• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פרסי אופיר 2016: כיצד נראים הדברים לקראת סיום הקרנות האקדמיה

21 ביולי 2016 מאת אור סיגולי

בעוד פחות משבועיים יסתיים סבב א' של הקרנות האקדמיה הישראלית לקולנוע, אשר מתרחש בכל קיץ בסינמטק תל אביב. בסופו יצביעו החברים על המועמדים לפרסי האופיר, פרס הקולנוע הישראלי. בשלב הזה כבר נחשפו הרוב המוחלט של הסרטים המתמודדים, בטח השחקנים שמראש נחשבו על הנייר לחזקים יותר.
מכיוון שלקולנוע המקומי רק פרס אחד, הזמן מהקרנת האקדמיה הראשונה ועד האחרונה, הוא בעצם הדבר הכי קרוב שיש לנו ל"עונת פרסים". דלק מבורך למדורה הזו מגיע מפסטיבל ירושלים שמתרחש בכל שנה באותה התקופה.

מתוך שבעת סרטי העלילה באורך מלא שהתחרו בפרס חג'ג' של ירושלים השנה, חמישה מהם מתמודדים במקביל על אופיר 2016. השניים יוצאי הדופן הם "ירח בבית 12", שהתמודד בשנה שעברה וניכס שש מועמדויות בקטגוריות השונות, ו"היער שהיה" שלא ניגש לתחרות השנה. ל-2017, בעקבות שינוי חוקי האקדמיה המבורכים, יוכל סרט הביכורים של גיא רז להתקבל רק אם ימצא לעצמו הפצה מסחרית.
חמשת הסרטים הנותרים, אלו שהוקרנו גם בירושלים וגם לחברי האקדמיה, הם סרטים שמלכתחילה זכו לתשומת לב רבה באופן יחסי, בעיקר בזכות היוצרים שמאחוריהם ו/או הפסטיבלים הבינלאומיים בהם התחרו.
הראשון הוא "הרמוניה", שזכה בפרס החוויה היהודית והצילום של ירושלים, והוא סרטו של אורי סיון עם אלון אבוטבול וטלי שרון, שניהם מועמדי אופיר בעבר. סיון עצמו זכה לפני עשרים שנה בזכות "קלרה הקדושה" ובשנת 1991 כבמאי הסרט התיעודי "שאנן שיא" (את שני הסרטים עשה בשיתוף עם ארי פולמן).
השני הוא "להציל את נטע", זוכה פרס חביב הקהל של ירושלים. זהו סרטו החדש של ניר ברגמן, שכל שלושת סרטיו עד כה ("כנפיים שבורות", "הדקדוק הפנימי", "יונה") היו מועמדים לפרס הסרט, הבימוי והשחקנית הראשית, בין היתר, מה שמעיד על החיבה של האקדמיה ליצירותיו.
"אבינו", שזכה בפרס השחקן הראשי בירושלים למוריס כהן, מגיע נישא על תהילת סרטו הקודם של מני יעיש, "המשגיחים", שהיה מועמד ל-9 פרסי אופיר בשנת 2012 וזכה בשניים, השחקן הראשי (רועי אסף) ושחקן המשנה (גל פרידמן).
נציג 2012 נוסף שחוזר השנה הוא ערן קולירין. סרטו משנת 2007, "ביקור התזמורת", סחף את האופירים אז עם 13 מועמדויות ו-9 זכיות (כולל פרסי הסרט, הבימוי, התסריט, שחקנים ראשיים ועוד). לעומת זאת, סרטו הבא "ההתחלפות", אמנם היה מועמד לצד "המשגיחים" בקטגורית הבימוי, שחקן המשנה והעריכה, אך יצא מהטקס נטול זכיות. השנה קולירין חוזר עם חביב המבקרים "מעבר להרים ולגבעות", שזכה בפרס השחקנית בירושלים, והוקרן בפסטיבל קאן. בכלל, עם סרטים חדשים של קולירין, יעיש, רמה בורשטיין ורוני קידר, השנה הנוכחית מזכירה מאוד את 2012, וביותר מאספקט אחד.
הזוכה הגדול של ירושלים היה "שבוע ויום", של אסף פולונסקי, שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר, סרט הביכורים, התסריט ופרס הביקורת הבינלאומית. זה, כמובן, לא רק מעיד על החיבה שיש לסרט, אלא גם העצים את העניין בו, שהיה גדול עוד מאז פסטיבל קאן, ומבטיח לו הקרנות מלאות בחברי אקדמיה מסוקרנים (במתכונת הנוכחית של האופיר, סקרנות היא אולי הנכס הגדול ביותר שיש לסרט מתמודד). על אף שמפתה מאוד לסמן כרגע את הסרט כמועמד מוביל, אפשר להסתכל רגע אחורה על זוכי ירושלים של העשור הנוכחי, רק בשביל הסטטיסטיקה, ולגלות שמשמח ככל שיהיה, לאופיר זה לא אומר הרבה. בשנה שעברה זכה "תיקון" שמתמודד רק השנה כך שעדיין הכל פתוח; בשנה לפני כן זכה "גט" בשיתוף עם "פרינסס", האחד זכה גם באופיר, השני אפילו לא הועמד לפרס הסרט; ב-2013 זכה בירושלים "הנוער", גם הוא לא הגיע למועמדות בפרס הראשי באופיר בסופו של דבר; "שרקייה" משנת 2012 מעולם לא הוגש לאופיר כמתמודד; בשנה לפני זה הכבוד הירושלמי של "בוקר טוב, אדון פידלמן" לא עזר לו לנצח באופיר את "הערת שוליים"; וב-2010 זכה "הדקדוק הפנימי" שקיבל את אחד הזובורים הגדולים ביותר בתולדות האופיר, לאחר שהפסיד בכל 12 הקטגוריות שלו.

