• סרטים חדשים: ״זומבילנד: ירייה כפולה״
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שישי, והרביעי של אור
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח חמישי
  • פסטיבל חיפה 2019: אור חוזר עם חמישה סרטים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

"מלך האריות", סקירה לגרסת 2019

18 ביולי 2019 מאת אור סיגולי

זה כנראה היה בלתי נמנע בשלב הזה – עכשיו כשאולפני דיסני משחררים רימייק-עצמי שלישי תוך חמישה חודשים, אחרי "דמבו" במרץ ו"אלאדין" לפני חודש. לכולם כבר נגמרו המילים הפושרות לטרנד הכלכלי של האולפן החזק ביותר בהוליווד, ונראה כאילו כדי להעלות את סף הגירוי והעניין יש צורך לנקוט עמדה, כשעל פי חוקי השיח החדש היא גם צריכה להיות חריפה יותר. כנראה שזאת הסיבה שאנשים שיתפו בהתלהבות את הביקורות השלילית מאוד על "מלך האריות" (The Lion King) כאילו סוף סוף הוסרה הרעלה מעל פניה המכוערות של תעשיית הסרטים – ודיסני בראשה – וסוף סוף רואים את הדברים כמו שהם.

הקטע המצחיק הוא שזה תמיד היה ככה. עוד מימי "אליס בארץ הפלאות" ואז הלאה ל"סינדרלה", "היפה והחיה" ולאלו האחרונים, עולם הביקורת תמיד נע על הסקאלה שבין משיכת כתפיים ועיקום פנים, לבין יחס של הפתעה נעימה ממשהו שהיה אמור להיות גרוע יותר – להוציא אולי את ההתלהבות הכנה מ"ספר הג'ונגל", שהוא בעיני רימייק לגיטימי לחלוטין שאפילו משפר את המקור.
ההסתכלות על הפיכת קלאסיקות האנימציה של דיסני לסרטים עם שחקנים בשר ודם או פוטו-ריאליסטיים במיוחד תמיד הייתה דרך עיניים ציניות של התמודדות עם רוע הכרחי, משהו שנועד למשוך אנשים לקולנוע בזמן שהאיומים על רלוונטיות האולמות הולכים וגוברים. והאמת שזה עובד. "אלאדין", למשל, הוא אחת ההצלחות הבודדות של 2019, ו"מלך האריות" כנראה יעשה את אותו הדבר.

"אותו דבר" מתייחס גם לשני הפרמטרים הראשונים שעולים בכל ביקורת או התייחסות לעיבודים המחודשים: "האם זה הכרחי" ו"האם זה טוב יותר מהמקור". אז כמו בדרך כלל, התשובות לשתי השאלות האלו הן שליליות, אבל לא באופן נחרץ. או לפחות, פחות נחרץ ביחס לאחרונים.
הסיבה לעשיית "מלך האריות" היא כסף. אף אחד מעולם לא חשב אחרת. אם הייתי צריך למצוא סיבה נוספת, היא כנראה הייתה ליצור טראומה לדור חדש של ילדים שאין לו כוח לראות סרט באנימציה ידנית. זאת גם אופציה. אבל הפן הטכנולוגי בכל זאת משחק פה תפקיד, כי הדחיפה של האפקטים הממוחשבים קדימה והניסיון הנוסף לראות לאן אפשר לקחת את זה, הם כן סיבות לגיטימיות. הכרחיות או לא, זו כבר דעה אישי, אבל באמת שלהתנגד לזה כבר מזמן משול ללצעוק על עננים.
בתחום השיפור וההתעלות על המקור… בואו נדבר על זה רגע.

