פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 5, פרק 9: "פארק גוספורד"

הפופולריות של שנת 2001 הקולנועית ממש לא הייתה זקוקה להוכחות נוספות, אבל הנה הגיעה אחת בדמות ההצבעות שלכם לסרטי העונה החמישית בפרויקט – זוהי השנה היחידה שכל ארבעת מפסידי האוסקר שלה קיבלו קולות מכם במהלך תקופת ההצבעות. והאמת שבצדק. קבוצת המפסידים של הטקס ה-74 מורכבת מסרטים מרתקים שחלקם אפילו שינו את המסלול של הקולנוע המסחרי, מי יותר ומי פחות.
אתוודה שבתוך תוכי קיוויתי שהמוביל במספר הבקשות יהיה "בחדרי המיטות", אך זה לא קרה. אפילו יותר מזה, "פארק גוספורד" (Gosford Park) לא רק שהעפיל על שאר סרטי המחזור שלו, הוא גם זכה למספר הקולות הרב ביותר מכל הסרטים באופן כללי – בתיקו עם "רשת שידור".

ועל כן חזרתי בחדווה לסרטו של רוברט אלטמן, צפייה ראשונה שלי מאז שיצא לבתי הקולנוע (אספר על זה בהמשך הפרק), כנציג של הטקס הזה, שהיה ועודנו אחד המעניינים – ובקלות המתסכל ביותר – של האוסקר המודרני, מכל כך הרבה סיבות. ל"פארק גוספורד" יש בהחלט יד ורגל בזה.
בנוסף לזה חשיבותו של הסרט נעוצה גם בהיותו שירת הברבור האוסקרית של אחד מגדולי היוצרים של הקולנוע במאה העשרים, במאי שקשה מאוד להפריז בחשיבותו, ולמרות שאצלנו בסריטה קיבל כבר התייחסות של מלכים מספר פעמים בעבר, תמיד אפשר עוד.

עוד לפני האוסקר…

בשלהי האלף הקודם פנה הבמאי והשחקן בוב בלאבן אל אחד המאסטרים הגדולים של הקולנוע האמריקאי, רוברט אלטמן, והציע לו להרים פרויקט משותף – מעשיית אדונים ומשרתים בריטית בסגנון בלשי, כזו שמוכרת בעיקר בזכות ספריה של אגתה כריסטי "עשרה אינדיאנים קטנים", "רצח על האוריינט אקספרס" ודומיהם, בהם קבוצת אנשים מתקבצת במקום אחד ולמרבה ההפתעה מישהו מהם מוצא את מותו, ואין איך להגיד את זה אחרת – כולם אשמים. עוד השראה לסרט הייתה "חוקי המשחק", יצירת המופת של ז'אן רנואר.

באותה התקופה אלטמן היה לאחר אחד הכישלונות הגדולים שלו, "הנשים של דוקטור טי", עוד נקודת שפל בקריירה המפותלת והלא אחידה שלו. מצד אחד, הוא היה אחראי על כמה מהסרטים המגדירים והטובים ביותר של הוליווד החדשה ("מאש", "הקלפן והיצאנית", "שלום לנצח", "נאשוויל"), אבל בד בבד גם עשה הרבה סרטים שזכו לכתף קרה מאוד, וחלקם היו כישלונות עצומים. שנות השמונים היו סוג של קללה מתמשכת בשבילו, אבל עם בוא הניינטיז משהו הקליק חזרה למקום עם "השחקן" ו"תמונות קצרות" – שהביאו לו שתי מועמדויות רצופות לאוסקר. הראשון מהם גם העניק לו את פרס הבימוי של פסטיבל קאן ב-1992.
עם זאת, לאחריהם הגיעה שוב מהמורה גדולה עם "משהו ללבוש", "קנזס סיטי" ו"ג'ינג'רברד מן" שאכזבו את הקהל, ורק מותחן קומי נוסף שלו, "מי רצח את קוקי?" החזיר לו את חיבת המבקרים, גם אם באופן מוגבל.
השילוב הזה בין סוג הסיפור שהציע בוב בלאבן לבין אלטמן, אז כבר בן 75, נראה כל כך הגיונית וטבעית, שדי מדהים שאלטמן טרם עשה משהו כזה עד אז. בכל זאת, שני הסגנונות הכי מזוהים עם אלטמן הם סרטים מלאי התרחשויות ועמוסי דמויות וסיפורים המשתלבים זה בזה ("נאשוויל", "תמונות קצרות", "משהו ללבוש", "הרקדנים"), ומותחנים מתוחכמים ("מי רצח את קוקי?", "אותו יום קר בפארק", "השחקן", "מראות", "שלום לנצח").
אבל אחרי הקונספט גם צריך להגיע התסריט, ובשביל זה שידך בלאבן בין אלטמן ובין ג'וליאן פאלווז הבריטי בן ה-51, שעל אף קריירה ארוכה בכתיבה, טרם עבד על תסריט לקולנוע.

