• הכל על פסטיבל הקולנוע ירושלים 2017
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • לקראת בואו של לואי גארל לפסטיבל הקולנוע ירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: פוסט המלצות משותף
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • הטרילוגיה האמריקאית של ג׳ורג׳ סטיבנס: ״ענק״
  • גנוב על העולם
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

מהדף אל המסך: "התפכחות"

11 בספטמבר 2016 מאת לירון סיני

ספרים טובים (וגם ספרים בינוניים) הם כמו תסריט שמחכה לקרות. מישהו כבר כתב את הסיפור, פתר את העלילה, עיצב את הדמויות ועכשיו "רק" צריך לעבד את כל המכלול הזה למסך הגדול. אם מוסיפים גם קומיקס, שבו לכאורה העיבוד עוד יותר מתבקש כי גם הסטורי בורד כבר מוכן, מתברר שחלק לא מבוטל מהסרטים המצליחים והאהובים ביותר הם עיבודים ליצירות שיועדו במקור למדיום אחר.
כשהמעבר הזה נעשה בצורה טובה, נעשית התאמה מחדש של הנרטיב למדיום הרלוונטי, ולפעמים גם הספר מרוויח כשהוא הופך מוכר לקהל קוראים גדול יותר, אם מתעלמים מתופעת הלוואי של עטיפות ספרים שמגיעות עם הפוסטר של הסרט עליהן. גם אז יש חילוקי דעות על מה שנאבד במעבר ומה שהתווסף. לא כל מי שקרא את "שר הטבעות" אוהב את מה שפיטר ג'קסון עשה, ואישית מה שקרה ל"הוביט" במעבר מספר קצר וקליל אחד לשלושה סרטים ארוכים מדי הוא פשוט תקלה. זו דוגמה אחת, אבל היא מספיקה למען ההבהרה שעם כמה שיש המון ספרים וקומיקס שנראים מתאימים למסך, המון יכול להשתבש בדרך.
לפעמים יוצאים בבת אחת כל כך הרבה עיבודים קולנועיים לספרים ולקומיקס שנוצרת תחושה שאף אחד כבר לא כותב תסריטים מקוריים יותר. זה כמובן לא נכון, אבל מה שקצת נכון הוא שלפעמים קל יותר להמר על ספר שכבר קראו מיליוני אנשים מאשר על תסריט שעוד לא עמד בשום מבחן פופולאריות. זה לא הוגן בכלל, אבל לפעמים זה המצב.
ולאור המצב, בתור מישהי שקוראת וגם צופה, אני רוצה לבדוק, עד כמה שקצב יציאת הסרטים וקצב הקריאה שלי יאפשר לי, מה אנחנו מקבלים בחלק מהעיבודים האלה. לא תמיד אפשר בכלל להכריע מי טוב יותר, כי כששתי היצירות טובות התשובה תמיד תהיה פשטנית ותעשה עוול עם אחת מהן. אבל אפשר לבדוק מה קרה בתהליך ולהעריך, אם כדאי לקרוא קודם או לצפות קודם.

