• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

אלכס ואני: חלק ט׳ – ״רציחות באוקספורד״ (The Oxford Murders)

18 באוגוסט 2015 מאת אורון שמיר

בפרקים הקודמים של ״אלכס ואני״: אלכס (דה לה איגלסיה) ואני (אורון) נפגשנו לראשונה כבמאי וצופה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2011. הצפייה בסרטו ״בלדה טריסטה״ הותירה אותי בהלם מוחלט, מהסוג הטוב ביותר שקיים, כאילו חזיתי זה עתה בסרט של הבמאי האהוב עליי בכל הזמנים, רק שלא היה מושג שהוא קיים עד לאותה נקודה גורלית. החלטתי לנסות לבדוק לעומק את המחשבה הרגעית הזו, ולצאת למסע שיתחיל עם צפייה בסרטו הראשון ותסתיים באחרון. כך אוכל לגבש דעה אופטימלית על הקולנוען ופועלו, ואולי לזכות בגיבור תרבות חדש.

אל החלק האחרון בסדרת הפוסטים הבלתי נגמרת שלי (לפחות עד הפוסט הבא, תאמינו או לא) על סרטי אלכס דה לה איגלסיה הגעתי בחשש הכי גדול עד עכשיו. לא רק משום ששנת יציאת הסרט היא 2008, מה שמקרב אותנו לשנת 2010 ולסרט שהחל את הכל, מה שאומר סגירת מעגל וסיום הפרויקט, אלא בעיקר משום שנדמה לי כי ״רציחות באוקספורד״ (The Oxford Murders) הוא המושמץ מבין סרטי הבמאי שיצא לי להיתקל בהם. שמעתי עליו בעיקר דעות שליליות, חלקן טענו שזה בקושי סרט של דל״א, שהוא רק היה במאי להשכרה בהפקה בריטית דוברת אנגלית וכן הלאה.

אבל לפי העובדות היבשות, זה בהחלט של סרט של אלכס, עם כסף ספרדי ובשיתוף אנגליה וצרפת במימון (תקציב מכובד של 15-10 מיליון דולר) ועם רשימת קרדיטים שמכילה בין היתר את העורך אלחנדרו לאזרו והצלם קיקו דה לה ריקה, שניהם משתפי פעולה ותיקים של דל״א שיהפכו לצמודים שלו בשנים הבאות. אך יותר חשוב – זהו סרט עם תסריט שלו ושל שותפו הצמוד חורחה גריקאצ׳בריה, שעיבדו למסך ספר שנכתב במקור בספרדית. מה גם שזו ממש לא ההרפתקה הראשונה של היוצר בשפה האנגלית, אם להזכיר את ״לרקוד עם השטן״. ואם כבר הזכרתי את הסרט ההוא, הראשון והאחרון בסדרה זו שלא ממש אהבתי, אני חייב להודות שמצאתי לו מתחרה. בעיניי, ״רציחות״ אינו סרט רע כמו שאחרים טוענים, למעשה הוא לא סרט רע נקודה. אבל כחלק מהפילמוגרפיה של אלכס דה לה איגלסיה הוא די מבאס.

הסרט מבוסס על ״Crímenes Imperceptibles״, ספרו של גיירמו מרטינז הארגנטינאי מ-2003, שאת שמו נחמד לתרגם ל״פשעים בלתי מורגשים״, מושג שהדמויות בסרט משתמשות בו. הדמויות המוצגות לנו בפתיחה הן שתיים, ותיק וצעיר. הוותיק הוא מורה ללוגיקה ומתמטיקה (ג׳ון הרט) שאינו מאמין באמת אבסולוטית אחת, והצעיר הוא סטודנט אמריקאי (אלייז׳ה ווד) המגיע לאוקספורד שבאנגליה במטרה להיפגש עם המורה הנערץ ולשכנעו להנחות אותו בתזה שלו. על רקע הסביבה האקדמית הזו מתנהל גם הקו הרומנטי של הסרט, המקדים את תעלומות הרצח שיגיעו בהמשך.

זה מתחיל עם בתה של בעלת הבית של הגיבור הצעיר, צ׳לנית עצורה (ג׳ולי קוקס), שנראית כאופציה רומנטית אפשרית, אך כבר ביום הראשון ללימודים מגיעה האפשרות המפתה יותר, בדמות שותפה למשחק סקווש בגילומה של לאונור ווטלינג, הזכורה מ״דבר אליה״ של אלמודובר. מהרגע שהופיעה לא חשדתי שיבחר במישהי אחרת, שכן אחרי הדפוסים הנשיים החביבים על הבמאי, אותם הוא מוריש לדמויותיו, הרי קל לעקוב. בכל מקרה, הסיבה שאני מתעכב על הפרטים הלא חשובים האלה הוא משום שהסרט עושה זאת. דל״א מבסס משולש אהבה מיד בפתיחה, שיתפתח למשולש נוסף, ובהם ייאחז בכל פעם שהסרט כמעט ויפול מצוק בשל היעדר כמות מניחה את הדעת של רגש או מניעים רגשיים למעשי הדמויות.

