• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

״ארץ ההרגלים היציבים״, סקירה

14 באוקטובר 2018 מאת עופר ליברגל

מבין השפע הרב של הסרטים שנמצאים בנטפילקס מסתרר מזה כחודש גם סרטה השישי של ניקול הולופסנר, שנקרא ״ארץ ההרגלים היציבים״ (The Land of Steady Habits). הולופסנר אינה שם מוכר בארץ, אף על כי חלק מסרטיה הקודמים (״ממש מושלמת״, ״חברות עם כסף״, ״דיברנו מספיק״) הוצגו בפסטיבלים מקומיים ו/או בבתי הקולנוע לתקופה קצרה. עבור לא מעט מבקרים בארה"ב היא מהווה אחד מן השמות היותר איכותיים בקולנוע האמריקאי העצמאי. הסרטים שלה לרוב פשוטים מאוד ברמה החזותית, אבל בולטים בבניית עולם אמינה דרך דיאלוגים ומבט על דמויות שלא רואים בדרך כלל – בורגנים לא מאוד עשירים בערך באמצע החיים. כאלו שישמחו למצוא את האהבה הגדולה שלהם אבל נוח להם למדי גם עם זוגיות מתפקדת. היא יוצרת סרטים על החיים של אנשים שדומים לאנשים שצופים בסרטיה והיא מכניסה לתוכם מספיק תובנות כך שהיא מצליחה לגעת ברבים מהם, גם אם לי לקח כמה שנים להתחיל להעריך את סרטיה ככאלו אשר יש בהם רבדים המוסיפים להדהד אחרי הצפייה. נוסף לסרטים שכתבה וביימה, הולופסנר גם עובדת כבמאית בסדרות טלוויזיה שונות ומגוונות בשני העשורים האחרונים ודומה כי היא מוסיפה מימד של חוכמה נטולת התחכמות לכל הפרויקטים בהם היא מעורבת.

העשייה האלגנטית נשמרת גם בסרטה הנוכחי, עיבוד לספר מאת טד תומפסון. אולם, יש מספר הבדלים לעומת סרטיה הקודמים: קתרין קינר לא מופיעה כלל בסרט (בניגוד ליתר סרטי הבמאית), למשל. חשוב מכך, הטון הקומי-דרמטי מוחלף בדרמה מאוד עגמומית, על סף המדכאת, כאשר חוש ההומור של היוצרת מופיע קצת בחלק הראשון של היצירה ואז נעלם כמעט לחלוטין. השינוי המעניין ביותר הוא שהדמות הראשית בסרט היא דמות גברית ולמעשה גם שתי דמויות המשנה אשר עוברות את התהליך המורכב ביותר הן גברים. ייתכן ומן המעבר הזה נובע חלק מן הטון הקודר יחסית של היצירה: הסרט הוא מבט על גבר שמחפש את עצמו והורס חיים של אחרים אחרי יציאה לפנסיה מוקדמת. דרך הסיפור שלו מועבר גם סיפור של דור צעיר יותר שלא מוצא את עצמו, בעיקר שני גברים צעירים שדומה כי יתקשו למצוא נתיב יעיל להמשך חייהם וגם הם פוגעים שוב ושוב בכל מי שסובב אותם. לא פעם זה קורה בלי לשים לב לדרך בה הפעולות שלהם פוגעות, אך לעתיים גם מתוך כוונה להזיק לעצמם דרך הנזק שנגרם לאחרים. הסרט עוסק גם בפערים הבין דוריים גם דרך המקומות בהם ניתן למצוא חיבור, כאשר אחד מהם הוא השותפות לתחושת המשבר.

אולם מעבר לכך, דומה כי הפרבר בו מתרחש הסרט הוא גיבור מהותי לא פחות ביצירה, שלא סתם קרויה ״ארץ ההרגלים היציבים״ – מדובר ביישוב בו חיים לא מעט בני אדם ברמת חיים גבוהה ויש בו גם חנויות ומקומות בילוי. אך דומה כי כמעט כל הגברים צריכים לנסוע למקום העבודה, דבר עליו הם מתלוננים בשיחות ומועבר בסרט בסצנה יפה בה נראות נשים רבות ממתינות לאסוף במכוניתן גברים החוזרים מן העבודה ברכבת.

