פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 4, פרק 6: "אוואטר"

לראשונה בעונה הזו אנחנו מגיעים לסרט שנעשה בתקופת חיי, ואף יותר מכך, לחד משמעית אחת החוויות הכי מדהימות שלי באולמות. זה קרה בנובמבר 2009, הביקור השני שלי אי פעם לסינמה סיטי, שם עשיתי דאבל פיצ'ר שכלל את "סינגל מן" והגיבור של הפרק, "אוואטר" (Avatar), אחד האירועים המכוננים של הקולנוע באלף הנוכחי.
לא רק שסרט האקשן-מד"ב של ג'יימס קמרון הביא את מהפכת התלת מימד (שלמרבה השמחה דעכה ומתה תוך עשר שנים), הוא היה לתופעה בקופות הכרטיסים. עם רווחים של מעל 749 מיליון דולר בארה"ב ועוד כמעט שני מיליארד ברחבי העולם, "אוואטר" כבש אז את פסגת שוברי הקופות, מדיח מהמקום הראשון את "טיטניק", גם הוא של קמרון. כיום הוא ממוקם במקום השלישי בשוברי הקופות בארה"ב (אחרי "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" ו"הנוקמים: סוף משחק"), ובמקום השני בשוברי הקופות העולמי (אחרי "הנוקמים: סוף משחק").
כפי שאתם זוכרים, העונה הרביעית של פרויקט מפסידי האוסקר מתקדמת לפי טבלה שלישית – זו של שוברי הקופות בארה"ב, בחישובי אינפלציה. ושם "אוואטר" ניצב במקום ה-15.

"מרי פופינס", בו דיברנו בפרק הקודם, ניצב באותה טבלה במקום ה-27. בינו ובין "אוואטר" ניצבים כמה מפסידים שהיו יכולים להיות חלק מהעונה, אילולא כבר קיבלו מקום תחת השמש בעונות קודמות: "הבוגר" (מקום 23) בעונה על שם ג'ון פורד, ו"שודדי התיבה האבודה" (מקום 22) בעונת האייטיז. לינקים לכל הפרקים והעונות, כרגיל, בסוף הטקסט.

"אוואטר" לא עצר רק בקופות והצליח לפלס את דרכו עד האוסקר, על חלק אפילו עשה רושם שהוא יכול לזכות בכל הקופה. זה לא קרה בסופו של דבר, ובגלל זה אנחנו איתו פה עכשיו. אבל לפני שאנחנו חוזרים לתחילת העשור הקודם למהלך האוסקרים של המפלצת התלת מימדית, אזכיר לכם שהעונה הבאה תהיה כולה לבקשת הקהל, ואתם מוזמנים לכתוב לנו בפייסבוק או ב"צור קשר" על אילו סרטים תרצו לקרוא.

עוד לפני האוסקר…

יש שיטענו שג'יימס קמרון, במאי קנדי שנולד ב-1954, מעולם לא עשה סרט רע, אבל הם כנראה שלא ראו, או שלא מחשיבים, את "פיראנה 2" מ-1982 כסרטו הראשון. וזה די לגיטימי, כי עד היום לא לגמרי ברור כמה קמרון בן ה-26 אחראי על פיסת החרפה הקולנועית הזו, וכמה ממנה נעשה ללא ידיעתו על ידי המפיק אובידיו ג. אנוסיטיס, שפיטר את קמרון אחרי איזה שבוע .
אם מניחים ל"פיראנה 2", אז בהחלט, הרצף של קמרון, שהחל כאיש אפקטים בחסות רוג'ר קורמן, הוא אחד המרשימים. קמרון הוא האיש מאחורי שני סרטי "שליחות קטלנית" הראשונים ששינו את עולם האקשן והאפקטים (לפני שנעשו להם ארבעה המשכים שכל אחד מחפיר מקודמו); הוא לקח את החייזר מסרט האימה החללי של רידלי סקוט לעולם האקשן ב"שובו של הנוסע השמיני", שגם היה שיתוף הפעולה הראשון שלו עם סיגורני וויבר (והיה למועמדות הראשונה שלה לאוסקר) וגם נחשב לאחד מסרטי ההמשך הטובים שנעשו; הוא ביים את "מצולות" שהוא צ'יזי אש אבל עדיין עובד; אחראי לאחת מפסגות האקשן של תור הזהב ההוליוודי בניינטיז עם "שקרים אמיתיים"; ואז פירק את הקופות והאוסקר עם "טיטניק". זה סטרייק מדהים של שישה נוק-אאוטים על פני קצת מעל עשר שנים, בלי אף מעידה בדרך.
הקטע המצחיק עם הסרטים האחרונים של קמרון, זה שתמיד נראה שהוא נכנס לפרויקט שהוא לא יכול להרים, ההפקה מסתבכת, התקציב יוצא משליטה, כולם מספידים אותו, ואז הוא מוציא להיט במימדים תנ"כיים. זה היה המצב עם "טיטניק", וזה בהחלט היה המצב עם "אוואטר".