"מלך האריות" המקורי יצא בשנת 1994, וכשהגיע לפורמט הוידאו הביתי כבר הפך לקלאסיקה. הוא התהדר במוזיקה מדהימה שכתב האנס זימר (האוסקר היחיד בו זכה המלחין העסוק הזה), ובשירים של אלטון ג'ון וטים רייס שהפכו אותו לסרט השני בכל הזמנים שמצליח להכניס שלושה שירים לחמשת המועמדים בקטגוריה הזו באוסקר (כיום תקנונית זה בלתי אפשרי). הדור שגדל בצלו הפך אותו לתופעת תרבות ולאחד מהסרטים המוכרים והמצוטטים ביותר של סוף האלף הקודם, ולכזה שיכול לגרום לאנשים בוגרים לדמוע מהזיכרון בלבד.
על פניו, התסריט שכתבו אז איירין מצ'י, ג'ונתן רוברטס ולינדה וולברטון שבר את הקו של דיסני שהתבסס על אגדות מוכרות בכך שהוא כביכול תסריט מקורי, אבל כבר מההתחלה – על אף הכחשות מצד דיסני – היה אפשר לראות את הדומה בינו לבין יצירה קאנונית ותיקה: "המלט" של שייקספיר.
הסיפור, ואתם לגמרי מוזמנים לדלג על הפסקה הזו כי סביר שאתם יודעים אותה בעל פה, מתרחש בסוואנה האפריקאית, ונפתח בחשיפתו לעולם של סימבה גור האריות, יורש העצר של ממלכת בעלי החיים, בנם של מופאסה וסאראבי. אבל הצרות מגיעות מצד דודו המרושע סקאר, שזומם את התואר לעצמו, והורג את מופאסה בסצנה שהרסה ילדות לעשרות אלפי זאטוטים בכל העולם, וגורם לסימבה הצעיר להאמין שהוא האחראי לכך. הגור האומלל בורח מהממלכה ושם מתחבר עם סוריקטה וחזיר יבלות, שם את העבר מאחוריו, עד שייעודו קורא לו לשוב ולהחזיר את הסדר על כנו.

מיותר לציין שכיליד תחילת האייטיז, "מלך האריות" הוא אחד הסרטים האהובים עלי, כזה שיש לו השפעה רגשית מוחלטת וקיצונית עלי, וסביר להניח שאדע אותו בעל פה עד יום מותי. ומכיוון שנחשפתי אליו בגיל צעיר מאוד, לא שמתי לב להרבה דברים בעייתיים בו, חלק מהם התבררו רק לאחרונה. אז מעבר לכמה פיתולי עלילה חפוזים, עד היום מעולם לא שמתי לב לעמדה הלא נעימה של הסרט לגבי שלטון, על פיה היכולת למלוך היא דבר מולד, חסד שניתן למישהו מכוח עליון שאיש לא מעוניין לערער עליו. יש משהו מאוד איין ראנדי בתפיסה של הסרט לגבי אלו שראויים ואלו שלא. היום אני קצת נרתע מהעניין הזה, אבל בשנים המעצבות שלי קיבלתי את זה בלי בעיה.
הגרסה החדשה של "מלך האריות" לא רק שאיננה מנסה לערער את זה, אלא אפילו מחריפה, ואת "התיקון" שהיא מבקשת לעשות היא עושה דרך ליהוק של שחקנים שחורים לקאסט המרכזי, כי אנחנו באפריקה. עזבו, לא נכנס לזה.

מבחינה עלילתית, "מלך האריות" 2019 זהה לחלוטין לזה המקורי. הוא אמנם ארוך יותר בכחצי שעה, אבל לא התווספו לו דמויות חדשות או קווי עלילה נוספים, מעבר לעוד כמה סצנות של נלה, חברתו הלביאה של סימבה. השוני המרכזי הוא בכמה מהשירים, שהסגנון הפוטו-ריאליסטי של העיבוד החדש לא מאפשרים להביא אותם אחד-לאחד. במקרה יצא שהם שניים מהשירים הטובים ביותר, "משתגע כבר מלך להיות" ו"התכונן" של סקאר. אגב, אני חושב שמעטות הפעמים בחיים שלי שהגבתי בכזו עוצמה לרגע קולנועי כמו השוט בסרט המקורי, בה נחשפת כמות הצבועים העצומה על נקיקי בית הקברות לפילים.