המסגרת העלילתית של "פארק גוספורד" לא יכולה להיות יותר בסיסית: סוף שבוע אחד בנובמבר 1932 מארח בעל האחוזה העשיר וויליאם מקורדל מסיבת ציד עמוסת אורחים, בהם משפחה, חברים, ואפילו שחקן קולנוע בריטי ידוע שהצליח יפה בהוליווד והביא עמו מפיק אמריקאי לטובת תחקיר לסרט החדש שלהם – פרשיית רצח באחוזה בריטית ממש כמו זו. כל אחד מהאורחים רמי המעלה מגיע בליווי משרתיו האישיים, וכך נוצרה תמונת מראה של מעל ומתחת למדרגות, וכולם מתחילים להתעסק זה בחיי זה. כבר בערב הראשון מתבצע רצח מסתורי ונדמה שכמעט לכל הנמצאים במקום יש מניע די רציני, ולכן מוקפץ למקום בלש על מנת להבין מה פשר העניין.
אבל על אף המתכונת הקבועה, התסריט של פאלווז ממש לא מתכופף להגדרות, ומעבר לאלמנט המטא של התסריט, שבא לידי ביטוי בזכות המפיק האמריקאי ששיחות ההפקה שלו בטלפון לפתע הופכות לליווי העלילה ולמין מקהלה יוונית, די ברור שהרצח – שמתרחש שעה וקצת לתוך הסרט – מעניין מעט מאוד את הסרט. הדגש הוא על הדינמיקה שנוצרת בין המשרתים והאדונים, כשגם בתוך הקבוצות עצמן יש היררכיה מורכבת, והמון שלדים בארונות.

האתגר הבא של ההפקה היה הליהוק של עשרות השחקנים. זה כפי הנראה היה כל כך מורכב, שהקרדיטים בפתיחת הסרט מתחילים עם השחקנים, והבאה שמופיעה אחריהם היא המלהקת מרי סלוואי, הרבה לפני הצלם (אנדרו דאן), העורך (טים סקאיירס, שזהו הפרק השני ברציפות על סרט שלו, אחרי "נמר, דרקון"), המלחין (פטריק דויל) והמעצבים.
ואכן, קאסט השחקנים של "פארק גוספורד" הוא כנראה אחד המרשימים בתולדות הקולנוע, לא פחות. בוב בלאבן לקח על עצמו את תפקיד המפיק האמריקאי, כמובן, ואת האחוזה חולקים אתו קלי מקדונל ("טריינספוטינג") כמשרתת הצעירה שאת רוב הסרט אנחנו חווים דרך עיניה, מגי סמית' בתפקיד האדונית שלה, מייקל גמבון כבעל האחוזה, קריסטין סקוט תומאס כאשתו הנבגדת, אמילי ווטסון כמשרתת והמאהבת שלו, הלן מירן כאחראית המשרתים, איילין אטקינס כמנהלת צוות המטבח והניקיון, אלן בייטס כרב המשרתים, ג'רמי נורת'ם ככוכב הסרטים הפופולרי, ריאן פיליפה כמשרת האישי של המפיק, סטיבן פריי הוא הבלש המפוזר, קלייב אוון כמשרת מסתורי וסקסי באופן לא סביר, וגם צ'רלס דנס, טום הולנדר, דרק ג'קובי וריצ'רד אי. גראנט בין היתר.
בהתחשב בכל אלה, אני באמת חושב שלעוזרי הבמאי ומנהלי התסריט מגיע פרס משלהם על בניית הקולשיט של ההפקה הזו.

"פארק גוספורד" הוקרן לראשונה בפסטיבל לונדון ויצא לבתי הקולנוע בדצמבר 2001, זוכה לאהדת המבקרים ואפילו ללהיט מפתיע עם הכנסות של מעל ל-87 מיליון מתקציב של כ-20. אלטמן שוב חזר להיות במאי מהולל, והוליווד חיבקה אותו מחדש.