"להציל את נטע"

"להציל את נטע"

בשנה כמו 2016, "שבוע ויום" היה יכול לקבל את תואר "הפרונטראנר" די בקלות, אילולא פקטור אחד משמעותי. לפקטור הזה קוראים רמה בורשטין. "למלא את החלל" שלה משנת 2012 עורר סקרנות כלשהי בשלב הכרזת המתמודדים, אבל הייתה זו ההתקבלות לתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה שהקפיצה את מניות הסרט. גם העובדה שמאחורי היצירה עמדה אישה חרדית עזרה לו לעורר עניין. הסרט נמשך ברגע האחרון מפסטיבל ירושלים, ואז פירק אולמות בפסטיבל חיפה, שם הוסיפו לו הקרנות מרוב ביקוש. מסקרי אופיר סקפטיים, כמו כותב שורות אלו למשל, היו בטוחים ש"העולם מצחיק" של שמי זרחין עוד יכול היה לתת פייט הגון לסרטה של בורשטין, אבל זה התגלה כטעות מוחלטת. "למלא את החלל" מחץ את מתחריו, עם פרסים לסרט, הבימוי, השחקנית הראשית, שחקנית המשנה, האיפור והצילום. בורשטין גם הפכה לאישה הראשונה שזכתה בפרס התסריט.
השנה היא חוזרת עם סרט נוסף העוסק בקהילה הדתית, אבל ממקום אחר לגמרי. "לעבור את הקיר" הוא יותר קומדיה רומנטית מכל דבר אחר (אם כי בעיני חקירת האמונה והיחס לאלוהים בו הם דווקא חלקיו החזקים יותר), בהובלת השחקנית נועה קולר, בהופעה מהסוג שמגדירה קריירות. זה לא הזמן להיכנס לביקורת מפורטת על הסרט, ובטח תהיה לנו את ההזדמנות לעשות זאת כאשר יצא למסכים, אז אחסוך את השלב הזה כרגע ואדבוק בעובדות. רק על פי כמות הצופים בהקרנת האקדמיה הראשונה שלו, ומחיאות הכפיים והשריקות בסופו, שכמעט הרימו את הגג, בשלב הזה הייתי שם את כספי ההימורים על "לעבור את הקיר", ולא רק בקטגורית הסרט, אלא גם בתסריט והשחקנית הראשית.

באופן כללי, הבמאיות הן הדבר הגדול של אופיר 2016, ולא מין הנמנע שקטגורית הבימוי והסרט יאוכלסו בעיקר על ידי יוצרות. עלית זקצר מגיעה לאופיר כמנצחת עוד לפני שלב ההצבעות, עם "סופת חול" שזכה בפרס הקולנוע העולמי של סאנדנס, ומאז ממלא אולמות בכל העולם, כולל קארלובי-וארי וסיאטל. תשומת הלב הרבה שהוא זוכה לה מעבר לים, וגם הנושא והעולם בו הוא מתעסק (הקהילה הבדואית), הופכים אותו לכמעט מועמד מושלם לפרס האוסקר האמריקאי, ומכיוון שאנחנו יודעים שהאקדמיה לרוב מצביעה כאשר עיניה נשואות אל מעבר לים, "סופת חול" יכול להרוויח מזה לא מעט.
הגר בן-אשר – שסרטה הקודם, "הנותנת", היה מועמד לפרס השחקנית (היא עצמה), הצילום והתלבושות – חזרה השנה עם סרט חידתי חדש, "הפורצת". כמו שאר יצירותיה של בן-אשר, גם סרטה החדש מעורר מחלוקות, אבל נדמה שעל דבר אחד מסכימים כולם, הצילום של עמית יסעור (שגם אחראי על "לעבור את הקיר", בין היתר) הוא מהמרשימים של השנה. העובדה שהסרט מאתגר למדי, ושעדיין אין לו פסטיבלים לשמו, כנראה לא מציבים אותו בעמדה מרכזית, אבל זה יכול להיות עניין זמני בלבד.
מתוך 27 סרטים שהוגשו השנה לאופיר, רק שישה הוקרנו באופן מסחרי לקהל הרחב. המשמעותיים ביותר מביניהם הם "אבוללה" של יוני גבע (שהיה להצלחה משמחת בקופות), וסרט נוסף של במאית – "ברש". סרטה של מיכל ויניק יצא מחיפה עם שלושה פרסים (תסריט, שחקנית, שחקן) ולאחרונה קיבל הפצה וחיבוק מהביקורת (כותב שורות אלו נמנה עליהם). תזמון ההפצה היה מצוין ויש לקוות שהאקדמיה תגיב לכך בשלב ההצבעות. מועמדויות לפרסי המשחק והתסריט, לכל הפחות, נראים הגיוניים מאוד בשלב זה.
סרט נוסף של במאית שיצא להקרנות, אם כי רק סינמטקיות, הוא סרטה של רוני קידר. האקדמיה מכירה את היטב את קידר, שזכתה במסלול הפרינג'/גרילה – שלמרבה ההקלה לא קורה השנה בגלל מחסור בנרשמים – עם "ג'ו + בל", ועכשיו מגישה את הפיצ'ר השני שלה, "סופעולם", שהוקרן כבר לפני שנתיים בפסטיבלי דרום ואוטופיה.

