אחרי מצעד הסרטים האהובים על חברי סריטה השנה, מגיע כתמיד הזמן לחלק השני בסיכום הקולקטיבי שלנו ובו אנו חולקים כבוד לנשים ולאנשים שעשו לנו את 2016 בתחום הקולנוע. אלה שעיצבו את השנה בדמותם, ואת פרצופיהם או את הסרטים להם תרמו מכשרונם נזכור יותר מכל כשנשוב להיזכר בערגה בשנה הזו (ומי שקראו את החלקים הקודמים בסיכומי השנה שלנו יסכימו שיהיה למה להתגעגע). כמו בכל מצעד, וכפי שאפשר יהיה לראות בנספחים שבסוף הפוסט, רבים וטובים (ובעיקר רבות וטובות) נותרו בחוץ. למנות את כל היוצרים והיוצרות שנגעו בנו השנה ייקח יותר זמן ממה שיש ל-2016 להציע בשלב מאוחר זה.

עם זאת, הרשימה הבאה די משקפת את השנה שהייתה בתחומי הדומיננטיות הנשית (6 נשים ו-4 גברים מרכיבות את העשיריה) והמוזיקלית (בהמשך תמצאו כאן צמד מוזיקאים בהגדרתם, ושני במאים שסרטיהם נשענים לא מעט על המימד האודיאלי). ככה יצא בישיבה, זה לא משהו שכיוונו אליו מראש. עוד משהו ששווה לציין, הוא שלראשונה מאז 2013 יש לנו 10 נבחרים ונבחרות שחולקים תשע משבצות – כלומר שמונה בודדים וזוג העובד כצוות. כמו במקרה של אהרון קשלס ונבות פפושדו, גם הפאוור-קאפל של 2016 לגמרי שווה את המקום הכפול מבחינתנו. הנה הן והם, נבחרי ונבחרות השנה, בסדר אלפבתי לפי שמות משפחה.

מהדורות קודמות, אם כבר הזכרנו:
אנשי ונשות שנת 2015
אנשי ונשות שנת 2014
אנשי ונשות שנת 2013
אנשי ונשות שנת 2012
אנשי ואשת שנת 2011

עשרת נשות ואנשי השנה של סריטה לשנת 2016

אנדראה ארנולד

במאית ותסריטאית: "אמריקן האני"

הבמאית הבריטית אמנם ביימה רק סרט אחד השנה, אבל "אמריקן האני" היה בשבילנו כזו חוויה קולנועית ייחודית, שמבחינתנו היא אחת האחראיות העיקריות לדרך שבה אנחנו נזכור את 2016 גם בעוד שנים מהיום. סרטה האחרון, שהעניק לה את פרס חבר השופטים בקאן ואת פרס סרט השנה בפרסי הקולנוע הבריטי העצמאי, הוא מופת של ליהוק, צילום ופס-קול, וזה עוד מבלי לדבר על המסע המפותל שעוברת סטאר, הדמות הראשית בסרט, גם מבפנים וגם מבחוץ. העשייה של הסרט גם היא יוצאת דופן, כאשר ארנולד כתבה את התסריט תוך כדי מסעותיה בארה"ב, תהליך שגם כלל את הליהוק יוצא הדופן ובחירת השירים הבלתי נשכחים שמשובצים בו.
ארנולד בת ה-55, זכתה באוסקר על סרטה הקצר "צרעה", ומאז הביאה לנו את "דרך אדומה", "מחוץ למים" ו"אנקת גבהים" את כולם ביימה במולדתה, אנגליה. השנה חצתה את האוקיינוס, והביאה לנו את סיפור ההתבגרות הבלתי נשכח של השנה, בראה אימג'ים שהפכו כל דקה מדקותיו (ויש המון מהן) לשווה. יכול להיות שאם היינו עושים כולנו שיכלול של סרטי השנה שלנו, "אמריקן האני" היה נחשב לסרט האהוב ביותר על סריטה ב-2016, וזה כבר מצדיק את התואר הצנוע הזה שאנחנו כל כך שמחים לתת לאנדראה ארנולד.

