אוסקר 2014/15: המועמדויות הכי טובות שלא יקרו (כנראה)

אנחנו לא יודעים מה יביאו המועמדות לאוסקר בסוף השבוע הבא (כרגיל, אתם מוזמנים לכאן לאחר ההכרזה לרשימת המועמדים המלאה וכמה תובנות על הדרך), אבל כמובן שחלק מהכיף הוא לנסות לנחש.
יש כמה דברים שאנחנו די סגורים עליהם. "התבגרות" יהיה בקטגוריות הסרט והבימוי, כאשר ג'יי.קיי סימונס ("וויפלאש"), פטרישיה ארקט ("התבגרות") ומייקל קיטון ("בירדמן") יקבלו מועמדות ראשונה אחרי הרבה הרבה שנים של עבודה קשה. מצד שני, תוך רגע כל זה יכול להיעלם ואז לפתע נזכר כמה זה היה ברור עד עכשיו ואיך לא ראינו את זה בא. להזכירכם, בשנה שעברה נדהמנו מההיעדרות של טום הנקס ("קפטן פיליפס"), אמה תומפסון ("להציל את מר בנקס"), אופרה ווינפרי ("המשרת"), "12 שנים של עבדות" בפרס הצילום, "סיפורים שאנו מספרים" בקטגוריה התיעודית, "הזאב מוול סטריט" בעריכה ועוד. זה קורה כל שנה.

מכיוון שבכל הכרזת מועמדים מגיע מבול של מפחי נפש, החלטתי להתכונן כבר מעכשיו. הנה כמה מועמדים ראויים ונפלאים שהסיכויים שלהם לקבל אהבה ממוסדת באוסקר השנה נמוכים עד לא קיימים. וכאמור, תמיד יש את הסיכוי שאהיה מופתע לטובה, כמו הרגע הקסום בשנת 2011 בו גארי אולדמן קיבל מועמדות על "החפרפרת".
אז זוהי רשימת האכזבות-מראש שלי. יש עוד פחות משבועיים לחכות.

שחקנית ראשית: אליזבת' מוס – "The One I Love" / טילדה סווינטון – "רק האוהבים שורדים"

מוס, שחקנית הטלוויזיה הנהדרת הזו ("מד מן", "קצה האגם"), נתנה השנה דאבל-דיפ בשני סרטי אינדי שזכו להתלהבות רבה אצל המבקרים, אבל כרגע נראה שאף אחד לא זוכר.
"The One I Love" הוא לחלוטין מופע זוגי שלה ושל מארק דופלאס. מבלי להיכנס לספויילרים, התפקיד של מוס מורכב שם מכמה סיבות, והיא צריכה להתנהל על לא מעט מישורים במקביל. חיבבתי את הסרט הזה לרמה מאוד מסוימת, ואני חושב שהוא קצת תופס כיוון לא הכרחי בסופו, אבל מוס מנצחת שם ובגדול.
אל ההישג מצטרף סרט בו גילמה דמות משנה משמעותית, "תקשיב לי טוב, פיליפ" (Listen Up, Phillip) אך הוא לא כשיר להתמודד באוסקר הקרוב, אבל להוציא את מוס, לא מדובר בהפסד גדול. אני מצאתי את הסרט די משעמם וזחוח, ממש כמו הדמות הראשית שלו המגולמת על ידי ג'ייסון שוורצמן. יותר מדי דמויות לא אהודות עושות דברים מעצבנים ויותר מדי מניירות וודי-אלניות, אם אתם שואלים אותי. ובאמת שמעט רגעי החסד הקסומים בסרט הזה שייכים אך ורק למוס, המגלמת את זוגתו של שוורצמן. הפרק שלה בסרט הוא בעיני הטוב מכולם, ושוב היא מוכיחה כמה תבונה ורגישות יש לה על המסך.

וכמובן, יש את טילדה סווינטון. סרטו של ג'ים ג'רמוש, שממש השבוע יצא לאקרנים בארץ, כבר מסתובב בחיינו כשנתיים, אבל מסתבר שאת כשירותו לאוסקר הוא קיבל השנה. די מדהים שאפילו בשנה חלשה לשחקניות כמו זו, סווינטון – שזכתה באוסקר בשנת 2007 על "מייקל קלייטון" – לא נמצאת בשיח. מזכירים אותה באופציה כשחקנית משנה עם "רכבת הקרח", אבל סביר שגם זה לא יקרה. כל הופעה של סווינטון ראויה לאוסקר, ועבודתה ב"רק האוהבים שורדים" מבהירה את זה באופן שקשה להתנגד לו.