הבמאית השישית שרשמה את סרטה לאופיר 2016, הביאה עמה כנראה את הסיפור המסעיר ביותר של הקרנות האקדמיה עד כה. מדובר בהדס בן ארויה, שהחליטה להפוך את סרט הגמר שלה באוניברסיטת תל אביב לפיצ'ר, והגישה אותו לתחרות כתחנה ראשונה, לפני הפצה או פסטיבלים. "אנשים שהם לא אני" הוקרן בתפוסה מלאה (אם כי לא בטוח מה אחוז חברי האקדמיה המצביעים שנכחו באולם) ופשוט התפוצץ על המסך. בן ארויה, שגם משחקת בתפקיד הראשי, יצרה דרמה קומית דלת תקציב ובועטת שמעידה על כישרון עצום. אמנם לא כל הקהל הצליח להתחבר לעולם התל אביבי מעורר המחלוקת של הסרט, והסצנות הבוטות בו בוודאי הרתיעו כמה מהצופים, אבל בין רגע הסרט הפך לשיחת היום, ובצדק רב.
כמו משמיים, בן ארויה התבשרה לאחרונה שסרטה התקבל ללא פחות מאשר פסטיבל לוקרנו השוויצרי, בו יוקרן במסגרת "סימני חיים". זה היה בדיוק החמצן שהסרט היה זקוק לו, והתווספו לו שתי הקרנות אקדמיה. אין ספק שלוקרנו יהיה יריית הפתיחה לסיבוב פסטיבלים משמעותי (הסרט לא התקבל לפסטיבל ירושלים) והייתי מהמר שפסטיבל חיפה יאמץ אותו.
קשה להאמין שהסרט יזכה לתמיכה מספיק רחבה בין חברי האקדמיה, אלו שהעניקו את פרס הסרט הטוב ביותר ל"באבא ג'ון" בשנה שעברה, אבל לא הייתי שולל מועמדות לבן ארויה בפרס השחקנית הראשית. בכל מקרה, לפחות משהו מסעיר ולא צפוי אחד קרה בעונה הזו, ועל כך אפשר רק להודות.

"אנשים שהם לא אני". צילום: גילי לוינסון

"אנשים שהם לא אני". צילום: גילי לוינסון

עוד סרט צעיר ובועט המובל על ידי במאי-שחקן אחר שהקרנתו הראשונה הייתה מלאה עד אפס מקום, היה של בוגר לוקרנו נוסף, נוני גפן. "הכל שבור ורוקד", הפיצ'ר השני שלו אחרי "לא בתל אביב" שזכה בלוקרנו (אך לא הוגש לאקדמיה), מספר על צעיר שבעקבות הלם קרב מאמץ את זהות דודו, חלל מלחמות ישראל, וסוחף את סצנת המוזיקה בתל אביב. הסרט הוקרן בפסטיבל דרום ומתוכנן לצאת להקרנות מסחריות.
גם הפעם, לא בטוח שהמגניבות של הסרט התל אביבי הזה תפיל ברשתה את כל מצביעי האקדמיה, אבל גם פה אפשר לסמן סיכוי טוב מאוד בקטגורית עיצוב פס הקול של תולי חן ואביב אלדמע (בכל זאת, סרט מוזיקלי), הצילום של זיו ברקוביץ', העריכה של מאור קשת, ובעיקר שחקן המשנה, דודו טסה, שעושה תפקיד מעולה כחברו הטוב של הגיבור.
(גילוי נאות מכאן ועד סוף האופירים: אני כרגע עובד על פרויקט משותף עם מפיק "הכל שבור ורוקד", איתי תמיר, ואת גפן אני מכיר עוד מימי התיכון).
בכלל, נדמה שקטגורית עיצוב פס הקול השנה תהיה צפופה במיוחד בעקבות כל הסרטים המוזיקלים המתחרים השנה. אל "הכל שבור ורוקד", "להציל את נטע" ו"הרמוניה" שהוזכרו, אפשר להוסיף את "ג'נקשן 48", "לב שקט מאוד" ו"הלהקה האחרונה בלבנון".

