פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 3, פרק 4: "מכתב לשלוש נשים"

הפיצול האוסקרי בין זוכי הבימוי הטוב ביותר והסרט הטוב ביותר, התופעה הנדירה-אך-מוכרת בה עוסקת העונה השלישית של פרויקט מפסידי האוסקר, מתרחש כמעט תמיד עם סיבה די קלה להבנה: לרוב זוכה הבימוי הוא זה שמרשים מבחינת עשייה, ומאתגר את גבולות הקולנוע, כאשר זוכה הסרט הוא לרוב קל לעיכול באופן יחסי, רגשי ומנחם יותר.
זאת אחת הסיבות מדוע הפיצול של הטקס ה-22 היא אחת המפתיעות והמשונות בתולדות הפרס.

ממש שנה אחת לאחר פיצול אחר, בין "המלט" ו"האוצר מסיירה מאדרה" (נגיע לזה בהמשך העונה), שוב הופרדו הזוכים בשתי הקטגוריות. באוסקר של סרטי 1949 פרס הסרט הטוב ביותר הלך ל"כל אנשי המלך" של רוברט רוסן, ופרס הבימוי לג'וזף ל. מנקייביץ' בזכות "מכתב לשלוש נשים" (A Letter to Three Wives, כך שבעצם "מכתב לשלוש רעיות" היה יותר הולם). אבל מה שמפתיע הוא כמו שקרה לפני כן עם "ענבי זעם" ו"רבקה" – דווקא הבימוי של "כל אנשי המלך" הוא החלק הדומיננטי והבולט בסרט, ו"מכתב לשלוש נשים" הרבה יותר שגרתי בעשייתו. אז מה בעצם קרה?

עוד לפני האוסקר…

כמו שאר הסרטים בעונה עד כה, גם מקורו של "מכתב לשלוש נשים" הוא ספר, הפעם של ג'ון קלמפנר, שהתפרס במגזין קוסמופוליטן בשנת 1945. שמו המקורי הוא "מכתב לחמש נשים" אך בעיבוד לתסריט הוא הפך ל"מכתב לארבע נשים". אישה אחת, בגילומה של אן בקסטר, נפלה בעריכה, וכך בסופו של דבר קיבלנו רק שלוש.
אחרי הרבה גלגולים והחלפות ידיים וחוזים, כמיטב הוליווד, העיבוד ניתן לסופרת ורה קספרי ("לורה") אך מסיבות שאינני לגמרי יודע, היא לא קיבלה קרדיט רשמי ולכן לא הייתה מועמדת עליו לאוסקר. מי שכן חתום על התסריט, וגם על הבימוי, הוא ג'וזף ל. מנקייביץ', אז בן 40, ומאחוריו חמישה סרטים שביים (כולם מותחנים או קומדיות), וקריירת כתיבה שהתחילה עוד בסוף שנות העשרים. הוא כבר הספיק להיות מועמד לאוסקר כתסריטאי כאשר היה בן 22 על העיבוד ל"סקיפי".

