• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

"חופשה נעימה", ניתוח

19 בפברואר 2013 מאת עופר ליברגל

אורון כתב על "חופשה נעימה" (Sightseers) לרגל פסטיבל הקולנוע הבריטי, ובין היתר ביקש להפסיק את ההשוואות לסרטי זוגות במסע רציחות. אז אני קצת עומד לעשות את מה שהוא ביקש לא לעשות בפוסט הזה, אבל לא מתוך אי הסכמה. גם לדעתי, "חופשה נעימה" מזכיר באופיו סרט מסע בנופי אנגליה, נוסח "The Trip" של מייקל ווינטרבוטום מן השנים האחרונות, ובתיאור של זוגיות לחוצה באתרי קמפינג בבריטניה הוא מזכיר גם את סרט הטלוויזיה הנהדר (אבל באמת נהדר) של מייק לי  "Nuts in May". ברושם שהוא מותיר הוא קרוב הרבה יותר לסרטים אלו מאשר לז'אנר סרטי הזוגות בבריחה/מסע פשע רציחות. אבל זה לא אומר כי הוא לא חלק מן הז'אנר – ופיתוח נאה שלו, גם אם צנוע.

זאת משום ש"סרטי מסעות רציחות זוגיים" הוא מסוג הז'אנרים שתופסים בכל פעם טוויסט שונה ואופי אחר. כמעט אף פעם המוקד בסרט הוא לא הדיון בפשע עצמו, אלא בזוגיות, בעיות אישיות או לפעמים בעיות חברתיות. "רוצחים מלידה" (Natural Born Killers) של אוליבר סטון, אולי הסרט הידוע האחרון בז'אנר, ניסה להיות משל ביקורתי על האלימות שמעודדת התרבות האמריקאית וחזה בדרכו את עידן הריאליטי (אבל סטון חטא בלהתענג על דברים שהיה אמור לבקר ויצר יצירה אמביוולנטית מדי). חשוב מכך לצורך דיון זה, הסרטים הללו אף פעם לא הציגו מערכת יחסים שוויונית. היו בהם סרטים בהם האישה הפתיינית דחפה את הגבר למסע הפשע או לחיי פשע, והיו בהם סרטים בהם אישה נסחפה אחרי גבר אלים. לו היה זה בלוג אקדמי, כנראה הייתי מזכיר כאן מאמר מפתח אשר הצביע על דמיון בין סרטי הז'אנר הזה דווקא לסרטי מיוזיקל של מאחורי הקלעים. אבל זה לא בלוג אקדמי, לכן לפני שאני פונה לעסוק בסרט "חופשה נעימה", אציין רק 5 סרטי זוגות במנוסה שאהובים עליי במיוחד, בסדר כרונולוגי:

1."הם חיים בלילה" (They Live by Night) – סרטו הראשון של ניקולס ריי הגדול, מתחיל כסרט על כנופיות שודדים והופך לסרט על זוגיות.

2. "משוגעת לנשק" (Gun Crazy) – פילם נואר ענק של ג'וזף לואיס, שמתחיל עם אישה פתיינית והופך למשל על תשוקה וזוגיות.

3. "בוני וקלייד" (Bonnie and Clyde) – הסרט הזה של ארתור פן הוא מן הסרטים הבודדים שניתן לדבר על הקולנוע האמריקאי לפניהם ואחריהם.

4. "שביל הזעם" (Badlands)סרט הביכורים המהפנט של טרנס מאליק מראה כבר את כל הכישרון והפיוט של הבמאי. זהו רט שגם מי שמנותק מן הבמאי הזה יכול לאהוב.

5. "גנבים שכמונו" (Thieves Like Us) – רוברט אלטמן מתבסס על אותו ספר כמו הסרט של ניקולס ריי בתחילת רשימת זו. אבל כפי שסרטים של ריי לא דומים לשום דבר אחר, סרטים של אלטמן ממש לא דומים לשום דבר אחר, בטח במקרים בהם שלי דובאל משתדרגת לתפקיד ראשי.

הסרטו החדש של בן וויטלי הבמאי והשחקנים-תסריטאים אליס לואו וסטיב אוראם, מזכיר בדרכו כל אחד מן הסרטים הללו, בעיקר בכך שהוא בליבו סרט אינטימי מאוד על קשר בין שני אנשים. שני אנשים שיש הרבה מאוד מה לומר בגנותם (למשל – הם רוצחים) אבל קשה שלא ליהנות מן האינטימיות שהסרט מאפשר לנו עימם, גם אם בחיים האמיתים היינו נרתעים מחברתם, אפילו אם לא היינו יודעים את סודם. אבל בסרט עצמו, אנחנו לפעמים כמעט יחד איתם בקראוון.