מסלול ההפסד של "פארק גוספורד"

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר ה-74 היו:
"שר הטבעות: אחוות הטבעת", הראשון בטרילוגיה המצליחה של פיטר ג'קסון, הוביל את רשימת המועמדים עם 13 קטגוריות (אחד פחות מהשיא האוסקרי) כולל בימוי, תסריט ומשחק (שחקן משנה לאיאן מקלן).
"נפלאות התבונה" ו"מולין רוז'" היו במקום השני עם 8 מועמדויות כל אחד, אם כי השני נותר מחוץ לקטגוריות הבימוי והתסריט.
"פארק גוספורד" צבר 7 מועמדויות, כאשר בקטגוריית שחקנית המשנה הופיע פעמיים. שאר מועמדויותיו היו לבימוי, תסריט מקורי, עיצוב תלבושות ועיצוב האומנותי.
"בחדרי המיטות" סגר את הרשימה עם 5 מועמדויות, בהן התסריט ושלוש משחקניו, אבל ללא בימוי.

2001 הייתה כל כך מדהימה, שקטגוריית הסרט, על אף שבאופן יחסי עשתה עבודה טובה בסימון מצטייני השנה, פשוט לא יכלה לעשות צדק ליבול שלה. סרטים אחרים שהוזכרו באוסקר פה ושם מבלי להיות חלק מהפרס הגדול היו "משפחת טננבאום", "יום אימונים מסוכן", "מונסטר בול", "אייריס וג'ון", "האיש שלא היה שם", "מלהולנד דרייב", "מפלצות בע"מ", "ממנטו", "אמלי", "יומנה של ברידג'ט ג'ונס", "עלי", "בלק הוק דאון", "אינטילגנציה מלאכותית", "העולם שבפנים", ו"שרק".
בין הסרטים שנותרו ללא מועמדויות כלל היו "האחרים", "דוני דארקו", "לא רק בלונדינית", "הדוויג והשארית העצבנית", "השבועה", ו"אושן 11", אם למנות רק את אלו שעוד היה להם באזז מקדים (למרבה הצער "זולנדר" ו"יעד סופי" לא השתתפו בחגיגה).

בעקבות הכמות הגדולה של סרטים מצליחים ומוצלחים, עונת האוסקר התפזרה ללא מעט כיוונים. ההימור המרכזי לפרס הגדול היה בהחלט "נפלאות התבונה" לאחר שסחף את פרסי גלובוס הזהב (סרט-דרמה) וזכה באיגודי הבמאים והתסריטאים (בקטגורית העיבודים), אבל לא מעט מתחרים נשפו בעורפו בכל מיני שלבים בדרך אל הזהב.
השניים המרכזיים היו "מולין רוז'" שזכה גם הוא בגלובוס הזהב (קומדיה/מחזמר) ובאיגוד המפיקים, מה שעל פניו היה אמור להפוך אותו לאיום, אבל היותו מחזמר פוסט-מודרני, יחד עם השמטתו מפרס הבימוי, העידה שזה לא המצב; ו"שר הטבעות" היה בקלות האירוע הגדול של השנה, ועוד עם מספר מועמדויות מטורף, אבל גם הפעם השיוך שלו לז'אנר הפנטזיה עיכב אותו. לא הייתם מוצאים הרבה שיהמרו עליו מעבר לקטגוריות הטכניות-אומנותיות.
"פארק גוספורד" מבחינתו גם לא ממש שקט על שמריו. למעשה, הוא נתן פייט של ענקים עם פרס הבימוי בגלובוס הזהב, שני פרסי איגוד השחקנים כולל פרס הצוות הטוב ביותר, ובאיגוד התסריטאים (בקטגורית המקוריים). בנוסף הוא זכה בשלושה פרסי אגודת הביקורת הלאומית (בימוי, תסריט ושחקנית משנה), ואותן זכיות בדיוק באיגוד המבקרים של ניו יורק. בנוסף הוזכר גם כמועמד באיגוד העורכים (קומדיה/מחזמר).
אם האוסקר הזה היה מתרחש כיום, עם שיטת ההצבעה החדשה שנכנסה החל מ-2010, אני חושב שעם הנתונים האלה הוא היה הופך למוביל טבלאות ההימורים, וייתכן שאפילו לזוכה.

