פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 35: "לורנס איש ערב" (1962)

חמש שנים לאחר שזכו עם "הגשר על הנהר קוואי", חזרו הבמאי הבריטי דיויד לין והמפיק האמריקאי סם שפיגל לאוסקר, שוב עם הפקה משותפת לאנגליה וארה"ב, ושוב כמנצחים בשבע קטגוריות שונות כולל פרס הסרט הטוב ביותר. הפעם מדובר ב"לורנס איש ערב" (Lawrence of Arabia), הזוכה הגדול של הטקס ה-35 בשנת 1962, עם שבע זכיות מתוך 13 מועמדויות. ואם ההפקה של זוכה האוסקר הקודם שלהם נדמתה מרשימה ומפוארת, זה כאין וכאפס לצד האפוס הביוגרפי החדש.
"לורנס איש ערב" הוא, לפני כל מעלותיו האחרות, פשוט אחד הסרטים המרהיבים ביותר שנעשו אי פעם. לקראת הפרויקט צפיתי בו בפעם השנייה או השלישית, אבל לראשונה במהדורת בלו-ריי, והפה שלי נפער מול האימג'ים שדרדסו שם לין וצלמו פרדי יאנג (שזכה בשלושה אוסקרים. בזכות הסרט הזה, "דוקטור ז'יוואגו" ו"בתו של ריאן", כולם שיתופי פעולה עם לין). 55 שנים חלפו מאז שנעשה, והוא עדיין מדהים לצפייה. אין ספק שהוא הסרט היפה ביותר מכל 34 הזוכים עד כה, יסלחו לי נציגי "חלף עם הרוח".
הסרט גם נבדל מכל קודמיו בכך שהוא זוכה האוסקר הראשון בו הגיבור לא מעורב רומנטית בשום שלב של הסרט, בחירה שנעשתה אולי כי ניסו להיות נאמנים לשמועות על היותו של לורנס גיי בלי ממש להדגיש את זה באופן בולט. באופן כללי מדובר בסרט יוצא דופן מכיוון שאין בו אפילו אישה אחת בקרדיטים. הנשים היחידות שצצות בסרט מופיעות כחלק מהשבטים הערבים, והן לא רק רחוקות מאוד במעמקי הפריים, הן גם לרוב מכוסות. שלוש וחצי שעות של גברים בלבד.

"לורנס איש ערב" מבוסס על דמותו האמיתית של תומס אדוארד לורנס, קצין צבאי באנגליה של תקופת מלחמת העולם הראשונה, שנשלח למשימה במזרח התיכון ושם התחבר עם השבטים והעמים הערבים שהיו מסוכסכים זה עם זה, ויצר שיתוף פעולה בין הממלכה המאוחדת ומדינות ערב. בזמן הזה עבר לורנס טלטלות אישיות, שגעון גדלות והתמודדות עם טבעו הקטלני, אותו הסרט מזכיר במשפט אבל למרבה הצער לא נותן עליו דגש גדול מדי בהמשך.
הסרט נפתח במותו הסתמי והמוקדם מדי של לורנס בתאונת אופנוע, ומשם מייצר מסגרת עלילתית בסגנון "האזרח קיין" (מסגרת עלילתית ממנה הוא שוכח במהרה): לאחר טקס ההנצחה ללורנס, מתרוצץ עיתונאי בין עוזבי המקום ומנסה להשיג אינפורמציה על לורנס האדם, בניגוד ללורנס הדמות כפי שהונצחה בידי התקשורת. הוא מופתע לגלות שגם בין אוהדי לורנס וגם בין מתנגדיו, אף אחד לא הכיר אותו באמת, וכמעט כולם פיתחו עליו דעה על סמך סיפורים ששמעו או מקורות אמינים אפילו פחות. משם עובר הסרט לימיה הראשונים של המלחמה (וואו, כמה שהאוסקר אוהב סרטים שמתחילים במלחמות), כאשר לורנס, קצין צעיר ולא לגמרי ממושמע, מקבל את המשימה לצאת אל המדבר. משימה שתשנה את חייו ואת מעורבותה של אנגליה בעולם הערבי. הסרט השתמש בלא מעט חופש אומנותי, בעיקר בתחום הדמויות, אז קשה מאוד לקחת אותו כמסמך היסטורי. מצד שני, למי זה משנה?