קארטר בורוול

מלחין: "אנומליסה", "יחי הקיסר", "משפחת פאנג", "קרול", "שעה של גיבורים"

המוזיקה ברוב הסרטים האמריקאים הופכת עבורנו לנטל של ממש. מלחינים רבים משתמשים במנגינות דומות להחריד על מנת להעצים את הרגש במקום לתת לתמונה לדבר, או לפרש אותה באור חדש.
כמה טוב שיש את קארטר בורוול.
למעשה, שניים מפסי הקול שלו שעשו לנו את השנה הם מסרטי 2015 שהגיעו ארצה באיחור – "קרול" ו"אנומליסה". הם שונים לחלוטין זה מזה ומכל פס-קול אחר בקולנוע האמריקאי העכשווי, והם מוזיקה יפה ומגוונת שמעשירה את הרובד החזותי של הסרט ומעצימה אותו. בניגוד לרוב המלחינים שעובדים כיום, אף פעם אין תחושה כי בורוול מנסה לעשות משהו דומה למה שעשה בעבר, או שהוא פועל באופן אוטומטי. במקרה של "אנומליסה" כל הפרוייקט התחיל בגלל שבורוול הזמין מקאופמן מחזה, כלומר בלעדיו כלל לא היינו חוזים בפלא הזה. בנוסף, בורוול חתום השנה גם על פסי הקול של "יחי הקיסר!" (של האחים כהן, עימם הוא משתף פעולה מזה שנים), "שעה של גיבורים" ו"משפחת פאנג" – אוסף מגוון למדי של סרטים שלא כולם טובים, אבל את כולם המוזיקה משדרגת – וזה הרבה מאוד בקולנוע של ימינו.

הדס בן ארויה

במאית, תסריטאית, שחקנית ומפיקה: "אנשים שהם לא אני"

קרדיט תמונה: אנחנו די בטוחים שזה סלפי

בקולנוע הישראלי, 2016 היא שנה של סיפורי ניצחון. ההצלחות בפסטיבלי חו"ל, ההצלחה חסרת התקדים בקופות, עליית הנראטיב הנשי למרכז השיח, הקולנוע התיעודי שהשתלט על לבבות הקהל באולמות, והסרטים המציגים את הסצנה הערבית כפי שמעולם לא ראינו אותה. מבחינתנו, אחד הסיפורים הגדולים ביותר של הקולנוע הישראלי השנה הגיע מהמקום הכי פחות צפוי. הדס בן ארויה החליטה להפוך את סרט הגמר שלה לסרט באורך מלא, לגלם בעצמה את התפקיד הראשי, ולהנחית אותו קודם כל בהקרנות האקדמיה לקראת פרסי אופיר. כל בחירה כזו יכולה להיות מכת מחץ, אבל לא במקרה של "אנשים שהם לא אני". סרט הביכורים של בן ארויה פשוט התפוצץ בסינמטק תל אביב והפך לשיחת היום. פסטיבלי ישראל לא לגמרי ידעו מה לעשות אתו (לירושלים לא התקבל, ובחיפה התקבל למסגרת משנית ומוזרה), אבל כשהסרט מתקבל ללוקרנו, למאר דל פלטה (שם זכה בפרס הראשי) וזוכה ליחס כל כך אוהד, זה לא באמת משנה. מאתמול, הוא גם התחיל הקרנות מסחריות, הרבה לפני שמישהו חשב שהוא יעשה זאת.
בן ארויה הביאה סוג קצת מוזר, קצת פרוע, קצת חורק, ובעיקר מאוד מאוד מלהיב של קולנוע ישראלי. כמו שאנחנו אוהבים.

גל גדות

שחקנית: "999", "השכנים של ג'ונס", "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", "קרימינל"