כל אלו הביאו לסרטו של אלטמן יתרון בשלוש קטגוריות מרכזיות: הבימוי, התסריט המקורי ושחקנית המשנה. לזה הראשון היה בהחלט נראטיב חזק מכיוון שאלטמן הפסיד כבר ארבע פעמים את פרס הבימוי ("מאש", "נאשוויל", "השחקן", "תמונות קצרות"), הוא היה שייך לעילית של יוצרי הקולנוע בעולם, וגם גילו המתקדם הבהיר שאולי לא יהיו לו עוד הרבה הזדמנויות.
עם זאת, גם לרון הווארד של "נפלאות התבונה" היה נראטיב משלו, מכיוון שלא רק שהוא אצולה הוליוודית כבר שנים רבות, אלא גם הושפל על ידי האקדמיה שש שנים לפני כן, כאשר סרטו "אפולו 13" לא הביא לו מועמדות על בימוי, והוליווד רצתה לפצות על זה.
לעומת הבימוי, פרס התסריט המקורי היה עניין די סגור. לא רק שג'וליאן פאלווז סחף את העונה, הוא גם התמודד בסופו של דבר מול "אמלי" הצרפתי, "ממנטו", "משפחת טננבאום" ו"מונסטר בול" – כולם משובחים, אבל אף אחד מהם לא היה מועמד לפרס הסרט.

המקום בו "פארק גוספורד" היה מצד אחד הכי חזק ומצד שני הכי פגיע הוא דווקא פרס שחקנית המשנה. זאת מכיוון שהיו בו כל כך הרבה שחקניות ראויות, מוכרות ואהודות, שבקלות זה היה יכול לייצר כאוס הצבעתי ולהשאיר את הסרט קירח מכאן ומכאן. אני לא יודע אם זו הייתה החלטת קמפיין מודעת או שפשוט העונה התעצבה סביב זה, אבל מבין כל נשות הקאסט רק שתיים כיכבו בטקסי הפרסים השונים: מגי סמית' והלן מירן, שייצגו בסרט את שתי הסקאלות של האדונים והמשרתים.
ככל שהעונה התקדמה התגלתה נטייה משמעותית לכיוון הלן מירן, שלקהל האמריקאי הייתה מוכרת אז בעיקר בזכות סדרת הטלוויזיה שלה "החשוד העיקרי" ולאוסקר הגיעה פעם אחת לפני זה, ב-1994, עם הופעת המשנה שלה ב"טירופו של המלך ג'ורג'".
על "פארק גוספרוד" מירן זכתה בפרס איגוד השחקנים, מה שהיה אמור לתת לה יתרון עצום בקטגורית המשנה, אבל זה לא באמת היה אינדיקטיבי לאוסקר במקרה שלה, כי היא לא התמודדה מול השתיים שנתנו לה תחרות באוסקר עצמו: מגי סמית' (שלא הייתה מועמדת בכלל באיגוד) וג'ניפר קונלי מ"נפלאות התבונה" (שבאיגוד הייתה מועמדת כשחקנית ראשית).

מי שצפה בסרט לאחר המועמדויות והעונה המוצלחת של מירן, בוודאי תהה מדוע דווקא היא זו שנבחרה לכל הפרסים. התשובה לזה מגיעה ממש בדקות האחרונות של הסרט, כאשר היא, לאחר סצנות רבות בהן היא אסופה ובשליטה מוחלטת, בעיקר מביטה במבט חמור סבר, מקבלת את הסצנה הכי רגשית בכל הסרט, שמרסקת את הנשמה. עד אז רוב תשומת הלב מופנית דווקא למגי סמית', שהייתה אז כאמור כלת שני אוסקרים. היא בעצם גונבת ההצגה הרשמית כגבירה הסנובית והמרושעת – זו שלימים תעניק לה מאתיים פרסי אמי על "אחוזת דאונטון".
כעיקרון מנחה בחיי אני לא הולך להתווכח עם אף מועמדות למירן או לסמית', שתיים מהשחקניות הגדולות ביותר בכל הזמנים. עם זאת, לכל כך הרבה שחקניות בסרט הגיעה הזדמנות זהה, ואולי לעיתים יחס נלהב יותר משל המועמדות הסופיות. קלי מקדונל, שאולי אפשר להגיד שהיא שחקנית ראשית כי היא מנווטת את הסיפור, יחד עם אמילי ווטסון, איילין אטקינס וקריסטין סקוט תומס, היו ראויות לפרסים ממש כמו מירן, ובעיני הרבה יותר מסמית'. למעשה, אם קטגורית שחקנית המשנה של 2001 הייתה מורכבת רק מנשות "פארק גוספורד", זה היה לגמרי סביר.
אבל, אומר בסיכון של לסתור את עצמי, פרס שחקנית המשנה באותה שנה היה צפוף בקטע קיצוני. לצד מירן וסמית' של "פארק גוספורד" התמודדו מריסה טומי ("בחדרי המיטות"), קייט ווינסלט ("אייריס וג'ון") וכאמור ג'ניפר קונלי ("נפלאות התבונה"). כולן ראויות, וזה בלי להזכיר את המושמטות בהן אנג'ליקה יוסטון ("משפחת טננבאום" – הזוכה שלי), פיונה פלאנגן ("האחרים"), קמרון דיאז ("ונילה סקיי"), ודקוטה פאנינג ומישל פייפר ("קוראים לי סם") בין היתר.