"מכתב לשלוש נשים" יצא לבתי הקולנוע ב-20 בינואר 1949. הוא נפתח בקריינות של אישה מסתורית שזהותה לא ידועה לנו, שמזמינה אותנו לפרבר בו יתרחש עיקר העלילה, ומציגה את הדמויות המרכזיות: דבורה (ג'ין קריין), נערת חווה שבמהלך שירותה הצבאי הכירה את אהוב ליבה ודרכו הגיעה למעמד העליון; ריטה (אן סות'רן), כותבת לרדיו שמנסה לשדרג את הקריירה שלה וחיה עם בעלה המורה האידיאליסט וטוב הלב (קירק דאגלס); ולורה (לינדה דארנל), שגדלה בצד הלא נכון של פסי הרכבת, מילולית, ובעזרת יופייה ופיקחותה תפסה לעצמה בעל עשיר, בו היא מאוהבת בסתר.
ביום שבת שמשי של פתיחת עונת הקאונטרי, משאירות שלוש הרעיות האלו את בעליהן בבית ויוצאות להתנדב כמלוות בפיקניק עם ילדי הקהילה המקומית. רגע לפני שהן עולות על המעבורת, שליח על אופניים מביא להן מכתב מהצלע הרביעית שלהן, אדי, שהיא גם הרווקה היחידה. במכתב אדי מתנצלת שהיא לא תגיע לאירוע, וכמו כן, היא ממש ברגע זה עזבה את העיירה לתמיד, ולקחה אתה את אחד מהבעלים של השלוש.
דבורה, ריטה ולורה בהתחלה מתייחסות לכך כבדיחה או מתיחה גרועה מצד אדי הפרועה, אבל החששות מתחילות לכרסם בכל אחת בדיוק כאשר הן רחוקות מכל יכולת לתקשר עם הבית. אני קיוויתי שהסרט כולו יהיה על המעבורת, או במהלך הפיקניק, כאשר הנשים האלו מתחילות לאבד את דעתן מרוב דאגה וחושפות את האמת על הדינמיקה ועל חייהן, אבל הסרט הלך לכיוון אחר – כל אחת בתורה מקבלת פלאשבק אסטרטגי המציג לנו את חייהן הזוגיים ואת מקומה של אדי במערכת היחסים. מתכונת נראטיב שכמובן נשענת על "האזרח קיין" אבל מוכרת גם מסרט אחר, מאוחר יותר גם הוא עם קירק דאגלאס, "נבל היה האיש".

"מכתב לשלוש נשים" עשה מעל 2 וחצי מיליון בקופות, מתמקם במקום ה-24 בטבלת הסרטים הקופתיים של 1949, בדרכו לקבוע אנומליה אוסקרית משונה ולהכניס את מנקייביץ' לדברי הימים של הפרס.

מסלול הניצחון של מנקייביץ' וההפסד של "מכתב לשלוש נשים"

טקס האוסקר ה-22 התקיים ב-23 במרץ 1950. חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר היו:
"היורשת" של וויליאם וויילר הוביל עם 8 מועמדויות אך ללא נוכחות באף אחת משלוש קטגוריות הכתיבה.
"כל אנשי המלך" ניצב במקום השני עם 7 מועמדויות, כולל משחק (בשלוש קטגוריות שונות), תסריט ובימוי.
"שדה הקרב" של וויליאם וולמן (שביים את זוכה האוסקר הראשון, "כנפיים") צבר 6 מועמדויות.
"טייסי השחקים", סרט מלחמה נוסף, התמקם עם 4 מועמדויות, ללא בימוי או תסריט.
"מכתב לשלוש נשים" נכנס רק עם שלוש מועמדויות: סרט, בימוי ותסריט. הוא יפסיד רק אחד מהם.

האוסקר של 1949 היה מאוד עמוס ומבולבל. "האליל שהכזיב" הביא את קרול ריד לקטגוריית הבימוי במקום הנרי קינג; "בוא לאורווה" צבר 7 מועמדויות בלי פרט הסרט; "עזר כנגדו", "כמעיין המתגבר" ו"הרגע הנמהר" לא הוזכרו פעם אחת; "היורשת" שכאמור הוביל את סך המועמדויות גם סיים את הטקס עם הכי הרבה זכיות אך לא זכה בפרס הגדול; ויותר מהכל הפיצול המוזר בין הסרט והבימוי.

בהקשר של מועמדויות "מכתב לשלוש נשים", הדבר שהכי מפתיע הוא שעל אף ארסנל השחקניות והשחקנים המרהיב של הסרט הזה, הוא נותר לחלוטין מחוץ לפרסי המשחק. שניים מהקאסט, ג'ין קריין וקירק דאגלאס, יהיו מועמדים על סרטים אחרים ("פינקי" ו"אלוף", בהתאמה), אבל זה עדיין לא מסביר את ההתעלמות הממש מרגיזה מלינדה דרנל, אן סות'רן, תלמה ריטר (כעוזרת הבית) ופול דאגלס (כבעלה של לורה). אולי הייתה שם בעיה של קמפיין ראשית/משנה שבלבל את המצביעים, אולי הן ביטלו אחת את השנייה, אבל בהתחשב בכך שהסרט כן היה מאוד פופולרי, ההשמטה של ארבעתם היא בגדר פשע אוסקרי מרושע.

