• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2018: דיווח שני
  • ״לא אכפת לי שההיסטוריה תזכור אותנו כברברים״
  • פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2018: דיווח ראשון
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • אוסקר 2018/17: המתמודדים לפרס הסרט בשפה זרה
  • בקשה מסתורית
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018

״גזעיות״ (Thoroughbreds), סקירה

6 באפריל 2018 מאת אורון שמיר

הסרט הזה לא בתוכניות ההפצה בישראל ככל הידוע לי, אבל למען האמת – כבר לא אכפת לי. מזה כשנתיים שאני מנסה לאזן בין חוסר הסנכרון בין מערך הפצת הסרטים העולמי, בדגש על הניו-יורקי, לבין הטריטוריה שפשוט לא מאוד מעניינת הרבה שווקים בינלאומיים, הידועה לכולנו בשם מדינת ישראל. זה נכון שסרטים הוליוודיים גדולים בדרך כלל מגיעים ארצה במקביל למועד שחרורם בארצות הברית (אפילו יום לפני, בגלל הפרשי השעות וההבדלים בין חמישי לשישי בתרבויות השונות). זו גם ודאי לא אשמת אף אחד אם סרט כזה או אחר מבושש להציג בקולנועי ציון, בטח לא של המפיצים המקומיים הכבולים וכפופים להחלטות של בעלי הזכויות העולמיות לסרט, שאולי הפצה בישראל מבחינתם זה פשוט לא הכרחי או כלכלי. שלא לדבר על כך שמי שלא מתעניין בהפקות אמריקאיות מסחריות, פסולים עבורו כמחצית מן הסרטים המציגים בקולנוע בארץ, ואלה בכל מקרה הרבה פעמים לא סרטים שמעניינים לכתוב עליהם. לדוגמה, האם לבזבז את זמני ואת זמן הקוראות והקוראים עם טקסט על כמה מטופש היה בעיניי ״הנוסע״ הדי פופולרי עם ליאם ניסן? החלטתי שלא, אבל הנאמנות והשליחות שלי ככותב בהחלט אמורה להיות טובת הקהל.

לכן, וממש לא מתוך מקום של כעס או דווקא, אחת ההחלטות שלי ל-2018 עבור סריטה היא לכתוב יחסית בזמן אמת על הסרטים שאני רואה כאן בניו-יורק, בלי קשר לאופק ההפצה הישראלי שלהם או היעדרו. אין לי בעיה לחכות שבועיים, ההפרש בין הבכורה האמריקאית של ״7 ימים באנטבה״ לזו הישראלית. אבל עוד חודש וחצי בשביל ווס אנדרסון החדש, ״אי הכלבים״ שכבר מציג בשני קולנועים שונים ליד הבית? או חודשיים בשביל ארמנדו איאנוצ׳י הטרי ״סטאלין מת!״ שכבר זמין באוזן השלישית עוד לפני הפצתו בארץ? מה לגבי ״קמט בזמן״ שביימה אווה דוברניי עבור דיסני ויש לי המון מה להגיד עליו כבר חודש, אבל נדחה בישראל ליוני? שלא לדבר על הזוועה של קלינט איסטווד שראיתי בתחילת פברואר, ״15:17 לפריז״, והובטח לי שתגיע באפריל (וכנראה נגנזה), ״Unsane״ החדש של סטיבן סודרברג שמציג כעת ומי יודע אם יגיע ארצה, ועוד דוגמאות. אז מתוך מקום של רצון להשתתף ולשתף את קוראי וקוראות סריטה בשיח העולמי, וממש כפי שאנחנו נוהגים לעשות עם פסטיבלי קולנוע בחו״ל, אשתדל לרענן את סקירות סוף השבוע המסורתיות שלנו מעת לעת לא רק עם סקירות נטפליקס ושאר פורמטים ביתיים, אלא גם עם איזה סרט אינדי מגניב בלי שאני יודע מתי הוא ייצפה בארצנו. הסרט לו תוקדש סקירה זו בהחלט עונה על ההגדרה, וממש לא אתפלא למצוא אותו בתוכניה של פסטיבל או סינמטק כלשהו בהמשך השנה. במידה וזה יקרה, תוכלו לגלות מחדש את הטקסט או לזכור איפה קראתם וקראתן על הסרט בעברית.

