• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

״שירקרס״ (Shirkers), סקירה

25 בנובמבר 2018 מאת אורון שמיר

מבין כל הטרנדים הקולנועיים של 2018, אחד המפתיעים ביותר בכמות הסרטים המשתייכים אליו הוא תחייה של סרטים אבודים. בדרך כלל זה קורה אפילו לא אחת לשנה – עותק של יצירה גנוזה או ממש נעלמת צץ באיזו עליית גג במדינה אקזוטית, עובר שחזור דיגיטלי ומופץ מחדש כאירוע קולנועי שמרגש סינפילים וסינפיליות. השנה נדמה שהיו לפחות שניים כאלה שכולנו ציפינו להם. הראשון הוא ״האיש שהרג את דון קישוט״ שטרי גיליאם מנסה להשלים במשך עשורים, שנעל את פסטיבל קאן ובקרוב יפתח את פסטיבל אוטופיה בישראל. השני הוצג בפסטיבל ונציה, יצירה שחיכתה אפילו יותר וחתום עליה שם גדול אף יותר – ״הצד האחר של הרוח״ של אורסון וולס, שזמין לצפייה ביתית בנטפליקס. בנוסף, החודש הוקרן בניו יורק לראשונה ״Amazing Grace״, סרט שנחשב לגנוז מאז 1972, אז תיעד סידני פולאק את אריתה פרנקלין מופיעה בלוס אנג׳לס יחד עם מקהלה באירוע בכנסייה. הודות לעידן הדיגיטלי, שמציל לא מעט תשלילים מרוטים או גלגלי פילם חבוטים, אפשר היה להרכיב מחדש את החומרים לכדי סרט דוקומטרי ומוזיקלי באיכות הרצויה.

כל הנזכרים לעיל הם סרטים המשובצים בשמות גדולים שמעוררים עניין מעצם השתייכותם לפרויקט. אבל מה אם יספרו לכם ולכן על תלמידת קולנוע מסינגפור, שצילמה בגיל 19 סרט אליו חזרה רק כשגילה כפול מכך וכדי לספר את סיפור ההפקה הפתלתל שמנע ממנה להשלים את יצירתה? אולי זה יישמע פחות מפתה, וגם אני הייתי מעט סקפטי כשרק נודע לי על ״שירקרס״ (Shirkers), סרט שזיכה את היוצרת שלו בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס בתחילת השנה ומאז הוצג פחות או יותר בכל פסטיבל אמריקאי שתרצו. רצה הגורל ונטפליקס הם שרכשו את זכויות ההפצה, כך שהוא זמין לצפייה בכל העולם מזה חודש. הממשק של נטפליקס מתחיל לנגן אוטומטית את הטריילר ברגע שרק מרחפים עם העכבר מעל שם הסרט, וכך מצאתי את עצמי מהופנט לקדימון. האווירה שניבטה ממנו הזכירה יותר דוקו-פשע-אמיתי מאשר חשיפה של איזו יצירת פאר נשכחת, אבל לא גילתה אפילו רבע מן הסיפור המופרע-מופרך מאחורי הסרט הזה, שהוא בעל מעמד מיתי בתולדות הקולנוע הסינגפורי למרות שבעצם איש לא צפה בו.

הקולנוענית סנדי טאן, כיום בשנות ה-40 לחייה ואחרי מספר סרטים קצרים וספר שכתבה, מתוודה במהלך הסרט הדוקומנטרי כי פחדה לספר את הסיפור שבמרכזו. הסרט העלילתי שצילמה ב-1992 רבץ על נשמתה ורדף את חייה כרוח רפאים, למרות או אולי משום שמעולם לא הושלם. זאת לא רק תחוצת ההחמצה על הפרויקט שלא הגיע לקו הסיום, אלא הנסיבות המצלקות שהותירו חור פעור בנשמתן שלה ושל חברותיה ליצירה. טאן מספרת בהרחבה על הידידות שנרקמה בינה ובין יסמין וסופיה, נערות עם חלומות גדולים שהפכו לשותפות לדרכה הקולנועית – היא כתבה תסריט וגילמה את התפקיד הראשי, בעוד האחרות טיפלו בהפקה ובהיבטים טכניים. מי שביים הוא המורה לקולנוע של שלושתן, ג׳ורג׳ קרדונה, טיפוס מסתורי שגילו ומוצאו לא היו לגמרי ברורים לטאן. מה שבטוח, הוא היה מבוגר מהן בהרבה ולמרות התלהבות רבה במהלך הפרה-פרודקשן ובצילומים עצמם, לאחר מכן השלישייה לא שמעה ממנו – הוא פשוט נעלם ויחד איתו כל החומרים שצולמו.