בטקס, שהתקיים ב-12 לפברואר 2002, זכה "פארק גוספורד" רק בפרס התסריט המקורי. הוא הפסיד את פרסי הסרט, הבימוי ושחקנית המשנה ל"נפלאות התבונה", ואת פרסי עיצוב התלבושות והעיצוב האומנותי ל"מולין רוז'".
"בחדרי המיטות" היה המועמד היחיד לפרס הסרט שיצא בידיים ריקות. ארורה תהיי, אקדמיה.

האם ההפסד היה מוצדק?

בתחילת הפרק כתבתי שהאוסקר ה-74 הוא אחד המתסכלים ביותר בתולדות הפרס, ויש לזה סיבה מאוד טובה, סיטואציה שהייתה מאוד ספציפית ל-2001. זאת מכיוון שלאקדמיה היו באותה שנה ארבע אופציות מדהימות לזכייה בפרס הסרט הטוב ביותר, כל אחת מהן משמעותית ויוצאת דופן בפני עצמה, כזו שתעניק משמעות לפרס ותהדהד שנים קדימה.
זה היה יכול להיות אירוע פנטזיה שישנה את פני הקולנוע כמו "שר הטבעות: אחוות הטבעת", יצירה פורצת גבולות כמוה העולם טרם ראה כ"מולין רוז'", דרמה דחוסה ועשויה להפליא בדמות "בחדרי המיטות", ועשייה קולנועית מורכבת של מאסטר שעדיין לא אמר את המילה האחרונה עם "פארק גוספורד".
כל אחד מהזוכים האלה – בין אם אתם מאוהדי הסרטים או לא – היה מעיד או על הבנה קולנועית של האקדמיה, או סנכרון עם הזמנים המשתנים והסרטים המגדירים של התקופה. אבל לא. לא ולא. האקדמיה בחרה בסרט הבינוני ביותר מבין החמישה, "נפלאות התבונה", כמובן. ולהבהיר, זה באמת לא סרט מאוד גרוע, ובתולדות האוסקר היו זוכים מחפירים ממנו, אבל מול ארבעת המועמדים לצדו, זה לא יכל להיות פחות מחמיא לכל הנוגעים בדבר.
זה כמובן קיבל משנה תוקף מזעזע כאשר האקדמיה לא הסתפקה רק בזה, וגם העניקה את פרס הבימוי לרון הווארד, משאירה על הספסל ארבעה יוצרים חשובים בשיא כוחם: אלטמן כמובן, דיויד לינץ' ("מלהולנד דרייב"), פיטר ג'קסון ("שר הטבעות") ורידלי סקוט (אני לא מעריץ גדול של "בלאק הוק דאון", אבל העבודה שלו שם בהחלט ראויה יותר מהזוכה).
לא רגע שהאקדמיה אוהבת להיזכר בו.

אז על פניו, לא משנה איזה סרט היה נבחר לייצג את האוסקר של 2001 בפרויקט, התשובה הייתה תמיד אותה אחת: לא, ההפסד לא היה מוצדק. למעשה הוא מביך ומרגיז, ותעודת עניות שאנחנו סובלים ממנה עד היום, בטח בהתחשב בכך שאלטמן כבר לא יקבלו סיבוב נוסף.
אז הפעם בואו ונקשה עלי, ונבדוק את העניין מעבר למורשת של אלטמן ולהשוואה מול "נפלאות התבונה" – האם "פארק גוספורד" היה ראוי להיות מועמד לשבעה פרסי אוסקר, והאם היה ראוי לזכות כשהוא עומד בפני עצמו.