זוכה פרס הבימוי של 2015, ארז תדמור ("ארץ פצועה"), חוזר שנה שנייה ברציפות אל האופיר. רק שני במאים הצליחו לעשות זאת השנה, תדמור וטומי לנג ("פטר השלישי" בשנה שעברה, ו"הולכת שבעה" השנה).
מסקרן מאוד לראות האם "נמל בית", הדרמה החדשה של תדמור העוסקת בשחיתות של נמל אשדוד, תצליח לשחזר את ההישגים המרשימים של "ארץ פצועה", שסיים את הטקס עם שלושה פרסים. השנה התחרות לא פשוטה, אבל תדמור אהוב על חברי האקדמיה, וכל הסרטים עליו היו חתומים קיבלו יחס אוהד באופיר. הסטטיסטיקה לצדו בעיקר בפרסי המשחק, וככזה, יורם חטב (ראשי) ושמיל בן ארי (משנה), נראים בעלי סיכויים מעולים להיות חלק מהחמישיות הסופיות.
בוגר "ארץ פצועה" אחר שיכול לחזור לסיבוב שני הוא דביר בנדק. הוא היה מועמד לשחקן המשנה בשנה שעברה, ואין מן הנמנע שיעשה זאת השנה עם "ברש", התפקיד שהעניק לו פרס בפסטיבל חיפה.

כמו תמיד, גם השנה קטגוריות המשחק צפופות למדי. כזכור, אלו ההפקות עצמן שקובעות מיהם שחקני המשנה ומיהם השחקנים הראשיים, על פי ראות עיניהן, ולעיתים נוצרים כמה מצבים מתסכלים למדי.
למשל, מסתבר שכל ארבעת השחקניות של "להציל את נטע" (רתם אבוהב, נעמה ארליקי, עירית קפלן, נטע ריסקין), כולן מורצות כראשיות. אמנם אפשר להתווכח פילוסופית מהו תפקיד ראשי ומהו משני, אבל ההחלטה הזו היא מכה קשה לארבע האלו, שזמן המסך המוגבל שלהן יכול להיות להן לרועץ, בטח בשנה כל כך עמוסת שחקניות ראשיות. אמנם קרו דברים מעולם, אבל בין השחקניות של – קחו נשימה – "מעבר להרים ולגבעות" (מילי עשת), "ישמח חתני" (אוולין הגואל), "סופת חול" (למיס עמאר), "שבוע ויום" (יבגניה דודינה), "ברש" (סיון נועם שמעון), "הפורצת" (ליהי קורנובסקי), "לב שקט מאוד" (אניה בוקשטיין), "אנשים שהם לא אני" (הדס בן ארויה), "הרמוניה" (טלי שרון), "לעבור את הקיר" (נועה קולר) ו"ילד טוב ירושלים" (מיטל גל-סוויסה) – לשחקניות שמקבלות רק רבע סרט וגם נאבקות זו בזו, העניינים לא נראים מבטיחים. ועדיין, למדנו שלא צריך לזלזל ביכולת של ברגמן לסחוף את האקדמיה, כך שיש מקום לאופטימיות.
בכל מקרה, אלו חדשות מעולות למי שרשומה כשחקנית משנה ב"להציל את נטע", נוריה דינה לוזינסקי, המגלמת את האחות הסובלת מפיגור של דמותה של נטע ריסקין.

בקטגורית השחקן הראשי ישנו קרב קשוח, אבל מצומצם באופן כמעט קומי מזה של השחקניות. מוריס כהן ("אבינו") ושי אביבי ("שבוע ויום") כנראה יזכו ברוב הקולות וירוצו זה מול זה. עוד מועמדים שנראים במצב טוב הם יורם חטב שהוזכר על "נמל בית", יובל סגל מ"חדרי הבית" ויגאל נאור של "ישמח חתני", קומדיית האנסמבל שביים אמיל בן שמעון וממנו נלקחה התמונה הראשית של הפוסט, שלדעתי עוד יכול למצוא את עצמו ביום ההכרזה כסרט עם הכי הרבה מועמדויות מכולם.
כשזה מגיע להופעות המשנה יש, באופן טבעי, המון מועמדים אפשריים, ורק לפרט את כולם ייקח שעות. לכן פשוט נצטרך לחכות עוד קצת זמן.

נכון לרגע פרסום הפוסט הזה (בוקר יום חמישי, 21.7), רק שלושה סרטים מבין כל המתמודדים טרם נחשפו לאקדמיה: "הלהקה האחרונה בלבנון", "אמור" ו"סנפשוט".