על התסריט של "אוואטר" עבד קמרון איזה שני עשורים (אני שומע אתכם צוחקים. מה לעשות, ככה זה היה) עומל בעיקר על בניית העולם של פאנדורה, אותו כוכב קסום ומלא חומרים שבני האדם הרשעים חומסים לעצמם. הוא החליט לעשות את זה בטכנולוגיית תלת מימד, שתעשיית הסרטים ניסתה כמה פעמים בעבר, עוד בשנות העשרים, אבל זה תמיד היה יותר בקטע של גימיק ברמת הצלחה מפוקפקת. בחלוף המילניום הטכנולוגיה התקרבה לחזון של קמרון – לא מעט בעזרתו – והוא יצא לדרך, מנפח את התקציב שהביאו לו אולפני פוקס עד שזה הגיע למשהו באיזור ה-300 מיליון. התוצאה כבר ידועה. הסרט הגדיר את המונח "להיט" והוציא את כל האולפנים למרוץ חימוש תלת מימדי, שלהוציא מספר מקרים בודדים בעיקר עשה לנו כאב עיניים וגרם לנו לבזבז יותר כסף על סתם.
האמת שב-2017 עשיתי על זה כתבה קצרה לכלכליסט, אם אתם בעניין.

אני, כאמור, צפיתי בסרט בסינמה סיטי, ממש בשלהי 2009, והמוח שלי נמס. יצאתי משם במחשבה שזה אירוע בסדר גודל של "מלחמת הכוכבים", אבל זה כבר לא נראה ככה מחלוף השנים. ובזמן שהביקורות יחסית תמכו בסרט בזמן שהשתולל בבתי הקולנוע, היה ברור שיש דבר אחד שבו "אוואטר" לא מאוד מצטיין, וזהו התסריט.
עלילת "אוואטר" מתרחשת במאה ה-22 ועוסקת בסאלי (סם וורת'ינגטון), חייל מארינס שאיבד את היכולת להשתמש ברגליו. לאחר שאחיו התאום והמדען נרצח, הוא מתבקש למלא את מקומו בשליחות מדעית/צבאית אל הכוכב פאנדורה. מכיוון שאוויר הכוכב הזה רעיל, תודעתו של סאלי משודרת לגוף חליפי ומהונדס של יצור פאנדורה שיכול לשרוד את תנאי הכוכב, ומטרתו היא להכיר את הגזע הפראי שחי שם, ללמוד את דרכיהם, ולשכנע אותם לעזוב את איזור מגוריהם על מנת שתאגיד גדול יוכל להשתלט על איזשהו מינרל יוקרתי שקיים שם. סאלי יוצא למשימה אך במהרה מגלה את הקסם האקזוטי והאקולוגי של תושבי פאנדורה, מתאהב באחת המקומיות, ואפילו מחדיר את קצה הצמה שלו לזנב של דינוזאור מעופף. As one does.
במילים אחרות, זה "פוקהונטס". סליחה, "פארנגלי: היער הקסום". סליחה, "רוקד עם זאבים". שלושה סרטים שיצאו לבתי הקולנוע בין השנים 1990 ל-1995, לגמרי במקרה השנים בהם דווח שקמרון מתחיל לכתוב את "אוואטר", אני לא רומז כלום.