על פי עדויות שנותרו מ-1950, הזכייה של "כל אנשי המלך" הייתה בכיס של הבמאי/מפיק רוברט רוסן עוד מההתחלה. הדרמה הפוליטית צברה במהלך העונה חמישה פרסי גלובוס הזהב כולל סרט, בימוי, ושלושה פרסי משחק; שני פרסי איגוד התסריטאים – לדרמה ול"תסריט העוסק בהצטיינות בבעיות הסצנה האמריקאית"; ואת פרס איגוד הבמאים – אבל הנה הטוויסט, גם "מכתב לשלוש נשים" זכה בפרס הזה, רק שנה אחת לפני. איך זה קרה? לארכיון הוליווד הפתרונים.
כך שעל אף שבין שני הסרטים האלו היה הפרש של ארבע מועמדויות, נראה של"מכתב לשלוש נשים" כן היה משקל סגולי משל עצמו, והוא היה איום לאורך כל העונה.

במהלך הטקס ה-22, הפרסים התפזרו אצל כל מועמדי הסרט: "כל אנשי המלך" צבר שני פרסי משחק (ראשי לברודריק קרופורד ומשנה למרסדס מקברדיג'), "היורשת" סחף עם ארבע זכיות (שחקנית ראשית, מוזיקה לדרמה או קומדיה, עיצוב אומנותי בשחור-לבן, ועיצוב תלבושות בשחור-לבן שם היו רק שני מועמדים), "טייסי השחקים" לקח את פרס שחקן המשנה (דין ג'אגר) והקלטת הסאונד, "שדה הקרב" ניצח בקטגוריות הסיפור והתסריט והצילום בשחור-לבן, "מכתב לשלוש נשים" חטף את החשובים ביותר באופן יחסי, לתסריט והבימוי.

הסיבות מדוע הביס בסופו של דבר "כל אנשי המלך" את התחרות נראית די מובנת. לפני שנגיע לעניינו, צריך להסתכל על הקונטקסט: סביר מאוד ששני סרטי המלחמה "שדה הקרב" ו"טייסי השחקים" ביטלו אחד את השני, ו"היורשת" ו"מכתב לשלוש נשים" הם… ובכן… טוב זה כבר ברור מהשם שלהם. אלו סרטים על נשים. הפעם האחרונה שסרט שעסק בגיבורה באופן מובהק זכה באוסקר הייתה תשע שנים לפני כן, בתחילת העשור עם "רבקה" (וגם אז זה יצר פיצול בין הבימוי והסרט). אם כי, בשביל להיות הוגן, אפשר גם לומר את זה על "גברת מיניבר", זוכה 1942. קל לראות מי שלט באקדמיה, אז כמו היום.
מה גם ש"מכתב לשלוש נשים" הוא קומדיה, וגם זה לא בדיוק משהו שהאקדמיה מעריכה כמו שצריך. בנקודת הזמן הזו, רק שלוש קומדיות ניצחו את האוסקר ב-22 שנותיו ("זה קרה לילה אחד", "הן לא תיקחהו עימך", "הולך בדרכי").

כל אלו מצטרפים לדברים שעמדו לזכות "כל אנשי המלך" כהצלחה בפני עצמו. אמנם סרטים פוליטים אף פעם לא היו מנת חלקה של האקדמיה (למעשה, זה עדיין הזוכה היחיד אי פעם שעוסק באופן ישיר בפוליטיקה), אבל סרטים על עיתונאים ועולם המדיה – מזה האקדמיה פשוט לא יכלה להרפות. רבע מהסרטים שזכו עד נקודה זו עסקו בעיתונאים או סופרים.
בנוסף, זה סרט לא רע בכלל, שהשתלב באופן מדהים ברצף זוכי טראומת מלחמת העולם השנייה: סרטים על גברים מרשימים שהעולם נדמה שממש נשמט להם מבין הידיים ("סוף השבוע האבוד", "שנות חיינו היפות ביותר", "הסכם ג'נטלמני" ו"המלט").

