• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

מחכים לתרגום: ?Can You Ever Forgive Me

6 בדצמבר 2018 מאת אורון שמיר

הכותרת של הסרט הזה, ״?Can You Ever Forgive Me״, אולי נשמעת חצי-מוכרת וזה כנראה הודות לאחת משתי סיבות. הראשונה, שהייתה נקודת המוצא השיווקית עוד לפני שהוקרן היכנשהו, היא שמדובר בתפקיד דרמטי של השחקנית הקומית מליסה מקארתי, שעושה כאן מעשה ג׳ים קארי או סטיב קארל ומבקשת שיקחו אותה ברצינות. אלא שמאז שהחלה עונת הפרסים האמריקאית, שאנחנו כעת בעיצומה, הפוקוס זז מן התפקיד הראשי אל תפקיד המשנה גונב ההצגה. זו הסיבה הנוספת בגינה אולי כבר ידוע לכם ולכן על קיומו של הסרט הזה – ההופעה של ריצ׳ארד אי. גרנט מזכה אותו בהמון תשומת לב ואולי אף תסתיים במועמדות לאוסקר בקטגוריית שחקן המשנה הטוב ביותר. אם זה יקרה, ובוודאי אם יזכה בעוד כמה שבועות, אולי אפשר יהיה לראות את הסרט הזה בבתי הקולנוע בישראל. עד אז, ומבלי שידוע לי על תוכניות הפצה, אני נאלץ לתחום אותו בפינת ״מחכים לתרגום״ המיועדת לסרטים שאני רואה בקולנועי ניו-יורק וחבל לי לא להתבטא עליהם כשהם חלק מהשיח העולמי.

באופן אירוני, זו כבר השנה השנייה ברציפות בה סרט בו שם המשפחה של הדמות הראשית הוא ישראל אבל הסרט לא מוקרן בישראל. כך היה עם ״רומן ג׳יי יזראל״ וכך גם הפעם, שכן מקארתי מגלמת את לי איזראל, או ישראל אם לסבך את עצמי עם כמה וכמה משפטים דו-משמעיים בהמשך. הסרט מתרחש בניו יורק של שנות ה-70 וה-80 ועוקב אחר טיפוסית שייקח לי טקסט שלם לנסות לתאר. הסרט עושה זאת על פני 106 דקות ומבלה את רוב המערכה הראשונה שלו בניסיון להציג את הגיבורה לא כקלישאה, למרות שכפי שהיא מעידה על עצמה: ״אני בת 51 ואוהבת חתולים יותר מבני אדם״.

כבר בפתיחה, בה אישיותה המתלקחת וחיבתה לטיפה המרה גורמים לפיטוריה מעוד עבודה זוועתית שהיא כל-כך צריכה, קשה שלא לחבב את האישה הנרגנת והענייה הזו. אחרי כל מיני שיטות והתחכמויות להשגת מזומן, לי מבקשת לשוב ולהתפרנס ממה שהיא טובה בו – כתיבת ביוגרפיות של ידוענים. אלא שכפי שהסוכנת שלה אומרת לה, הבעיה איתה זו לא האישיות הבלתי נסבלת שלה אלא שהיא יותר מדי טובה בעבודה שלה, נעלמת בין הדפים והופכת לסלבריטאית עליה היא כותבת, בין אם זו קתרין הפבורן או דורותי פארקר. בעשותה כך השם שלה עצמה נדחק לשוליים ומה שנותר הוא המוניטין שלה כאדם קשה.

שני אירועים משני גורל קורים לה, את שניהם הביאה על עצמה או השיגה בעצמה, תלוי איך מסתכלים על זה. הראשון הוא מפגש שיכורים עם ג׳ק הוק (ריצ׳ארד אי. גרנט), נוכל מזדקן שמחבב גברים יותר מאשר חתולים, המעוניין בחברתה כבת שיחה. נפשה האומללה של הגיבורה מוצאת מזור בג׳נטלמן הססגוני, באופן חברי, בעוד המניעים שלו מתבהרים בהמשך אבל ניכר לאורך כל הסרט כי הוא באמת נהנה מחברתה. המפגש המהותי השני של לי עם הזדמנות לגאול את עצמה קורה כאשר היא מגלה צד צהבהב של עולם הספרות הגבוהה, המתעניין במכתבים אישיים של סלבריטאים שיש בהם ״אופי״. בהתחלה מחליטה כותבת הביוגרפיות המדופלמת לחפש כאלה ולמכור אותה למרבה במחיר, עד שהיא מבינה כי יש פה אפשרות לנצל את כשרונה – להיטמע בתוך דמויות מן העבר ולכתוב ממש כאילו הייתה הן. או אולי אפילו להיות יותר טובה מהן בתפקיד עצמן.