שנים השתייכתי לאסכולה שאוהבת קודם כל לקרוא את הספר ואז לצפות בעיבוד. זה עבד לי מצוין עם העיבוד הקולנועי ל"כפרה" של איאן מקיואן שנחשב לעיבוד חסר ולא מוצלח. הצלחתי ליהנות ממנו דווקא בגלל שכל מה שהיה חסר בו, הרבדים הנוספים שלו כבר היו קיימים אצלי בזיכרון והשלימו את החוויה. זה קרה לי גם הפוך עם טרילוגיית "משחקי הרעב". אם אני זוכרת נכון ראיתי את הסרט הראשון, ואז הלכתי וקראתי את כל שלושת הספרים בזה אחר זה, בהנאה כאילו הייתי קהל היעד שהרבה יותר צעיר ממני. אהבתי את הליהוק, וההתגשמות של העולם הדיסטופי הזה על המסך הרגישה לי מכבדת את התיאורים של הספר. וכשהיו כמה פאשלות לקראת הסוף, זכרתי איך הסצנות האלו עבדו יותר טוב בספר והצלחתי ליהנות בכל זאת.
גם "בית כברות לחיות" של סטיבן קינג, אחד הסופרים שכמעט כל דבר שהוא כתב עובד לקולנוע או לטלוויזיה, עבד לי נהדר בצפייה אחרי הקריאה. כל אחת מהיצירות בונה את האימה בצורה קצת אחרת, ושתיהן אפקטיביות. בספר היא נבנית לאורך משך זמן ארוך והדרגתי יותר, מעצם העובדה הנכונה כמעט תמיד בפרוזה (להוציא קומיקס, תלוי בכמות האוגדנים שצריך לבלוע) – לוקח יותר זמן לסיים לקרוא ספר מאשר לסיים לראות סרט. כשעוסקים באימה השינוי הזה משמעותי ובולט עוד יותר. כשהדברים קוראים מהר בסרט הם עדיין עובדים מצוין, רק אחרת.
מצד שני, ההחלטיות שלי נסדקה בשנים האחרונות, כשאני מקבלת שיש גם מקרים שבהם יש יתרון בצפייה, ורק אז בקריאה, אם בכלל. זה קרה לי עם "נערה עם קעקוע דרקון" – ראיתי את שני העיבודים, השבדי והאמריקאי של דיוויד פינצ'ר שבא אחריו, ורק לאחרונה קראתי סוף סוף את הספר הראשון. הזיכרון של איך העלילה אמורה להתגלגל עזר לי להישאר מרוכזת בזמן שהתקדמתי דרך המון פרטים ועומס של שמות של קרובי משפחה וחשודים אפשריים, משהו שהיה עשוי להיות מאתגר יותר אם לא ידעתי מה עומד לקרות.
עוד ספר שאני ממליצה לקרוא, אם כבר, רק אחרי שרואים את הסרט, הוא "זעם" של פיליפ רות', אותו עיבד ג'יימס שיימוס מפיק ותסריטאי ותיק שזו בכורת הבימוי שלו באורך מלא. הסרט יצא לאקרנים בחמישי האחרון, בשמו הקולנועי "התפכחות" (Indignation).

indignation1

"התפכחות" מול "זעם"

לקרוא קודם או לראות קודם?

חד משמעית, לראות. האירועים בסרט תואמים בגדול את מהלך העניינים בספר, אבל הדמות הראשית, מרקוס (מגולם על ידי לוגן לרמן ששיחק ב"כמה טוב להיות פרח קיר" וגדל מאז) שהיא הציר של הספר כולו, עברה הליך ריכוך הכרחי לטעמי בעיבוד הקולנועי, שהופך אותה להרבה יותר סימפטית ונוחה לעיכול. הספר מסופר כולו מנקודת מבטו ובקולו של מרקוס, אבל הסרט לא מכביר בשימוש בווייס-אובר יתר על המידה. הוא מגיע בקטעים ספציפיים פה ושם, אבל לא מעמיס את התובנות הפנימיות של מרקוס.
מצד אחד התוצאה של היעדר הקול שלו היא שיש קצת דקויות שהולכות לאיבוד בעיבוד, אבל במקרה של מרקוס, קולו הפנימי בספר מלא בכל כך הרבה לבטים, התחבטויות, שיפוטיות והרהורים של צעיר רווי הורמונים וריכוז עצמי שהוא מעורר אנטגוניזם (לפחות עבורי) במהלך הקריאה. כשרק מעשיו ניצבים בפנינו, יחד עם הבעות הפנים הנעימות של לרמן, הוא הופך לדמות שאפשר, לפעמים, כמעט לחבב.
ברמה הכללית יותר הסרט מראה את התקופה, 1951 בארצות הברית בזמן מלחמת קוריאה בקולג' קטן ודי שמרני באוהיו, בצבעים חמים ונהדרים שנעדרים מהספר. הסרט מלא בגוונים שמשרים אווירה סתווית נעימה אך גם מבשרת רעות. החצאיות המתנפנפות, כרי הדשא הירוקים שעומדים קצת בניגוד לשלכת, ורדים אדומים ולבנים שמרקוס מקבל מאוליביה האטון (שרה גדון) כשהוא חולה, כל אלו ממלאים את הסרט בחיוניות וחיות שחסרה לי מאוד במהלך הקריאה. יכול להיות שלקחת את הדימויים הוויזואליים האלו לתוך הקריאה תהפוך אותה להרבה יותר מהנה.
מצד שני, יכול מאוד להיות שפיליפ רות', סופר אהוב ועטור כתרים ופרסים רבים שנחשב למצטיין בתיאור קורותיה של ארצות הברית, לא בהכרח כתב את "זעם" במטרה לגרום לנו להנאה. גם הספר וגם הסרט מצטיינים בשני דברים: תיאור של תקופה באופן שנשמע למי שלא היה שם אמין ביותר, וערבוב של כמה תמות – התבגרות, התנגשות של ערכים כחלק מאותה התבגרות, שמרנות, המקריות הנוראית של המוות בעיתות מלחמה ויחס בעייתי לנשים. אני די בטוחה שרות' מכוון להעלות את כל הנושאים האלו, אולי למעט עניין היחס לנשים, שמייד אגע בו.