את התסריט התחיל לכתוב מייקל ווילסון (שזכה באוסקר על "מקום תחת שמש" ו"הגשר על הנהר קוואי"), אבל הוא פוטר על ידי לין והוחלף ברוברט בולט (שזכה באוסקר בהמשך גם על "דוקטור ז'יוואגו" ו"אדם לכל עת"). בצאת הסרט נשלל ווילסון מקרדיט, אך העניין תוקן 16 שנים לאחר מכן.
אחת מהצלחות התסריט, ובעקבות זה של הסרט בכלל, הוא השילוב בין האפיות העצומה לבין ההתעמקות בתהליך הנפשי שעובר לורנס. גם מעבר לגיבור, כל הדמויות כתובות נהדר, מאופיינות היטב, ואפילו ישנם כמה חילופי משפטים משעשעים למדי. אמנם הסרט הזה באמת עצום מבחינת ההפקה שלו, כל כך רחב וגדול שלעיתים נדרשות כמה שניות כדי למצוא את הדמויות בפריים, אך עם זאת, בשונה מ"הגשר על הנהר הקוואי", בסרט הזה דווקא ישנם קלוז-אפים רבים, ומכיוון שדמותו של לורנס ניתנה לידיו של שחקן גאון, כל רגע פשוט נרשם בענק על המסך, בין אם מדובר בסצנת מלחמה רבת משתתפים ובין אם במבט מזוגג מתוך פנים מכוסות חול שמוכתמות על ידי כתם מים (שוט אחד קצר שגרם לי להחסיר פעימה).
את לורנס מגלם, כמובן, פיטר אוטול, שחקן בחסד עליון שבגלל האוסקר הארור פרט הטריוויה המרכזי עליו הוא שמדובר בשחקן שהיה מועמד להכי הרבה אוסקרים מבלי לזכות אפילו באחד. אפס מתוך שמונה. "לורנס" סימן את מועמדותו הראשונה של אוטול, אז בן 30, כאשר את האחרונה קיבל בשנת 2006 על הופעתו הנהדרת ב"ונוס". הוא הפסיד, למרבה המבוכה, לפורסט וויטאקר ("המלך האחרון של סקוטלנד"). עם זאת, שלוש שנים לפני כן זכה באוסקר למפעל חיים, כך שהכאב צורב קצת פחות.

הופעתו של אוטול ב"לורנס איש ערב" נחשבת לאחד התפקידים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע, ובצדק. אוטול מעביר את הזחיחות, הבלבול והטירוף שעוברת דמותו, הכל בניואנסים הכי דקים שניתן להעלות על הדעת, עם חיוך ממזרי בזווית הפה ועיניים אקספרסיביות. אין ספק שהפסדו באותה שנה הוא טעות בדיעבד, אבל נקודתית דווקא היה לאקדמיה תירוץ טוב. באותה שנה היה אחד השחקנים האהובים בהוליווד, גרגורי פק, מועמד בפעם החמישית לאוסקר מבלי שזכה מעולם. ולא רק זה, אלא גם מועמדותו, שלימים התבררה כאחרונה, הייתה בזכות הופעתו כאטיקוס פינץ' ב"אל תיגע בזמיר", אחת הדמויות האהובות ביותר בספרות האמריקאית. פק היה מצוין בסרט המצוין לכשלעצמו ההוא, ואני בטוח שהמירוץ היה צמוד במיוחד, אבל מה שאוטול עושה באפוס של לין זה ליגה אחרת. שלושת המועמדים האחרים, אם אנחנו כבר בנושא, היו ברט לנקסטר ("איש הציפורים מאלקטרז"), ג'ק למון ("ימים של יין ושושנים") ומרצ'לו מסטריואני ("גירושין נוסח איטליה").
הקאסט לצדו של אוטול גם הוא היה מרשים למדי. עומאר שריף כשריף עלי (שלא היה קיים במציאות), בהופעתו הראשונה באנגלית, היה היחיד שהועמד לאוסקר מכל הצוות, אבל אם לי הייתה זכות בחירה אין ספק שהייתי מעניק את קולי לאנתוני קווין בתפקיד אאודה אבו טאיי. יש לו גם את שני הפאנץ'-ליין הגדולים של הסרט, אותן הוא עושה ללא רבב: "אמא שלך הזדווגה עם עקרב" ו"זה מכתוב, אם כך!". נפלא. גם אלק גינס וקלוד ריינס צצים במהלך הסרט.