במילים פשוטות, זהו סרט על זיוף ונוכלות, נושאים שהולכים עם הקולנוע יד ביד. כאמור, הסרט עושה הכל נכון כדי שנחבב את הנוכלים שבמרכזו, בין אם להציג אותם בעליבותם ואנושיותם או בהפיכת המערכת וכוחות הנגד שמולם לצבועים ונפוחים מחשיבות עצמית. זהו גם סרט על ספרות בכלל ומעשה הכתיבה בפרט, וכיוון שאין דבר נורא יותר מסרט על דמות כותבת שכתוב רע מצאתי את עצמי לא רק מתמוגג מהכתיבה המשובחת בסרט הזה אלא גם מעריך את ההישג כפליים. אלה לא רק הדיאלוגים שיש להם קצב ויש בהם ארס ושפיץ, או הסיטואציות שמניעות את הסרט כמטוטולת בין ז׳אנרים כמו קומדיית פשע ראוותנית ודרמה ביוגרפית צנועה. אלה גם ואולי בעיקר הדמויות המאפשרות לשחקנים לזרוח, אז לפני שנגיע אליהם המחמאות הולכות אל התסריט של ניקול הולופסנר הוותיקה (״דיברנו מספיק״) וג׳ף וויטי הטירון.

הולופסנר גם הייתה אמורה לביים בשלב הראשון, עם ג׳וליאן מור בתפקיד הראשי, אבל פרשה בשל עיכובים ועזיבת השחקנית הראשית. היוצרת הרגישה כי הייתה מושקעת מדי בפרויקט בצורתו המקורית,ככל הנראה מזדהה עם הגיבורה שכתבה, ועברה לפרויקט אחר שהגיעה לנטפליקס בערך בזמן שסרט זה עלה לאקרנים – ״ארץ ההרגלים היציבים״. שרביט הבימוי עבר אל מריאל הלריומנה של מתבגרת״) כאשר השחקן והיוצר בן פלקון כבר היה חלק מהקאסט (ומופיע בסרט בתפקיד משני). פלקון המליץ לתפקיד הראשי על זוגתו, מליסה מקארתי, בשינוי כיוון מרענן לקריירה שלה, גם אם הסרט עדיין קומי למדי, וכך נולד הסרט מחדש. עוד בגזרת שחקניות המשנה אפשר לדבר על דולי וולס בתור מנהלת חנות ספרים שמעוניינת בחברתה של הגיבורה ביותר ממובן אחד, וג׳יין קרטין, המזוהה גם היא עם קומדיות, בתור הסוכנת הספרותית שהיא גם סוכנת של האמת. אולם וכאמור, מדובר פה בהצגה של שניים, ואני לא יכול להכריע ולומר שיש בה מנצח מובהק אלא ששניהם מושכים אחד את השנייה מעלה.

נתחיל עם הגיבורה המוצהרת, שיש בה משהו רפלקסיבי המסכם יפה את היצירה כולה. מקארתי נתבקשה לגלם דמות שהייתה באמת, שכשרונה הוא להיטמע בתוך דמויות אייקוניות אחרות והיא עצמה פרדוקס מהלך בין מישהי שנחבאת אל הכלים לאחת ששוברת אותם. הטרנספורמציה שלה מרשימה, פיזית ובעיקר רגשית, גם אם מדי פעם ״בורח לה״ איזה שטיק של מקארתי הקומיקאית. אבל זה קורה גם לג׳ים קארי שכבר הזכרתי וזה בעיקר הולם את הסרט – היטמעות טוטאלית בשילוב עם טאץ׳ אישי זה בדיוק הקטע של לי ישראל. שחקנית קומית המצטיינת בדרמה זה לא משהו שאמור להפתיע (רק להיפך), לכן הרושם מן ההופעה של מקארתי נובע מכך שהיא הביאה משהו מעצמה לתפקיד, איזו פגיעות או מראית עין של זקיפות קומה כדי להסוות על מצב הנפש. ישראל מודעת לעצמה הרבה יותר ממה שנדמה לדמויות סביבה, אבל זה רק הופך את המקומות או הדברים אליהם היא לא מודעת לכואבים וצורבים יותר. התמלאתי אהדה וחמלה כלפיה באותה המידה שסלדתי ממעשיה או ריחמתי עליה.