איך הסרט?

לטוב ולרע, הסרט (וגם הספר) מעלה את כל הנושאים שהזכרתי דרך עלילה שמורכבת מרצף של אירועים שלא אמורים להיות בעלי חשיבות הרת גורל. הם מקבלים חשיבות בגלל אמירה מסוימת שהסרט מבקש לייצר, על האופן שבו החלטות קטנות וצירופי מקרים יכולים להיות בעלי השלכות גדולות מהם.
כדי להגיע למסקנה הזו אנחנו מלווים את מרקוס בשנתו הראשונה בקולג', נער חכם דיו כדי לקבל מלגה מבית הכנסת בניו ג'רזי שבה גדל. זה סיפור קטן לכאורה על בחור שמגיע לקולג', מנסה להתרכז בלימודים, פוגש בחורה, קורים דברים מטלטלים רגשית, ברקע יש מלחמה איומה שבה נהרגים טובי הבחורים, מערכת היחסים שלו עם הוריו ובפרט עם אביו הולכת ומסתבכת כשהאב הופך מהורה הגיוני ואוהב להורה נוירוטי ופרנואיד בגלל אותה מלחמה שלקחה שני בני דודים של מרקוס.
בסרט קורה המון, בזמן שעל פניו לא קורה בו כלום. בזמן שאני יכולה להעריך את החשיבה שהוא מעורר על מה שהוא רוצה להגיד לנו, הרגשתי במהלך הצפייה שהיא נמתחת ושהשחקנים עושים את המיטב עם דיאלוגים שלוקים באובר דרמטיות ובפשטנות. מושא התשוקה והאהבה של מרקוס, אוליביה, היא עוד מאניק פיקסי דרים גירל, רק שהפעם היא לא סתם נראית קצת משוגעת, אלא אמורה להיות משוגעת "אמיתית". היא מציינת עובדה זו לא פעם בעצמה, אבל נשמעת תמיד כמו אבטיפוס של דמות של אישה לא שפויה, ולא כמו אדם אמיתי. אולי זו הדרך שבה מרקוס תופס אותה, אבל היא לא עושה חסד לא איתה, ולא איתו.
לכך מצטרף סגנון שמזכיר הצגת תיאטרון במקרים רבים – חללים סגורים עם מצלמה סטטית שבהם אנשים מנהלים דיאלוגים ארוכים עם סאב טקסטים רבי משמעות. סצנה בולטת במיוחד כזו היא שיחת הבהרה שעורך דיקן הקולג' (טרייסי לטס) עם מרקוס, לאחר שזה עזב את החדר שבו התגורר עם שותפים יהודים "כמוהו" לטובת חדר לבד, קטן יותר ובמצב רעוע יותר. השיחה ביניהם תופסת כמעט 20 עמודים בספר שכל אורכו הוא 159 עמודים. במהלך השיחה שהופכת לחקירה שהופכת לוויכוח, מרקוס מנסה להסביר למה עבר חדר, למה הוא אתאיסט לאיש שמחייב את התלמידים לשמוע דרשה עם אופי נוצרי בדרך קבע, ועוד ויכוחים על עקרונות ואידיאולוגיה שיוצאים באופן מבדר ועצוב מכלל שליטה. בזמן שבספר במהלך קריאה אפשר לעשות הפוגה ולשלוט על הקצב שבו שיחה כזו מגיעה אלייך. בסרט היא נמסרת בבת אחת, ועלולה להיות מעט מכבידה.
סרטים יכולים להיות כבדים ונהדרים, כמובן, אבל הכבדות של "התפכחות" מגיעה בלי דמויות עם מספיק רבדים כדי להצדיק אותה. יש פה בעיקר מהלך עניינים, דמות ראשית חביבה ודמויות משנה שנותרות אניגמאטיות.

