פסטיבל אוטופיה 2017 – מדריך מפורט כולל המלצות ואזהרות על סרטים שכבר ראינו

אחרי שנתיים של המתנה וחודשים ארוכים של עבודה מאחורי הקלעים, פסטיבל אוטופיה לקולנוע פנטסטי חוזר לפעולה. זה יקרה בין ה-10 ל-16 בדצמבר, בעיקר בסינמטק תל אביב אבל גם בהקרנות פופ-אפ במקומות נוספים. המהדורה האחרונה התקיימה בדצמבר 2015, באופן עצמאי וללא הבטחת תמיכה ממסדית וממשלתית, מה שהוביל להפסקה כפויה ב-2016 ולארגון מחדש בכל המישורים והרמות. זהו הגלגול המי-יודע-כמה של הפסטיבל, שבעשור הנוכחי התפצל מפסטיבל אייקון, שינה שם ומיתוג (אפילו פעמיים), החליף תאריך מחופשת סוכות לזו של חנוכה, ובכל פעם זכה לתמיכתנו כאן בסריטה כחובבי סרטי ז׳אנר.

בשנים עברו זה גם התבטא מאחורי הקלעים, אבל השנה המעורבות שלנו בפסטיבל הייתה מינימלית – אני היחיד שלקח חלק, וגם זה באופן מצומצם ביותר, שכלל מעט ייעוץ חיצוני לתוכניה ולקטורה ראשונית של סרטים קצרים ישראליים (בבחירה הסופית לא הייתה לי יד או רגל). תרמתי לקמפיין התמיכה מבחוץ, כי אני חושב שהפסטיבל הזה בר זכות קיום, אבל את התשורה שקיבלתי תרמתי הלאה כי לא אהיה בישראל בזמן התרחשותו. לתחושתי כולנו בסריטה מגיעים לפסטיבל השנה ממקום פחות מושקע רגשית ויותר עיתונאי/בלוגרי מאי פעם. בכל זאת, אם תרצו קחו את כל זה בחשבון בזמן קריאת ההמלצות. אגב עירבון מוגבל, הקרנתו של סרט הפתיחה, ״לחיות בקטן״ (Downsizing) של אלכסנדר פיין, כרגע מוטלת בספק. ליתר ביטחון אכליל אותו מחוץ להיצע השנתי, אבל אפשר בינתיים לבדוק את דעתו של עופר על הסרט מפסטיבל ונציה. עדכון משמח: סרטו של פיין אכן נדחה על ידי האולפן שלו גם ביתר העולם, אבל הרווח גדול ושלם – סרט הפתיחה החדש של אוטופיה יהיה ״סיפור רפאים״ של דייויד לאורי! התעלפתי מהסרט מוקדם יותר השנה והתפלאתי שאף פסטיבל לא קטף אותו להקרנה בישראל. העוול יתוקן בשלישי ה-12.12 ב-21:00.

עוד שינוי הנוגע ליחסים שלנו עם הפסטיבל הוא שהשנה ראינו וכתבנו על הרוב המכריע של סרטי התוכניה בהזדמנויות שונות ומשונות, מבלי לדעת מראש שיקחו חלק. אולי זה מעיד על כמה מעודכנים בפסטיבל אוטופיה, בניהולם של אורי אביב ומרט פרחומובסקי (שהצטרף השנה), אולי אנחנו אלה עם האצבע על הדופק, או שפשוט יש לנו טעמים דומים עד זהים. בכל מקרה, קוראי וקוראות סריטה הרוויחו מדריך (כמעט) מלא בדעות שלנו על תכניי הפסטיבל השנה. מטעמי נוחות, אחלק את התוכניה לפי ז׳אנרים ותיוגים, מהמקומי לאוניברסלי ומהכבד אל הקל, אבל לא בהכרח כפי שאוטופיה מחלקים זאת. כמובן שיש סרטים שמתאימים ליותר מקטגוריה אחת, ואזכיר גם שכל המלצה שלנו יכולה להיחשב כאזהרה ולהיפך. בפסטיבל שמראש מוקדש לקולנוע מעט אחר, חבל לפסול סרט מסויים רק כי הכותב אינו קהל היעד שלו, למרות שיש כמה קונצנזוסים השנה.

סרטים ישראליים

לפני עשור זה היה נשמע כמו מדע בדיוני שאפשר יהיה להרכיב משבצת של סרטי ז׳אנר מתוצרת מקומית, אבל הנה זה קורה שוב (ושוב) באוטופיה. יתרה מזאת, לצד יצירות ביכורים שבדרך כלל מהוות את ההיצע השנתי, שווה להזכיר ששניים מהיוצרים כבר הציגו בעבר בפסטיבל, אז כדאי להתחיל לדבר על מסורת. באותו נושא מכיוון אחר, השנה אין מסגרת תחרותית לפיצ׳רים, רק לסרטים הקצרים, אבל אולי זה רק יהפוך את ההקרנות לחגיגיות יותר.