כמו במקרה של ״הצד האחר של הרוח״, גם לסרט שבתוך הסרט קוראים ״שירקרס״. כלומר, זוהי הכותרת של הסרט שצולם-ולא-הושלם לפני רבע מאה, וכך גם בחרה לקרוא טאן ליצירה הדוקומנטרית שמספרת את סיפור מאחורי הקלעים. שוב כמו אצל וולס, שעסק בבמאי קולנוע המתקשה לגמור את סרטו, מדובר בנבואה שהגשימה את עצמה – טאן מסבירה כי משמעות השם של סרטה הוא בריחה, והוא אכן הפך עבורה מיצירה אסקפיסטית לסרט שברח ממנה. כל הכפילויות, הליפופים וההשתבללות הזו מייצגות היטב את הפלונטר שהוא הסרט הזה, שאנסה קודם כל להתיר בעזרת כלי העבודה החביב על מבקרי קולנוע – ז׳אנרים. הסרט מקפל בתוכו כמה וכמה מהם ואפשר להסתקרן או להירתע מכל פן ופן שנחשף ביצירה.

מצד אחד וכפי שכתבתי לעיל, יש פה עסק עם סרט תיעודי המתחקה אחר סוג של פשע – גניבת תשלילים או ממש ניסיון לרצח של נפש אמן צעירה, תחליטו אתם או אתן. פתרון התעלומה בעצם ידוע מראש, מעצם כך שאנחנו צופים בקטעים מתוך הסרט שנחשב לאבוד – כנראה שהוא בכל זאת נמצא – אחרת לא היו מולנו הקטעים מתוכו. בכל זאת, הסרט התיעודי הצליח להפתיע אותי, כמו גורל ידוע מראש שעדיין מצמרר כשהוא מתגשם ועם טוויסט קטן בסיום. הרי אם מוצגים מולנו קטעים מהסרט, מדוע בחרה היוצרת לערוך אותם אל תוך סרט דוקומנטרי במקום להשלים את היצירה המקורית שלה? בכל מקרה, השאלה מה קרה לסרט הנעלם אינה העיקר, אלא למה הוא נעלם מלכתחילה.

כל דוקו-פשע טוב צריך דמות של נבל מתעתע, וג׳ורג׳ קרדונה הוא אחד המוצלחים שראיתי בז׳אנר לאחרונה. עוד לפני שפרצופו האמיתי נחשף במלואו, כבר בפעמים הראשונות שהוא מופיע על המסך זעתי באי נוחות. זו לא רק העובדה שאדם מבוגר ותמהוני המציג עצמו כאמריקאי מנסה להשתמש בכריזמה ובידע הקולנועי שלו מול נערות סינגפוריות החולמות לעשות סרטים אך לא יודעים עליהם יותר מדי, אלה גם הסיפורים שהוא מספר להן, הקשרים-לכאורה שהוא מתהדר בהם והדמות הקולנועית שהוא טוען כי מבוססת עליו. הצמרמורת כאן היא כפולה, משום שהוא לא רק מנצל את הבורות היחסית שלהן אלא גם קורץ בזדוניות אל קהל הצופים שכן יבין את הרפרנסים.

זהו הנדבך השני והחשוב ביותר מבחינתי שצריך לדעת לגבי ״שירקרס״ – מדובר בסרט שממש רוטט ולעתים מתפקע מרוב אהבת קולנוע. מגל חדש צרפתי דרך וים ונדרס או סטיבן סודרברג בתחילת דרכו, והמשך בניסיון להסביר את הואקום התרבותי בתוכו פעלו הגיבורות. זאת למרות שכפי שכולם כבר יודעים בזכות ״עשיר בהפתעה״, סינגפור היא מדינה דוברת אנגלית שתופסת מעצמה מתקדמת. אבל קצת כמו שסרטים בישראל של ימינו עדיין מעניקים לעצמם כתרים כמו ״סרט הערפדים הישראלי הראשון״ (ובדרך כלל טועים), כך הרגישו טאן וחברותיה לעשייה כי הן חלוצות הקולנוע הסינגפורי לפחות במובן אחד – הן רצו לצלם את סרט המסע הראשון במדינה שיהיה עצמאי ויכיל גיבורה שהיא גם רוצחת סדרתית. זה מה ש״שירקרס״ היה אמור להיות, ולכן לצלול עוד ועוד פנימה אל תודעתה של טאן הבוגרת המנסה לשלוף את מה שהדחיקה היה מרתק לצפייה עבורי.