אבל עם כל הכסף שבעולם, האוסקר זה סיפור אחר, כידוע. סרטי אקשן ומד"ב לרוב לא מגיעים למעמד פרס הסרט הטוב ביותר באוסקר, אלו צריכים להיות אירועים מאוד משמעותיים בשביל שזה יקרה, כמו, לצורך העניין "מלחמת הכוכבים" או "שר הטבעות". פרויקט הענק של קמרון ללא ספק היה כזה ב-2009, והתברגותו לפרס הסרט הטוב ביותר, בעיני, אפילו לא הייתה קשורה לכך שלראשונה מאז 1946, הרחיבה האקדמיה את כמות המועמדים מחמישה לעשרה. זאת על מנת לאפשר לסרטים פופולריים יותר להיכנס, במה שנודע כ"מהלך האביר האפל", לאחר שהלהיט של נולאן נשאר מחוץ לפרס הסרט הטוב ביותר שנה לפני כן.

מסלול ההפסד של "אוואטר"

אז, כאמור, עשרה מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר הצטופפו בטקס ה-82:
"אוואטר" ו"מטען הכאב" צברו כל אחד 9 מועמדויות ועמדו בראש הטבלה. עם זאת, סרטו של קמרון היה בעמדת נחיתות מכיוון שבשונה מסרט המלחמה המהולל של קת'רין ביגאלו, הוא לא נכח בקטגוריות הכתיבה או המשחק.
"ממזרים חסרי כבוד", שובו של הטרנטינו לאוסקר, צבר 8 מועמדויות כולל בכל הקטגוריות המשמעותיות (בימוי, כתיבה, משחק ועריכה).
"פרשס" ו"תלוי באוויר" קיבלו כל אחד 6 מועמדויות, כולל בימוי ומשחק, והיו גם אחראים על הרגע המפתיע ביותר (אולי המפתיע היחיד) בטקס של סרטי 2009.
"למעלה" הפיקסארי, הפך להיות סרט האנימציה הראשון שמועמד מאז "היפה והחיה" ב-1991 (והשני בסך הכל), ולו 5 מועמדויות ללא בימוי או משחק.
"מחוז 9", הפאדיחה הדרום אפריקאית, ניכסה 4 מועמדויות ללא בימוי או משחק.
"לחנך את ג'ני", הסרט השני בעשירייה שביימה במאית, נכנס ל-3 קטגוריות: הסרט, השחקנית הראשית והתסריט המעובד.
"הזדמנות שנייה" עם סנדרה בולוק ו"יהודי טוב" של האחים כהן, שני הסרטים הכי שונים זה מזה שאפשר להעלות על הדעת, סגרו את הרשימה עם שתי מועמדויות בלבד. הראשונה לסרט והשחקנית הראשית, השני לסרט ולתסריט המקורי.

על פניו, ב-2009 ההחלטה להרחיב את מספר המועמדים התגלתה כהצלחה. האקדמיה עשתה כבוד גם לבלוקבאסטרים העצומים שלה ("אוואטר", "הזדמנות שנייה"), גם לז'אנרים ("מחוז 9", "למעלה"), גם לגיוון ("פרשס"), גם לאוטרים שלה (קוונטין טרנטינו, האחים כהן) וגם לבמאיות ("מטען הכאב", "לחנך את ג'ני").
בנוסף, נוצר נראטיב מהסוג שכתבי הבידור מאוד אוהבים כאשר שני הסרטים עם הכי הרבה מועמדויות – וכפועל יוצא שני הטוענים המרכזיים לכתר – הם יצירות אישיות וחשובות של זוג לשעבר, קמרון וביגאלו, שהיו נשואים איזה שלוש שנים ועבדו על כמה פרויקטים משותפים יחד. האחד עשה את הסרט הכי גדול אי פעם, והשנייה עשתה את הסרט הכי פחות ריווחי מבין כל המועמדים, כזה שברוב העולם אפילו לא הופץ.

היו אנשים ששכנעו את עצמם שבאמת יש פה קרב, וש"אוואטר" יכול לזכות בפרס הסרט. והאמת, היו להם טיעונים שאי אפשר באמת לבטל. קודם כל, מעולם לא זכה באוסקר סרט שאישה ביימה. זה היה עניין, ולמרבה הזוועה די עדיין עניין. בנוסף, "אוואטר" הכניס הרבה מאוד כסף להוליווד, והרבה אנשים שהתעשרו בזכותו רצו להחזיר טובה. מה גם העונה עצמה הראתה שיש ל"פוקהונטס הדרדסית" משקל.
"אוואטר" זכה בשני פרסי גלובוס הזהב, לסרט-דרמה ולבימוי, והיה נוכח בכל פרסי האיגודים, מלבד זה של השחקנים, אך הפסיד כמעט את כולם (עריכה, צילום, סאונד, תלבושות, בימוי, מפיקים ותסריטאים. כן, הוא היה מועמד אפילו אצל התסריטאים), כאשר ניצחונותיו היו במחוזות ששייכים לו מלכתחילה, כמו איגודי המעצבים האומנותיים ואנשי האפקטים.
מצד שני, ההשמטה שלו מפרס התסריט הייתה אינדיקציה (אם כי קמרון כבר ניצח את האוסקר בלי מועמדות על תסריט ב-1997). אפילו לפרס השיר המקורי, "אני רואה אותך" בביצוע ליאונה לואיס, הוא לא הצליח להיכנס.