ועוד דבר אחד, לא לגמרי קשור, שאני חייב לתהות עליו בקול לפני שנעבור לסרטים התיעודיים והקצרים.
דווקא בסרטים העלילתיים שנהנים מתמיכה ותקציב יחסית רחבים, יש דבר אחד שמעביר אותי על דעתי כבר שלוש שנים ברציפות – הסאונד.
עברנו כברת דרך ארוכה מאז הימים בהם אי אפשר היה להבין מילה ממה שהשחקנים היו אומרים על המסך, זאת בעקבות מערכות מיקס חדשות ואנשי קול מיומנים ומוכשרים, אבל עכשיו קורה משהו בעייתי לא פחות – נדמה שבסרטים הגדולים של הקולנוע הישראלי, המיקס נעלם.
לא ברור לי למה כאשר דמות מביטה מטה מחדר בקומה השלישית, דרך חלונות אטומים, היא עדיין שומעת את צעדי ההולכים ברחוב כאילו הם צועדים על עקבים בחדר אטום. למה כאשר מישהו מצולם במדיום או לונג שוט באמצע רחוב סואן, עדיין מדגישים את שריפת נייר הסיגריה שלו כאילו הוא עומד לידינו. למה לא משנה אם הדמויות מדברות בחדר המדרגות, בתור לרופא, בשירותים, בשוק או על חוף הים, הדיאלוגים נשמעים בדיוק אותו דבר, ברורים מדי, מהדהדים, בלי מרחק, בלי פרופורציה. זה מרגיש כאילו שבעים אחוז מהסרטים נעשים אך ורק ב-ADR, ולא משנה מה, כל הדיאלוגים נאמרים בתוך הראש של הצופה. כאילו בסוף עבודת המיקס נכנס איזה מפיק לחדר, מקשיב לסרט וצועק "תגבירו! תגבירו! לא שומעים אותה!".
האם אני היחיד שמרגיש ככה?

"אבינו"

"אבינו"

במסלולים המקבילים, אלו של סרטי התעודה והסרט הקצר, המצב תמיד קצת אחרת. לא תהיה זו טעות לומר שרוב החברי האקדמיה לא מספיקים לצפות ברוב הסרטים, ולכן ההצבעה נעשית לרוב על פי באזז, או קשר כלשהו לסרט. זה מייצר בשלב מאוד מוקדם כמה מתמודדים בולטים, ולרוב הפתעות רבות אין שם.
לקטגוריית הסרט העלילתי הקצר התקבלו 17 סרטים, וכבר עכשיו אפשר להניח באילו מהם ישקיעו חברי האקדמיה הבודדים שלהם אכפת מהקטגוריה הזו, את זמנם. "אנה" של אור סיני, שזכה בפרס הסינפונדסיון של פסטיבל קאן ובפרס בפסטיבל סרטי הסטודנטים, בוודאי בעל יתרון גדול. כמוהו "גבולות", גם הוא מנצח בפסטיבל הסטודנטים, "הבת של הכלה" שהוקרן בקאן, "כלבי ציד" ו"עקרון החסד" שזכו בחיפה ובעוד שלל פרסים, "עם הפנים לקיר" מירושלים, ו"שן כריש". אלו כבר שבעה סרטים שפתחו פער ענק. לשני אלו חשוב להוסיף את השמות הגדולים של הקטגוריה הזו, "בייביסיטר" שביימה המפיקה-בדרך-כלל אורית זמיר, "מיומנו של צלם חתונות" של נדב לפיד שהיה בקאן ובירושלים, ו"אשת השגריר" של הבמאית המוכרת דינה צבי-ריקליס. אורכם של שני האחרונים כארבעים דקות, אבל מצביעים שסומכים על יכולותיהם של היוצרים האלו, סביר שיתנו להם את קולם.
בתחום התיעודי הקצר עוד יותר קשה להמר, אבל את הכסף אפשר לשים כבר עכשיו על "בית האילמת" של תמר קיי, "מוות בבאר שבע" שזכה בפסטיבל דוקאביב, ו"קפה נגלר" שרץ זמן רב בסינמטקים.

פרס הסרט התיעודי הארוך (מעל לשעה), הפך תוך שנה להיות אחד המעניינים של האופיר, זאת בזכות החיבוק שקיבלה העשייה התיעודית בשנתיים האחרונות אצל הקהל המקומי.
בהקשר הזה, תהיה זו תדהמה שאין כדוגמתה אם בחמישיות הסופיות לא נראה את "מיסטר גאגא", "פרינסס שואו" ו"המתנחלים" ("מי יאהב אותי עכשיו?" לא נרשם השנה). מעבר לאלו קשה לומר מי יהיו השניים הנוספים שיאכלסו את רשימת המועמדים הסופית. כאשר "בת זונה", "עד קצה הזריחה" (להיט סינמטקים), "תרצה אתר: ציפור בחדר" ו"רבין, במילותיו שלו", הם רק חלק מרשימה צפופה ומרשימה מאוד של סרטים המתמודדים השנה.

