• סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • אימת החודש - מאי 2017
  • פסטיבל קאן 2017: הדיווח השלישי של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

פסטיבל סרטי הסטודנטים 2016 – הזוכים בתחרות הבינלאומית

16 ביוני 2016 מאת עופר ליברגל

פסטיבל סרטי הסטודנטים לשנת 2016 יינעל הערב (16.6) בנשף מיוחד, אשר יהפוך את סינמטק תל אביב לסרט ״קטיפה כחולה״ (Blue Velvet) של דיויד לינץ'. אתמול חולקו הפרסים במסגרות השונות של הפסטיבל ולכן אני מקדיש את הפוסט הזה לזוכים בתחרות הבינלאומית, כולל חוות הדעת שלי עליהם, וגם סרט בונוס שלא זכה בכלום אצל השופטים אבל בחרתי בו בכל זאת לסיום. היום, החל משעות הבוקר, ניתן יהיה לצפות בסרטים במהלך המקבצים שיוקרנו בסינמטק. במהלך סוף השבוע אעלה פוסט נוסף עם סקירה של הזוכים בתחרות הישראלית, ואז גם אורון יסכם את הפסטיבל מהזווית שלו.

הזוכים והזוכות בתחרות הבינלאומית

Love-boya

"אהבה" של בויה האריזנובה

פרס הסרט הטוב ביותר: "גבולות" של דנה לרר מבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב (ואחראית האורחים בפסטיבל). זכייה שנייה ברציפות של סרט שנוצר על ידי במאית ישראלית בתחרות הבינלאומית. כתבתי על הסרט כאן.

פרס הבימוי: "קום והתהלך" של רענן ברגר, גם הוא מאוניברסיטת תל אביב, וגם עליו כבר כתבתי.

פרס התסריט: "אהבה" של בויה האריזנובה על פי תסריט של סימאון ונציסלבוב, האקדמיה הלאומית לתיאטרון וקולנוע, בולרגיה.

אני חושב שזה הפרס שהכי מתאים לסרט זה, אשר הרגיש עבורי כמו סיפור צ'כובי קטן המתרחש במאה ה-21. העלילה פשוטה למדי וקל לנחש את נקודת התפנית שבה, כמו גם השפה הקולנועית. אבל לסרט יש כוח הנובע מן הניגוד בין אורח החיים המסורתי, המוצג באורח מפוקח ובלי יותר מדי רומנטיקה, לבין המציאות של ההווה. פועל בולגרי צעיר חוזר למולדתו מגרמניה ועוצר לביקור בכפר הררי קטן, על מנת להעניק את משכורתו וחפציו האישיים של חברו שנפטר לבני משפחתו. בהגיעו, הוא מוצא סבא וסבתא מקבלי פנים – דומה כי הם אינם מודעים למוות, למרות שהתרחש כבר לפני מספר חודשים. מדובר בדרמה בה כל הדמויות חוששות לומר את מה שהם חשות באמת וחוששות אף יותר מכנות מצד הזולת. כך נוצר קשר אנושי כנה חם, המבוסס כולו במידה רבה על שקרים. כותרת הסרט מעלה את השאלה האם למעשה כל מערכות אהבה אינן פועלת כך, במידה מסוימת.

צילום: "שובו של ארקין" שביימה מריה גוסקובה וצילום דניס גוסקוב, בית הספר הגבוה לתסריטאות ולבימוי ברוסיה.

הסרט עוסק באדם אשר משתחרר מן הכלא וחוזר לכפר בו הוא חי, אבל למרות הכוונת הטובות ועזרה של כמה חברים, לא מצליח לשחזר את חייו הקודמים או להשתלב בחברה. קרובות משפחתה של אשתו מונעים איחוד בינו לבין המשפחה שהותיר מאוחר ויש גם אנשים אשר מחפשים לנקום בו פיזית. הסרט לא מנסה לדון בפשע ואף לא בכפרה, אלא מציג את המציאות כהמשך של עונש, בה האדם נותר כלוא בתפקידים אשר החברה מאפשרת לו לקבל. הצילום נותן הרגשה של קרבה לדמות, גם כאשר היא רחוקה מן המצלמה, ועוזר לסרט לתאר באריכות חלק מן הסצנות. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בסצנת השיא בה הגיבור רוקד – לכאורה בשמחה וכחלק מן הקהילה, אבל בפועל היותו נטע זר רק מודגשת יותר.

The-Return-of-Erkin

"שובו של ארקין" של מריה גוסקובה

עריכה: "דרך חיים" של הבמאית יסמין שרופר מהאקדמיה לקולנוע של הולנד, אותו ערך אמיל נונינגה.

יש לי תחשוה כי הייתי אמור לאהוב את הסרט הזה יותר, אך התקשתי להתחבר אליו והיו בו דברים אשר נדמו לי מהונדסים מדי. הסרט הוא מונולוג פנימי של אישה מוסלמית, אשר מתארת במהלך תפילה כיצד למדה לחשוב בעזרת מילים ולהבין את מקומה המאיר של האמונה בחייה. הסרט משלב בין זמנים שונים, בין קטעים פיוטיים לצילומים קרובים, כמו-תיעודיים, של תפילה. יש משהו מרשים במבט על החברה המתפללת כקהילה אשר מאפשרת גם לאישה תחושה של עילוי ושל עצמאות, אך כאמור, עבורי הסרט הרגיש מסבירני מדי לפרקים ולא כל הקטעים הפיוטיים שבו עבדו. אבל הוא כן ערוך בצורה נהדרת, כך שאם לתת לו פרס, זהו הפרס הראוי. גם אם אני לא בדיוק מסכים עם חבר השופטים לגבי זהות הסרטים שזכו בפרסים, אני מתרשם כי אני מסכים עימם בדרך בה כל סרט קיבל את הפרס המתאים לו.