בתחילה, נראה כאילו הסרט נצמד לתסריט של סרט חניכה עבור הדמות הנשית – טינה. היא זאת שעוזבת את בית אמא (לשבוע) בראשית הסרט, בגיל מאוד מבוגר. כריס (הגבר) הוא זה המתכנן את המסע וגם לוקח את המסע לכיוון האלים. בכך הדמות שלה מזכירה (גם בדרך התנהגות במידה מסוימת) את הדמויות שגילמו סיסי ספייסק ושלי דובאל בסרטים שהזכרתי לעיל ובעיקר את הדמות של פיי דנאוויי ב"בוני וקלייד" -אבל זו בעיקר דמות עם תמימות וקסם משלה בתחילת הסרט. לגבי ההמשך – שבגינו אני כותב פוסט זה – אני חייב לציין אזהרת ספוילר. אז כל המעוניינים להפסיק לקרוא, שיפסיקו לקרוא עכשיו. אורון, למשל, הופתע מן הסיום.

טינה

כי אחרי שהיא לומדת את הסוד של הגבר, טינה מתגלה כרוצחת יעילה ועניינית בהרבה. כריס טועה לחשוב כי הוא הורג מסיבה מסוימת, בעוד היא הורגת עם מניע, אבל בעיקר במהירות ובלי לבטים והתעכבות. הרציחות שמבצע כריס מזכירות באופיין את האלימות הגראפית הקשה של סרטו הקודם של וויטלי, "רשימת חיסול" (Kill List), עם עודף פאתוס. ברגע מסוים האלימות שלו אף משולבת באחד מן השירים הבולטים של השירה הרומנטית הבריטית, שיר שמדבר על קשר בין ישו לאנגליה. אלוהים של כריס היא האלימות הברוטאלית. לטינה אין אלוהים; הרציחות שלה מתבצעות ברגע, כמו מהלכי שחמט מהירים. היא בטוחה יותר באופן בו היא אוהבת את כריס ובאופן בו היא מרגישה נבגדת על ידו. הרג הוא כמעט הטבע שלה. לא מדובר בגלגול של הפאם פטאל, אולי זה סוג של "קארי", רק יותר בוגרת וממוקדת.

במהלך הסרט אנחנו עוברים עם טינה שלבים שונים של מערכת יחסים עזה – מן ההתאהבות הראשונית, דרך המעבר לרוטינה, קנאה ובסופו של דבר הצורך להפוך את האהבה הזו לנצחית עד המוות, אך גם לקבל בהבנה את היכולת להמשיך בחיים אחריה. בסופו של דבר, הקשר לימד אותה משהו על עצמה. ובכל הנוגע לרציחות, היא כבר הרבה מעבר לרגשיות ולגשמיות של כריס. היא מגיעה לשלמות בסיום הסרט והיא תדע להמשיך להתנהל בעולם – אני לא יודע איך, והאמת שזה קצת פחות מעניין. העיקר הוא מסע הגילוי עצמי, שהוא נוכח בסרט גם במידה ומוציאים ממנו את הפשע. כמו הנאמברים בסרטים מוזיקליים, הרציחות רק מהדהדות את המתרחש במציאות הפשוטה יותר של הסרט, כלומר – מערכת היחסים בין בני בזוג. טינה הייתה כלואה ועצורה לפני שפגשה את כריס, וכשלמדה להכיר את עצמה, היא הבינה שהיא גדולה עליו. יש משהו עצוב בחוזק אליו היא מגיעה בסוף, כי הוא אולי עדיף הקשר.

תגובות

  1. גיא הגיב:

    "שביל הזעם"… "זהו *רט* שגם מי שמנותק מן הבמאי הזה יכול לאהוב."

    ולמה הגעתי לכאן דווקא עכשיו? כי הסרט הזה יוקרן השבוע ב"נגטיב" של אוניברסיטת בן גוריון, הקולנוע שיושב בקמפוס (אבל נגיש גם לאנשים מבחוץ) ומתפקד לפעמים גם כסינמטק של בירת הנגב. אבל ממש רק לפעמים.

  2. מיכאל גינזבורג הגיב:

    בן וויטלי במאי מאוד מעניין, קול בריטי חדש וייחודי אך 'חופשה נעימה' מאבד מכוחו אחרי כמחצית מהזמן, לטעמי הוא הרבה פחות טוב מ'רשימת חיסול' ו'שדה באנגליה'.

השאר תגובה