אליזבת מוס – THE ONE I LOVE

צילום: ג'ף קרוננוות' – "נעלמת"

קרוננוות' היה מועמד לאוסקר בעבר פעמיים ברצף בזכות סרטיו של פינצ'ר – "הרשת החברתית" ו"נערה עם קעקוע דרקון". שתי מועמדויות שדי הפתיעו אותי, אם אני זוכר נכון, כך שיש סיכוי ששיתוף הפעולה הזה יניב לו מועמדות נוספת. ההצלחה הקופתית של הסרט, הסערה המיזוגנית המגוחכת שבאה בעקבותיו, המועמדות הכמעט-בטוחה של רוזמנוד פייק, כל אלה בטוח יסבו את תשומת הלב של המצביעים אל הסרט ובטח אל הוויזואליות שלו.
אבל השנה הזו צפופה. מאוד. ובין "בירדמן", "מר טרנר", "מלון גרנד בודפשט", "סלמה", "לא נשבר", "אידה", "בין כוכבים", "שנה אלימה מאוד", "זעם" ועוד, המצלמה החדה כתער של קרוננוות' עלולה ליפול. וזה חבל, כי גם אלו שמתנגדים לסרט לא יכלו שלא לציין בהתלהבות את האימג'ים המהפנטים והמאיימים של הסרט, את סצנת אבקת הסוכר בסמטה, את סצנת הרצח המדממת, ואת שוט הפתיחה הסטטי ומבשר הרעות.

עיצוב אומנותי: ג'יימס צ'ינלנד – "כוכב הקופים: השחר"

על אף ההצלחה הקופתית והביקורתית לה זכה הסרט, ובצדק, ועל אף שסביר שהוא ימצא את מקומו בקטגוריית האפקטים והסאונד, סרט ההמשך לפריקוול עלול לפספס דווקא באחת מהקטגוריות שהכי מגיעות לו – זו של של העיצוב האומנותי. אני חייב להודות שאני הייתי כנראה מצביע לו בשמחה גם בקטגוריות הצילום, העריכה, השחקן הראשי (אנדי סירקיס) ושחקן המשנה (טובי קבל), אבל יותר מהכל, עבודת העיצוב של צ'ינלנד ("הנוקמים", "המעיין"), היא משהו שלא זוכה לכבוד המגיע לו.
בקטגוריית העיצוב האומנותי השנה, כרגיל, כמה מועמדים מאוד חזקים בתחום התקופתי. עם זאת, יש כמה מועמדים חזקים גם בתחום הפנטסטי כמו "מליפיסנט", "אל תוך היער", "ההוביט: קרב חמשת הצבאות" ו"רכבת הקרח", כך שסביר למדי שרובם ימצאו את עצמם בחוץ ו"כוכב הקופים" עלול להיות ביניהם, על אף שהקטגוריה הזו נוטה לאמץ אל חיקה סרטים בסגנון הזה.
מושבת הקופים, הערים הנטושות, וההשתלטות של הטבע על עבודת האדם המובסת היו מרשימים במיוחד בסרט, כאלה שלגמרי מצדיקים מועמדות.
הסרט זכה למועמדות בפרסי איגוד המעצבים, אז כנראה שנאלץ להסתפק בזה.

תסריט מקורי: אלן גירודי – "זרים על שפת האגם"

מעבר על הסרטים הכשירים לאוסקר ה-87 גילה לי שגם הסרט הצרפתי הזה מהשנה שעברה נמצא ברשימות. לא שזה מאיים לשנות את מה שעומד לבוא, ואני בטוח שאפשר לספור על יד אחת את כמות חברי האקדמיה שצפו בו או זוכרים שצפו בו, אבל זה עדיין נותן לי קצת מקום לפנטזיה.
ל"זרים על שפת האגם" יש את אחד התסריטים הכי מדהימים שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות, ללא עוררין. התעסקנו בו לא מעט כשהופץ בארץ, ואיזה כיף שיש לי עוד הזדמנות להזכיר אותו.