מולו, "מטען הכאב" אמנם הפסיד את שלושת המועמדויות שלו לגלובוס, אבל פירק לחלוטין את פרסי הביקורת, צבר שתי מועמדויות נכספות לפרסי איגוד השחקנים (שחקן ראשי וצוות), זכה בפרס איגודי העורכים, קהילת הסאונד, המעצבים האומנותיים (יציאה גאונית של הגילדה. סחתיין עליהם), וכמובן התסריטאים, הבמאים והמפיקים. ויש גם את הקטע הזה שהוא לא סרט אקשן על יצורים כחולים. אמנם כיום אנחנו בתקופה בה סרטים על אנשי דג לוקחים אוסקר, אבל ב-2009, בשנה הראשונה של שיטת ההצבעה הפריפראלית, זה היה קצת פחות סביר.
בעיני, וכמוני עוד רבים, לא היה ספק ש"מטען הכאב" הולך להביס את המתמודדים שלו. אם אתם רוצים לקרוא עוד על המסלול המופלא והמשונה של הסרט, אני מפנה אתכם לפרק עליו בפרויקט הזוכים שלי. זה סיפור משוגע.

האוסקר ה-82 היה צפוי בקטע לא סביר, מלבד תדהמה אחת שלא הייתה קשורה לא ל"אוואטר" ולא ל"מטען הכאב". זה קרה בפרס התסריט המעובד, שהיה אמור להיות בכיס של "תלוי באוויר" וג'ייסון רייטמן, אבל נפל בסופו של דבר – בלי שאף אחד הבין מדוע – לג'פרי פלטשר ו"פרשס". פלטשר היה התסריטאי השחור הראשון שלוקח אוסקר, ו"תלוי באוויר", שהתחיל את העונה כסרט המוביל לזכייה בפרס הגדול, יצא מהטקס בידיים ריקות.

בסופו של היום, "אוואטר" הפסיד שני שליש מהמועמדויות שלו, מנצח רק בקטגוריות האפקטים, הצילום והעיצוב האומנותי. הוא הפסיד את פרסי הסרט, הבימוי, העריכה, המיקס ועריכת הסאונד ל"מטען הכאב", ואת פרס המוזיקה ל"למעלה".

האם ההפסד היה מוצדק?

כמו כל סרט שעשה המון המון רעש, גם "אוואטר" חטף באקלש רציני עוד בזמן שיצר תורים בכניסה לבתי הקולנוע (וואי, זוכרים תורים? ובתי קולנוע?). כך שבמקביל להתפעלות העצומה מההישג הטכני, מקהלות של מלעיזים תקפו את הכתיבה הילדותית, הפטרוניות הלבנה (עוד סיפור על המושיע הלבן, לא משנה שהוא גם זה שעושה את הנזק) ואת המסרים הנאיביים.
בתוך כל זה, עוד לפני שאלת ההפסד ואיך "אוואטר" מחזיק, אני רוצה לומר שלדעתי כל מועמדות ממועמדויותיו מוצדקת שבמוצדקות. ג'יימס קמרון דחף את הטכנולוגיה הקולנועית קדימה, גרם לאנשים לפקוד את בתי הקולנוע שוב ושוב, ויצר אירוע משמעותי מאוד בתקופתו (הוויכוח האם ל"אוואטר" יש משמעות תרבותית הוא אחד הבדיחות החוזרות והמוצלחות בפודקאסט של סלאש-פילם). בין אם זה סרט טוב או לא, מחזיק או לא, הוא היה צריך להיות חלק ממועמדי 2009, אם עשרה ואם חמישה.