עם כזאת דמות ראשית שהמטרה שלה היא להיעלם ולהיספג, לא פלא שאת הזרקור גונב זה שכל מטרתו היא להתבלט. מהשנייה הראשונה שגרנט נכנס אל הסרט, באופן מילולי, הוא לא רק מכריז על בואו אלא גם מתחיל בתהליך של פיתוי הקהל ויתר הדמויות כאחד. כשהוא אומר את שמו, ג׳ק הוק, הוא מודע לכך שבקול רם זה קצת נשמע כמו כינוי לאיבר המין הגברי, אבל האמת היא שתרנגול יהיה תרגום מתאים יותר. או יותר נכון טווס, ישות צבעוני ומלאת גאווה בעיר אפורה. גרנט פוסע בביטחה אל טריטוריה קולנועית שנכבשה בעבר שוב ושוב על-ידי בריטים – דמות ההומו המבוגר והססגוני. היזכרו בג׳ון הרט ב״אנגלי בניו יורק״, טרנס סטמפ ב״פריסיליה מלכת המדבר״ או אפילו סתם באיאן מקלן. זו הרמה וזה הסגנון אותו מתעל השחקן שמוכר בין היתר מתפקידיו ב״וויתנל ואני״ או ״גוספורד פארק״, והוא לא סתם נועץ שיניים בתפקיד אלא טורף אותו. גם במקרה שלו ההחצנה וההקצנה מחפות על בור בנפש, אבל בניגוד לחברתו החדשה אין לו בעיה לחיות את הרגע והגישה שלו לחיים פשוטה יותר. עם כלל הסצנות שלו לא ישכנעו אתכם ואתכן שמדובר בהופעה זוכת פרסים, הרגע האחרון שלו בסרט יסגור את הפינה הזו.

אני מודה שהחיבה שלי לסרטי ניו יורק התעצמה מאז שאני מזהה אתרי צילום מן המציאות משל היו שדרות רוטשילד בתל אביב, כפי שכבר ליהגתי בסקירה שלי על ״חיים פרטיים״ של תמרה ג׳נקינס, והנה בלי לשים לב יש יותר אזכורים של יוצרות מאשר יוצרים לאורך הטקסט הזה. אבל האמת היא שזו ניו-יורק התקופתית היא זו שממש עשתה לי את זה בסרט הנוכחי, למרות ששכונת האפר ווסט סייד בה מתגוררת הגיבורה כנראה לא השתנה דרמטית מאז ועד היום. אבל הסרט לא סתם מתרחש בתקופה ספציפית בהיסטוריה של העיר, אלא מצלם ספרים כמו חדרי אוצרות, מתרפק על מכונות כתיבה מקרקשות ומתבשם כולו בנוסטלגיה של הדמויות. בין אם זו הגיבורה שכותבת בשם אנשים שאינם והיו כוכבים שנים רבות לפני התרחשות העלילה, כל עולם הספרות הצמא למכתבים על ימים עברו, או הדמות של הוק שלא מתנהג כפי גילו בשום שלב. זאת משום ש״?Can You Ever Forgive Me״, אם אי פעם תוכלו לסלוח לי על שלא המצאתי לו שם בעברית, הוא סרט על הגבול בין הנאה והונאה. כלומר, הוא שואל את השאלה מתי בידור הוא אינו מוסרי ועושה זאת בדרך שמתחמקת בעצמה מלענות על השאלה משום שהיא גם וגם – הסרט מהנה לצפייה כשם שאין לו בעיה שנזדהה עם זייפנית ונוכל. אותי זה שבה.

אלה שעדיין מחכים לתרגום וכמה שכבר הגיעו לישראל:
Blindspotting
?Won't You Be My Neighbor
Eight Grade
Sorry to Bother You

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.