שימו לב, מכאן ואילך – ספוילרים

indignation2

הבדלים משמעותיים ומה הם עושים:

יש לא מעט דברים שהשתנו בין הספר לסרט, כמחויב מעצם השינוי במדיום. אני אציין את אלו שקשורים לעובדה שבאמצע העלילה הגיבור מגלה לנו שהוא למעשה מת כבר זמן מה, ואת אלו שקשורים לדמותה של אוליביה האטון. שני אלו הם הנושאים המעניינים ביותר לטעמי, והשינויים בהם משפיעים גם על האופן שבו הסרט נחווה ביחס לספר.
בספר, מלחמת קוריאה והפחד מהמוות המצפה למרקוס לו יגויס, נוכח מהעמוד הראשון, אך מרקוס מספר לנו שהוא מת רק פרק זמן ניכר לאחר מכן. זו מניפולציה מוכרת ואפקטיבית, שבה זורקים פיסת מידע קריטית כבדרך אגב, ומבלבלים לרגע את הקוראים וגם גורמים להם לחשוב מחדש על כל מה שקראו עד כה.
בסרט, הרמז למוות הממשמש ובא גדול יותר. מרקוס מדבר על הנושא בווייס-אובר כבר בדקות הראשונות, ואנחנו מקבלים הצצה לרגע שבו ייהרג בקרב בקוריאה. אלא, שאנחנו רואים חייל קוריאני נהרג, ועדיין לא יודעים לאן הרגע הזה שייך על ציר הזמן. הוא סמוך לשבעה של קרוב משפחה שלו שנהרג במלחמה, ולדיון על כך שאת הסטודנטים לא מגייסים, ולכן מרקוס אמור להיות בטוח, כל עוד יישאר בקולג'. רק בסוף הסרט, אחרי שמרקוס מסולק מהלימודים בגלל טעות טיפשית שהוא עושה בשיקול הדעת, אנחנו חוזרים לסצנת המוות מתחילת הסרט.
הפעם אנחנו מקבלים את נקודת המבט של מרקוס ומבינים שהחייל הזה נורה על ידי מרקוס, רגע אחרי שדקר אותו דקירה קטלנית. שתי הסצנות האלו מייצרות הקבלה בין השניים, הקבלה שלא קיימת בספר ומייצרים סגירה (מדכאת) לסיפור חייו הקצר של מרקוס. זו דרכו של הסרט להעביר את התמה על השרירותיות שבה מלחמה גובה קורבנות בצורה קולנועית, ולא ספרותית, וטוב שכך.
לעומת זאת, בסרט יש יותר שהות לצופים לקוות שמרקוס לא באמת ימות, כי כאשר הוא מדבר על כך בווייס-אובר הוא בדיוק נמצא בבית החולים, ולרגע אפשר לחשוב שהוא פשוט מסביר לנו כמה רע הוא מרגיש, ולא מבהיר לנו מה מצפה לו. בספר המוות, מרגע שצוין, הוא ודאי וחד משמעי.