לטובת הפרויקט, ולראשונה מאז הצפייה שלי בסינמה סיטי, התיישבתי לראות מחדש, מההתחלה ועד הסוף, את "אוואטר" של ג'יימס קמרון. ולא אשקר לכם, חששתי. מצאתי רק את הגרסה המורחבת על שלוש שעותיה, ותהיתי למה הכנסתי את עצמי לסיטואציה הזו. מה עכשיו אני צריך לראות סרט שכל תהילתו נודעה לו בזכות הטכנולוגיה, אותה אני לא יכול לשחזר על מסך הטלוויזיה שלי, וגם ככה נמאס ממנה כבר ב-2010. ואם זה לא מספיק נורא, כל הצפייה הדהד לי משפט נחרץ אך נמהר שאמרתי לחברים כמה שעות אחרי הצפייה ההיא – "אני משוכנע שהסרט הזה יעבוד מדהים, גם בלי תלת מימד". ואמנם הייתי בן 26, אבל אף אחד לא אוהב להתעמת עם משפטים שאמר בעבר וכנראה יביכו אותו.

אז אפשר להתחיל עם התסריט, כי זו כידוע החולשה הכי גדולה של הסרט. והנה מה שאני אומר בהקשר הזה: ממש לא מדובר בתסריט הכי גרוע אי פעם. בטח לא אחרי "וונדר וומן 1984". הבעיה של התסריט שכתב קמרון הוא שמדובר בכתיבה כל כך בסיסית, נטולת מעוף וחסרת סאבטקסט, שילד עם פליימוביל היה עושה עבודה טובה יותר. זה כל כך פשוט, דל, צפוי ושטחי, שאין שום סיכוי להיסחף אחריו ברמת החוויה הרגשית. איזה מזל שהאקדמיה נמנעה מלהכניס אותו לפרס התסריט המקורי, שבדיעבד הייתה אחד הטובים בהיסטוריה של הקטגוריה ("מטען הכאב" שזכה, "השליח" שהוא ללא ספק המנצח שלי, "ממזרים חסרי כבוד", "למעלה" ו"יהודי טוב").
גם הגיבור עצמו לא מעניין, בצורה כמעט פתולוגית, כשהליהוק הסתמי של סם וורת'ינגטון בטח לא עוזר, ובניית העולם ממש לא מצדיקה 20 שנות כתיבה. גם לא 20 דקות. וממש לא היה לי נוח לראות את סאלי דוחף את הצמה שלו ללטאה מכונפת ואז עושה את אותו הדבר עם הצמה של אהובתו נאייטירי מתחת עץ האבות הקדומים או מה שזה לא יהיה. לא חושב שזה היגייני בכלל.
וייאמר, כן יש משהו חיובי במה שקמרון ניסה לעשות. לסרט יש לב אקולוגי ואוהב בעלי חיים, כזה שנחרד מהרוע של האנושות. אני תומך. מצד שני, זה ברמה כל כך מונוטונית שקשה להתרגש מזה.

בין כל ההשוואות לסרטים אחרים – ש"אוואטר" הביא על עצמו ובצדק – אני חושב שהרלוונטית ביותר היא של "שר הטבעות", כי בשניהם מדובר בסיפור אפי המתקיים בעולם פנטזיה מלא יצורים ועולמות קסומים, שבמהותו מאבק מאוד בסיסי בין טוב מאוד לרע מאוד. וזה מדהים כמה פיטר ג'קסון הצליח איפה שקמרון לא, כי ב"שר הטבעות" יש דמויות כל כך אמינות ומלאות ניואנסים, שבכל פעם שהן בסכנה אתה כצופה שוכח לנשום, וכשהן מצליחות השמחה חונקת את הגרון, למרות שדי ברור שהם יצליחו. ב"אוואטר" אין את אלו, ולכן הכי קרוב שאפשר זה לבהות, בתימהון או שלא.
אבל במקביל לזה, השחקנים שאינם סם וורת'ינגטון וג'ובאני ריביסי משתדלים ואפילו מצליחים. סיגורני וויבר לא באמת יוצאת מגדרה, אבל בחייאת, רק הנוכחות של האישה הזו על המסך זה כל מה שאני צריך, וסטיבן לאנג בתור הקולונל המפלצתי בורא רשע מהסוג שהסרטים האלו זקוקים להם. אבל האמת היא שהמצטיינת של הסרט היא חד משמעית זואי סלדאנה בתפקיד המושן-קפצ'ר של נאייטירי. היא הלב של הסרט, או הדבר שהכי מתקרב ללב, ועל אף התסריט וחליפת האפקטים מכניסה אנושיות לסרט. ברור שלא היה לה סיכוי ביקום הזה להיות מועמדת לאוסקר, אבל בשנה שבה מוניק לוקחת את שחקנית המשנה, אני לגמרי יכול לחיות עם סלדאנה בפנים גם.
למרות שהזוכה הייתה צריכה להיות סמנתה מורטון על "השליח", אבל כואב לי לפתוח את זה שוב.

