחי ולפזר משפטי מחץ גרועים: תיקו! ״ונום״ נגד ״הטורף״. אני מקווה שאף אחד בהוליווד לא קורא את זה כי נראה לי שנתתי רעיון לפרנצ׳ייז חדש.

הפרס ע״ש 300 ובנג׳מין באטן לסרט שהטריילר שלו טוב ממנו: ״אלמנות״.

הטוויסט הגרוע של השנה: ״אלמנות״.

אני עדיין לא מאמין שעשו מזה סרט: ״תופסת״.

נספח: הדברים הכי טובים שצרכתי שאינם קולנוע

יש כל-כך הרבה אירועי וענייני תרבות בניו-יורק רבתי בכל רגע נתון עד שמזמן החלטתי לבטל מנוי לכל מיני ניוזלטרים שרק גורמים לי לחרדה. לכן, אם משהו בכל זאת חודר אל המרחב התודעתי שלי כנראה שהוא באמת מעניין מספיק, ואם גם יצאתי מהבית לכבודו זה בדרך כלל היה שווה את זה. התערוכה שהוקדשה לאלברטו ג׳קומטי במוזיאון הגוגנהיים הייתה מיינד-בלואינג בכל מיני אופנים, בין היתר בכך שהיא הזכירה לי לבקר יותר במוזיאונים למרות שאני לא תייר. אני גם כנראה האדם שרואה הכי פחות תיאטרון בכל ניו יורק, ולכן ההיי-לייט השנתי בתחום היה גרסת המחזמר הבימתית ל״Mean Girls״, שהייתה סבבה. ייתכן גם שאני לא מנצל מספיק את העובדה שמיטב המוזיקאים בכדור הארץ טורחים להופיע כמה קילומטרים בודדים ממני, אבל מבין ההופעה וחצי שכן הלכתי אליה השנה אציין לטובה את זו של קנדריק למאר, האדם הכי אינטנסיבי והכי בשליטה במצב שראיתי על במה בחיי. בשנה הבאה אני עתיד לצאת מהבית עוד פחות, כי החלטתי לבדוק האם ההתמכרות שלי למשחקי מחשב היא משהו שאפשר לשלוט בו עד כשאני מבוגר ואחראי יותר. בקיצור, בטח יככבו בחלק הזה של הסיכום כותרי פלייסטיישן שונים.

הרבה מזמן הצפייה שלי הוקדש לדבר הזה שכולם טוענים שהוא בזבוז הרבה יותר מוצלח לזמן שלי – סדרות טלוויזיה. אז ראיתי המון השנה, הכי הרבה מאז שנות העשרה שלי. או יותר נכון התחלתי לראות, ואז כמובן שכולכם שיקרתם ושיקרתן ואני מתחרט על כמעט כל רגע. המצב של הטלוויזיה לא באמת יותר טוב משל הקולנוע, היחס הוא עדיין 95% זבל עופות ששכב שבועיים בשמש. אבל, וזה אבל גדול, סרט גרוע או בינוני מסתיים מתישהו, בדרך כלל תוך שעתיים. סדרות טלוויזיה? הן לעולם לא מסתיימות ורק אחרי שעות של תפילה לאלוהי היצירתיות שמשהו מעניין יקרה על המסך מולי, מותר לי בכלל להביע דעה. די מהר החלטתי שפרק או שניים מספיקים לי כדי להשליך הצידה את הסדרה שאני מנסה לצפות בה, וזה קרה עשרות פעמים השנה. כן, גם עם הסדרה הזו. וגם עם ההיא. למה כל פרק הוא שעה? מה קרה ל-22 דקות קומדיה ו-45 דקות דרמה? הייתי יכול לראות כל-כך הרבה סרטים בינוניים בזמן שנתתי צ׳אנס לעוד זוועה ועוד נבלה.

בכל זאת היו כמה יצירות טלוויזיוניות שלא רק היו שוות את הזמן שהוקדש להן, אלא מצידי מתחרות די בקלות מול ההיצע הקולנועי של 2018. החלטתי לבנות להן פודיום עם שלושה מקומות בלבד כדי לשמור על הרמה.