כיוון שאין לסרט שם עברי רשמי בחרתי לתרגם את כותרתו המאיימת למראה במבט ראשון, ״Thoroughbreds״, לשם הספק דו-משמעי – ״גזעיות״. התרגום המילולי אכן קשור לגזע, ספציפית לעולם הרבעת סוסים, אבל הגיבורות הן שתי צעירות ספק מגניבות וספק אבודות או פוזאיסטיות, כך שחשבתי שיהיה נחמד לשייך את הכותרת גם להן. מגלמות אותן צמד שחקניות נפלאות החולקות ביניהן את מעמסת הסרט כולו. הראשונה היא אניה טיילור-ג׳וי האמריקאית, שהתגלתה בנעוריה בדרמת האימה הגותית ״המכשפה״ ומאז אפשר היה לראות אותה ב״ספליט״ ו״מורגן״, הרבה בזכות העובדה שיש לה פנים מושלמות לז׳אנר האימה ויכולת פלאית כמעט לעורר אי נוחות. השנייה היא אוליביה קוק הבריטית, שהיום אפשר לראות על המסכים ב״שחקן מספר אחת״, שם היא לא נדרשת לשחק ואם יורשה לי, היא גם ליהוק מוטעה לדמות של חנונית לא אטרקטיבית. הסרט של ספילברג הוא הזינוק שלה מסרטים עצמאיים דרכם החלה את הקריירה, למשל ״אני וארל וזו שעומדת למות״, אבל אם תרצו לראות אותה משחקת באמת – זה הסרט שמוכיח את כשרונה.

קוק מגלמת את אמנדה, הדמות שפותחת את הסרט במעשה שאכן קשור לסוסים כפי שמרמזת הכותרת וטבעו האמיתי ייחשף בהמשך אבל כבר צובע את הסרט בגוונים של דם. בסצנה הבאה היא מגיעה אל בית עשירים עצום ומוגזם לחלוטין, מסיבות שמתגלות לאיטן גם כן. לכאורה, היא הגיעה ללמוד למבחן עם לילי (טיילור-ג׳וי) בת גילה, אבל הכל יותר מעניין את אמנדה מאשר הלימודים והיא אינה מסתירה זאת. במיוחד מרתקת אותה הדינמיקה בין לילי לאביה החורג והמגה-דוש (פול ספארקס), ועם קצת פרובוקציות היא הופכת את לילי מנבוכה וחסרת מנוחה לעצבנית וסמוקה. כך נחשף בפנינו כי הציוות בין השתיים הוא קוטבי – בעוד לילי לא מצליחה להסתיר את רגשותיה שניכרים בכל נים בפניה, אמנדה נותרת קהה וקרה ואף טוענת בגלוי כי אין לה רגשות כלל והיא חיה חיים של זיוף כדי להיטמע בחברה. המפגש הזה בין שתי הדמויות הקיצוניות והדי-משועממות מוביל לרעיון לחסל את אביה של לילי, מכל מיני טעמים ומניעים. לשם כך, יכול להיות שהן יזדקקו לעזרתה של דמות שלישית – פושע זוטר ומאוד לא מבריק בשם טים (אנטון ילצין, בתפקידו הקולנועי האחרון והמצמרר בהתחשב בנסיבות).

מאז בכורת הסרט בסאנדנס 2017 הוא ערך סבב פסטיבלים שעירב בין האמנותי לז׳אנרי, ואחרי הצפייה אפשר להבין מדוע. לאחר בכורתו המחודשת באמריקה בחודש שעבר הוא שב להיות מדובר, לכן הגעתי אליו עם ציפיות – קיבלתי משהו די שונה מן המובטח, אבל לא מאכזב. זה קרה משום שלא פשוט לאפיין את הסרט החמקמק ורב הפרצופים הזה. מחד, מדובר בדרמה שהולכת ונעשית מותחת ומעוררת חלחלה ככל שהיא מתקדמת בשל התקבעות והתמצקות הרעיון לרצוח את האב החורג. מאידך, עולם האימה שבונה הסרט עטוף בהומור דק או סאטירה מבוקרת על הגיבורות הקוּליות מדי שלו, מה גם שמבחינה רגשית הוא בהחלט קר למגע כמוהן, או כמו השיש שמצפה את הבית האמיד בו מתרחשת מרבית העלילה. בין לבין, הרובד שהכי דיבר אליי מהתחלה ועד הסוף הוא המטא-קולנועי, באופן כל-כך מופגן עד כי הוא ממש השתלט על הצפייה כולה. אגיע לכך בסיום, בלי ספוילרים, אבל זהו זמן טוב לעבור אל הצד השני של המצלמה ולדבר על היוצרים.

