• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

אלכס ואני: פרק ח׳ – ״חדרו של הילד״ (La habitación del niño)

7 באפריל 2015 מאת אורון שמיר

בפרקים הקודמים של ״אלכס ואני״: אלכס (דה לה איגלסיה) ואני (אורון) נפגשנו לראשונה כבמאי וצופה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2011. הצפייה בסרטו ״בלדה טריסטה״ הותירה אותי בהלם מוחלט, מהסוג הטוב ביותר שקיים, כאילו חזיתי זה עתה בסרט של הבמאי האהוב עליי בכל הזמנים, רק שלא היה מושג שהוא קיים עד לאותה נקודה גורלית. החלטתי לנסות לבדוק לעומק את המחשבה הרגעית הזו, ולצאת למסע שיתחיל עם צפייה בסרטו הראשון ותסתיים באחרון. כך אוכל לגבש דעה אופטימלית על הקולנוען ופועלו, ואולי לזכות בגיבור תרבות חדש.

עולם סרטי האימה הוא משהו שתמיד נמצא ברקע יצירותיו של אלכס דה לה איגלסיה, לפחות להרגשתי. כשם שתרבות הפופ והקומיקס מצאה דרכים לחלחל אל שולי הפריים של מרבית סרטיו, ולעיתים אף להתמרכז ולזכות במחווה קצרה או מתמשכת, כך קל לנחש שדל״א ינק קולנוע אימה מקטנוּת והדבר השפיע על עולם הדימויים וסגנון בניית המתח שלו. אבל סרט אימה של ממש תוצרת אלכס טרם יצא לי לראות, שכן הוא תמיד נטה למהול את האלימות הקיצונית או העלילה המקריפה בהרבה הומור ומופרכות סיפורית. זה כאילו אין לו רצון או צורך להישאר במצב רציני יחסית של מתח ואימה למשך יותר מסצנה או שתיים, ולכן סיקרן אותי לצפות בו מתמודד עם האתגר של בימוי סרט אימה פר-אקסלנס.

מלבד הסקרנות, ישנו גם חשש עימו הגעתי לצפייה ב״חדרו של הילד״ (La habitación del niño), כך בחרתי לתרגם את שם הסרט, למרות ש״החדר של התינוק״ יהיה מדוייק יותר ומתגלגל פחות, ובגלל שנאני מורטי הקדים אותי עם ״חדרו של הבן״. אותו חשש נובע מכך שמדובר בסרט טלוויזיה, כזה שנוצר כחלק ממיזם בשם ״Películas Para No Dormir״, יענו ״סרטים שישאירו אתכם ערים״. הפרויקט איגד יחדיו שש יצירות של במאי אימה ספרדים או לטיניים אי אז בשנת 2006. כיוון שמדובר בקומפילציית אימה מהסוג שיצא ישר לדי.וי.די. חששתי שהאיכות הקולנועית תיפגם ושאולי היו הגבלות מסויימות על הבמאי שפועל הכי טוב כשהוא משולח רסן לחלוטין. למזלי התבדתי, מה גם שמדובר באסופה נאה של יוצרים.

פאקו פלאזה וחאומה באלגוארו, שביימו מאוחר יותר את סדרת סרטי ״[Rec]״, חתומים כאן על שני חלקים נפרדים – ״Xmas Tale״ ו-״To Let״, בהתאמה; אנריקה אורביסו אחראי לסגמנט ״A Real Friend״ והמשיך אחר-כך לביים את ״אין מנוחה לרשעים״; מתאו חיל, תסריטאי בדרך כלל (״פקח את עיניך״, ״הים שבפנים״), יצר את ״Spectre״ עבור הפרויקט; ולקינוח, הסרט האחרון של איש האימה הוותיק מאורוגוואי, נרקיסו איבנז סראדור, שנקרא ״The Blame״. אבל אנחנו כאן כדי לדבר על הסרט של אלכס ושלו בלבד (ימד״ב נותן קרדיט בימוי גם לג׳יימס פיליפס, אבל זה מכיוון שהוא היה אחראי הדיבוב לאנגלית, לא משהו שניסיתי, אגב).