סרט תיעודי: "אל תוך האפלה" סרט בלגי שמתרחש במרוקו ובוים על ידי רצ'ידה אל גראני.

האפלה היא העיוורון. מוחמד הוא ילד אשר רואה מעט, בעוד אביו ורוב בני משפחתו עיוורים לחלוטין. גם למוחמד צפוי עיוורון מוחלט בעתיד והסרט עוקב בין היתר אחר מפגש עם רופאים שאולי יכולים להושיע. הסרט מתאר את חיי המשפחה, הלא-עשירה והמאוד מוגבלת, כחיים מלאי אהבה, אמונה באיסלם וחמלה. יש בו גיבור שהשאיפה שלו היא לא לסבול מן הליקוי שהוא חלק בלתי נפד מהגדרת חייו של אביו, דבר היוצר קונפליקט מעניין. הסרט נעזר בצילום יפה אך עיקר כוחו הוא הדמויות שכובשות של הלב. יחד עם זאת, אני חש כי הסרט מעט ארוך מדי ולו הייתי צריך להעניק פרס לסרט תיעודי בפסטיבל, כנראה הייתי בוחר בסרט אחר.

ציון לשבח: "ויקטור XX" של איאן גרידו, בית הספר הגבוה לקולנוע בקטלוניה. חבר השופטים ציין כי הציון מוענק בעיקר לשחקנית הראשית אלבה מרטינז.

ומדובר אכן בסרט שדורש הרבה מן השחקנית שלו, אשר מגלמת אדם חצוי. מצד אחד היא מרי, בחורה אשר חיה עם אמה השלטנית בבית חוף ועוזרת לה בעבודה עם תיירים. מרי לא מסתירה מאמה את היותה לסבית ואת הקשר שלה עם צעירה ערביה. אבל היא כן מסתירה מאמה ומאהובתה את רצונה להפוך לגבר, ואת התחפשותה לגבר בשם ויקטור – שאף משיג בתחילת הסרט מספר טלפון של ברמנית שחושקת בו. הסרט מצלם את השחקנית שלו מקרוב ומתמקד בגוף שלה, המנסה לשנות את מגדרו, אך הוא עושה זאת בצורה שלא מרגישה פולשנית. זהו סרט מעניין בזכות הנושא שלו, והוא אכן מבוצע היטב, אולם לדעתי אין בו ייחוד גדול במיוחד ועיקר חשיבותו הינה כחלק מגל של סרטים אשר עוסקים במגדר נזיל.

VICTOR-XX

"ויקטור XX" של איאן גרידו

ציון לשבח: "נירין" בימוי ותסריט ג'ושוע הוץ שלמד באוניברסיטה לאמנות לוזן, שוויץ. אבל כפי שקרה בהרבה מסרטי הפסטיבל, הסרט מתרחש בארץ שונה לגמרי – מדגסקר.

הציון לשבח הוענק לסרט על המבט האנושי שלו על חיי העניים, בעיקר על הילד הקטן ששמו כשם הסרט, אשר יוצא עם אמו לטיול במהלכו הוא מבין כי לא מדובר בדיוק בטיול, אלא בפרידה אורכת טווח עקב צרכים כלכליים. קשה להישאר אדיש לסיפור האנושי של הסרט ולעבודה עם ילד בתפקיד ראשי אמין למדי (אפשר להתרשם ממנו בתמונה שבראש פוסט זה), אבל גם במקרה הזה אני באופן אישי לא התרשמתי במיוחד מן העשייה הקולנועית.

אנימציה: אין פרס אנימציה בפסטיבל והסרט הזה לא זכה באף פרס. אבל אני רוצה בכל זאצ לציין את "אל תשכחו את מורי" של הבמאית מריה שירייבה מאוניברסיטת סנט-פטרסבורג.

הסרט הינו ווריאציה על הביטוי הידוע "ממנטו מורי", משמע ״זכור את המוות״ בלטינית. מורי של האנימטורית הרוסיה הינה פועלת במפעל המוות, ובסרט זה, אשר נבנה כחלק ראשון בסדרה, היא מצויה במהלך יום עבודה בו היא מחפשת גם רגעים של פנאי. הסרט מורכב ברובו מאנימצית סטופ-מושן שאינה פוחדת מאתגרים, מכיל הומור שחור, והלב שלו פיוטי יותר, מבקש למצוא יותר מן השגרה. מקרי המוות אינם באנימציה ודומה כי לו המוות ייעלם יווצר חוסר, אך גם אין האדרה של המוות בסרט. חלקים נרחבים בו מתרחשים בתערוכה של אנדי וורהול, במחווה אוהבת ומעט פארודית לאמן, שחובבי אמנות ימצאו בה רבדים נוספים. כמו רוב סרטי האנימציה שנוצרו בידי סטודנטים, מדובר ביצירה בת דקות ספורות, אולם ניתן לראות את ההשקעה בכל פריים ובכל התקדמות נראטיבית. ועדיין, זה לא סרט האנימציה הכי טוב שראיתי מתוכנית הפסטיבל – אבל סרטים בתחרות הישראלית הם כבר עניין לפוסט הבא.

Dont-forget-abouy-Mori

"אל תשכחו את מורי" של מריה שירייבה

השאר תגובה