כל הספקולציות והתרחישים שהועלו כאן, חשוב לציין, אינם עובדות. זוהי הדרך בה אני רואה את מה שקורה כרגע, והכל יכול להשתנות פתאום. האופירים הפתיעו אותי בעבר, ואין ספק שיעשו זאת גם בעתיד. זו הרי אחת הסיבות שאני חוזר אליהם כל שנה.

אני גם אזכיר לכם בהזדמנות זו שאחרי שיוקרנו כל הסרטים, וההצבעות יתחילו, נפרסם פה בסריטה כמנהגינו את החמישיות שלנו, כלומר את נבחרי הבלוג, כפי שאנחנו עושים מאז 2011. אתם מוזמנים לעקוב.

תגובות

  1. סמי טאט הגיב:

    הי בוקר טוב
    מעניין על איזה סרטים אתה מדבר ?
    ומאיזה חדר סאונד הם יצאו?
    לידיעה
    שאתה סוגר דיסיפי
    טכנאי חייב לבדוק.
    תמונה סאונד תרגום ?
    אז כניראה מישהו פישל בגדול .
    שימו לב במאים ומפיקים

  2. לגבי הסאונד. בארץ יש שני חדרי מיקס אמיתיים Mix Stages. שדרכם עוברת כמות יחסית קטנה של הסרטים שמוקרנים באקדמיה. עוד כמה סרטים ממוקססים בחו׳׳ל. אבל את החלק הגדול מגיע להקרנות האקדמיה מהחדרים שלא ראוים למיקס קולנוע פרופר. הבנאדם (או המיקסר) שממקסס את הסרט חייב לדעת את החדר שלו ולהיות בעל ניסיון רב במיקסים של הסאונד לקולנוע – לא לטלוויזיה! אין לשמוע מיקס קולנוע בחדר קטן כמו שאין גלים אמיתיים באמבט. אלו המגבלות של הפיזיקה שהרבה מפיקים ובימאים (ביקר חדשים) לא מסוגלים להבין.
    הבעיה השניה של הסרטיים בארץ זה סינק צף. הרבה הסרטיים מגיעים להקרנות חלקית מסונכרנים בגלל אותה בעיה – לא מנגנים את הסרט במערכת שהיא Gen Locked ולא רואים את התמונה על המסך הגדול.
    הבעיה השלישית זה הווליום שרק החדר הגדול מאפשר עבודה נכונה לפי הסטנדרד של 85 dB.

    אז כהכללה אפשר להגיד שרוב הסרטים שמגעים להקרנה באקדמיה לעולם לא נשמעו, לא נבדקו ובטח לא מקססו באולם של הקולנוע – Mix Stage!

    הגורם המחמיר לכך, האולפני סאונד שעושים אותם מיקסים ולא עומדים בתקנים מינימליים כבר הרבה שנים, ומשתמשים בחדרים וטכנולוגיה לא מתאימים למיקס של סרטי קולנוע.

    המיקס לקולנוע בארץ נהיה שילוב של קומבינות המפיקים וחלטורה של האולפנים המובילים.

    וזה מה ששומעים בסוף בהקרנות באקדמיה.

    יחד עם הנאמר, ישנם 3-4 סרטיים בשנה שהמיקסים שלהם הם יצירת אומנות לכל דבר בסדר גודל העולמי.

    1. אור סיגולי הגיב:

      תודה רבה על ההתייחסות, בטח משני אנשי סאונד מדופלמים ואוהבי המקצוע כמוכם. שמח לשמוע שאני לא היחיד שמרגיש כך.

  3. Mimi הגיב:

    חבל שהחמצת את 'אנטנה' שהוקרן אתמול ונעדר מרשימתך… יש מצב שתשנה את הערכותיך.

    1. אור סיגולי הגיב:

      הייתי אתמול בהקרנת "אנטנה". הפוסט הושלם לאחר הצפייה בו.

  4. נעמי הגיב:

    גם בחדרים הכי טובים יש עדיין כאלה שחושבים שלשמוע סיגריה באקסטרים אקסטרים קלוז אפ זה מגניב וזה ממש לא…

    1. מייקל נהרי הגיב:

      נעמי, אני לא מסכים איתך, זה תלוי בסרט ובגישה, אבל הטענה שלך היא בדיוק למה הקולנוע הישראלי נשמע מיושן, קולנוע זה חוויה של תמונה וסאונד.