בערך אחרי 20 דקות של פטפטת ואופציות רומנטיות עבור האמריקאי בבריטניה, מגיע שוט מעקב ארוך המחליף כמה נעקבים, בריאן דה פאלמה סטייל, שכאילו מבשר לנו – הנה, סוף סוף קורה משהו בסרט. ואכן, בסופו של השוט מתגלה הגופה הראשונה בשרשרת רציחות של פשעים כמעט בלתי מורגשים, שמפגישה בין הגיבור הצעיר לפרופסור בעל הוותק שאחרי תשומת ליבו הוא רודף. זאת משום שהשניים מגלים את הגופה יחד ונחקרים במשטרה, מה שהופך אותם בהמשך הסרט למעין בלשים מטעם עצמם, וגם חשודים אצל המשטרה. הם מנסים לגלות לא רק מי הרוצח, אלא גם מי יהיה הבא בתור להירצח, שכן בכל זירת פשע מושארים רמזים וסמלים המרכיבים סדרה מתמטית. כן, זה הופך להיות אחד מהסרטים האלה, בסגנון ״צופן דה וינצ׳י״, ואולי מכאן המיאוס ששמעתי מאלה שהזהירו אותי מראש מפני הסרט, ואשר תקף גם אותי בשלב מסויים. או שאולי זו הפתיחה המאוד מהוססת, שלא ממש מרמזת על הסגנון של מה שיבוא בהמשך אלא רק מניחה יסודות דרמטיים איתנים, שלא קורה איתם יותר מדי.

oxford3

חלק מהקשקשת החידתית בסרט זורקת שמות ואירועים אמיתיים, החל מויטגנשטיין ועד הייזנברג, כאשר חלק מהזמן הסרט ממציא או משנה את האמת. החידה המתמטית בת מאות השנים שמתמטיקאים מכנים ״המשפט האחרון של פרמה״, לדוגמה, נקראת בסרט ״המשפט האחרון של בורמט״, ובסרט הוא נפתר בזמן התרחשות העלילה, בעוד במציאות שלנו זה קרה באמצע שנות ה-90. להשערתי, הדבר נעשה כחלק מהתיאוריה הכללית של הדמות שמגלם הרט, לפיה אין אמת אבסולוטית והדבר הבטוח היחיד הוא שהכל מזוייף. או שסתם הייתה שם בעיה של זכויות יוצרים או השד יודע מה. באותה טענה הייתי יכול להגן על ההחלטה לדבב את הדמות של השחקן ברן גורמן, כנראה כדי שיישמע יותר רוסי, כפי שמוצאו בסרט אמור להיות, אבל שום דבר לא נראה מתוכנן מדי בהקשר של הדמות שלו והעובדה שהוא מדובב צורמת. למעשה, קשה לי לומר דברים טובים על כל אחד ואחת משחקני ושחקניות המשנה בעלי השמות הגדולים למדי, שמופיעים בתפקידים קטנים למדי. ביניהם ניתן למנות את ג׳ים קרטר, דומיניק פינון ואנה מסי, כולם בתפקידים קלאסיים של גנבי הצגה, אך נדמה שאיש מהם לא מוכן להושיט יד ואשכרה לגנוב אותה.

כל זאת למרות שבתפקידים הראשיים יותר, שהזכרתי לעיל, גם שני השחקנים וגם שתי השחקניות בהחלט מאפשרים לגזול מהם את הפוקוס. בעזרת הנשים, לקוקס אין הרבה עם מה לעבוד ו-ווטלינג נראית כאילו היא בעיקר רוצה לשמור את הבגדים שלה עליה לאורך כמה שיותר סצנות וגם שיקשיבו למה שיש לה לומר (בשני המקרים מכשיל אותה התסריט). ווד הוא שחקן מאוד מוגבל בעיניי והוא משתמש במיטב כישוריו כדי לנסות להיות חמודי, לתפקיד שדורש את היכולת להעביר קונפליקט פנימי בסגנון ״אני רוצה שהסביבה תכיר ביכולותיי, אבל שם לעצמי רגליים כל הזמן״. לא ממש הבנתי איך לנסות להיות חמודי אמור לעזור, אבל זה מה ששידר השחקן. הרט, שחקן שלא יכול לעשות תפקיד גרוע, עושה כאן תפקיד בינוני. יש לו את היכולת להקרין את המסתורין הדרוש, ויחד עם העובדה שדמותו מוצגת כאיש אקדמיה בעל דעות לא מקובלות, זה עובד לא רע. הבעיה היא כשהוא צריך להפגין סוגים אחרים של רגשות, כמו למשל פגיעות או חשש, וכאן הדברים כבר פחות מסתדרים. אם לא הייתי יודע מי הבמאי, הייתי מאשים בכל אלה את בימוי השחקנים ומגן על הכוכבים, אבל כיוון שראיתי מספיק מסרטיו, נדמה לי שהבעיה אקוטית יותר – משהו מהטירוף והקסם של דל״א פשוט לא עובד בלי הספרדית.