משפחה
סרטה השלישי באורך מלא של רוני קידר, שחוזרת לפסטיבל שלוש שנים אחרי הקרנת ״סופעולם״. הבמאית-תסריטאית-עורכת גם מככבת בתפקיד המוביל, כצעירה שמתדפקת באישון ליל על דלת הפסיכולוגית שלה. בהיעדרה, היא מגוללת בפני בתה של המטפלת (טומי ברמבויים) את האירועים שהובילו אותה לאבד את משפחתה (אלי דנקר, יבגניה דודינה, חן יאני ואריה הספרי). הסרט זכה בפרס המוזיקה בפסטיבל ירושלים, אז כתב עליו עופר, והיה מועמד לשלושה פרסי אופיר (עיצוב אמנותי, איפור, פסקול) – ואצלנו הוא היה מקבל יותר.

ילדי הסתיו
סרטו השני של איתן גפני, אחרי ״בשר תותחים״ שגם הוא הוצג באוטופיה. הפעם במאי האימה הלך לכיוון של סלאשר קלאסי, המתרחש בקיבוץ ישראלי ביום כיפור של 1973 (התאריך אינו מקרי כמובן). העלילה מספרת על מתנדבת שמגיעה לקיבוץ ומגלה במהלך הלילה הראשון שלה שדברים אינם כשורה, ואני לא מדבר על אי הגשת ״משה בתיבה״ בחדר האוכל. את הסרט כתב גפני בשיתוף עם דניאלה דנציגר, צילם אותו תום גולדווסר ומככבים בו בין היתר נועה מימן, אקי אבני, יפית שלו (שגם הפיקה), תמרה קליינגון, יותם ישי, עידן ברקאי ומייקל איירונסייד (כן כן). אם צפיתן או צפיתם בו בפסטיבל ירושלים של 2016 (כמוני), הבמאי הבטיח גרסה חדשה שהושקה זה עתה בפסטיבל ״Black Nights״ בטאלין, אסטוניה.

המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה
הסוס השחור של פרסי אופיר האחרונים, עם שש מועמדויות ושתי זכיות (תלבושות ואיפור), שגם התחרה בפסטיבל חיפה האחרון ובכלל נחשף לראשונה בפסטיבל קולנוע דרום. סרטם גלעד אמיליו שנקר ויוסי מאירי הוא באמת מטורלל מכדי להיות אמיתי, או להיות מתוקצר ומועבר בכמה שורות. בכל זאת שווה להזכיר כי העלילה מתרחשת בעולם גותי בו קיים מועדון לנשים בלבד, המתחרות מי תצוד את הגבר המרשים ביותר, ולא לצרכי אהבה וחתונה אם להתנסח בעדינות. את חברות המועדון מגלמות בין היתר קרן מור, חנה לסלאו ואניה בוקשטיין, נשיאתו היא ליא קניג (בתמונה לעיל), והגבר המושלם הוא יפתח קליין (דא!).

אנתרקס
בכורה לסרט שרק שמעתי על הפקתו במשך כמה וכמה שנים, יצירת ביכורים כבמאי לצלם הטלוויזיה העסוק שי שרף, על פי תסריט של יעל אורון (״מורעלים״). הרקע להתרחשות הוא התנדבותם של חבורת מילואימניקים, לוחמי יחידה צבאית מובחרת, לניסוי שמטרתו מציאת חיסון לאנתרקס. העלילה מתרחשת שנים לאחר הניסוי, כשהם מגלים כמה מתופעות הלוואי שלו ומבקשים לגלות את האמת במטרה להירפא. בהשתתפות: אודי פרסי, עמית אפשטיין, דנה מיינרט ועוד. כמי שראה את יתר הסרטים, או גרסאות שלהם, מבחינתי זוהי הבכורה המסקרנת של המסגרת הישראלית.

הסרטים הקצרים של גן דה לנגה
הבמאית השלימה בהצלחה בימים אלה קמפיין מימון המונים לסרטה הבא, ואם עדיין לא התוודעתם או התוודעתן לכשרונה וייחודה, המקבץ הזה הוא הזדמנות מצויינת לעשות זאת. שלושת הסרטים הם בני 20 דקות בממוצע, וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו – ״בבגה״ זולל הפרסים מספר על מכשפה החיה ביער ומצילה עיוור שמחזר אחריה, ״בור המים״ המתרחש במדבר ובמרכזו ילדה במסע להשיב את שאבד לה, ו״רויטל היא חייזר״ המועמד לאופיר שמביא אל פתחה של אישה (הגר בן אשר) תינוקת ירקרקה שאינה כמו כולם.