גיבור הסרט, אנדרס (בן מנדלסון), החליט פשוט לפרוש מאורח החיים הזה מעט אחרי גיל 50. הוא התפטר מעבודה מתגמלת בחברה פיננסית תוך שהוא מציין כי הוא חש רתיעה אידאולוגית מן העבודה שביצע ובמקביל הוא גם נפרד מהלין (אידי פלקו), אשתו מזה עשורים רבים, במטרה לחוות חופש ולממש את עצמו. עוד בטרם אנו שומעים את המניעים שלו, הדקות הראשונות של הסרט מעבירות היטב את התחושה כי אין לו ממש מושג מה לעשות עם החופש הזה, דרך סצנה בה הוא מצוי בחנות ענקית למוצרי בית במטרה לרהט את בקתת הרווקים ששכר, אך ניכר שאין לו מושג מה הוא רוצה או למה משמשים חלק מן המוצרים – הוא לכוד מול שפע מגבות או ציוד לאמבטיה. תחושת האבדון הזו לא מונעת ממנו להשיג באותה חנות (ומאוחר יותר גם בחנות מסוג שונה) מין מזדמן, אבל דומה כי הדבר לא באמת מספק אותו ורק מותיר אותו יותר אבוד, מה שבא לידי ביטוי מאוחר יותר גם באובדן הכושר המיני.

בהמשך הסרט קיים עבור אנדרס גם פתח לקשר רומנטי ארוך טווח, אך גם במקרה זה ההתנהגות שלו מעיבה על התפתחות. משמע, כל האפשרויות לחופש מחדש ועיצוב עולמו וביתו בהתאם להשקפתו פתוחות לפניו, אבל הוא פשוט לא מצליח לתפקד בתור גבר חופשי. במקביל, הוא מגלה כי אשתו לשעבר ממשיכה בחייה ואף יש לה זוגיות חדשה עם גבר שהוא מכיר באורח רופף (ביל קמפ), מה שמוביל לשורה של מעשים המונעים מקנאה, מעשים אשר מזיקים בסופו של דבר רק לאנדרס. הדרך בה הוא מזיק לאשתו קשורה למשהו שהוא לא מוכן לדבר עליו בקול רם בפניה, אף כי הוא נחשף בשלב מוקדם של הסרט: אף כי הוא ויתר לה על הבית המפואר בו הזוג חי, עקב הפרישה הוא הפסיק לשלם את המשכנתא על הבית והוא בסכנת עיקול.

למרות שפלקו עושה עבודה נהדרת כרגיל בסצנות שלה, דמויות המשנה המעניינות יותר שהולופסנר יוצרת בסרט זה גם הם גברים. ליתר דיוק, שני גברים צעירים אשר כל אחד מהם משקף באופן שונה את פער הדורות בין אנדרס לבין צעירים אשר יכולים לכאורה להיות חופשיים יותר מקוד ההתנהגות הבורגני, אך גם להם החופש הזה לא בדיוק מועיל. אחד מהם הוא הוא תיכוניסט בשם צ'ארלי (צ'ארלי טאהן), שהוריו חברים קרובים של הלין ופחות של אנדרס. בחלק הראשון של הסרט אנדרס מנסה להראות קליל בכך שהוא מסכים לעשן עם צ'ארלי וחבריו סמים שמתגלים כהרבה יותר קשים ממה שהוא חשב, מה שמסמן אותו בעיניי צ'ארלי כמודל לחיקוי: מישהו מן המבוגרים שלא משחק את המשחק, מה גם שהוא אחד מן הבודדים שמבין את הרומן הגרפי עליו צ'ארלי עובד. אנדרס מבחין כי השימוש של צ'ארלי בסמים וחוסר הרצון שלו להקשיב להוריו עובר לשלב המסכן חיים, ודומה כי הוא שואף לתת עצה בוגרת לצעיר המרדן, אבל הוא כל פעם עוצר בעד עצמו מתוך פחד. הדבר הופך אותו לספק שותף לפשע וללא ספק למי שמביט מן הצד במה שעלול להוביל לאסון.