עם זאת, מה שאותי עדיין מפתיע הוא הבחירה לתת למנקייביץ' את פרס הבימוי, בהתחשב בזה שרוברט רוסן ביים ל"כל אנשי המלך" את הצורה. יש בו מונטאז'ים, זוויות יוצאות דופן, גלגול נראטיב קצת אחר ושילוב בין הוליווד הישנה לזו המתפתחת. זה סרט שזועק את הבימוי שלו.
"מכתב לשלוש נשים" הוא ההפך הגמור. אני לא רוצה שזה ייצא כאילו אני מזלזל בעבודתו של מנקייביץ', כי היא באמת נהדרת, אבל אופן הבימוי שלו הוא לשרת את הסיפור והשחקנים. הוא איננו מפגין עשייה מסעירה במיוחד, גם אם היא מיומנת להפליא ומבינה את המדיום על בוריו. אני לא אומר כמובן שדרך אחת עדיפה או נכונה מהשנייה, אני פשוט תוהה מה גרם לאקדמיה להעניק את תואר במאי השנה דווקא למנקייביץ', במיוחד כאשר הוא זכה כבר בפרס התסריט ולכן לא ייצא בידיים ריקות גם ככה.
אולי זה קשור לדיווחים על בעיות העריכה הקשות של "כל אנשי המלך", שהעידו שרוסן לא לגמרי שלט בסט שלו ובחומר המצולם, או אפילו משהו אישי מזה. הכל יכול להיות.

כאשר מנקייביץ' יזכה שוב שנה לאחר מכן בפרס הבימוי עם "הכל אודות חווה", הסוויפ של הסרט יהיה כל כך סוחף, שכמובן הבמאי גם יהיה חלק מזה. אבל בהתחשב בשיטת הבימוי האולפנית של מנקייביץ', והעובדה שהאקדמיה לא התרשמה מספיק מהמשחק, העריכה או הצילום, הזכייה הזו מאוד משונה – גם אם ראויה להפליא.

האם ההפסד היה מוצדק?

אתחיל, ברשותכם, בתשובה מתחכמת: מה שהיה צריך לעשות הוא פיצול הפוך. כלומר רוסן לבימוי ו"מכתב לשלוש נשים" בפרס הסרט. אבל האמת היא שגם אם "כל אנשי המלך" היה מצטמצם רק לזכייה בפרסי המשחק, זה היה בסדר גמור מבחינתי. "מכתב לשלוש נשים" הוא סרט נפלא, ולגמרי יכל להיות זוכה ראוי ב-1949. הסיבה היחידה שאני קצת שמח שהוא הפסיד, היא מכיוון שזכייתו יכלה אולי למנוע מסרטו הבא של מנקייביץ', "הכל אודות חווה", לזכות באוסקר שנה לאחר מכן. איכשהו, ומבלי לדעת, האקדמיה פעלה הכי נכון שאפשר.

מה שמפתיע ב"מכתב לשלוש נשים" (והאמת שזה ממש לא צריך להפתיע לכל מי שראה את "הכל אודות חווה") זה כמה הוא עדיין מרגיש טרי, קצבי ומצחיק, 71 שנה לאחר שנעשה. אז אמנם העשייה הקולנועית שלו שגרתית למדי, אבל מיומנת להפליא ומתעלה על כל פגעי הזמן האפשריים, להוציא כמובן את כל הקונספט שנשים חייבות נישואין כדי להגשים את מהותן. קל להחליק על זה, כי שלוש הנשים כל כך מעניינות, כתובות ומשוחקות היטב, מלאות רבדים ורצונות, שהן לא עוברות כארכיטיפ מיושן של עולם שאנחנו מנסים להיפטר ממנו.

הדיאלוגים באמת מופלאים בכל סצנה וסצנה, כולל כמה בדיחות עוקצניות למדי שבטח פגעו בלב התעשייה ("מה היא תעשה? תדווח עלי על פעילות אנטי-אמריקאית?" מפטיר קירק דאגלס, שהיה כזכור אחד הכוכבים שפעלו נגד הרשימה השחורה), אמירות סאטיריות על הבדלי מעמדות ועל ההתדרדרות התרבותית שהכניס הרדיו לחברה (זה קורע מצחוק בדיעבד, ורק מראה איך כל דור נזעק בדיוק אותו דבר מאמצעי הבידור החדשים) והמון רגש. הסיום והפתרון העלילתי אמנם קצת מאכזבים ונופלים לקונבנציות ההוליוודיות הארכאיות, אבל כל השעה וארבעים שמקדימות אותם כל כך מהנות שזה נספג ממש בסדר.