מוזיקה: מיקה לוי – "מתחת לעור"

קטגורית המוזיקה היא תמיד אחת המאכזבות והלא ברורות של האוסקר, בעיקר בגלל שהחוקים שלה מאוד נוקשים (תמיד יש כמה סרטים בולטים שלא עומדים בקריטריונים), ובגלל שנדמה שההצבעה אליה אוטומטית. בשנה שעברה "גנבת הספרים" נכנס בעיקר כי הלחין אותו ג'ון וויליאמס. הפעם האחרונה שסרט זכה בפרס המוזיקה המקורית בלי מועמדות לפרס הסרט הייתה "פרידה" לפני 13 שנים. הפעם האחרונה שמועמד למוזיקה באמת הפתיע אותנו היה "3:10 ליומה" בשנת 2007, כך שהסיכויים של הסרט המאוד מיוחד ומאוד קשה לצפייה של ג'ונתן גלייזר (חלקנו חושבים שזה הסרט הכי טוב שלא הופץ השנה בארץ, ובחלקנו אני מתכוון אלי) להשתבץ בקטגוריה הזו די מדכאים.
לוי הבריטית קיבלה לא מעט עיטורים במהלך השנה על עבודתה, כולל פרס הקולנוע האירופאי, פרסי הקולנוע הבריטי העצמאי, ופרסי מבקרים לרוב, כך שהאקדמיה עלולה לנסות לפחות לדגום את המוזיקה שלה, אבל סביר להניח שזה גם לא יעזור כי מחוץ לקונטקסט של הסרט, ההלחנה של "מתחת לעור" הופכת להיות מטרידה אפילו יותר. נאלץ לחיות עם העובדה שהצדק לא תמיד נעשה בתחומי האוסקר. לא הלם גדול מדי.

עריכה: ג'יימס הרברט ולורה ג'נינגס – "קצה המחר"

אם קיימת בי אופטימיות לגבי הקטגוריות הקודמות שהוזכרו, וגם אלו שבהמשך, בהקשר של זו אני סקפטי לחלוטין ומתוסכל הרבה יותר. "קצה המחר" הוא הסרט שאני הכי מצטער שלא מצאתי מקום להכניס אותו לסיכומי השנה שלי, כי אני חושב שמגיע לו יחס של מלכים, ועם זאת אין בו שום דבר שגורם לו לבלוט באופן יוצא דופן מעל סרטים אחרים.
מלבד העריכה שלו.
מי שצפה בסרט יודע כמה הוא מבוסס עריכה, כמעט יותר מכל אלמנט אחר שלו (מלבד, אולי, אפקטים), כמה החיתוך ובניית הסיקוונסים קריטי לאין ערוך, וכמה שני העורכים עשו בו עבודה ללא רבב. סרט שלם שכל כמה דקות חוזר לאותה נקודה ומתחיל משם שוב, יכול להיות הסיוט הכי גדול של צופי הקולנוע, אם לא מטפלים בו כמו שצריך, ולכן הניצחון של עריכת הסרט הוא כפול.
"קצה המחר" אפילו לא זכה להיכנס לרשימות המוקדמות של קטגורית האפקטים, כך שכנראה האקדמיה לא מתייחסת אליו בכלל וחבל. אני לא מצליח לחשוב על הרבה מועמדים ראויים ממנו.

שחקן משנה: גארי פולטר – "ג'ו"

סרטו של דיויד גורדון גרין אמנם הוקרן בפסטיבל קאן עוד בשנת 2013, אבל הוא כשיר לאוסקר הזה. זה לא יעזור לו. באופן אישי אני חושב שמדובר בסרט מעולה, אבל מעבר לזה, זו הופעתו של גארי פולטר שמצדיקה את קיום קטגורית המשנה. אבל שוב, לא שזה יעזור לו.
פולטר מגלם את ווייד, אביו של גארי (טיי שרידן), אלכוהוליסט נאלח וזוועתי שמתעלל ומזניח את בנו. זו אחת הדמויות הכי איומות של הקולנוע השנה, ופולטר בורא אותה באופן מושלם. לזה כמובן מתווסף הסיפור הטראגי שמאחורי השחקן, שזהו תפקידו הראשון והאחרון אי פעם. גרין גילה את פולטר, הומלס נטול תקווה, בשלב ליהוק הסרט והביא אותו על אף שלא היה לו שום ניסיון קודם. אני לא יודע מה היה על הסט או בחלק המקדים של ההפקה, אבל ההימור השתלם ופולטר הוכיח שהוא ראוי לתפקיד שקיבל. אך גורלו לא השתפר, והוא נמצא מת ברחוב כמה ימים לאחר תום הצילומים.