  5. מייקל נהרי הגיב:

    לידיעתכם פסקול וסרט מוסיקלי זה שתי דברים שונים, סרט מוסיקלי שייך למוסיקה וועיצוב הפסקול שלו יכל להיות גרוע, כפי שנוכחנו בכמה סרטים שהיו בהקרנות אקדמייה
    לצערי סאונד הקולנוע הישראלי נמצא שנים אחרי הסאונד שבחוץ והרבה מזה נובא מחוסר ידע ואיכפתיות של מעצבי הסאונד הישראלים, אין בארץ חדר מיקס בסטנדט שקולנוע זקוק לו, אם למפיקים ובמאים לא איכפת מהסאונד, אז למה שלמעצבים שמביאים קומבינות של שלוש סרטים במחיר אחד יהיה איכפת. התוצאה שלוקחים ילדים חסרי ידע בקולנוע והבנה לעבוד על הסרטים והתוצאה נשמעת צורמת וקטנה.

    1. Ashi Milo הגיב:

      כמה שאתה צודק!!

  6. נחום הגיב:

    ראיתי את כל סרטי האקדמיה עד כה. שנה חלשה, יותר טובה מקודמתה, אך עדיין חלשה מאוד. אולי מלבד ׳תיקון׳ ו׳מעבר להרים ולגבעות׳ שמתנהגים כמו סרטי קולנוע, כל השאר הייתי תוקע באוף פריים טיים בטלוויזיה . הכל מריח כמו מרצועת דרמות טלוויזיוניות של מה שהיה פעם ׳ראשון בדרמה׳ או ׳סרטים מכאן׳ כל מיני פיצ׳רי טלוויזיה פושטים ולא מעניינים מי יודע מה!

  7. Spartak הגיב:

    אתה יודע אם יהיו הקרנות נוספות ל"עיניינים אישיים" של מהא חאג׳? תודה!

    1. אור סיגולי הגיב:

      לא יהיו הקרנות נוספות מטעם האקדמיה. אם ההפקה תחליט לחשוף את הסרט שוב, זה כבר עניין אחר, אבל כרגע לא ידוע לי על מהלך כזה.

  8. ה״עיניינים אישיים״ כנראה יהיה בפסטיבל חיפה. מאוד חבל לי שכמעט אף אחד לא ראה ולא שמע את הסרט בהקרנות האקדמיה:-)

  9. hamlet הגיב:

    bring back
    סרטים מן העבר

  10. מולכו הגיב:

    אלון פדות ב"מעבר להרים והגבעות״!

  11. רמה הגיב:

    שי גולדמן ״תיקון״!

  12. גיא הגיב:

    נעמה ארליקי = נעמה ארלקי (י׳ אחת בלבד)

  13. גיל הגיב:

    לידיעת סמי ומיכאל המכפישים את מעצבי פסי הקול בארץ ובמיוחד את אלה שלא עושים מיקס בחדר שלהם, אנו דווקא מקבלים מחמאות רבות וזוכים בפרסים רבים בארץ ובעולם על פסי הקול והמיקסים שלנו . מעבר ל 10 (כן עשרה!!!) פרסי האקדמיה לקולנוע בארץ זכינו בשנים האחרונות בפרסים רבים בעולם, ביניהם פרס האקדמיה היוונית לקולנוע על פס קול, בפרס פס הקול בפסטיבל אבוגאן של האיחוד האירופאי בצרפת ואתמול בלילה נודע לנו שאנו מועמדים לפרס האמי האמריקאי על פס הקול של הסרט Night Will Fall.
    וזאת כמובן מעבר לעשרות פרסים על פסי קול לטלוויזיה ודוקומנטרי שאנו מקבלים לאורך השנים.
    אודה לכם אם תפסיקו להכפיש ותנסו להתרכז בעבודתכם.
    ואם שומעים או לא שומעים את הסיגריה בקלוז אפ זה עניין של טעם, אולי כדאי להתייעץ עם דיוויד לינץ בעניין הזה 🙂 .

  14. אביב הגיב:

    אני חייב גם תגובה קצרה לאור – אתה כותב באופן מאוד גורף וכללי על ה"מיקסים בקולנוע הישראלי" וזה נראה לי קצת תמוה, במיוחד השנה, כשהסרטים כל כך רבים ושונים וגם פסי הקול שלהם מגוונים כל כך. ברשותך, אעיד על עיסתי – השנה מתמודדים 6 סרטים שאני גאה להיות אחראי לפס הקול ולמיקס שלהם: תיקון, שבוע ויום, הכל שבור ורוקד, הרמוניה, נמל בית והלהקה האחרונה בלבנון. אני לא חושב שאפשר למצוא אפילו נקודה דומה אחת בין כל פסי הקול האלה, הם שונים בגישה, באווירה, באמצעים בהם עשינו שימוש, אפילו בצבע של הדיאלוגים. הוקדשה מחשבה ועבודה רבה ביצירה של כל אלה והייתי שמח לקבל ביקורת שתתיחס באותה רצינות ולא תכרוך הכל תחת מטרייה אחת.
    ובעניין מה שנכתב כאן על חדרי המיקס – כל הסרטים הנ"ל מוקססו, מול מסך גדול, באותו חדר מיקס והוקרנו בהצלחה רבה באולמות קולנוע שונים. חלקם הוקרנו באולמות המשובחים של גדולי הפסטיבלים בארץ ובעולם ואף זכו לפרסים ולתשבוחות ספציפיות על פס הקול. אני חושב שאפשר להגיד שהם "עומדים בסטנדרט"