תחרות הסרטים הקצרים ב-Muvix
מלבד ״רויטל״ שהוזכר לעיל, ישתתפו עוד 13 סרטים בערב שלם לתוכנית הסרטים הקצרים התחרותית. זה יקרה ב-Muvix שבמתחם התחנה, מעל קפה גרג (אם זה אומר משהו למישהו), ובו יוקרנו כל הסרטים המשתתפים על פני 14 מסכים הפזורים במקום. האירוע יימשך כשלוש שעות במתכונת הפנינג יותר מאשר ישיבה וצפייה, כולל מזון ומשקאות והקרנות בלופ. אני רק מקווה שצוות השופטים יצפה בסרטים באופן סטרילי ופחות מפזר ריכוז, אבל אולי ליוצרים ולקהל זה דווקא יכול להיות נחמד. כיוון שראיתי את הסרטים במסגרת הלקטורה, אני יכול להמליץ בחום לפחות על חצי מן ההיצע.

החביבים עליי הם כנראה ״עוד ניסוי״ של סרגיי ולסוב, אחת ההפקות המרהיבות והמדוייקות שראיתי בסרט קצר בישראל, ו״צלול״ של אור בן דוד (סם שפיגל), שאם זה היה תלוי בי היה זוכה בצל״ש מטעם פורום המבקרים בפסטיבל סרטי הסטודנטים האחרון. עוד סרטים שהרשימו אותי אישית: ״מה בא אחרי הלילה״ של נטע שניצר (ביה״ס טיש), ״לאבלי קריצ'ר״ של אורי בירגר ושירה שניידר (ביה״ס טיש), ״חיים שניים״ של עמנואל שכטר (מכללת ספיר), ו״שמיכת טלאים״ של גדי רימר. עוד יוקרנו: זוכה פרס הבימוי בפסטיבל הסטודנטים ״קום והתהלך״ של רענן ברגר (ביה״ס טיש), ״הביצה״ של נדב דירקטור (ביה״ס טיש), ״מפעל החלומות״ של מיכל פינסקי גרוס (מעלה), ״ניגון״ של יוני שלמון, ״בעולם״ של אלון רועי, ״אייבי״ של איתי גוברמן, ו״האנימון״ של אביאל גולן, אלי רבינוביץ', מאור פרידמן, ודניאל הו (בצלאל).

אגדת המלך שלמה
סרט האנימציה לילדים של חנן קמינסקי, עליו כתב עופר כשהוצג בפסטיבל חיפה. במרכזו משולש אהבה תנ"כי בין המלך שלמה הצעיר, מלכת שבא ונסיכת עמון נעמה. ברקע, שד בשם אשמדאי מנסה לכבוש את ירושלים, בדרכו לשליטה עולמית. בין המדבבים: עודד מנשה, עדן הראל ואוהד שחר. הסרט יוקרן במסגרת ״אוטופיה – הדור הבא״ שתאגד יחדיו סדנאות קולנוע לצעירים (לעולם לא אסלח על שנדחה השם שהצעתי – ״אוטופיוש״), ותקרין את הסרטים: ״ענק הברזל״, ״הוק״, ״נווט מכוכב אחר״ ו״תקלה מופלאה״.

אימה וקלאסיקות

"הדיירים״ – אימה גותית מאירלנד ושיחה עם המפיק הישראלי

במעבר חד מסרטי הילדים שהוזכרו זה עתה, הפסטיבל יכבד השנה שני ענקי אימה שהלכו לעולמם לא מזמן – ג׳ורג׳ רומרו וטובי הופר. לכבוד הראשון יוקרן עותק חדש ודיגיטלי סרט הזומבים המכונן ״ליל המתים החיים״ (Night of the Living Dead), ולזכרו של האחר אפשר יהיה לצפות בעותק משוחזר דיגיטלית של ״המנסרים מטקסס״ (The Texas Chainsaw Massacre). אור הקדיש פוסט שלם לסדרת הסרטים כולה, וגם כתב בנפרד על ״המנסרים מטקסס – ההתחלה״ (Leatherface) במסגרת אימת החודש של אוקטובר. גם הסרט החדש, המהווה פריקוול לעלילות המשפחה הקניבלית וחובבת הניסור, יוקרן באוטופיה בחסות ״דיסטופיה״, הצד האפל של הפסטיבל. הנה עוד כותרים כאלה, על רובם כתבנו:

העיניים של אמא שלי – The Eyes of My Mother
הסרט הזה מגיע אל הפסטיבל כל הדרך מאימת החודש של ינואר, אז הרחיב עליו אור, והוזכר גם בסיכום האימה של 2016, השנה בה ערך סבב פסטיבלים נאה. סרטו של ניקולס פש מתהדר בצילום שחור-לבן אולטרה אסתטי, ובעלילה מקפיאת דם. זה מתחיל עם כמה אירועים מצלקים מילדותה של הגיבורה, וממשיך עם חייה הבוגרים שכוללים יישום אפל למדי של מה שלימדה אותה אמה בילדותה – להתייחס למוות באופן טבעי.