מספר סופרסטארים הוליוודיים חדשים נולדו השנה, אבל רק אחת היא גם ישראלית – גל גדות, וונדר-וומן כחול-לבן שהחזירה את הכיף בלהיות פרובינציאלי. לאחרונה היא נבחרה כאחת מאנשי ונשות השנה גם באתר ימד״ב, על פי מדד הכוכבוּת והעניין שבו. אפילו בימיה הגדולים של מילי אביטל לא זכורות כאלה התעניינות והתעלפות מכוכבת בת ישראל. התקשורת האמריקאית לא יכולה לשבוע ממנה (או להגות נכון את שם המשפחה שלה), ובישראל כל בדל רכילות על חייה האישיים או שמועה על סרטיה הבאים והנוכחיים הפכו לאייטם חדשותי נקרא. אבל הזוהר לבדו לא היה מספיק כדי להיות חלק גם מנבחרת השנה של סריטה, והגורם המכריע עבורנו היה שאף פעם לא שיעמם לכתוב על הצלחותיה של גדות – כי כיף לפרגן כשבאמת מגיע. מי שתמיד ספגה ביקורת על כישורי המשחק שלה יחסית ליופיה הבלתי ניתן לערעור, כמו הרבה ידועניות שעברו מדוגמנות למשחק, פשוט הייתה נקודת האור בכל סרט בהשתתפותה – ואם תציצו ברשימה תגלו שיצירות מופת אין שם. עם זאת, להופיע או לככב בארבע הפקות אמריקאיות שונות בגודלן, ולגנוב את ההצגה מקייט ווינסלט (״999״), קווין קוסטנר (״קרימינל״), ג׳ון האם (״השכנים של ג׳ונס״) וחצי הוליווד (״באטמן נגד סופרמן״) זה משהו שאפילו רוב השחקניות בארה״ב לא יכולות להתגאות בו. שנת 2016 הייתה קפיצה המדרגה של גדות מדמות משנית ב״מהיר ועצבני 56״ אל הכנות לסרט סולו משלה בתפקיד ״וונדר וומן״, שמבטיח שגם בשנה הבאה נצפה בעיניים גאות ובורקות בהרפתקאותיה של אשת החיל הזאת על המסכים.

יבגניה דודינה

שחקנית: "אנה", "החטאים", "שבוע ויום"

קרדיט תמונה: מתוך "אנה"

אחת המלכות המכהנות של הקולנוע (והתיאטרון) הישראלי לא זקוקה לנו כדי לפאר את הישגיה, אבל האמת היא שיבגניה דודינה לא נראתה על המסכים בתדירות הרצויה בארבע-חמש השנים האחרונות. אז אפשר לקרוא ל-2016 קאמבק, אבל האמת היא שמתאים יותר להגיד שהייתה זו השנה בה הפכה השחקנית המדופלמת ילידת ברית המועצות להיות הקמע של הקולנוע הישראלי. ״שבוע ויום״, לו העניקה טאצ׳ של אנושיות בים של מיזנטרופיה חיננית, רק זוכה בפרסים מאז הבכורה שלו בפסטיבל קאן. על הופעתה הרוויחה דודינה מועמדות לפרס אופיר, וזה פשע שעדיין אין לה אחד בבית לצד יתר הגביעים שאספה מאז שנות ה-90 ועד היום. ואם כבר פסטיבל קאן, אי אפשר שלא להזכיר את הסרט הקצר אותו החזיקה השחקנית על כתפיה בשילוב של עליבות ומרהיבות – ״אנה״ של אור סיני, זוכה פרס הסינפונדסיון בפעם השנייה בלבד בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי (הפרס החשוב ביותר לסרטי סטודנטים שבנמצא). ב״החטאים״ של אבי נשר היא נמצאת כמנטורית של שתי שחקניות וצעירות שוודאי ישמחו לרבע מהקריירה שלה, ובהכללה ניתן לסכם ולומר שדודינה היא מתנה לכל במאי או במאית. האיכויות והעוצמות שהיא מביאה עימה אל המסך, משדרגות אוטומטית כל סרט בהשתתפותה. לנו היא חסרה בשנים האחרונות, ולכן את מכלול הופעותיה השנה בחרנו לחבק ביתר עוצמה.

סער יוגב ונעמי לבארי

מפיקים: "עם הפנים לקיר", "שבוע ויום"

קרדיט תמונה: ורד אדיר

מפיקי הקולנוע בישראל, איך הם עושים את זה? אנחנו בסריטה תמיד נדהמים מהמסירות, התשוקה והיכולת של המפיקים לעשות קולנוע בתעשייה כל כך קשה כמו שלנו. האמת היא שכמו בכל שנה, הרבה מפיקים ומפיקות עשו דברים בלתי יאומנו ב-2016, וביניהם אין ספק שסער יוגב ונעמי לבארי, האנשים בראש "בלאקשיפ הפקות סרטים", בלטו באופן מרהיב. בקיץ הם הצליחו לסחוף את פסטיבל ירושלים, עם זכיות הן בפרס הסרט העלילתי ("שבוע ויום") ובפרס הסרט העלילתי הקצר ("עם הפנים לקיר"). לאחר מכן לקחו את הדאבל הזה לפרסי אופיר, שם אמנם היו על תקן האנדרדוגים, אבל הי, מי לא אוהב אנדרדוגים?
עד כה "בלאקשיפ" בעיקר התרכזו בסרטי תעודה, אך השנה שעטו בדהרה ללב הקולנוע הישראלי עם שני סרטים שאהבנו לאהוב, וסדרת טלוויזיה בשם "מלאך של אמא". התמיכה שלהם בבמאים צעירים כמו אסף פולונסקי ואלמורק דוידיאן (שכיום הם כבר פועלים במרץ על הפיצ'ר שלה), העניקה לנו כמה מהרגעים הכי מהנים ויפים של הקולנוע המקומי השנה, ואנחנו לא יכולים שלא להצדיע ולהגיד תודה.