תקציר העלילה עשוי לבאס מעט את כל מי שכבר עייף מסרטים על משפחה העוברת לבית חדש אך מתפורר, המתגלה כרדוף דרך מוניטור חדר השינה של התינוק. כלומר, אין כאן חידוש למי שצפה ב״פעילות על טבעית״, ״הרוע שבפנים״, או פשוט קרא את אימת החודש של אור אי פעם. אבל הסרט הזה הקדים במקצת את סרטי הבתים הרדופים של העשור הנוכחי (שגם הם לא בדיוק המציאו את הגלגל או אפילו את הלחם הפרוס), ולכן בכל זאת מצאתי בו משהו.

הסרט נפתח בסצנה שהזכירה לי את ״מי מפחד מהזאב הרע״, עם כמה ילדים המשחקים מחבואים במקום אסור. אחד מהם מתפתה להיכנס לבית נטוש, והילדה בתפקיד התופסת אכן לא מצליחה למצוא אותו. אבל משהו אחר דווקא כן, הבהלה מצויינת לפתיחה שמקפיצה אותנו להווה. חואן (חבייר גוטיירז) וסוניה (ליונור ווטלינג) הם זוג אוהב שרכש את דירת חלומותיו בשכונה טובה. או יותר נכון, רכש בית רעוע שדורש שיפוץ, ובזכות הפתיחה אנחנו כבר יודעים ששום טפט לא יסתיר את הסוד האפל של הבית, גם אם רק בסיום יתגלה סודו.

La_Habitacion_Del_Nino

לשניים תינוק קטן הזוכה לחדר משלו, מה שמצריך מעקב אחר הרגלי השינה שלו באמצעות אינטרקום כזה של תינוקות. מהסוג שגם פולט מדי פעם לחשושים שטניים. חואן מחליט להשתדרג ורוכש מצלמת אינפרא-אדום לצילום בחשכה, כדי לעקוב אחר בנו בשעות הלילה גם בעזרת חוש הראייה. את מה שקולט המוניטור הוא לא מצליח להסביר, מה שמוביל לקרע ביחסים המושלמים בינו ובין אשתו ולמסע אל עבר חשיפת הרוע המסתורי שרודף את הבית.

כפי שניתן לנחש, הסרט נאמן למבנה שפחות או יותר התקבע לז׳אנר בגלגולו הנוכחי. זה אומר פתיחה מבשרת רעות, קצת הפחדות בהמשך, בטן רכה ומנומנמת במרכז, ומערכה שלישית מטורללת. ובדיוק עליה הייתי הכי רוצה לדבר, אבל אז אגלוש לספוילרים, ולכן אתאפק איתם עד הסיום. בינתיים, אגע בנושאים שאני תמיד נוגע בהם בסדרת הפוסטים הזו, שאחת ממטרותיה היא לקשור יחד את כל סרטי הבמאי הספרדי לכדי יצירת מכלול עבודות אחיד ועקבי אך מגוון.

מה שהכי בלט עבורי בהקשר זה בפתיחת הסרט הוא שמדובר בהמשך כמעט ישיר לתימות שהעסיקו את דל״א בסרטו הקודם, ״פשע מולשם״. ״חדרו של הילד״ היה יכול בקלות להיות סוג של סרט המשך לקודמו, לפחות על פי הפתיחה של העלילה העיקרית, אותה רקח אלכס עם שותפו הקבוע לתסריט, חורחה גריקאצ׳בריה. הזוג מוצג באידיליה שברור כי היא עומדת להתפורר. מעידה על כך השיחה של השניים לפני השינה, בה האישה מתלוננת על כך שהם לא רבים – מה שכמובן מוביל לוויכוח. בצורה כזו, הסרט מכין את הקרקע הדרמטית עליה הוא נשען, בה ייבחנו חיי נישואין ברגע שבו גורם שלישי נכנס לתמונה. זה יכול להיות תינוק חדש, מה שמשנה את ההרגלים המיניים בפרט והליליים בכלל, וזה יכול להיות אותו גורם מאיים שכנראה שוכן בבית. אני כמובן חושב שהאחד הוא ייצוג קולנועי של השני, כלומר התינוק בסרט הוא סמל להפרת הסדר הקיים.