וזה משאיר אותנו עם האלמנט הטכני, והאם זה עדיין מחזיק. ובגדול, אני חושב שאין שום דבר יותר קל – וגם יותר דושי – מלשבת במרומי 2021 ולזלזל בטכנולוגיה שהייתה חדשנית 12 שנה לפני כן. אז מצד אחד, האמת המרה היא שחלקים משמעותיים בסרט כבר לא עובדים היטב ויזואלית, והצפייה בו מרגישה כמו משחק מחשב בינוני. כמו "פורטנייט" של מישהו אחר, שהוא גם לא שחקן מבריק במיוחד. עם זאת, יש כמה דברים שנראים מצוין. אבל זה לא משנה כמה כאבו לי העיניים וכמה היצורים נראו כמו משהו מסרט אנימציה מלזי שמפיצים בחנוכה, ההישג הטכני של קמרון והצוות שלו הוא מפואר, ואי אפשר, ואסור, לקחת את זה מהם. זה קצת מזכיר לי את הדיון שחזר על עצמו עם גרסת 2019 של "מלך האריות". בעיני דחיפה טכנולוגית היא סיבה מספיק טובה לסרט. זה שיש לזה תאריך תפוגה, זה כבר סיפור אחר.

"אוואטר" הוא סרט שקשה מאוד לחזור אליו. אנחנו כבר לא בעולם הזה, והאורך המוגזם שלו על פני הסיפור הדל שלו והטכנולוגיה הכבר-לא חדשנית מאוד מקשים לראות אותו בלי להפסיק. ועדיין, את הניצוצות שהפכו אותו לתופעה ולסרט הכי מכניס בעולם בשעתו עדיין אפשר לראות שם בפנים.
ובכל זאת, האוסקר ה-82 הוא מהפעמים הבודדות שהאוסקר ואני מסכימים. בערך. "מטען הכאב" הוא לא הסרט האמריקאי האהוב עלי מ-2009 (כבר הזכרתי את "השליח"?) אבל מבין עשרת המועמדים הוא ללא ספק הפייבוריט שלי. הייתי גם חי בשלום עם זכייה של "למעלה" ו"ממזרים חסרי כבוד", כמובן. בניגוד אליהם, "אוואטר" קיבל את מירב הכבוד שהגיע לו מהוליווד באותה שנה.

"אוואטר" יהיה הסרט האחרון של ג'יימס קמרון כבמאי. כלומר, קמרון עדיין חי ובריא טפו טפו טפו, אבל הוא מאיים עלינו בסרטי המשך כבר תריסר שנים, ובכל פעם שיש התקדמות נראה שמשהו משתבש, ושום דבר לא קרה בינתיים. סרטי ההמשך של "אוואטר" הם אחד מנושאי השיחה החביבים על רוב הפודקאסטים שאני שומע, למרות שאני לא מבין מה הטון המזלזל שמשתרבב שם. אם למדנו משהו מ"טיטניק" ו"אוואטר" זה שאף פעם לא מזלזלים בקמרון. מי יודע? אולי "אוואטר 2" ייצא בדיוק כשהאנושות תפסיק לפחד מבתי הקולנוע, וכולם ינהרו אליו. הוא ימלא את האולמות, יזכיר לאנשים את חדוות הצפייה, יהפוך לסרט הריווחי ביותר בכל הזמנים ויציל את הקולנוע. אופציה שעוד עלולה להתרחש.

בפרק הבא אנחנו נהיה כבר בעשירייה הפותחת של טבלת שוברי הקופות בכל הזמנים, עם אחד הסרטים האהובים עלי אי פעם, בבימויו של מי שדי בטעות הפך להיות הבמאי המזוהה ביותר של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר.
ותזכרו לשלוח הצעות לעונה החמישית, כן?

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
מג'וזף ל. מנייקביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"