• סרטים חדשים: ״אד אסטרה״ של ג׳יימס גריי
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שלישי
  • ״הבחירה״ (אחמד הצעיר), סקירה
  • !יום הולדת 9 לסריטה
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״קצפת ודובדבנים״, סקירה
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019

"דמבו", סקירה

30 במרץ 2019 מאת אור סיגולי

אפשר להסתכל על זה בשתי דרכים מנוגדות. מצד אחד, אין דבר טבעי יותר מאשר לבחור בבמאי טים ברטון להוביל את העיבוד המחודש של דיסני לקלאסיקת האנימציה שלהם מ-1941, "דמבו" (Dumbo). מדובר ביוצר מוכר ו-ותיק בעל חזון ויכולת להתמודד עם הפקות גדולות, שידוע בחיבתו לקרקסים ("סיפורי דגים" במיוחד, אבל גם "באטמן חוזר". אגב, אני יכול להציע לכם משחק שתייה – הורידו צ'ייסר בכל פעם שהסרט יוזכר בסקירה הזו. נראה מי עומד על הרגליים בסוף).
בנוסף יכול להיות שברטון הוא זה שבכלל התניע את כל מהלך החימום-מחדש של סרטי האנימציה של דיסני שאנחנו חווים בשיא הטירוף כרגע, לאחר שביים ב-2010 את "אליס בארץ הפלאות" שהיה ללהיט עצום ואפילו זכה בשני אוסקרים. אמנם דיסני כבר הפכו בשנות התשעים את "על כלבים וגנבים" לגרסת לייב-אקשן עם גלן קלוז, אבל רק אחרי "אליס בארץ הפלאות" זה כבר הפך לאסטרטגיה עם "מליפיסנט", "סינדרלה", "ספר הג'ונגל", "היפה והחיה" וממש בקרוב עם "אלאדין" ו"מלך האריות".

מצד שני, טים ברטון כבר שני עשורים איננו האוטר המרהיב שהסעיר אותנו עם פלאות כמו "באטמן", "באטמן חוזר" (צ'ייסר שני), "המספריים של אדוארד", "ביטלג'וס" ו"אד ווד". למעשה, מאז שנות התשעים ברטון עשה רק סרטים שנעו על הקו שבין הנשכח לנוראי, הופך לגרסה נטולת נשמה של עצמו – מ"כוכב הקופים" דרך "צ'רלי וממלכת השוקולד", "סוויני טוד", "עיניים גדולות" והדבר הזה האחרון שלו עם אווה גרין שתמיד לוקח לי יום להיזכר איך קראו לו. ובואו נזכור ש"אליס בארץ הפלאות" נחשב לאחד הסרטים המאכזבים של האלף החדש. מעבר לכך, "דמבו" הוא מלכתחילה יציאה מעט מפוקפקת של דיסני, מכיוון שהוא כל כך עצוב שדורות על גבי דורות של ילדים שמעו את הלב שלהם נשבר במהלך הצפייה, וגם הסיפור שלו לא באמת מחזיק בקלות פיצ'ר באורך מלא (אורכו של "דמבו" המקורי הוא שעה).
מה השלב הבא? "במבי" בבימוי וודי אלן?

כמי שעדיין – מסיבות שאינן הגיוניות בשום קנה מידה – מאמין שבטים ברטון מסתתר הבמאי שהיה, זה שבזכותו אני אוהב קולנוע ועדיין יש לי את הביוגרפיה שלו על המדף, כמו גם את ספר השירים שלו "מותו העגום של הילד-צדף וסיפורים אחרים", וכמי שדווקא חי בשלום עם רוב ארוחות המיקרוגל המנופחות של דיסני בשנים האחרונות, קיוויתי שיהיה טוב. מקסימום נסתפק איזו מנת בכי הגונה בנוכחותו של הפיל המפורסם והחמוד ביותר בקולנוע, שנולד עם אוזניות גדולות מהרגיל, מופרד מאמו, הופך להיות לבדיחה ולמנודה, ואז מגלה שדווקא החיסרון הכי גדול שלו הוא היתרון המופלא בעולם, ואתו נלמד לאהוב גם את מה ששונה בנו.
ובכן, מה אומר? דמעות זלגו בהקרנה הזו, אבל לא בהכרח אלו שציפיתי להן.