מה שעוד שווה להזכיר הוא שעל אף ש"הכל אודות חווה" קצת השאיר אותו בצל, והוא לא ממש סרט קאנוני, אין ספק שיש ל"מכתב לשלוש נשים" השפעה די מהותית על התרבות שלנו היום. מעבר לזה שב"משפחת סימפסון" יש פרק שלם שנכתב כהומאז', אני זיהיתי לפחות שני מקומות שאין לי צל של ספק ששאבו ממנו השראה ואף יותר מזה.
כאמור, הסרט מתרחש בפרבר אמיד, ומתווך לנו בהתחלה על ידי קריינות אירונית של אישה, שלא רק משמשת כאקספוזיציה ארסית, אלא גם מתערבת ומגיבה על המתרחש. אם זה עדיין לא מצלצל לכם מוכר, אזכיר שהסרט של מנקייביץ' עוסק ב… נו, עקרות בית. כך שאני באמת אהיה נדהם אם מארק צ'רי לא ראה את הסרט הזה עשרות פעמים לפני שיצר את "עקרות בית נואשות" ב-2004.
גם רב המכר "מועדון הנשים הראשונות" מ-1992, שארבע שנים לאחר מכן הפך ללהיט "מועדון האקסיות", כולל בתוכו לא מעט אלמנטים שמזכירים את "מכתב לשלוש נשים".

הסיבה האמיתית בגינה אפשר לטעון שמנקייביץ' כן הרוויח את אוסקר הבימוי שלו בצדק רב הוא הדרכת השחקנים שלו, ואני שוב חייב להדגיש כמה היעדרות הקאסט מהקטגוריות הוא פאדיחה. שלוש הראשיות הן נוק-אאוט מוחלט, והגברים שלצדם תומכים בהן נפלא וגם לוקחים את תשומת הלב כשצריך (מלבד ג'פרי לין שאיננו מצליח להתבלט). אפילו הופעות המשנה הכלליות משובחות. במיוחד בולטת תלמה ריטר, שמשום מה לא מוזכרת בכתוביות הסרט, כסוכנת הבית של ריטה. היא תהיה מועמדת שנה לאחר מכן על "הכל אודות חווה" (כנראה פיצוי על ההתעלמות פה), תוזמן לאוסקר ארבע שנים רצוף, ואז תצבור עוד שני הפסדים. היא בגדול ההגדרה של "גונבת ההצגה" פה.

"מכתב לשלוש נשים" סלל את הדרך ליצירת המופת "הכל אודות חווה" שנה לאחר מכן וההיסטוריה האוסקרית ההיא, כך שאין מה להתאכזב על הפסדו. בזכות שני הסרטים האלו יהפוך מנקייביץ' לאדם השני בתולדות האוסקר, אחרי ג'ון פורד, שיזכה פעמיים רצוף בפרס הבימוי. אליהם יצטרף באלף החדש אלחנדרו גונזלס איניאריטו עם "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש". ב-1950 מנקיוויץ גם יהיה מועמד על התסריט שכתב ל"דרך ללא מוצא", ויזכה בשתיים מתוך שלוש המועמדויות שלו. עד תום הקריירה שלו ירוויח תשע מועמדויות ושלוש זכיות.
ג'וזף ל. מנקייביץ' ימשיך לביים עד שנות השישים לחייו, וילך לעולמו בגיל 83. הוא יהיה חתום על כמה סרטים ידועים למדי, חלקם לטוב ("יוליוס קיסר", "משחקי בילוש" שיהיה מועמדותו האחרונה לאוסקר) וחלקם לשמצה ("קלאופטרה", "לפתע בקיץ האחרון"). כך או כך, את מקומו בתולדות הקולנוע איש לא ייקח ממנו.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"