עד ההכנה לקראת כתיבת הפרק, כפי שהסגרתי בפתיחה, צפיתי ב"פארק גוספורד" פעם אחת בלבד, זה היה בדצמבר 2001, באולם קולנוע עצום בברודווי. טסתי לשם לטיול לפני הצבא, ובין כמה מיוזיקלים ואתרים ידועים בעיר שדחפתי כדי להוכיח שאני תייר, בעיקר פקדתי את אולמות הקולנוע (איזו טעות לטוס לניו יורק לפני שמותר לך לקנות שתייה), ומכיוון שהייתה זו שיא עונת האוסקר, פשוט בלסתי כל מה שיכולתי. ראיתי שם את "האחרים", "העולם שבפנים", "בחדרי המיטות", "מלהולנד דרייב", "האיש שלא היה שם", "ונילה סקיי", "בלאק הוק דאון", "אחוות הזאבים" וכמובן " פארק גוספורד".
שני הסרטים שיצאתי מהם הכי מתוסכל, ואני ממש מתבייש להודות בזה אבל היו לי מלא נסיבות מקלות, הם "מלהולנד דרייב" ו"פארק גוספורד".

לגבי הראשון, התירוץ שלי הוא מבאס אבל כולו אמת – לא הבנתי אז כלום מהחיים שלי. הלם הורמונלי בן 17, אין מה לעשות. רק כש"מלהולנד דרייב" הגיע לארץ הלכתי אליו פעמיים בקולנוע והבנתי שמדובר באחד הסרטים הטובים שנעשו אי פעם.
לגבי השני, יש לי בכלל סיבה מוצדקת, והפעם אני לא זה שאשם (בערך), והיא, שלא היו כתוביות. טכני, אני יודע, אבל קריטי. על אף שידעתי אנגלית מעולה, וזה מעולם לא הפריע לי, ב"פארק גוספורד" זה היה סיוט לא רק כי יש בו המון המון התרחשות, חלקה בשולי הפריים, אלא שהמבטא הבריטי הכבד מנע ממני לעקוב אחרי מה שקורה. ישבתי 130 דקות ולא הבנתי כלום.

זאת אחת הסיבות ששמחתי ש"פארק גוספורד" הגיע למקום שהגיע בבקשות שלכם, כי זאת הייתה הזדמנות אולטימטיבית לצפות בו שוב, וזה גם היה קל כי הוא זמין ב-yes כרגע (שם הוא נקרא לעיתים "גוספורד פארק"). וכפי שחשבתי שיקרה, כך היה. "פארק גוספורד" הפיל אותי. סרט מדהים. איזו יצירה משוגעת, מורכבת, מהפנטת וחכמה זו. הסרט הזה כל כך טוב, שאם הייתם אומרים לי שהוא בכלל נעשה ב-1974 לא הייתי מתווכח.
מעבר למשחק והכתיבה (שני אלמנטים בסרט שמגיע להם מאמרים ארוכים מזה), בצפייה הזו פתאום הבנתי כמה אלטמן הצליח להתכנס שוב לתוך עצמו ולהוציא את כל הדברים שהפכו אותו ליוצר פורץ דרך ושובר גבולות. מאסטרו קולנועי אם אי פעם היה אחד כזה.

קשה לתאר כמה מתוחכמת ומאתגרת העשייה של "פארק גוספורד", ובאיזו דרך מרהיבה אלטמן תפעל אותה. העניין המרכזי הוא כמובן שהסרט משלב בין סצנות רבות משתתפים, וכמו הסרטים שפרסמו את הבמאי, כולם מדברים זה על זה, מנהלים אינטרקציות במקביל, ומעניקים תחושה של אמינות וחיים שקשה מאוד לייצר על מסך דו מימדי. מאידך, יש בו המון סצנות שקטות, ששמות דגש על מהלך רגשי – גם אם הוא עצור וכלוא – ודיאלוגים מרתקים בין דמויות שמדברות על הכל חוץ ממה שצריך.
מה שבאמת מדהים הוא שהשוטינג המופלא של אנדרו גאן מצליח גם להשתמש בסטים כדי ליצור מזנסצנה יפייפיה, וגם לכסות ולאגף את כל המתרחש (הסרט צולם רוב הזמן בשתי מצלמות שפעלו אחת הפוך מהשנייה), אבל המיקוד האמיתי לא מגיע דרך הפריים, אלא דרך הסאונד. השוט יכול לכלול עשרות אנשים, אבל אלטמן מכוון אותנו בדיוק לאן שהוא רוצה בזכות הדגשת הסאונד הנכון, גם אם הוא בשולי הפריים, ואנחנו מחפשים את הדוברים שמשתלבים באופן אורגני בתוך כל הקלחת. בהקשר הזה אני עצבני שענף מעצבי הסאונד של האקדמיה מנע מועמדות ל"פארק גוספורד" בקטגורית המיקס.
המועמדים באותה שנה בהחלט היו ראויים ("אמלי" שהוא יציאה נהדרת בפני עצמו, "שר הטבעות", "מולין רוז'", "פרל הרבור" ו"בלק הוק דאון" שזכה), אבל "פארק גוספורד", למרות שאין בו פיצוצים, נאמברים מוזיקלים או קרבות רבי משתתפים, הוא מלאכת מחשבת. בית ספר לעיצוב סאונד.