3. מי מתגורר בבית היל – אחרי הפרק הראשון היה נדמה שזה הולך להיות עוד מקרה של סדרה שאנטוש מיד אחרי שדגמתי את הפתיחה שלה, אבל אני שמח שנשארתי. העיבוד של מייק פלנגן לספר שכבר הגיע למסך כמה וכמה פעמים היה עבורי יצירה משלימה ל״תורשתי״, כלומר יותר דרמה על משפחה אבלה מאשר רצף של סצנות מבהילות. יותר עצוב ממפחיד, בקיצור. גם אם הרמה לא לגמרי אחידה, ולצד כל דקות המופת שמרכיבות את הפרק השישי היה צריך לסבול פרקים אחרים עם רגעים לא קלים של משחק או כתיבה, המכלול שווה את המאמץ בעיניי. לא סדרת הפאר שרבים עושים ממנה, אבל כן טלוויזיה טובה ואפילו מצויינת לפרקים.

2. אטלנטה – לכבוד העונה השנייה של ששודרה השנה השלמתי גם את הראשונה, והנה מקרה נדיר מאוד שבו הרוב צודק – סדרת מופת, על שתי עונותיה, כל פרק הוא יצירה וכולם יחד הם סאגה. את דונלד גלובר ולאקית׳ סטנפילד אהבתי עוד קודם, אבל עכשיו אני מאוהב. אל מה שאני מרגיש כלפי הצלע השלישית בסדרה, השחקן שלא הכרתי קודם, אין עדיין מילה למיטב ידיעתי. בריאן טיירי הנרי, הלא הוא פייפרבוי, כל-כך טוב בסדרה הזאת שהוא מעלים לחלוטין פרפורמרים מעולים ואנשים סופר-מוכשרים. כמו שנהוג להגיד על רוברט רדפורד, למשל, זה רק נראה כאילו הוא לא עושה הרבה, אבל זה בעצם בית ספר למשחק. אני לא זוכר דמות טלוויזיונית שכל-כך התנחלה בנשמתי כמו פייפרבוי, לפחות כפי שהייתי רוצה להתנחל אצלו על הספה. אפשר היה לפגוש את טיירי הנרי (להבדיל מתיירי הנרי שאני אוהב קצת יותר אבל זו לא חוכמה) גם בקולנוע השנה, אבל בתפקידים שקטנים עליו. הוא שחקן ברמה אחרת ואני אצפה בכל מה שהוא יעשה. איש השנה שלי.

1. היורשים – להבנתי, הסדרה הזו לא זכתה להצלחה יוצאת דופן או הפכה לקונצנזוס בישראל. למעשה, כשחיפשתי ביקורות בעברית על העונה הראשונה ששודרה השנה בכל מקום בו יש HBO, נחרדתי עוד בשלב כותרת המשנה. ליבי ליבי עם מי שלא הבינו שזו קומדיה, למרות שאדם פאקינג מקי ביים את הפרק הראשון ועל ההפקה כולה חתום גם וויל פארל. צר לי גם על מי שפספסו את העומק הרגשי שהסדרה צוללת אליו בזמן שהיא מזגזגת בין סגנונות בכל פרק מחדש, משנה וייב או אפילו פרוטגוניסט בכל אחת מעשר השעות שמרכיבות אותה. מבחינה סינמטית מה שנעשה פה דומה אולי ל״מכונת הכסף״, אבל העיקר הן העלילה והדמויות שברא הקאסט המפואר, שמכסחות כמעט כל סרט קולנוע שראיתי השנה. מדובר במשפחה הכי נתעבת של השנה, והעובדה שלמדתי לא רק לחבב אותם אלא לדאוג לגורלם במהלך השעות שבילינו יחד היא חתיכת הישג. בכל פעם שחשבתי שהנה התגלה הנוכל הגדול, הנחש הכי ארסי או התחמן המצטיין, דמות אחרת משכה את השטיח תחת הרגליים של אחיותיה. דמיינו דרמה שייקספירית על בית מלוכה מתפורר, רק שכולם חארות נוסח שנות האלפיים ואנחנו בעצם בטיטאניק בזמן שהיא טובעת, וברקע מנגנת תזמורת ג׳אז. שלמות, מנעימת הפתיחה של ניקולס בריטל (המלחין הקבוע של בארי ג׳נקינס) ועד כותרות הסיום של הפרק האחרון כשהכל שוקע.