הנתיחה של ג’יין דו – The Autopsy of Jane Doe
סרט נוסף מאימת החודש של ינואר, הפעם בראשות הבמאי הנורבגי אנדרה אוברדל ("צייד הטרולים"), שמביים בהוליווד את בריאן קוקס ואמיל הירש. השניים מגלמים אב ובן, שניהם חוקרי מקרי מוות, שבלילה סוער מגיעה אל שולחן הניתוחים שלהם גופתה של צעירה יפה ואלמונית (מכאן שם הסרט, לכן לא כל כך הבנתי את הבחירה לתרגמו לעברית עם השם ״ג׳יין דו״, שמשמעותו ״פלונית״). הניסיון לברר מה הוביל למותה הופך מנתיחת גופה לחקירה בלשית של ממש, לפני שהסרט זורק פנימה עוד ז׳אנר אימה אחד לפחות.

XX
מתקדמים אל אימת החודש של מרץ, אז כתב אור על סרט האנתולוגיה הזה, שנותר תחת הקונספט – ארבע נשים מביימות ארבעה סיפורי אימה סביב נשים. הראשון הוא "הקופסא" מאת ג'ובאנקה ווקוביץ', על אם לילדון שמציץ בקופסה מסתורית ומאז מצב רוחו משתנה ללא היכר. השני הוא "מסיבת יום ההולדת" בבימוי אנני קלארק, הלא היא המוזיקאית סיינט וינסנט, ובו מלאני לינסקי מגלמת אם שלא רוצה להרוס את יום ההולדת של בתה המאומצת רק בגלל שאביה נמצא מת על שולחן העבודה. השלישי הוא "אל תפלי" של רוקסן בנג'מין, יוזמת הפרוייקט והמפיקה שלו, על חופשה של שני זוגות שמשתבשת כשאל תוך הגיבורה נכנס שד זדוני. על הפרק הרביעי והאחרון, שנקרא ״בנה החי והיחידי״, חתומה קארין קוסאמה (״קרב בנות״, ״הגוף של ג׳ניפר״) והוא מספר על אם המתמודדת עם ילדה האלים והסדיסט, כנראה בהשפעת אביו המסתורי ממנו לקחה את הצאצא.

הדיירים – The Lodgers
אימה גותית שלשם שינוי לא ראינו, מאת הבמאי בריאן או'מאלי והמפיק הישראלי-אמריקאי שיהיה אורח הפסטיבל – שקד ברנסון מחברת Epic Pictures (״ג׳רוזלם״, ״טורבו קיד״). הסרט מתרחש באירלנד של 1920 ומספר על אח ואחות תאומים החיים לבדם באחוזה מתפוררת, נתונים למרותם של יצורים מסתוריים מן האגם הסמוך המכונים ״הדיירים״. כמובן שניסיון עימות בוא יבוא, ואין ספק שהוא יוביל לקטל.

אקשן ופיצוח איברים

"נקמה״ – יגיע הישר מפסטיבל טורונטו, יחד עם הבמאית שמבקשת ליצור מהפכה בז׳אנר הנקמה הנשית

מהומה באגף 99 – Brawl in Cell Block 99
אחרי מערבון האימים המבריק למדי ששמו ״בון טומהוק״, היוצר ס. קרייג זאהלר שובר את ההגה לכיוון חדש אבל נותר נאמן לסגנונו. סרטו החדש מתחיל כמו דרמת פשע, הופך לסרט בית כלא מן המרשימים של הזמן האחרון (בעיניי לפחות) ומסתיים באופן שהותיר את הלסת שלי, ושל חלק מן הדמויות, על הרצפה. וינס ווהן מככב בתפקיד הראשי והמאוד לא אופייני לו, וזו לגמרי מחמאה, כלוחם בגוף ובנפש שפונה לסחר בסמים על מנת לפרנס את זוגתו (ג׳ניפר קרפנטר). הוא מוצא את עצמו לא רק בבית המאסר, אלא עדיין תחת השפעת עולם הפשע שעבורו עבד. עופר כתב על הסרט כשצפה בו בפסטיבל ונציה, ואני חייב להוסיף שאותי הוא הדהים לא פחות ואולי אפילו הרבה יותר. זה יותר בעיטה מסובבת למוח מאשר סרט בכל אחד מן הז׳אנרים שמניתי לעיל, ומי שאוהב או אוהבת חוויות כאלה יצטרכו להסתגל לקצב המדוד ולהתכונן לפגיעה.