קייט מקינון

שחקנית: "מאסטר מיינדס", "מכסחות השדים", "מסיבת השנה"
מדבבת: "אנגרי בירדס: הסרט", "מוצאים את דורי"

צופי וצופות ״Saturday Night Live״ ודאי יצביעו וילעגו לנו על המשפט הבא, אבל מבחינתנו 2016 הייתה השנה בה נכנסה אל חיינו בסערת ברקים וצחוקים קייט מקינון. הקומיקאית הניו-יורקרית הצעירה אמנם מתחזקת קריירה כבר כמעט עשור, ואולי נתקלתם או נתקלתן בפרצופה האלסטי באחת מאותן תוכניות מערכונים שבלוניות ומצחיקות בקושי כמו SNL שכבר הוזכרה לעיל. אבל שלושה תפקידי משנה משמעותיים בקומדיות בסדר גודל בינוני-כבד ועוד שני תפקידי דיבוב בשניים מסרטי האנימציה המדוברים של השנה (אחד לטובה והשני לרעה), זו חתיכת שנת פריצה. מהרגע שבו הפציעה דמותה המטורפת של הולצי בטריילר של ״מכסחות השדים״, היה ברור שכישלון מוחלט זה כבר לא יהיה, ושזכרו של הרולד ראמיס בתור הגאון המוזר והמפוזר שבחבורה לא ייפגע. בסרט עצמו מקינון עשתה בית ספר לקומיקאיות בסדר הגודל של מליסה מקארתי וקריסטן וויג, וכוכבה זהר גם ברגעים המעטים שהעניקו לה ״מאסטר מיינדס״ ו״מסיבת השנה״.
באחרון שבהם, נדמה היה שהדמות שגילמה מקינון מרפררת אל הדמות שבכל זאת הייתה מזוהה איתה השנה יותר מכל – הילארי קלינטון בגרסת SNL, שלאורך כל העונה שיעשעה בדרך למה שהיה אמור להיות ניצחון. אבל אז, בתום מערכת הבחירות הנשיאותית, מקינון העניקה לניו יורק / ארצות הברית / אזרחי העולם את מה שהם באמת היו צריכים, אחרי יממה בה אבדו גם לאונרד כהן וגם התקווה לעתיד, וביצעה בשיא הרצינות את ״הללויה״. זה בדיוק מה שמתחשק לשיר מול כישרון כה זורח מבית היוצר של מפעל הדאחקות האמריקאי, והלוואי שזו רק השנה הראשונה בה נהנה מנוכחותה של מקינון גם בקולנוע.

תאמר נפאר

שחקן, תסריטאי, מוזיקאי: "ג'נקשן 48"

קרדיט תמונה: יח"צ "ג'נקשן 48"

״ג'נקשן 48״ לא בדיוק היה להיט קופתי או ביקורתי בארץ, וגם את חברי הבלוג הוא פיצל. אבל הוא הפך את תאמר נפאר מראפר שהיה ידוע בעיקר בקרב חובבי ההיפ-הופ בארץ לאחד מן השמות הכי מעוררי מחשבה ומחלוקת בתרבות הישראלית. ההופעה של נפאר בטקס פרסי אופיר יצרה שעורריה דרך קישור בין המשורר הלאומי הפלסטיני מחמוד דרוויש לבין האפליה כלפי יהודים יוצאי עדות המזרח, והאמירות של נפאר שילבו בין רצון לשיתוף פעולה בין העמים לבין ביקורת נוקבת על הצביעות בצדדים השונים ובעיקר בשיח. יש בכך המשך ישיר של הסרט אשר נסוב סביב דמותו וכשרונותיו השונים – הוא כיכב בו, כתב את המוזיקה והיה שותף לתסריט. החלק של התסריט בסרט היה פחות אחיד עבור חלקנו, אך כשחקן ההופעה שלו הייתה מהפנטת ונראתה כבשורה חדשה בקולנוע המקומי. חפשו אותו גם בתפקיד קטן בסרט ״לא פה, לא שם״ שכבש את פסטיבל חיפה וייצא להקרנות בארץ בתחילת 2017.