זהו סרטו הראשון של קורי פינלי, שכתב וביים, ובניגוד לאופן בו בדרך כלל משתמשים בביטוי – זהו באמת הסרט הראשון שלו, בכל אורך שהוא. יש לו גם סרט קצר ברזומה, שנקרא ״סאונה״, אבל הוא נוצר אחרי הנוכחי. כל קומפוזיציה, תנועת מצלמה או שבירת הריאליזם של עולם הסאונד וחוקי העריכה נועדו לקשט ולייפות את העובדה שמדובר בכרטיס ביקור מלוטש, מפולש ומשוייש של יוצר מוכשר ורענן. בדרך כלל יש לי בעיה עקרונית עם סרטים שזועקים בכל רגע להביט בהם, בתכסיסיהם, ברמת הגימור הבאמת פנטסטית שלהם. כי התלהבות עצמית לא מותירה לי כצופה מקום להתלהב בעצמי. אבל השופוני של הסרט הזה הולך יד ביד עם הגיבורות שלו ומעצים את מסריו הלא-ממש חבויים אודות הדור המפונק, המרוכז בעצמו והחושב שהכל מגיע לו. במיוחד כשעל המסך מיוצגים שני הקצוות שלו – אחת ״לא מרגישה כלום״ והשנייה ״מרגישה הכל וזה יותר מדי״, שתיהן במכנסונים קצרים בכמות הגבוהה ממה שניתן להכיל. על רקע התפאורה המרשימה של עושר מופלג, כמו באופרות או סרטים על בעיות וחיבוטי נפש של מעמד האצולה, ״ת׳ורוברדס״ משליך אחד אחרי השני חיצי ביקורת על הגיבורות שלו בעודו מבקש שנאהד ונבין אותן. איכשהו, זה גם קורה.

הבמאי-תסריטאי אמנם טירון, אבל עובד כאן עם אנשי מקצוע ותיקים ומנוסים, גם אם לא מבוגרים ממנו בהרבה. שניים מהם לא זרים לעולם האימה – הצלם לייל וינסנט, משתף פעולה קבוע של אנה לילי אמנפור (״נערה הולכת הביתה לבד בלילה״, ״The Bad Batch״) והעורכת לואיז פורד (״המכשפה״, ״לא לנשום״). המלחין, אריק פרידלנדר, הוא הפחות מפורסם אבל כמו הבמאי גם הוא צובר כעת תאוצה וכבר חתום על סרט שני באורך מלא כמוזיקאי – ״הו, לוסי!״. שלושתם אחראיים לאלמנטים הקולנועיים הכי מודגשים בסרט, שמעצים את הטירוף המבעבע מתוך הגיבורה בעזרת כלי הקשה, מייצר חיבורים וניתוקים רגשיים בעריכה, ובעיקר מצטלם באלף ואחת מחוות למאסטרים שפינלי היה רוצה להיות כמותם. הוא משייט בחללים בתנועות ובקצב שלקוח מעולמם של סקורסזה, דה פאלמה וכמובן היצ׳קוק, אבל משתמש בקלוז-אפ בסגנון שנחשב מזוהה עם ג׳ונתן דמי. זה אומר שבמקום לקרב את הצופים אל הדמויות וליצור הזדהות בינם לבין הפנים שעל המסך, השימוש בתקריבים דרך עדשות רחבות או זוויות מעט עקומות יוצר מראה מטריד ותחושת זרות או רתיעה מן הפרצוף האנושי. אני לרגע לא אומר שנולד כאן במאי המשתווה לכל השמות שהוזכרו לעיל, אבל אלא האסוציאציות שעלו אצלי במהלך הצפייה ואני מנחש שגם חלק מן הרפרנסים לאנשי הצוות במהלך העשייה.