המרשעת – The Villainess
בפסטיבל קאן קראתי לו ״הנבלית״, ובאוטופיה הוא זוכה לשם ״המרשעת״ ולתואר של סרט הנעילה. גם לו הייתי רוצה אי אפשר להקיף או לספיילר בקצרה את כל עלילת סרטו של ג׳ונג ביונג-גיל (״Confession of Murder״), פשוט כי יש מספיק ממנה לעונה של סדרת טלוויזיה. שני דברים שחשוב לדעת הם הז׳אנרים העיקריים מהם מורכב הסרט – אקשן דרום-קוריאני בכל הסגנונות, החל מסצנת פתיחה שמזכירה משחק מחשב ועד אלימות מתפרצת ופיוטית מכל בחינה, לצד קומדיה רומנטית ענוגה ומשעשעת. השילוב הלא סביר הזה מצליח, ומתאשפר הודות לסיפורה של מתנקשת שאחרי הדגמת יכולותיה בסצנת הפתיחה נלכדת בידי המשטרה. היא הופכת בעל כורחה לחלק מארגון המבקש לרתום את כישוריה לטובתו, בזמן שהיא מנסה להיפתח רגשית אל שכנה לבניין, שגם לו יש סודות הקשורים אליה ביותר מדרך אחת.

נקמה – Revenge
טרי (ומדמם) מפסטיבל טורונטו מגיע אל אוטופיה מותחן הפעולה הפמיניסטי (לא הגדרה שלי), יחד עם היוצרת שלו – קוראלי פרז'ה. השחקנית מטילדה לוץ (״הצלצול 3״) מגלמת צעירה הנוסעת יחד עם המאהב שלה, הנשוי לאישה אחרת, אל הווילה שלו במדבר. אלא שמה שאמור להיות הזמן הפרטי שלהם מופר כשמגיעים צמד חברים של הבחור, ומכאן הסרט תופס כיוון שאמור להצדיק את הכותרת שלו. לפי מה שקראתי, הגישה השונה של הבמאית הביאה לדיון מחודש בסוג הקולנוע השחוק והנצלני בדרך כלל של נשיות מותקפת ההופכת לחזקה באמצעות הפעלת אלימות נגדית. נחכה ונראה, כאמור, טרם צפינו בסרט בעצמנו ונדמה שאפשר ואף רצוי להיות סקרנים לגביו.

מתח ומסתורין

"האינסופי״ של אורחי הפסטיבל ג׳סטין בנסון ואהרון מורהד, שניים מהשמות המבטיחים בסצנת הז׳אנר העצמאית

להרוג איל קדוש – The Killing of a Sacred Deer
אחד מהסרטים הבולטים בתוכניה, שמגיע לפסטיבל במקביל ליציאתו לאקרנים. יורגוס לנתימוס, הבמאי היווני שלכד את תשומת הלב העולמית עם ״שן כלב״ ו״הרי האלפים״, ממשיך לביים באנגלית ואחרי קפיצת המדרגה של ״הלובסטר״ גם שב לעבוד עם קולין פארל. השחקן מגלם רופא מנתח שחי בשלווה פרברית עם זוגתו (ניקול קידמן) וילדיו, ובמהרה מתמודד עם גיהנום עלי אדמות עם חדירתו של נער חורש רעות (בארי קיוהאן) אל חייהם. יותר מזה לא יפה וגם לא צריך לגלות, אז אומר רק שמדובר כנראה בסרט הכי אפל אבל גם הכי ספוג בציניות והומור שחור של הבמאי עד כה. כתבתי עליו בפסטיבל קאן, שם זכה לבסוף בפרס התסריט (בתיקו עם לין רמזי), ובפסטיבל חיפה הוסיפו תשבוחות גם אור וגם עופר.

זה בא בלילה – It Comes at Night
בסקירה הטרייה שהקדיש אור במיוחד להגעת סרטו של טריי אדוורד שולץ לפסטיבל, הוא ביקש שני דברים מהקהל הפוטנציאלי של הסרט: לא לסווג אותו כסרט אימה, ולא להכין סיכומי שנה למיניהם לפני הצפייה בו. לחלק הראשון של הבקשה אני כבר מציית ולכן העברתי את הסרט מקטגוריית האימה לאחת מעורפלת יותר, כאשר על פי אור ההגדרה המתאימה לו היא דרמת מתח אפוקליפטית. זאת משום שהסרט מתרחש רובו בבקתה בה מסתתרת משפחה גרעינית מפני איום חיצוני האורב בחוץ, והמצב הופך ללחוץ פי כמה כשעל דלתם מתדפקת משפחה נוספת. מככבים: ג'ואל אדגרטון, כריסטופר אבוט, כרמן אג׳וגו, קלווין האריסון ג'וניור וריילי קיו. כאמור, כל מה שצריך לדעת, ולא יותר מכך, נמצא בסקירה של אור.