הסרט מקבל עשר עגול גם בשאר המחלקות. העיצוב והתלבושות מצוינים בזמן שהם לא מנקרי עיניים, אלא מדויקים ומציאותיים (אם כי אין מה לעשות, ל"מולין ריז'" לא היו מתחרים), המוזיקה של פטריק דויל היא הליווי המושלם, והעריכה של טים סקואיירס כל כך נכונה שעל אף כל המעברים בין לוקיישנים וסיפורים, כמעט לא שמים לב לאף קאט, בטח שלא לדקות שחולפות. השעתיים וקצת של הסרט עברו לי כמו חצי שעה.
בדומה, בתחום המשחק אין איך להתבלבל. על נשות הצוות כבר פירטתי בחלק הקודם – ובאמת שעל אף שהקאסט בערך חמישים-חמישים גברים ונשים, אלו הגברות שמנצחות אותו בצורה בלתי נתפסת – גם לבחורי הסרט מגיעים שבחים. אף אחד מהם לא נכח בעונת הפרסים בשום שלב, אבל אם הייתי צריך לבחור מועמד מטעמי כנראה הייתי בוחר באלן בייטס, כרב המשרתים ג'נינגס (הוא נפטר שנתיים לאחר הצילומים). הקאסט הזה כל כך משוגע, שאפילו קל לפספס מונומנט כמו דרק ג'קובי שנמצא בו.
קלייב אוון, ריצ'רד אי גרנט, ריאן פיליפה וג'רמי נורת'ם גם הם מצליחים להתבלט.

ופה אחזור לנקודת ההתחלה, והוא התסריט של ג'וליאן פאלווז. כמובן שכמו כל סינפיל באותה תקופה פיללתי לראות את כריסטופר וג'ונתן נולאן של "ממנטו" זוכים, ולא הייתי מצטער כלל אם ווס אנדרסון ואוון ווילסון היו עולים לבמה עם "משפחת טננבאום", אבל התסריט של "פארק גוספורד" כל כך מצוין, שזהו בהחלט אחד הניצחונות המספקים בתולדות קטגורית התסריט המקורי. לא רק עיצוב הדמויות והדיאלוגים שבולט, אלא גם המעבר בין הסיפורים, היכולת לנגן על כל כך הרבה כלים כדי ליצור מוזיקה הרמונית, הוא לא פחות ממלאכת מחשבת.

אני לא יכול לקבוע מי מבין ארבעת המפסידים של האוסקר ה-74 הוא המנצח הראוי, כי באמת שכולם אהובים עלי בהגזמה, אבל "פארק גוספורד" הוא רגע נפלא בקולנוע של תחילת האלף, ואלמנט חשוב במורשת של 2001.

…אחרי האוסקר

לא אוכל לפרט על המשך הקריירה של שחקני "פארק גוספורד" כי זה ייקח בערך חמישה ימים, אז רק אציין שבעולם האוסקר רק חלק זעום מהם זכו לחיבוק האקדמיה.
הלן מירן היא כמובן המרכזית שבהם, שחמש שנים לאחר מכן שבה לאוסקר כזוכה עם "המלכה" ואז הועמדה שוב עם "התחנה האחרונה" ב-2009. לבינתיים זו ההזמנה האחרונה שלה לאוסקר, עם זאת, כמעט כל תפקיד של האלה הזו מייצר איזשהו באז פרסים, וכנראה שהייתה קרובה למדי גם עם "היצ'קוק", "האישה בזהב", "טרמבו" ו"מהיר ועצבני: הובס ושאו". על שלושה מהם הייתה מועמדת לאיגוד השחקנים. נחשו אילו.
קלייב אוון היה מועמד ארבע שנים לאחר מכן כשחקן משנה ב"קרוב יותר", ונראה לי שבשנה הבאה יפרק את כל פרסי הטלוויזיה עם הופעתו כביל קלינטון ב"פשע אמריקאי" של ריאן מרפי. נראה לגבי זה. גם ריצ'רד אי. גרנט יגיע לאוסקר ("האם אי פעם תסלחי לי").