גארי פולטר – "ג'ו"

שחקן ראשי: רייף פיינס – "מלון גרנד בודפשט" / טום הארדי – "לוק" / פיליפ סימור הופמן – "איש מבוקש מאוד" / ברנדון גליסון – "הכומר" / צ'נינג טייטום – "פוקס-קצ'ר" / אנדי סרקיס – "כוכב הקופים: המרד" / ניקולס קייג' – "ג'ו" / מיילס טלר – "וויפלאש" / ג'וד לאו – "דום המינגווי"

כמו תמיד, קטגורית השחקן הראשי צפופה באופן בלתי אפשרי (להבדיל מקטגורית השחקנית הראשית), וככזו תזניח כמה מההופעות הטובות ביותר של השנה.
ההימורים כרגע מתרכזים בשבעה מרכזיים: סטיב קארל ("פוקס-קצ'ר"), בנדיקט קמברבץ' ("משחק החיקוי"), מייקל קיטון ("בירדמן"), אדי רדמיין ("התיאוריה של הכל"), דיויד אויילו ("סלמה"), ג'ייק ג'ילנהאל ("חיית הלילה") וטימותי ספאל ("מר טרנר"). תמיד יכול להיות שהחמישייה לא תכלול בהכרח את אלו, אבל כרגע ההיגיון מצביע עליהם.
למרבה השמחה, היגיון לא תמיד עובד באוסקר. פיינס, בהופעתו הטובה ביותר אי פעם, תמיד יכול להפתיע, אבל הוא כנראה היחיד מהרשימה בכותרת שעוד יכול לעשות את זה. בשנה שעברה, כאמור, טום הנקס נפל לטובת כריסטיאן בייל, ובשנה לפני כן האקדמיה בכל זאת הכניסה את חואקין פיניקס ("המאסטר"), כך שהפתעות בטוח יהיו. השאלה אלו.

במאי: בנט מילר – "פוקס-קצ'ר"

טוב, כמובן שזו לא דעה שממש נמצאת בקונצנזוס, אבל אני כבר יודע שבקטגוריה הזו ההיעדרות שהכי תצבוט את לבי היא זו של בנט מילר. במאים שעשו עבודות מדהימות יותר השנה ולא יגיעו לאוסקר יש ויש, בין אם דיויד פינצ'ר או ג'ונתן גלייזר, אבל אני עדיין חושב שכעבודת בימוי טוטאלית, מדויקת, קשה, ומבריקה במיוחד, מילר צריך להיות שם, אפילו במנותק ממועמדות לסרט עצמו בקטגוריה הראשית. פרשתי את דעתי היחסית מפורטת בסקירה, אבל (היכונו לתדהמת חייכם) זה לא באמת עזר לסרט לתפוס בארץ, והוא נעלם די מהר מהקולנועים. כאשר הכנסתי אותו לעשיריית השנה שלי, כבר לא היה לו זכר בסביבה, והוא הותיר אחריו לא מעט צופים מתוסכלים.
אני אמשיך להלל את אחד הבמאים האהובים עלי, ולקוות שיש עוד כמוני שם בחוץ, אבל אחרי החיבוק האוסקרי לו זכו סרטיו הקודמים "טרומן קפוטה" ו"מאניבול", זה בסדר אם יפסחו עליו פעם אחת.

טוב, לגבי פרס הסרט זה קל מבחינתי. "נעלמת". אבל אני יודע שלא צריך להיות יותר מדי חמדן ואני מרגיש שאני כבר ככה על הקצה מבחינת כמות הפעמים שאני יכול להזכיר אותו.

בואו נקווה כולנו שרוב התחזיות פה יתבררו כפסימיות. בכל מקרה, יש למה לחכות.