דיימיאן שאזל

במאי: "לה לה לנד", תסריטאי: "לה לה לנד", "דרך קלוברפילד 10"

היוצר האמריקאי הצעיר באופן מכעיס פתח את השנה בצורה מוצלחת, כאשר היה שותף לתסריט של ״דרך קלוברפילד 10״, אחד מסרטי האימה הבולטים של השנה (או הטוב שבהם אם שואלים את אור). אבל סיום השנה שלו היה התפרצות של ממש – ״לה לה לנד״ הפך בין רגע לאחד מן הסרטים המוזיקליים המדוברים מזה זמן רב, ולסרט שכל אחד צריכה להיות עמדה לגביו – בין הערצה מוחלטת ותהייה על מה ההתלהבות מסרט לא מעמיק או חדשני. אבל דומה כי גם רוב המאוכזבים מן הסרט מסכימים כי דמיאן שאזל הוא פצצת כשרון שהלך עד הסוף עם החזון שלו. שאזל הרשים – ופיצל אותנו – עוד בסרטו הקודם, ״וויפלאש״, שגם הוא היה תצוגה תכלית של אהבה לג'אז יחד עם וירטואוזיות קולנועית שלעתים נראית מופגנת מדי. בסרט החדש הוא שמר על אותם מאפיינים, אבל עשה זאת בסגנון שנראה כל כך שונה והצליח להלהיב במשך לא מעט רגעים. מה גם שמסעו ההשתלטות של הסרט על פרסים שונים רק החל.

בנוסף, לא נוכל שלא להזכיר את התרומה של:
איימי אדמס שהעניקה מחסדיה ויכולותיה לסרטים ״באטמן נגד סופרמן״, ״המפגש״ וגם ״יצורים ליליים״ שייצא לאקרנים בישראל בקרוב; ברניס בז'ו ששפעה קסם ב״ילדות של מנהיג״, ״אחרי האהבה״ ״וחלומות מתוקים״ ועלתה לכותרות בהקשרים מקומיים כשנודע שתככב בסרטו הבא של תום שובל ובזכותה זכה הפרוייקט לטוויסט צרפתי; מל גיבסון שפילס את דרכו בבוץ חזרה אל המיינסטרים ההוליוודי כבמאי עם ״הסרבן״, וערך מחווה באורך סרט לקריירה של עצמו כשחקן ב״נמלטת״; ג'ים ג'רמוש (״פטרסון״ ו״תן לי סכנה״), לב דיאז (״שיר ערש למסתורין הנוגה״ ו״האישה שעזבה״), ופבלו לאריין (״נרודה״ ו״ג׳קי״) שהפגיזו עם שני סרטים כל אחד והצטיינו בכך; איזבל הופר שהבריקה בשני תפקידים הפוכים בסרטים ״העתיד לבוא״ ו״היא״; הזמרת סיה שסיימה כל סרט השנה פחות או יותר (ליתר דיוק, שירים שלה הופיעו בקרדיטים של ״הגל החמישי״, ״זוטרופוליס״, ״דוגמניות ושדים״, ״מוצאים את דורי״, ״מים לא שקטים״, ״סטארטרק: אל האינסוף״ וגם ״סארו – הדרך הביתה״); ריילי קיו שהשתדרגה ממעמד הנכדה של אלביס לשחקנית ששמחנו לראות ב״אמריקן האני״ ו״שיר אהבה״ ועוד נשמח לראות בעתיד; הסופר האמריקאי פיליפ רות' ששני עיבודים לספריו השנה (״התפכחות״ ו״פסטורלה אמריקנית״) הוכיחו בעיקר את גדולתו שלו; וגם 16 הנשים שהתלוננו נגד משה איבגי, בתקווה שלא צריך להסביר למה. ובתקווה גדולה לא פחות לשיפור בתחום בשנה הבאה.

כמעט סיימנו לטפל בשנה הזו, מחר סוגרים אותה וגם את השבוע עם סיכום הסיכומים.