תורמת לכך גם העובדה שגוטיירז, השחקן הראשי, השתתף בתפקיד משנה בסרט ההוא. עוד שחקני משנה המסייעים להרגשה כי אנו מצויים ביקום הקולנועי הפרטי של אלכס דה לה איגלסיה הם סאנצ׳ו גרסיה, הכוכב של ״800 כדורים״ המופיע כאן בתפקיד קטן אך משמעותי, ומריה אסקרינו, הזכורה לטוב מ״הון משותף״, כאן בתור שכנה קשישה ודמנטית שעשויה להיות המפתח לתעלומה העלילתית. בזכותה, בין היתר, נזכרתי בהפיכת הלוקיישן המרכזי לדמות בפני עצמה שבוצעה על ידי אלכס בסרט ״הון משותף״, החלטה אמנותית שמשתכללת כאן בהתאם לדרישות הז׳אנר.

עוד נושא שצבר תאוצה בשלב הזה של הקריירה של דל״א הוא קולנוע-על-קולנוע, שמגיע כאן לשיא כשחואן רוכש את המוניטור החדיש של התינוק, המאפשר לו לצלם בחשכה. בהמשך הוא משתמש במסך הקטנטן כמוניטור של במאי לכל דבר, מפנה את מצלמת המעקב, שאמורה להיות סטטית, לכל פינה בבית בה הוא חש שהיא עשויה לקלוט משהו שהעין האנושית לא מסוגלת. העניין מתפתח ומאמיר מעבר לכך, אבל הבטחתי לחכות עם הספוילרים, אז רק אספר שבעיניי, האמירה כאן על קולנוע כאמנות שחושפת את המציאות המצויה מול עינינו הינה ברורה מאליה.

סרטי אימה מוצלחים משתמשים בכלים הקולנועיים העומדים לרשותם בכדי לייצג פחדים עמוקים באופן סמלי, או לגעת בנקודות אנושיות רגישות בכפפות האימה המעניקות דווקא תחושת הגנה לצופה. ״חדרו של הילד״ בהחלט עושה את שני הדברים, גם אם בניגוד לסרטי האחרים של אלכס הנוגעים באימה אין בו גדוּלה, רק יעילות. אבל יש לו גם מערכה שלישית שהגניבה אותי לחלוטין, וכאן כבר אכנס לספוילרים קלים.

LA-HABITACIÓN-DEL-NIÑO

הסרט הזה השכיל לתעתע בי לכל אורכו, תוך שהוא זורע רמזים לאורך המערכה הראשונה והשניה ואז מפעיל אותם בזה אחר זה כשהסרט נכנס לשלב הקריטי. בחלקו המסיים הוא כבר מציג טוויסט מחשבתי או סיפורי בכל סצנה וסצנה – האם זה סרט על השכנה הזקנה שהטילה קללה על הבית? מיהו הג׳ינג׳י המסתורי שמסייר ליד הבית? מה לגבי המומחה לרוחות ותופעות על טבעיות שהבוס הזכיר בתחילת הסרט? האם לפנינו מעשיית סכיזופרניה וגיבור ראשי שהוא למעשה מספר לא מהימן? ואיך מתקשר לכך הפרולוג על הילדים המשחקים מחבואים? יש תשובות לכל השאלות האלה, ואותן כבר באמת אין טעם לגלות, אבל העניין הוא לא רק לסגור פינות וקצוות. העניין הוא שהאמנתי לגמרי לסרט בכל רגע מחדש שהנה נמצא הפתרון להכל, ואז נפלתי בפח וחוזר חלילה, כך לאורך המערכה הנועלת כולה.