כדי לעשות זאת ולהכניס את הצופה אל עולמה של היוצרת, הסרט נעזר בהמון טריקים של עריכה המתרחקים מריאליזם ומתבלטים מיד בסיקוונס הפתיחה. משם זה מגיע מהר מאוד לעירוב מוחלט בין פבריקציה וחקר האמת, התעסקות ושיבוש חומרי ארכיון עד שאין כבר למי להאמין. טאן גם חתומה על העריכה האקספרסיבית, יחד עם לוקאס סלר (״ג׳יי טי לירוי״) וקימברלי האסט (״Love Means Zero״), מי שוודאי עזרו לה לעשות סדר בסלילים במקביל לבניית הנראטיב העוטף. עוד שותפים לעשייה ששווה להזכיר הם אייריס אנג, צלמת דוקומנטרית שצילמה בין היתר לסדרה ״לעשות רוצח״ וכנראה שיש לה יד מכוונת ביצירת וייב דומה גם כאן, והמלחין הישראלי ישי אדר, שאחראי ללא מעט מן התחושה כי מדובר בסרט רדוף לצד העצמת אווירת החופש המחשבתית והנערית של הגיבורות.

היה אפשר לשער כי השיעור החשוב ביותר שלמדה טאן הוא שקולנוע הוא אמנות שיתופית, שכן זה חלק ממה שצילק את היוצרת בניסיון האמיתי הראשון שלה ליצור סרט. אולם, ניכר כי היא עושה כל שביכולתה להיות בשליטה ולגרור את הקהל לצד שלה, לא מפסיקה לעסוק בעצמה ולצד זה גם גורמת לנו לפקפק במה שקרה בעזרת הטריקים הטכניים והסיפוריים שהזכרתי. אולם, בכמה וכמה רגעים הסרט קם על יוצרו ומטיל בה דופי. זה קורה בשלב די מוקדם, כשהיא מספרת שכאשר נפגשה לראשונה עם יסמין המפיקה הן היו אויבות, דברי קריינות שמופרעים בידי קאט אל פיסת ראיון של טאן עם יסמין המבוגרת שטוענת כי היא זוכרת את זה אחרת. כלומר, טאן היא היא לא סתם מספרת לא מהימנה, אלא ממש נאבקת בזכרונותיה, מנסה להכתיב או מכוונת את הקהל להביט הצידה בזמן שמוצגים לפניו חלקים חשובים באמת. בקטע קצרצר מהחתונה שלה, היא מדברת על עצמה ועל ההתנהגות שלה, לכאורה עורכת חשבון נפש ותוהה האם היא הנבלית בסיפור הזה. אבל אם תעיפו מבט בגיל והמראה של בעלה ותוכלו ללמוד עליה יותר מאשר בכל דברי הקריינות שלה על היחסים בינה ובין קרדונה.

אני מניח שיהיו צופים וצופות שיראו בכך נקודות תורפה – סנדי טאן הרבה פחות מעניינת ממה שנדמה לה, אבל מקדישה לעצמה המון זמן מסך ומקדשת את נקודת המבט שלה על האירועים, על אף שהיא יודעת שגם חברותיה נרמסו בתהליך. יהיה זה נכון לומר כי ״שירקרס״ הוא גם ואולי בסופו של דבר בעיקר יומן אישי. קולאז׳ המורכב מזכרונות, מחשבות, כמיהות, ופחדים. כזה שבמהלכו קולנוענית צעירה לומדת כי תעשיית האשליות הוא מונח דו-סטרי. כלומר, זהו גם סרט על ההתפכחות של יוצרת מן ההבטחות האוטופיות של יצירת קולנוע כבריחה האולטימטיבית, או אפילו סתם קצת תהילה ותשומת לב. או שאולי באופן שבו בחרה להשלים את יצירתה המכוננת, טאן בעצם אוכלת את העוגה וגם משאירה אותה שלמה. חושפת את מה שהייתה אמורה להיות יצירת המופת שלה מבלי לתת לנו לצפות בה ללא דברי פרשנות או קונטקסט מפורש. ועם כל הפרסים וההייפ שצברה בדרך עם הסרט הזה, יכול להיות שהיא מצאה דרך לנצח דווקא בהדגשת האשליה ובשקיעה לתוכה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.