פיטר אוטול

לא בטוח אם הדגשתי את זה מספיק, אז אני מבקש את רשותכם לחזור שוב לעבודת הצילום של פרדי יאנג, שצילם בירדן, מרוקו וספרד, כי זה באמת משהו לספרים. יש יותר מדי שוטים בסרט הזה שאי אפשר לשכוח מהם. השוט שמקדים את הגעתו של שריף עלי מקצה המדבר הוא אחד הגדולים של הקולנוע בעיני, בכל פעם שהשמש עולה מעבר לדיונות הרגשתי שנוספות לי שנים לחיים, וגם הרגע שבו לורנס ועוזרו מגלים את התעלה הוא אדיר.
את הפלא הויזואלי של הסרט מגבה פלא אודיופוני, המוזיקה שכתב מוריס ג'אר. יכול להיות שיש אנשים שיכולים לתאר מוזיקה גדולה במילים, אני לא אחד מהם, אז פשוט אספר לכם שצמרמורת עברה אצלי בכל פעם שהתווים המוכרים של ג'אר כיסו את הפריים.
אבל עם כל הכבוד לדיויד לין (עליו הרחבתי כבר בפרק על "הגשר על נהר הקוואי", אז אתם מוזמנים לקרוא אותו במקרה פספסתם. אספר רק שעל אף שהיה מועמד שוב בהמשך הקריירה המופלאה שלו, הסרט הזה סימן את זכייתו האחרונה), פרדי יאנג, מוריס ג'אר או פיטר אוטול, יש גיבור אמיתי אחד ל"לורנס איש ערב", ואני חייב להקדיש לו פסקה.

אני מדבר כמובן על השיער של אוטול בסרט הזה. אני לא יודע איזו להקת פיות נשכרה לסט כדי לתת לתסרוקת שלו את הצבע הזהוב הזה, אבל אני לא ראיתי כזה גוון מימי. לא פלא שדיויד מ"פרומותיאוס" אובססיבי אליו. השיער של לורנס הוא דמות בפני עצמה בסרט, כי הוא עושה מה שבא לו, בלי קשר לקונטקסט. על אף השמש הקופחת, החול, העור המתבקע והימים הארוכים באיזור הבלתי ניתן למחייה הזה, השיער הזה, טהור כמו שקיעה בתוך בועה, נשאר כמו שהוא, ולפעמים, רק אם הוא באמת בעניין, מראה סימנים של שיתוף פעולה בצורת כמה שערות פרועות, אבל זה לא מחזיק הרבה זמן. אני לא בטוח האם זו פאה, צביעה, או כישוף כלשהו, אבל לא ראיתי שום דבר כזה, בצבעים האלו, בברק הזה, בסרט קולנוע.

כמובן שכמו כל סרט מעל שעתיים, גם ל"לורנס איש ערב" יש חלקים פחות טובים, ובטן רכה איפשהו באיזור השעה השלישית. אין ספק שהידוק היה עושה לסרט הזה רק טוב, אבל בסך הכללי זה לא משנה. אני מאמין שאם היה נעשה היום הוא היה חוטף לא מעט התקפות פוליטקלי קורקט, לא רק בגלל כמה מהדמויות הערביות, אלא בגלל שהסיפור של לורנס כפי שמוצג בסרט הוא משהו שזוכה להרבה התנגדות כיום, והאמת היא שבצדק. ראינו את זה במחאות הראשוניות על "החומה הגדולה" עם מאט דיימון, כאשר אלו שצפו בו עיקמו את פניהם ואמרו לעצמם, נו, שוב סרט על גיבור לבן שמגיע לאוכלוסייה נחשלת ומציל אותם מכליה עצמית. זה היה ככה ב"גלורי", ב"הסמוראי האחרון", "רשימת שינדלר", ב"העזרה" ובעוד אין ספור סרטים. כאמור, אני הבנתי שההיסטוריה לא לגמרי לצד הסרט הזה, אז אני לא יודע אם כך היה באמת, אבל בצפייה עכשווית זה כן נראה מעט לא נכון.

רגע אחד שקצת סובל מהשמרנות של הוליווד ועל כן נראה מעט מקרטע כיום, הוא הלילה שמעביר לורנס בכלא טורקי. הסצנה הזו עוכרת שלווה, כי זה ברור שלורנס עומד לעבור אונס על ידי כל אנשי הכלא ומפקדם, אבל אז החליט לין שכן להשאיר אותנו בחדר, ומכיוון שאי אפשר היה להראות דברים איומים כאלה אז (תודה לאל), אנחנו "מסתפקים" בפיסוק רגליו של לורנס, ואז הצלפות על גבו עם חיוכים זדוניים של המתעללים. זה נראה קצת ילדותי. מה שכן גורם לסצנה הזו לעבור היטב זה, איך לא, ההופעה של אוטול. האימה שעוברת על פניו כשהוא מבין מה מחכה לו היא מצמררת.