חלק מן המשיכה של אנדרס לצ'ארלי הוא הכישלון שלו עם בנו פרסטון (תומאס "לא הסופר" מאן). כאשר זה היה בתיכון, הוריו שלחו אותו למכון גמילה. כעת, לאחר האוניברסיטה, הוא שב לחיות עם אמו, בלי תכנית של ממש לגבי העתיד או רצון לעבוד או להתמסד. זה לא שפרסטון דוחה את החיים הבורגנים (אף כי במהלך הסרט לומדים גם על הפשעים שלו) הוא פשוט מרגיש לא בשל להשתלב בהם, או בכל אורך חיים אחר. ניתן לראות בו נציג של דור אבוד, אלא שהבמאית טורחת לשלב בסרט גם דוגמא לצעיר מצליח שהפך לעשיר יותר מהוריו מבלי לוותר על אורח חיים עצמאי. מערכת היחסים בין האב לבנו טעונה, בין היתר מכיוון שהבן חש זעם כלפיו אביו בגלל הדמיון שהוא רואה ביניהם. עם זאת, ברגעי השפל היותר גדולים, האב והבן הם אולי היחידים שיכולים למחול זה לזה, בעיקר כאשר הם לומדים סודות מסוימים אשר נחשפים במהלך הסרט.

הולופסנר משרטטת בסרט דיוקן של דמויות פגומות באופן הרסני, בנקודה אשר לא בטוח שמאפשרת מחילה או התחלה מחדש. היתרון הגדול שלה הוא נתינת המרחב לשחקנים לעצב דמות מורכבת, בעיקר במקרה של מנדלסון שבשנים האחרונות הפך איכשהו לנבל להשכיר בשוברי קופות בהם אימץ משחק מוקצן, שלאו דווקא הולם אותו. בסרט זה הוא שב לתפקיד מאופק, אשר חושף סוג אחר, אמין הרבה יותר, של נבל. בלי רצון להזיק לאף אחד אחר או תאוות בצע חסרת גבולות – רק הרס עצמו והסביבה עקב עקשנות, קנאה וחוסר יכולת להודות בטעיות שביצע ובכישלונות של חייו. הוא מנסה לחיות כמו צעיר גם בגיל מבוגר, בעוד אשתו כל הזמן מנסה, ודי מצליחה, להתאים את עצמה לאתגרים ולאכזבות של חייה.

הקרבה והריחוק ביחסים הבין-דוריים בסרט מזכירים סרט אחר שיצרה במאית אמריקאית עצמאית ועלה בימים אלו לנטפליקס – ״חיים פרטיים״ של תמרה ג'נקינס, סרט עליו אורון כבר הרחיב בדיווח מפסטיבל ניו יורק. הסרט מציג סוג אחר של השלמה עם הפספוס בחיים של דמויות בשכבת גיל דומה, כאשר במקרה של ג'נקינס מדובר לא בחיי הבורגנות של העובדים בפרברים, אלא בחיי האמנות הסוערים של מנהטן שבסופו של דבר גם הם לא מספקים את כל מה שהחיים מבטיחים. במקרה של סרטה של ג'נקינס יש חופש וביטוי, אבל אין תחליף להורות. בשני הסרטים קיים נתק בין דורי בין הורים לצעירים בשנות ה-20 וספציפית דמות צעירה המחפשת הורה חלופי דרך אנשים בגיל של הוריה אשר היא תופסת כחיים כבוגרים את מה שהיא רוצה להיות. אף כי בשני הסרטים הצעירים גם מבחינים בכישלון המבוגרים, הם עדיין רואים בהם מודל לחיקוי כי החופש היחסי נתפס כחשוב יותר מהצלחה ואחריות בעיניים צעירות. מדובר בהשוואה מעט גסה, כי כל אחד מן הסרטים הולך לכיוון שונה גם בשפה הקולנועית, אך אני סבור כי הם עדיין יכולים להיות אופציה טובה למדי לדאבל פיצ'ר ביתי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.