שינוי מהותי נוסף שקשור גם הוא לפתיח ולסגיר של הסרט הוא האופן שבו מוצגת אוליביה האטון. לסרט הוסיפו שתי סצנות שלא קיימות בספר. בתחילתו רואים אישה מבוגרת ושנראית קצת מנותקת מהמציאות בבית אבות, או שמא בית חולים פסיכיאטרי. היא מקבלת כדורים מהאחות, בוהה בקיר שמולה ומחייכת. בסוף הסרט אנחנו חוזרים לסצנה הזו, יודעים עכשיו שמדובר באוליביה. האחות קוראת לה בשם משפחה שמעיד על כך שהתחתנה בשלב מסוים. כשהמבט שלה מתחדד היא לא בוהה, אלא מתבוננת בטפט על הקיר, שמלא באגרטלים קטנטנים עם ורדים לבנים ואדומים, שמזכירים לה את מרקוס ואת הפרחים שהביאה לו כשהיה חולה וביקרה אותו כמה פעמים בבית החולים, ומחייכת.
הבחירה לפתוח ולסגור את הסרט דווקא עם אוליביה גרמה לי לצפות לכך שהדמות שלה תקבל יותר נפח ומורכבות מאשר בספר, שהיא תהיה יותר ממישהי שמבלבלת את הגיבור ומשמשת כעוד כלי משחק בשרשרת של אירועים ונסיבות שיובילו לכך שהוא יגורש מהקולג', יגויס וייהרג. אך הבעייתיות בייצוג הנשי שהוא דמותה של אוליביה נשאר גם בסרט. הדרך היחידה, מבחינתי, לנסות ולהבין אותה הוא לתפוס אותה כדוגמה לאופן שבו גברים אמריקאים ב-1951 – ואולי גם עכשיו – תופסים נשים שלוקחות בעלות ושליטה על התשוקה שלהם. אוליביה היא זו שנוגעת במרקוס רוב הזמן. בספר עוד יש כמה שליחות ידיים מצידו, אבל בסרט היא באופן חד משמעי זו שמחליטה לרדת לו, והיא זו ששולחת את היד שלה אל האיבר שלו בבית החולים, פעם אחר פעם. היא נשארת לבושה, מענגת אותו בלבד מבלי לבקש או לרצות תמורה.
ההסבר של מרקוס הוא שהיא פגיעה ומשונה כי הוריה התגרשו. ההסבר של שאר התלמידים בקולג' סביבו הוא שהיא משוגעת וטוב שכך. ההסבר שלה הוא שמרקוס מוצא חן בעיניה, ולכן היא בוחרת להעניק לו מגע כזה.
היא גם לא מסתירה ממנו את העובדה שניסתה להתאבד בעבר, עובדה שגם כך קשה לה להסתיר כי נשארה צלקת בולטת על פרק היד שלה. היא מספרת לו כיצד אושפזה, ולאחר שהתאוששה עברה לקולג' הזה, בתקווה שכאן יהיה משעמם מספיק כדי שהיא תתנהג בצורה נורמלית.
בהמשך, גם בסרט וגם בספר, אוליביה עוברת התמוטטות עצבים שמתרחשת מחוץ למסך ומעבר לדפים. היא מתגלה כשמרקוס מבין שהיא עזבה את הקולג' ומאושפזת. נוסף על כך – היא בהריון וחושדים בו שהוא האבא, למרות שזה לא ממש אפשרי.
בספר זו הנקודה האחרונה שבה אנחנו יודעים משהו על אוליביה. היא נשארת כסטריאוטיפ של אישה משוגעת, ואפשר לנתח את דמותה כסימבולית למיניות נשית שמתויגת כמסוכנת על ידי גברים, כעל עוד רובד של ביקורת על שמרנות שהספר רווי בה. אלא שהיא כל כך צפויה ושבלונית, שקשה להבין אם היא כתובה כך בכוונה, או שמשהו בכתיבה של הדמות שלה פשוט השתבש.
בסרט מרקוס המת ממשיך לדבר אליה, אומר לה שהוא מקווה שהיא יודעת שהוא באמת אהב אותה, שמישהו באמת אהב אותה. בנוסף, רמיזה שפחות בלטה עבורי בקריאה, היא על כך שהיחסים עם אביה מקבילים ליחסים שלה עם הבחורים בקמפוס, וחשד קל של גילוי עריות וניצול מיני של אב את בתו עולה, גם אם הוא נשאר כרמז דק מאוד. היא מסרבת לדבר על אביה, כועסת כשנשאלת עליו, ובסצנה אחת מרקוס רואה אותה יוצאת ממכוניתו של האב בהקבלה לאופן שבו יצאה מהמכונית שהשאיל אחרי הדייט שלהם.

בזמן שהניסיון לתת עוד נפח לאוליביה בסרט מוערך, הוא לא מספק. היא נשארת כרצף של סמלים שכבר ראינו – אישה צעירה ומשוגעת שעומדת לבלבל את הגיבור הגברי ואז להיעלם באופן נוח מהעלילה. גם אם כאן להיכרות שלהם יש השלכות מקריות שיובילו בעקיפין למותו, היא רק עוד בורג במכונת הנסיבות. היא לא יותר חשובה מהבחור שמרקוס משלם לו כדי שיילך במקומו לדרשות בכנסיה ויחתום בשמו. והאופן שבו היא מדברת בולט עוד יותר לרעת הדמות בסרט מאשר בספר. בספר יש הדרגתיות מסוימת באופן שבו אוליביה מתגלה לנו כאדם לא יציב נפשית. הדבר קורה לאורך זמן. בסרט היא נראית הפכפכה ובלתי צפויה כמעט מן ההתחלה. זה מתסכל לצפייה במיוחד, כי נראה שהיה כאן ניסיון לחלץ אותה מן הקלישאה לטובת אמירה ביקורתית, אבל הניסיון הזה לא צולח, בגלל שכמעט כל הסרט מובע מנקודת מבטו של מרקוס. שתי ההבלחות בפתיח ובסיום אולי מחלצות אותה ממבט זה, אבל עדיין מתקיימות ביחס אליו ולרגשות שלה כלפיו.

לסיום, גם הספר וגם הסרט מעוררים מחשבה, ובמקרה שלי מעוררים גם לא מעט התנגדות. הצפייה מרוככת ונוחה יותר מהקריאה לטעמי, בזכות העידון של דמותו של מרקוס והניסיון לתת לאוליביה קצת יותר נפח.

תגובות

  1. יוסי הגיב:

    התפכחות – WTF?

    "indignation – התמרמרות או זעם שמקורם באי-צדק או יחס בלתי הוגן"

    ואני אהבתי את רעיון הפתיחה והסיום של הסרט

השאר תגובה