"לורנס איש ערב" ניצח באוסקר ה-35 את "היום הארוך ביותר", "איש המוזיקה", "המרד על הבאונטי" (הרימייק לזוכה האוסקר של 1935) ו"אל תיגע בזמיר". באופן מאוד יוצא דופן רק הסרט הזוכה והסרט האחרון ברשימה היו מועמדים גם לפרס הבימוי.
לפי הרישומים שבידי ראיתי 16 סרטים שהופקו בשנת 1962, ו"לורנס איש ערב" הוא כמובן בשלישיה הפותחת, יחד עם "ז'יל וג'ים" ו"המועמד ממנצ'וריה". עוד סרטים מצוינים שנעשו אז היו "מה קרה לבייבי ג'יין?" (טקס האוסקר של 62 הונצח בצורה נפלאה במיני סדרה "יריבות: בטי וג'ואן" של ריאן מרפי, שבעיני היא צפיית חובה לכל אוהבי הוליווד הקלאסית) ו"האיש שירה בליברטי ואלנס" בארה"ב, "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים" בבריטניה, "קליאו מ-5 עד 7" בצרפת, "ליקוי חמה" שהוא גם לגמרי הסרט האהוב עלי של אנטוניוני, "לחיות את חייה" של גודאר ו"לוליטה" של קובריק. באותה שנה הגיע גם גיבור חדש בהופעת בכורה בקולנוע, גיבור שאנחנו נתקלים בו גם היום. שמו הוא בונד. ג'יימס בונד.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-35:
הסרט הטוב ביותר: סם שפיגל – "לורנס איש ערב"
הבימוי הטוב ביותר: דיויד לין – "לורנס איש ערב"
השחקן הטוב ביותר: גרגורי פק – "אל תיגע בזמיר"
השחקנית הטובה ביותר: אן בנקרופט – "מחוללת הניסים"
שחקן המשנה הטוב ביותר: אד בגלי – "ציפור הנעורים המתוקה"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: פאטי דיוק – "מחוללת הניסים"
התסריט המעובד הטוב ביותר: הורטון פוט – "אל תיגע בזמיר"
התסריט המקורי הטוב ביותר: אניו דה קונציני, אלפרדו ג'יאנטי ופייטרו ג'רמי – "גירושין נוסח איטליה"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: ז'אן בורגויין ו-וולטר ווטיץ – "היום הארוך ביותר"
הצילום הטוב ביותר בצבע: פרד יאנג – "לורנס איש ערב"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: אלכסנדר גוליצן, הנרי במסטיד ואוליבר אמרט – "אל תיגע בזמיר"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: ג'ון בוקס, ג'ון סטול ודריו סימוני – "לורנס איש ערב"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בשחור-לבן: נורמה קוץ' – "מה קרה לבייבי ג'יין?"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בצבע: מאר ווילס – "העולם המופלא של האחים גרים"
השיר הטוב ביותר: הנרי מנציני וג'וני מרסר – "ימים של יין ושושנים" (ימים של יין ושושנים)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: מוריס ג'אר – "לורנס איש ערב"
המוזיקה המעובדת הטובה ביותר: ריי היינדרוף – "איש המוזיקה"
הסאונד הטוב ביותר: ג'ון קוקס – "לורנס איש ערב"
העריכה הטובה ביותר: אן וי. קוטס – "לורנס איש ערב"
האפקטים המיוחדים הטובים ביותר: רוברט מקדונלד וז'ק מומון – "היום הארוך ביותר"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: סרג' בורגיניון – "ימי ראשון וסיביל"
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: לואי קלייד סטומן – "שועל שחור"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: ג'ק האוולס – "דילן תומס"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: ג'ון ופיית' האבלי – "החור"
הסרט הקצר הטוב ביותר: פייר אטייה וג'יי.סי. קארייר – "יום נישואין שמח"
פרס מיוחד לתרומה הומניטרית: סטיב ברוידי

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "לורנס איש ערב" (1962)
3. "חופי הכרך" (1954)
4. "במערב אין כל חדש" (1930)
5. "זה קרה לילה אחד" (1934)
6. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
7. "חלף עם הרוח" (1939)
8. "קזבלנקה" (1943)
9. "מה יפית עמק נוי" (1941)
10. "בן-חור" (1959)
11. "מעתה ועד עולם" (1953)
12. "רבקה" (1940)
13. "כנפיים" (1927)
14. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
15. "סיפור הפרברים" (1961)
16. "כל אנשי המלך" (1949)
17. "סוף השבוע האבוד" (1945)
18. "גברת מיניבר" (1942)
19. "גראנד הוטל" (1932)
20. "מרטי" (1955)
21. "ג'יג'י" (1958)
22. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
23. "המרד על הבאונטי" (1935)
24. "הדירה" (1960)
25. "המלט" (1948)
26. "סימארון" (1931)
27. "תהלוכה" (1933)
28. "זיגפלד הגדול" (1936)
29. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
30. "ברודווי מלודי" (1928)
30. "החיים של אמיל זולא" (1937)
32. "אמריקאי בפריז" (1951)
33. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
34. "הולך בדרכי" (1944)
35. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)