מבחינת משחק, כאן השכבה המטא-קולנועית כבר מוצפת כל-כך מעלה עד כי אין ברירה אלא להתייחס אליה מעתה ועד הסיום. בעצם, הסרט הוא  מפגש בין שני סוגים של יוצרות החיות את האמנות שלהן. אמנדה מדווחת על עצמה כי היא רק חקיינית של התנהגות אנושית, ומסוגלת לשלוט ברגשותיה ולייצר אותם יש מאין כדי לעורר תגובה בצד השני. כולל שליטה בבלטות הדמע, טריק ידוע של אמני משחק, שמודגם בסרט והופך למוטיב הצובר משמעות. עצם החקיינות שלה לצד הרצון להשתוקק למשהו או לחוות חוויות רגשיות דרך אחרים או באמצעות הפיכה לאחרים, יכול להתפרש כסוג של יצירה או כסיוט מוקצן של שחקנים ושחקניות – הפחד להיטמע מדי בתוך הדמויות שלהם ולא להבחין בין המציאותי למדומיין.

לילי היא יוצרת מסוג אחר – כיוון ששליטה ברגשותיה אינה אפשרית, היא שולטת באחרים. על הדמיון העשיר שלה, כולל רגע שכמו לקוח מ״תברח״ שגרם לי לתהות לשנייה האם היא הוזה את המשרתים ואנשי השירות בבית שלה, אפשר ללמוד בסצנה אחת מבריקה של מפגש שונה מהרגיל עם דמות האב בחייה. הוא מטיח בה ביקורת על כך שהיא מתנהגת ״כאילו כולם דמויות משנה בסיפור שלה״, גם כן מצב פסיכולוגי של אגוצנטריות קיצונית. הסצנה הזו בה האב מגיח במפתיע אך ללא הדמוניזציה או דרך נקודת מבטה של לילי, גרמה לי לא רק להבין כמה כוח יש לה עליי כצופה בתור זו שמנווטת את הסיפור, אלא אף לתהות למה בעצם אני רוצה ברעתו של האב. מה, רק בגלל שהסרט הצליח לאפיין אותו בכמה סצנות בתור דושבג בלתי נסבל? האם ההשפעה של לילי, או של כל יוצר לצורך העניין, עד כדי כך חזקה שביכולתה לקבוע לקהל מה לחוש כלפי כל דמות באופן עד כדי כך כפוי?

את השיא של הדיון על קולנוע בסרט גם היוצר שלו לא יכול היה לחזות, שכן מדובר במקרה של מציאות המחקה את האמנות. באחת הסצנות בהן הגיבורות צופות בסרט, אומרת האחת לרעותה: ״חשבי על כל השחקנים שהונצחו בסרט הזה, בטח חלק מהם הזדקנו ואחרים מתו״. עבורי זה הידהד באופן דוקר ממש את מותו בטרם עת של הכוכב הקצת יותר מבוגר שחולק איתן מסך, בפעם האחרונה בקריירה שלו – אנטון ילצין. אם שתי הצעירות מצליחות לא רק לשכנע אלא גם לסחוף לצד שלהן בכל סצנה מחדש, ההגעה של ילצין מוסיפה משהו חדש לתערובת ובוראת משולש כוחות שנהיה מרתק ככל שהוא מסתבך. כהרגלו, ילצין יכול להיות פגיע או מאיים בשינויים קלים עד בלתי מורגשים, ואפשר להירתע ממנו כמו שתי תיכוניסטיות שעומדות מול עבריין מורשה, או לרחם עליו על שנקלע לסיטואציה שכוללת את שתי הפסיכיות הרגועות והבלתי צפויות האלה. למי שמתגעגעים או מתגעגעות אליו, הסרט הזה מספק יופי של צביטה בלב, לצד ליטוף לאינטלקט, כיווץ בבטן וסטירה לאגו – מסיבות אחרות ומגוונות.

תגובות

  1. שירה הגיב:

    נשמע טיפ טיפה דומה ליצורים שמיימים. זה נכון?

    1. אורון שמיר הגיב:

      האמת שלא חשבתי עליו במהלך הצפייה, אבל בקריאת דעות של אחרים הוא עולה שוב ושוב.
      בתיאור העלילה זה אכן נשמע דומה מכדי לא לשים לב, אז שיים און מי, אבל הטון די אחר ונכנעתי חזק לאווירה של הסרט.
      ״הת׳רס״ פוגש את ״אמריקן פסיכו״ זה תיאור שכבר נחקק על הפוסטר, שנשמע לי גם הולם.
      עוד אסוציאציות פרטיות שלי כתבתי בטקסט, אז רק אוסיף שהתיאור של חיי הנערות הוא יותר סופיה קופולה מאשר סרטו של פיטר ג׳קסון.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.