האינסופי – The Endless
שניים מהקולות הכי מעניינים ומקוריים בקולנוע הז׳אנר האמריקאי העצמאי הם ג'סטין בנסון ואהרון מורהד, שסרטיהם הוקרנו בעבר באוטופיה (״Spring״ במהדורה הקודמת) וכעת אף מגיעים ארצה כאורחי הפסטיבל. אישית, הייתי מת לשמוע אותם מדברים על איך עושים סרט במיליון דולר שנראה ונשמע כמו 100 מיליון דולר, מה גם שיצירתם החדשה נשמעת מסקרנת כתמיד: צמד אחים חוזרים אל כת שנמלטו ממנה בעבר, כדי לבדוק האם האמונות עליהן היא מושתת פחות מטורפות משנדמה. הסרט משלב בין מדע בדיוני למתח ואימה, אבל אמור להישען על בסיס דרמטי וריאליסטי כפי שהשניים כבר הוכיחו שהם יכולים לייצר. אגב, הסרט הנוכחי קשור במידה מסויימת לסרט קודם של השניים, ״התרה״ (Resolution) שגם הוא יוקרן באוטופיה הקרוב, ועליו כתב אור במהדורה ותיקה של אימת החודש.

S.U.M.1
מוכר גם בשם המלא ״Alien Invasion: S.U.M.1״, סרטו של כריסטיאן פסקלווריאלו הוא הפקה גרמנית דוברת אנגלית, שנחשבת פחות או יותר להופעת יחיד של השחקן הוולשי איוון ריאון (רמזי בולטון מ״משחקי הכס״ בסטייל רוטגר-האוורי). העלילה מתרחשת בעתיד בו חייזרים אגרסיביים כבשו את כדור הארץ והאנושות חיה במחתרת, בבונקרים תת-קרקעיים. ריאון מגלם חייל הנשלח למוצב בחזית על מנת להמתין לקבוצת ניצולים לא מוגנת ולהובילה למסתור, אבל מתחרפן לבדו בעמדה. קשה לי לקטלג את הסרט מבלי לצפות בו, התקצירים השונים שקראתי מבטיחים משהו שבין מדע בדיוני, פלישת חייזרים, מותחן פסיכולוגי על גבול האימה, וסרט פוסט-אפוקליפטי. אולי הוא יכול להתאים גם לקטגוריה הבאה.

עולמות עתידניים

מדע בדיוני בפולנית כבר ראיתם? אחראי האפקטים החזותיים של ״האיש עם קופסת הקסמים״ יתארח בפסטיבל

מה קרה ליום שני – What Happened to Monday
עובדה היא ששלושת חברי הבלוג צפו בסרטו של טומי וירקולה (״Dead Snow״, ״קוטלי המכשפות״) אבל אף אחד מאיתנו טרח להתבטא אודותיו בכתב. בואו רק נגיד שהסרט, בו מגלמת נומי ראפאס שבע אחיות החולקות אישיות ציבורית אחת, הוא יותר מותחן אקשן מופרך מאשר משל מד״ב פילוסופי. אך כיוון שהוא מתנסה בשני הז׳אנרים במידה דומה ונע בין הצלחות מתונות לכשלונות כואבים לצפייה, קל לנבא לו נפילה בין הכסאות וקשה לנחש מי יהנו ממנו בסופו של דבר. גם ווילם דפו כאן, בתפקיד דמות האב של הגיבורה המשובעת כשהייתה צעירה, וגם גלן קלוז, בתור הפנים של הארגון שהנהיג את תוכנית ״ילד אחד לכל משפחה״ וקבע עונשים למי שמעזים להיות אח או אחות. אם להיות הכי הוגן שאוכל, הסרט לא נוראי ואולי יכול להתאים לצפייה בלתי מחייבת. אבל כיוון שהרעיון בבסיסו מעניין אך לא ממומש ומשום שהוא מחליט להפוך לסרט פעולה דיסטופי אבל לא לגמרי מצליח בטרנספורמציה, ייתכן שהייתי קשה איתו מדי, בזמן שסתם סרטי אקשן הרי נהנים מן הספק בכל פעם שעלילתם נעשית מטופשת.

שליטה יצירתית – Creative Control
את הדרמה העתידנית וההיפסטרית הזו תפסתי במקרה באיזור הטבעי לסוג כזה של סרטים – פסטיבל ״אופקים חדשים״ בוורוצלאב. מכירים VR כלומר ״מציאות מדומה״? מסתבר שיש גם AR, ״מציאות רבודה״ (Augmented Reality). כפי שלמדתי אחרי הצפייה בסרט, הדרך הכי טובה להסביר מה זה היא אפליקציית ״פוקימון גו״ לצעירים מאוד, או נקודת המבט של הטרמינייטור בסרטי ״שליחות קלטנית״ למבוגרים יותר. מעשיית המדע הבדיוני של בנג׳מין דיקנסון מתרחשת בעולם שלוקח את הטכנולוגיה לכיוון אחר: הסרט מתמקד בפרסומאי, אותו מגלם הבמאי, שזוכה בקמפיין למשקפי מציאות רבודה ונעזר במוצר כדי לברוא דמות וירטואלית של החברה של החבר הכי טוב שלו (צלם במקצועו). כל זאת בזמן שמערכת היחסים האמיתית שלו, עם מורה ליוגה כמובן, עולה על שרטון. עכשיו דמיינו הכל בשחור-לבן ותראו את הפוטנציאל לדרמת מד״ב-לייט לא רעה על נושאים כמו מערכות יחסים בעידן הדיגיטלי או העדפת הווירטואלי על המציאותי. בעיניי, הסרט נותר בגדר הפוטנציאל הזה.