    1. אור סיגולי הגיב:

      קודם כל, אני מבין שכמה פה לקחו את העניין הזה באופן מאוד אישי, וחבל לי שכך. לא דיברתי, חלילה, על אף מעצב פסקול או בית הפקה באופן פרטני, וגם דיברתי על חלק מאוד מסוים של סרטים, כפי שכתבתי שם. אז דבר ראשון, כל מי שחושב שהדברים מופנים ישירות לגביו, אין בזה שחר. אין פה שום דבר "גורף". בבקשה תקראו לפני שאתם מרגישים שמפנים אליכם חיצים.
      לא אני, ולא חברי בסריטה, אי פעם יטענו שעולם הסאונד בישראל איננו טוב. אביב, רק בשנה שעברה הערכנו את עבודתך עד כדי שכך שהבלטנו אותה בפוסט אנשי השנה שלנו, שם כתבנו על עולם הסאונד המיוחד שאתה יוצר. דווקא ממך לא ציפיתי להתגוננות הזו.

      אני לא מכיר את הדינמיקה בעולם מעצבי הסאונד בארץ, ואינני שולט בה כלל, אבל סלחו לי – אבל אני חושב שאתם קצת מיתממים. הדגש על הפולי'ז והעצמת הדיאלוגים מופיעים במספר רב של סרטים (שוב: "מספר". לא "כולם". "מספר") לאורך השנים האחרונות, סרטים שונים מאוד זה מזה שנעשים על ידי יוצרים ויוצרות שונים זה מזה. לי זה מרגיש קצת פחות כמו תפיסה אומנותית ויותר כמו מדיניות.
      יכול להיות שאני טועה. יכול להיות שבאופן אובייקטיבי הדברים אינם כך. זה משהו שאני חווה בחלק גדול מהסרטים ("חלק". לא "כולם". "חלק") ועל כך הצבעתי.

      1. בני הגיב:

        אני חושב שכל הדיון פה מופרך כיוון שהוא נכתב לאחר שההקרנות ברובם הוקרנו בסינמטק תל אביב , אולם 1. מערכת הסאונד שם היא ביזיון לסרטים. הסאבוופר לא קיים, פיזור נכון של הרמקולים ניתן לשמוע שם אולי מחמש מושבים באולם. אם ליוצרי הסרטים או למפיקים היה שכל, הם היו מתאחדים ועושים מעשה בנידון. גם הפוקוס במסך שם אגב לא להיט גדול.

      2. אביב הגיב:

        הכל בסדר אור, לא היה כאן ניסיון להתגונן, אלא רק להגיד שההכללה אינה רלוונטית בעיניי ושהניסיון לזהות מגמות או מדיניות ביצירות כל כך שונות הוא מוטעה לטעמי. היו כאן כאלה שניסו להסיט את הדיון לחדרים "אמיתיים" או כאלה שלא עומדים בסטנדרט ואני חושב שתסכים שזה באמת לא העניין. הפוקוס שנתתם לי ולעבודתי בשנה שעברה היה מפתיע ומרגש מאוד ובעיקר לא מובן מאליו כשמדובר בתחום שלא מקבל במה מרכזית בד"כ ועל כך אני אסיר תודה

  15. לב הגיב:

    תודה על הסקירה המפורטת. אני מקווה שהקהל יזכה להיחשף לסרטים האלה בזמן הקרוב, אם בכלל. "תיקון" שובר שיא ישראלי בתור "הסרט הכי מדובר, מהולל ומעוטר שלא הגיע מעולם לבתי הקולנוע". אני מקווה שמדובר בטקטיקת הפצה חתרנית המבוססת על יצירת באז במשך שנים ארוכות לפני החשיפה לקהל. חדשנות ומקוריות לא יזיקו לעולם ההפצה בארץ. ל"תיקון" אפשר להוסיף גם כמה ממועמדי שנה שעברה שעדיין מחכים להפצה: "האיש שבקיר" ו"נדיה שם זמני". אם הסיבה לעיכוב ההפצה היא חיפוש אחר הדרך האולטימטיבית לחשוף את סרט לקהל, אני בעד. עדיף לחכות עם סרט טוב שנה וגם שנתיים מאשר להשליך אותו לאבדון באולמות הקרים של הסינמה סיטי.

  16. שי הגיב:

    ואף מילה על "לב שקט מאוד"? סרט מפעים.

    1. אור סיגולי הגיב:

      זהו איננו טקסט ביקורתי, אלא סקירת מצב. כמו כן, "לב שקט מאוד" מוזכר פה לפחות פעמיים.

השאר תגובה