בכל זאת יש ב״רציחות באוקספורד״ כמה דברים די מטורפים המרמזים שמדובר בסרט של אלכס, כמו דמות בעלת גפה אחת בלבד, או פלאשבקים סיפוריים לא ממש נעימים למראה. יש גם ניסיון למשחקים בתוך הז׳אנר, כמו למשל השהיית הרציחה הראשונה, או אפילו העובדה כי גם הגיבורים וגם המשטרה מחפשים אחר רוצח שמטיל את אימתו על אוקספורד בלי ממש, ובכן, להטיל אימה. אלה אותם ״פשעים בלתי מורגשים״ שציינתי, וכך מכנה אותם הרט, והכוונה היא למישהו שלוקח אחריות על מקרי מוות שאולי היו מתרחשים ממילא, שכן הקורבנות היו חולים או באים בימים. כל זה נכון עד למערכה האחרונה, שבה הסרט מתאפס ומתפייס עם הז׳אנר ורק אז אפשר למדוד ולאמוד אותו באמת.

בשלב שבו מתבהרת סופית התמונה ומתחברים על קצוות העלילה, דווקא אז ויתרתי סופית על הסרט ופתרתי אותו בתור בלאגן חסר הצדקה. קל לנחש לאן הולכים הדברים, הטוויסטים לא ממש מפילים מרוב תדהמה, ואת זהות הרוצח ניחשתי נכונה פעמיים (זה ספוילר לגלות למה פעמיים). כמותחן תעלומות סטנדרטי, הסרט די נטול שיאים בעיניי ולגמרי הולך על בטוח רוב הזמן, ההיפך מהקולנוע שהרגיל אותי אליו הבמאי. אבל חמור מכל, זה כנראה הסרט של אלכס עם הכי פחות הומור שנתקלתי בו. לדעתי היו כאן בדיוק אפס נסיונות לשעשע. או אפס מוצלחים, אולי לא הבחנתי באחרים. וזה כבר אומר הכל, כך שאין לי מה להוסיף על הסרט עצמו ואפשר לעבור למסביב.

אחרי ״רציחות באוקספורד״, מתחילה תקופה באמת מטורפת בחייו של הבמאי, מכל בחינה אפשרית – הוא הופך להיות נשיא האקדמיה הספרדית לקולנוע, מפרק את ביתו לאחר 13 שנות נישואין ושני צאצאים, מביים סדרת טלוויזיה בת 24 פרקים בשם ״Plutón B.R.B. Nero״, ועומל על יצירת המופת המוחלטת שלו, ״בלדה טריסטה״, שתפתח עבורו תקופה חדשה בקריירה. למזלי, כך מסתבר, זוהי התקופה בה בעצם החל כל הפרויקט הזה של ״אלכס ואני״, כלומר התקופה העשור הנוכחי, שהחל ממנו עקבתי בזמן אמת כצופה אחר יצירותיו החדשות של אלכס והשלמתי לאחור את הקודמות כדי לקבל את התמונה כולה. בדיוק את השלב הזה בקריירה שלו אנסה לסכם בגרנד-פינאלה של סדרת הפוסטים הזו, בחלק המסיים והמסכם. אבל הפעם אני צריך למהר, השנה כבר אמור לצאת לממזר עוד סרט חדש.

oxford2

הפוסטים הקודמים בסדרה:
חלק ח׳ – ״חדרו של הילד״ (La habitación del niño)
חלק ז׳ – ״פשע מולשם״ (Crimen Ferpecto)
חלק ו׳ – ״800 כדורים״ (800 Balas)
חלק ה' – "הון משותף" (La Comunidad)
חלק ד' – ״מתים מצחוק״ (Muertos De Risa)
חלק ג׳ – ״לרקוד עם השטן״ (Perdita Durango)
חלק ב׳ – ״יום הבהמה״ (El Día de la Bestia)
חלק א׳ – ״אקשן מוטנטי״ (Accion Mutante)

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    גם אלכס עלול ליפול…סרט בינוני של במאי דגול
    bring back the beast

השאר תגובה