האיש עם קופסת הקסמים – The Man with The Magic Box
סרט נוסף שטרם נצפה על ידי חברי הבלוג, מגיע אחרי בכורה במולדתו הפולנית לפני כחודשיים, ובכורה עולמית בפסטיבל בוסאן הקוריאני מיד לאחר מכן. העלילה מתרחשת בסרט על שתי תקופות, עם הקבלה ברורה: הדיקטטורה הקומוניסטית ששלטה במדינה בשנות ה-50, והמשטר הקפיטליסטי החונק לא פחות של 2030. כן, זה עדיין לא קרה, ומכן השיוך למדע בדיוני, למרות שמה שעומד בבסיס סרטו של בודו קוקס (״The Girl from the Wardrobe״) הוא סיפור אהבה המתפרש על פני התקופות המתוארות לעיל. פיוטר פולאק ואולגה בולדז׳ מככבים, ולאחר ההקרנה תתקיים שיחה עם אורח הפסטיבל – איש האפקטים החזותיים מיכאי קונוויקי.

הומור וביזאר

״איך לדבר עם בנות במסיבות״ ודאי יספק את מעריצי ניל גיימן

איך לדבר עם בנות במסיבות (How to Talk to Girls at Parties)
על הנייר, כל מה שתרצו בחיים האלה ובעולם הבא גם יחד – ג׳ון קמרון מיטשל (״הדוויג והשארית העצבנית״) מביים עיבוד לספר של ניל גיימן (״קורליין״), אודות חייזרית המגיעים לבריטניה הפאנקיסטית של הסבנטיז כדי ללמוד את האנושות ולהיטמע בחברה. עם אל פאנינג בתור החוצנית, ניקול קידמן בתור אמא-פאנק והמון מבטא בריטי מכל עבר. זה נשמע יותר טוב מאיך שזה נראה, גם אם אני יצאתי רק מסוייג מההקרנה בפסטיבל קאן (שזה חיובי יותר מסביבתי), ועופר אפילו חיבב יותר ממני, בהקרנה של פסטיבל ירושלים. כעת תוכלו לשפוט בעצמכם ובעצמכן, להערכתי לשוחרי ושוחרות גיימן צפויה הנאה רבה יותר מאשר לחובבי וחובבות מיטשל, אם כי הסרט הוא בהחלט התנגשות ססגונית של שניהם.

הבר (El Bar)
סרטו של אלכס דה לה איגלסיה שהוקרן בפסטיבל ברלין האחרון, עליו כתב אור במסגרת אימת החודש. בניגוד למשתמע מהשם הלועזי, לא מדובר בסרט על חברת השכרת רכב, אלא בקומדיית אימה די טיפוסית לבמאי הספרדי. הפעם העלילה והאווירה הן ברוח ״הערפל״ ושאר סיפורי ״זרים כלואים יחד במקום סגור ולא יכולים לצאת החוצה, אז הם מתחרפנים ופונים זה נגד זה כי האנושות היא דבר נורא״. היחס שלי אל הסרט היה קצת יותר חם משל אור, כנראה כי אני תמיד קצת משוחד כשזה מגיע לבמאי, אבל אני בהחלט מסכים שזה לא אחד מסרטיו הגדולים. עם זאת, יש בו גלריית דמויות שפורצת את הסטריאוטיפיות שלה, הומור די מטורף, מתח יעיל למדי מבחינת משחק הניחושים של מי ישרוד ומי יתפלפ, ומערכה אחרונה משוגעת ומאוד קלאוסטרופובית ומאיימת. המוזה החדשה של הבמאי, השחקנית בלנקה סוארז (״Mi Gran Noche״), שכמובן התחילה אצל אלמודובר (״העור בו אני חי״, ״לעוף מהתרגשות״), היא סיבה בפני עצמה לצפות בסרט.

פריוונג׳ (Prevenge)
סרטה של אליס לואו הוקרן בארץ לרגע קט בתחילת השנה, אז כתב עליו עופר. השחקנית הבריטית, המוכרת מתפקידים קטנים בסרטיו של אדגר רייט ובעיקר מ״חופשה נעימה״ של בן וויטלי, כתבה וביימה את עצמה בקומדיית אימים על אישה הריונית שבמקום דודא למאכלים משונים ממש מתחשק לה לרצוח אנשים. לא רק שהיא הולכת על זה, אלא גם נדמה שהיא מקבלת הוראות מן העובר שבבטנה. אם להאמין לעופר, ואני באופן אישי עושה זאת על בסיס יומי, הסרט מדמם כשם שהוא מצחיק, אבל יש בו גם ניסיון ליצור פרופיל פסיכולוגי של דמות מעורערת.