באופן שאני מוצא די בלתי נמנע, גרסת 2019 לא הוציאה ממני תגובות כמו זה המקורי. מצד שני, בכל זאת עברו מעל שני עשורים בין לבין. האמת שממש בהתחלה, כבר עם "גלגל החיים", הרגשתי שאני לא מסתנכרן. הנאמבר הזה עשוי אחד לאחד כמו המקורי, רק עם קול אחר, ואם בסרט המקורי זאת הייתה הפתיחה הכי שומטת לסתות שהיה אפשר להראות לילד בן 11, פה הרגשתי שזה חיקוי ולא יותר מזה. אבל לא הרבה אחרי זה השלתי מעצמי את ההשוואות והבחינות המדוקדקות של מעריץ ותיק, והצלחתי להיכנס לעניינים די בקלות, בעיקר בזכות דבר אחד – הסרט הזה נראה מדהים. מדהים. מדהים. מדהים.
כל פריים בסרט הזה נהדר, עיצוב הדמויות מרשים במיוחד, ולשמוע שוב את המוזיקה של האנס זימר באולם גדול זה כל מה שאני צריך מסתבר. צוות האפקטים של הבמאי ג'ון פאברו הצליח לפצח את הקטע הזה של חיות ריאליסטיות מדברות, כמו "בייב" לפניו, אבל דווקא שם התגלתה בעיה שקשה היה לעקוף, והיא העיניים. חוסר היכולת להכניס אקספרסיביות לעיני החיות ממש השטיחה חלק מהרגעים החזקים ביותר של המקורי.

החדשות הטובות בתחום הדמויות המשיך גם עם הליהוק. סקאר, אחד הנבלים הגדולים של דיסני, מקבל טיפול מלכותי של צ'ואטל אג'יופור ("12 שנים של עבדות") והוא אמנם לא ג'רמי איירונס, אבל אפשר רק להיזכר בנפילה האכזרית של ג'פאר ב"אלאדין" החדש כדי להבין כמה רע זה יכול להיות. כמובן שמצטייני הצוות הם ללא ספק בילי אייכנר וסת' רוגן שמשדרגים את טימון ופומבה. התזמון הקומי שלהם הוא ללא רבב, והם הצליחו לגרום לי לצחוק בקול רם יותר מפעם אחת.

האכזבה הכי גדולה היא כנראה מביונסה נואלס בתפקיד נלה. לא רק שההופעה הקולית שלה לא חזקה מספיק כמו שאר הסטארים (מוזר, אני יודע), אלא שסצנת האיחוד של נלה עם סימבה (דונלד גלובר) היא כנראה הרגע הכי חלש בסרט החדש. הדבר הכי נורא הוא שזה לגמרי הורג את "האם אתה מרגיש את האהבה הלילה?" שאמור להיות שיא הסרט, אבל פה מרגיש כמו שומר מסך כי המפגש בין שתי הדמויות נראה כל כך אגבי וחסר עניין שהוא לא יכול ליצוק מספיק רגש לזוג המתאחד. בהשוואה בין גרסת 1994 ל-2019, בסיקוונס הזה נמצא ההבדל המהותי והחריף ביותר, כולו על חודן של עוד כמה שניות מסך שהיינו זקוקים להן בשביל האמינות.

העובדה שיצאתי מהסרט הזה רק בתחושת "היה אחלה, בוא נגיע הביתה כבר מאוחר" ולא סמרטוט כמו שציפיתי/קיוויתי שיקרה, הוא כנראה העדות הכי גדולה לנחיתות העיבוד הזה. מצד שני, אין לי שום בעיה עם "היה אחלה". אני חי בשלום עם הגרסה הזאת כי היא סוחפת, מצחיקה ויש בה רגעים שאני בטוח שיעיפו לצופים הצעירים את המוח. ואולי לא רק להם. לי היה מאוד נחמד לקלוט בזווית העין שלי את האבא שישב לצדי בנוכחות בנו בן ה-6 או ה-7, מוחה דמעות מתחת למשקפי תלת הממד הגדולות.

המצעד המתעדכן של הגרסאות המחודשות של דיסני:
1. "ספר הג'ונגל"
2. "מליפיסנט"
3. "מלך האריות"
4. "היפה והחיה"
5. "סינדרלה"
6. "אלאדין"
7. "אליס בארץ הפלאות"
8. "דמבו"
(טרם צפיתי ב"חברי הדרקון אליוט". אשלים בקרוב)