• הכל על פסטיבל ירושלים 2018: פוסט מתעדכן
  • מועדון הלבבות השבורים: קומדיה רומנטית
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2018
  • סקירה לסרט האימה המדובר - Hereditary
  • סרטים חדשים: ״מאמה מיה 2״
  • הכהנים הגדולים: ״אחי, איפה אתה?״
  • דאבל דוקו: ״אתה מת רק פעמיים״ ו״שלושה זרים זהים״
  • ״גורד שחקים״, סקירה
  • גוטי
  • הכהנים הגדולים: ״ביג לבובסקי״
  • ״תופסת״, סקירה
  • ״אנטמן והצרעה״, סקירה
  • סקירת חו״ל ,
  • נוסטלגיה לאימה ואייטיז בפסטיבל פרימוורה סאונד
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2018

״תופסת״, סקירה

8 ביולי 2018 מאת עופר ליברגל

בניית ציפיות יכולה להפיל סרט, אך גם לרומם אותו. כי במקרים בהם רעיון של סרט נשמע מופרך ומגוחך במיוחד, ברגע שהסרט עצמו מתגלה כ"דווקא לא רע" הוא הופך למהנה יותר או למסקרן יותר להמליץ עליו. דבר זה בולט במקרה של ״תופסת״ (Tag) סרט אשר אכן מבוסס על משחק הילדים הפשוט שכולם מכירים. טוב, הוא מבוסס על מקרה אמיתי של קבוצת חברים אשר המשיכה את משחק התופסת מן הילדות עמוק לתוך הבגרות אחרי שהחיים לקחו כל אחד מהם לכיוון אחר. כתבה אודות המשחק המתמשך של אותה חבורה הופיעה בעיתון הכלכלי המשפיע והרציני לחלוטין וול-סטריט ג'ורנל, אבל עובדה זו לא הופכת את הרעיון הבסיסי לסביר, או למשהו שלא יראה מגוחך למדי בסרט באורך מלא. הוסיפו לכך שהסרט מתהדר בפוסטר בנאלי אשר משדר תחושה של חוסר מאמץ או מחשבה מקורית, ותקבלו סרט אשר מוריד את הציפיות לרמה נמוכה מאוד. רמה בה הציפיות מסקרנות רק על מנת לראות עד כמה איום יהיה הדבר הזה ולמה שחקנים מוכרים שהקריירה שלהם במצב טוב משתתפים בזה. אז לא, הסרט הזה רחוק מלהיות אסון ואפילו ניתן להבין מה משך שחקנים כמו ג'רמי רנר וג'ון האם לפרויקט. לכן, מדובר בסרט די מרענן לתקופת הקיץ, כל עוד לא קושרים לו כתרים גדולים מדי.

מדובר בפיצ'ר ראשון עבור הבמאי ג'ף טומסיק והתסריטאים רוב מקיטריק ומארק סטיילן, אולם לפחות הבמאי הוא בעל רקורד ארוך בסדרות קומיות, מה שנותן רושם לגבי הכיוון אשר הסרט פונה אליו. אם זה לא היה ברור מסרט על משחק תופסת. מכיוון שמדובר באנשים בוגרים ובעלי קריירות, משחק התופסת מתרחש במהלך חודש אחד בשנה, כאשר המשתתפים לכאורה לא יודעים מתי יגיח לפתע חבר אשר גר בעיר אחרת ויתפוס אותם. כך, בראשית הסרט הווטרינר המצליח הוגן (אד הלמס) משיג עבודה כשרת רק על מנת שיכול להתקרב לבוב קלאהן (ג'ון האם), מנכ"ל של תאגיד שנמצא ברשימת הפורבס 800, כל זאת על מנת להפוך אותו לתופס.

אלא שהוגן לא מסתפק בהעברת האחריות, הוא משכנע את בוב שהשנה יש הזדמנות היסטורית, ככל הנראה האחרונה, לתפוס גם את ג'רי (ג'רמי רנר) – חבר במשחק שמעולם, במשך שלושים שנה ומאז גיל תשע, לא נתפס. השניים תופסים/אוספים גם את יתר משתתפי המשחק: צ'ילי (ג'ייק ג'ונסון) מצוי במצב פחות זוהר בחיים, שכן הוא מובטל, גרוש ומבלה את זמנו בעישון סמים בחברת אביו; סיוויל (חניבעל בורס) סובל מבעיות פסיכולוגיות ואם הבנתי נכון, המקצוע שלו הוא החבר האפרו-אמריקאי השקול. כאשר הם מגיעים לעיר הולדתם, אנו פוגשים גם את הברמן המקומי לו (סטיב ברג), מעריץ של המשחק אשר לא מורשה להשתתף בו וגם דמות משנה חביבה ואפקטיבית.