ג'וליאן פאלווז התסריטאי כמובן נסק בזכות הסרט הזה, וסחף את עולם הטלוויזיה עם "אחוזת דאונטון" שכתב, אחת מהסדרות הפופולריות ביותר של העשור האחרון, כזו שצברה פרסים כמעט לכל המשתתפים בה – במיוחד מגי סמית' שסוג של שחזרה את הופעתה מ"פארק גוספורד" ועל הדרך קיבלה מיני מעמד של גיי אייקון לאחר הסנאץ'-גיים של בנדלה קרם בעונה שש של "מירוץ הדראג של רופול".
פאלווז גם המשיך לעבוד בקולנוע, וכתב בין היתר את התסריטים של "יריד ההבלים" שידוע ככישלון העצום והיקר של מירה נאיר, "ויקטוריה הצעירה", ואת "התייר" עם ג'וני דפ, שעדיין נחשב לאחד הסרטים הגרועים של האלף (וזה שהרס את הקריירה הבינלאומית של פלוריאן הנקל פון דונרסמרק אחרי הצלחת "חיים של אחרים"). פאלווז גם ביים שני סרטים, אבל אלו לא הדהדו יותר מדי. כיום הוא עובד על עוד תסריט לסרט ממורשת "אחוזת דאונטון" וכנראה גם על עיבוד של "הרוח בערבי הנחל".

רוברט אלטמן הספיק לביים עוד שני סרטים לאחר מכן. ב-2003 הביא לנו את "רקדנים", העוסק בלהקת בלט אמריקאית, ואני באמת חושב שהסרט הזה לא קיבל את הכבוד הראוי לו; ואז ב-2006 השלים את "המדריך לחיים בכפר" בו שוב שילב בין עולם המוזיקה וסרטי האנסמבל. הוא נפטר כמה חודשים לאחר תום הצילומים, מותיר מאחוריו פילמוגרפיה של ענקים.
שלא כמו רון הווארד.
סליחה, הייתי חייב.

ורגע לפני הסוף, שלוש המלצות צפייה משלימות אם אנחנו כבר פה. הראשונה היא הפארודיה על סרטי "מי עשה את זה", המבוססת על משחק. זהו "רמז – הסרט" כמובן. לא היציאה הכי מדהימה אי פעם, אבל יש בו מספיק דברים בשביל לשמח. השנייה היא הטוויסט המשובח שעשה על הז'אנר הזה ריאן ג'ונסון בסרטו "רצח כתוב היטב" שהפך אותו למועמד אוסקר לפני שנתיים; והשלישי הוא אחד מהסרטים הראשונים של הפרויקט, "שארית היום" מ-1993, גם הוא דרמה מרתקת על משרתים באנגליה, בכיכובו של אנתוני הופקינס.
כן, ממש אותו הופקינס שעליו הימרתי שייקח את האוסקר מצ'דוויק בווסמן חודש לפני שזה קרה (כאילו שהייתי מפספס הזדמנות להתרברב בזה שוב).

הפרק הבא יהיה האחרון בעונה החמישית, ועל פניו גם אמור להיות האחרון של הפרויקט אבל לא יודע… עוד חושבים על זה. בכל מקרה, הסרט הבא הוא לאחד הסרטים האהובים ביותר של האלף, ואולי אפילו של כל הזמנים. מה שכן, לא בטוח אם הגיע לו אוסקר. נבדוק את זה.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנקייביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"
"מלתעות"
"עשרת הדיברות"
"צעצוע של סיפור 3"
"מלחמת הכוכבים"

עונה 5 – בחירת הקהל
"האשליה הגדולה"
"הנעליים האדומות"
"מקום בצמרת"
"מי מפחד מווירג'יניה וולף?"
"הצגת הקולנוע האחרונה"
"רשת שידור"
"טוטסי"
"נמר, דרקון"