דייב עשה מבוך (Dave Made A Maze)
סרטו הראשון כבמאי ותסריטאי של השחקן-בדרך-כלל ביל ווטרסון, הסתובב כל השנה בפסטיבלי ז׳אנר ואינדי, כך שהייתי סקרן לגביו. מבט ברזומה של היוצר כשחקן מבהיר לגמרי מדוע בחר לכתוב ולביים סרט על אמן לא יוצלח, המחליט לבנות באמצע הסלון שלו מבוך מקופסאות קרטון כדי לרשום הישג לזכותו. אלא שמה שהוא בונה מקבל חיים משל עצמו, וחבריו של הגיבור המבקשים להיכנס פנימה ולהצילו רק מסבכים את המצב ומובילים להרפתקאות המשלבות בובנאות, אנימציה והרבה רגעים משונים. אני שונא להיות נחרץ, ויכול מאוד להיות שפספסתי לגמרי את הכוונה, אבל עבורי הסרט היה סיוט שלא נגמר: אין עלילה, אין בימוי, העריכה נראית כאילו חתול התיישב על המקלדת, המשחק אפילו לא חובבני, האינטליגנציה הרגשית מזכירה את זו של מטאטא, העיצוב האמנותי לא עובר אפילו בתור ועדת קישוט של כיתה ב׳, ההומור לא יצחיק גם זאטוטים בגן חובה, והכי חמור – זה סרט על יצירתיות, דמיון וכישרון שאין בו אף לא אחד מן המרכיבים הללו. אם בכל זאת תלכו, ספרו איפה טעיתי.

סרטי אנימציה

"שיהיה לך יום טוב״ – לא בטוח שיהיה, אחרי כאלה אימג׳ים מטרידים

זומבילניום – Zombillenium
העיבוד הבלגי-צרפתי הזה לרומן גרפי מאותו מוצא ובאותו השם, החל את דרכו בפסטיבל קאן. בישראל הוקרן לראשונה בפסטיבל חיפה, שם כשל להרשים את אור, על אף חיבתו הנודעת לסרטים מונפשים המפלרטטים עם מוסכמות ז׳אנריות מעולם האימה. ״זומבילניום״ כן נראה כאילו הוא אמור לקסום לילדים ומבוגרים כאחד, אבל ייתכן שזו גם הסיבה שיחטיא את שניהם גם יחד. העלילה מתרחשת בפארק שעשועים ששמו כשם הסרט, אליו מגיע מפקח שהבטיח לקחת את בתו לפארק, אך חיש מהר מוצא את מותו והופך לאחד מדייריו המפלצתיים של המקום שכולל ערפדים, אנשי זאב ושאר יצורי אימה מיתולוגיים. ארתור דה פינס חתום במשותף עם אלכסיס דוקור על הבימוי והעיבוד לרומן הגרפי שלו עצמו.

סינדרלה החתולה – Cinderella the Cat
גם הסרט האירופאי הזה הוקרן בארץ בפסטיבל חיפה, הפעם אחרי בכורה ונציאנית. עופר כתב עליו בכל אחת מן הפעמים, בתחילה בוונציה ובהמשך בשיחה עם אחד מארבעת הבמאים של הסרט, אלסנדרו ראק, שהתארח בחיפה. מדובר בעיבוד נאפוליטני לסיפור הקלאסי של לכלוכית, כולל אם ואחיות חורגות ומרושעות ונעל זכוכית, אבל בשילוב עם עלילה מקורית ודי מטורפת על ספינת רפאים ורצון לנקמה מצד הגיבורה על רצח אביה. הכל בזגזוג בין מספר סגנונות אנימציה, סוגי הומור ואווירה המשתנה תדיר.

שיהיה לך יום טוב – Have a Nice Day
אחרי קאן ו-ונציה כל מה שחסר הוא פסטיבל ברלין, ואכן ממנו מגיע סרט האנימציה הסיני הזה, שטרם הוקרן בישראל או נצפה על ידי כותבי הבלוג. סרטו של ליו ז'יאן כבר זכה להשוואות לסרטים המוקדמים של גאי ריצ׳י וקוונטין טרנטינו בזכות עלילת הפשע הפתלתלה וההומוריסטית, העוקבת אחר תיק מזומנים שעובר מיד של טיפוס משונה אחד לזו הבחור המוזר הבא. אגב, אל המסגרת המונפשת של אוטופיה ניתן להוסיף את ״אגדת המלך שלמה״ וחלק מ״דייב עשה מבוך״ שהוזכרו לעיל, וכן את תוכנית ״אוטופיה – הדור הבא״ לילדים שהזכרתי גם כן. יהיה עמוס השנה באוטופיה.