אם תרצו, יש כאן סרט שבעצם מודיע לצופיו לקראת הסוף שהוא יותר חכם ממה שהוא נראה, ולכן הוא גם מרשה לעצמו לצחוק על הז׳אנר בקטע פארודי לפעמים, או לבצע מחוות לגדולים וחשובים ממנו (הפסקתי לספור את הרפרנסים ל״הניצוץ״ כשהגיע הבולט שבהם). או לפחות כך אני ראיתי אותו – כסחרחרת פיתולים על חשבון הז׳אנר, המסמנת וי על כמעט כל עוגן עלילתי בסרטי רוחות והפחדות ואז מוציאה ממנו את העוקץ. או אולי יהיה מדוייק יותר להגדיר את הסיום כירידה תלולה בקרונית משא שבכל כמה דקות יורדת מהפסים ומתחברת לשביל אחר שהוגדר לה מראש, רק בשביל להמשיך לגלוש מטה אל התהום האפלה ולברוח ממנה ברגע האחרון עם נתיב חדש נוסף. איזה כיף עם אלכס, אפילו את הנושאים הקולנועיים הלעוסים ביותר הוא מצליח לרענן עבורי.
(סוף ספוילרים)

בשנה שבה נעשה ״חדרו של הילד״ הספיק אלכס ליצור גם שני סרטים קצרצרים. שניהם נוצרו כחלק מתחרות סרטונים קצרים (אם הבנתי נכון) ובמשותף עם בת זוגו של הבמאי באותה תקופה, אמיה דיאז. מנואל טאלפה, משתף פעולה קבוע עם דל״א בתפקידים קטנים, מגלם בשניהם את התפקיד הראשי (והיחיד, בעצם). הסרטון הראשון נקרא ״היטלר בחיים״ (Hitler Está Vivo), ראיון מוקומנטרי עם הצורר הנאצי בברזיל של 1970. האחר הוא ״הקוד״ (El Código) מוקומנטרי בו נחשפת האמת (של הבמאי) על לאונרדו דה וינצ׳י ועל יחסיו עם סנדרו בוטיצ׳לי. זהו, שלא תגידו שדילגתי חס וחלילה אפילו על אבני חצץ בדרך הסלולה שהיא הפילמוגרפיה הכוללת של הבמאי.

בפרק הבא אגיע לסרט ממנו הזהירו אותי יותר מכל, ״רציחות באוקספורד״ דובר האנגלית, ומשם קצרה הדרך לפרק הנועל והמסכם. מעניין אם אצליח לשמור על אותו הקצב בו אני נמצא כעת ולסיים את הסדרה הזו חמש שנים מאז נולד הרעיון שלה במוחי.

הפוסטים הקודמים בסדרה:
פרק ז׳ – ״פשע מולשם״ (Crimen Ferpecto)
פרק ו׳ – ״800 כדורים״ (800 Balas)
פרק ה' – "הון משותף" (La Comunidad)
חלק ד' – ״מתים מצחוק״ (Muertos De Risa)
חלק ג׳ – ״לרקוד עם השטן״ (Perdita Durango)
חלק ב׳ – ״יום הבהמה״ (El Día de la Bestia)
חלק א׳ – ״אקשן מוטנטי״ (Accion Mutante)

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    כל ששת הסרטים מומלצים לחובבי הז'אנר.
    ה די.וי.די נמכר בין 10-20 דולרים…

    1. אורון שמיר הגיב:

      טוב לשמוע 🙂
      איך הסרט של יוצרי ״rec״? ואיך חיל בתור במאי אימה?

      1. hamlet הגיב:

        הסרטים של 2 יוצרי REC.
        הם האהובים עלי באוסף.

השאר תגובה