זאת רשימת שחקנים מכובדת למדי, ואם לפני הצפייה עולה השאלה עבור מה הם היו צריכים לשתתף בסרט כזה, הצפייה עונה עליה במהרה: הם פשוט נהנים, באופן אשר מתכתב עם עלילת הסרט. המסר של הסרט הוא שהנאה ממשחק ילדותי יכולה לשפר את החיים גם בגיל מבוגר ושומרת על קשר עם חברים. בעיקר הדבר נכון לגבי רנר, שדומה כי הוא נהנה יותר בתפקידים שיש בהם גם גוון פחות רציני. בתור האיש שלא ניתן לתפוס אותו, הוא נראה בסרט זה הרבה יותר כמו גיבור-על מאשר בסרטי ״הנוקמים״ והקטעים בהם הוא קורא את המציאות לאט וטוב יותר מחבריו בדרך לקטעי פעולה מצחיקים/יפים הם מן הטובים בסרט. לצד הדגשת הקומדיה, המשחק גם מאפשר לטומסיק הבמאי להפגין את היכולת שלו באחד מן הדברים הבסיסים אך המאתגרים בקולנוע, מה שסטודנטים לקולנוע מכירים בתור תרגיל מרדף. הסרט מכיל הרבה סצנות מרדף קטנות ויעילות – מריצה דרך דירות, בריחה בכנסייה מלאת מלכודות, מירוץ עגלות גולף וקטע WTF ביער שנראה כמו רימייק אמריקאי ל״כלבת״ לדקות ספורות.

הלב של הסרט הוא קומדיה על חברות בין גברים (מה שמכונה ברומאנס), וככזה הסרט עובד אבל גם לא מחדש יותר מדי. גם אם לא תמיד ברור מתי הגיבורים כנים בכאב שלהם ומתי הם מרמים לצורך המשחק, הניסיונות של הסרט לרגש בהצדעה לאינפנטליות, לצד הצורך להתגבר, נראים סבירים ולא יותר, גם משום שהם מרגישים לא מקוריים ולכן צפויים. לגבי ההומור, מה שאמור להיות לב העניין, הדעה היא כמובן אישית. לא היו רגעים בסרט בהם התפקעתי מצחוק, אבל רוב הזמן רמת הבדיחות בהחלט סבירה. כמו הרבה קומדיות עכשוויות, לפעמים יש תחושה כי הסרט הולך לכיוון הוולגרי כפתרון קל מדי, אבל הוא לא ממש מייצר חוסר נחת גם בתחום הזה. כאמור, הסרט בהחלט סביר בסך הכל.

המקום בו הסרט קצת פחות סביר נמצא בניסיון שלו לשלב נשים בתוך העלילה. איילה פישר מנסה לבלוט בתור אשתו של הוגן, דמות הרבה יותר אסרטיבית ויעילה מבעלה, ולמעשה הדמות אשר לוקחת את משחק התופסת בצורה הרצינית והאלימה ביותר, למרות שהיא לא חלק רשמי ממנו. אך למרות הכישרון של פישר, התוצאה היא מעט חד מימדית. דמות נשית שאמורה להיות לא פחות בולטת היא כתכת של וול סטרייט ג'ורנל אשר למעשה מייצגת את הקהל והיא גם המקור לחשיפת המשחק, אבל אנאבל וואליס לא ממש מקבלת דמות לשחק. רוב הזמן היא סתם בחורה יפה שנמצאת שם, מגיבה ולא מסגירה מה היא באמת חושבת, אך דומה כי הסרט גם לא ממש מתאמץ לבנות אותה בתור דמות מיסתורית או כל דבר אחר.

גם ראשידה ג'ונס הנהדרת נמצאת כאן בתפקיד אשר לא נותן לה יותר מדי מה לעשות, והתפקיד של נורה דאן בתור אמו של אחד מן הגיבורים קלישאתית הרבה יותר משאר הסרט. היחידה שעושה משהו מוצלח עם התפקיד שלה היא לסלי ביב בתור הארוסה של ג'רי, אשר לכאורה מנסה להרחיק את המשחק מן החתונה הצפויה. זו הדמות היחידה אשר באמת יש מיסתורין לגביה בסרט ובזכות כך היא הופכת לאחת מן המצחיקות ביותר, גם בגלל שהיא מייצרת סוג של דילמה – האם היא מהווה אלטרטיבה שפויה יותר למשחק או מישהי אשר ייתכן והיא חלק ממנו.

כאמור, הסרט לא מנסה להמציא את הגלגל ולעתיים הוא מתענג על הילדותיות אשר מצויה בו גם כאשר הוא עוסק בנושאים רצינים יותר. העימות בין החבורה הגברית אשר חוזרת לילדות לבין חיים "בוגרים" בעבודה ובמשפחה הוא עיקר הקומדיה האמריקאית העכשווית, לא רק בסרט זה אשר אומר את הדברים בצורה ישירה למדי או אפילו מדי. אבל יש ביצירה סוג של עידון המוביל למצב אשר לא ניתן לומר עליה "תפסת מרובה לא תפסת" – זהו סרט חביב, לא מעמיק אך גם לא מעליב את האינטליגנציה של הקהל. וכאשר בכתוביות הסיום ג'רמי רנר שר לכאורה ברצינות להיט משנות התשעים, משהו בסרט בכל זאת נתפס.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.