"דמבו" הוא מסוג הסרטים שמתחילים רע ואיכשהו ממשיכים במסע התדרדרות בכל דקה שעוברת. מתרסק כמו פיל שנופל מסולם בוער לתוך ברכת מים. בכל פעם שנדמה שיותר גרוע זה לא יכול להיות, מגיעה עוד החלטה איומה.
כבר בהתחלה זה לא נראה טוב. אני מניח שמטרתו של ברטון, והצוות שעמל אתו על ההפקה הגדולה הזו, היה להחזיר אותנו לסרטים הישנים והקסומים של תחילת הקולנוע עם הצבעים הרוויים, אבל זה עובר יותר כמו חוסר בגימור. התחושה שמדובר באולפן בולטת בכל רגע, הרקעים שטוחים והשחקנים נראים אבודים כשהם מודבקים עליהם, וזה עוד לפני שהם נאלצים לשחק. הכל מרגיש מלאכותי, מעושה וצורם. להוציא את דני דה ויטו שאיכשהו הצליח להתמודד עם מה שקורה סביבו, כל הצוות כולו פשוט איום ונורא, מהמבוגרים ועד הילדים – שני זאטוטים מקסימים למראה (פינלי הובינס וניקו פארקר, בתם של השחקנית ת'נדי ניוטון והבמאי אול פארקר) שמעניקים שתיים מהופעות הילדים הכי גרועות שאני זוכר בסרט מסדר הגודל הזה. אווה גרין, השחקנית הקבועה החדשה של ברטון שהחליפה את ליסה מארי ואת הלנה בונהאם קרטר, כל כך גרועה שאפילו המבטא הצרפתי שלה לא אמין.
זמן טוב להזכיר שאווה גרין היא שחקנית צרפתייה.

ואז שוב, ברגע שכבר נראה שאלו הצרות שלנו, מגיע מייקל קיטון – שחקן ענק שבחמש השנים האחרונות זוכה לעדנה מחודשת ונפלאה ("בירדמן", "ספוטלייט") – בהופעתו הבעייתית ביותר. אם מישהו תהה איפה מסתתר ג'וני דפ בסרט הזה, התשובה היא בתוך מייקל קיטון. נראה כאילו דיסני סרבו שברטון יביא את דפ לתפקיד מנהל הקרקס הקפיטליסט חורש המזימות כי הוא כבר קיבל חותמת רעל-קופות לאחר רצף הכישלונות בכיכובו, אבל ברטון החליט לנקום ופשוט הפך את קיטון לפרוקסי של דפ.
עד כמה זה נורא? ברגעים הקשים ביותר ניסיתי להתעודד בעובדה שהסרט הזה הוא בעצם איחוד מחודש של המשולש ברטון-קיטון-דה ויטו, לראשונה מאז "באטמן חוזר" (צ'ייסר שלישי), כנראה עדיין סרט גיבורי העל האהוב עלי בכל הזמנים. אבל "דמבו" הצליח למסמס אפילו את זה. מפח הנפש הזכיר לי את האיחוד הברטוני הקודם שהייתי ממש נלהב ממנו, זה שלו ושל מישל פייפר (מ"באטמן חוזר", צ'ייסר רביעי), שנגמר ב"צללים אפלים", יציאה שאני אפילו שוכח לשנוא מרוב כמה זניחה שהיא הייתה.

דבר אחד שהייתי רוצה להגיד לזכות הסרט הוא ש"דמבו" החדש לא עסוק במיוחד בלגרום לנו לבכות, כפי שקצת היה מתבקש שיקרה. כן, הרגע שבו דמבו מופרד מאמו הוא עצוב מאוד, אבל זה בקלות יכל היה להיות מסחטת דמעות אכזרית. מצד שני, מכיוון שהסרט ככלל משולל כל רגש, יכול להיות שזו לא הייתה הכוונה אלא שפשוט ברטון שכח איך להעביר אנושיות למסך. הסרט נפתח באיחוד של ילדים עם הורה, ומסתיים באחד כזה, ובדרך כולם יעברו סכנות כאלו ואחרות, אבל בגלל שהכל כל כך פלקטי אין לזה שום תהודה. אלוהים אדירים, איך סרט על פילפילון חמוד וטוב לב שמתגעגע לאמא שלו יכול להיות כל כך יבשושי?

האמת שבאופן כללי לא כל כך הבנתי על מה הסרט הזה. כלומר אחרי העלילה קל לעקוב (למעשה קל מדי. התסריט הזה צפוי כמו איפור פנים לבן בסרט של ברטון, ואם אין אנשים בנמצא פשוט נצבע את הפיל הממוחשב), אבל מה בעצם הליבה של הסיפור? על זה שאף אחד לא יכול להגיד לך במה אתה טוב ובמה לא? שקפיטליזם זה רע? שמגבלה גופנית אינה בהכרח בעיה בין אם אלו אוזניים גדולות או יד אחת בלבד? שכדאי לשחרר את מות אהוביך, אם אפשר בדיוק באותו שוט ואותה ג'סטה כמו בסוף של "סופר 8"? יכול להיות שכולם ביחד, אבל הסרט פשוט אומר אותם כמשפטים פה ושם, מפריח אותם לאוויר וממשיך לעוד איזה אפקט לא לגמרי משכנע.

חווית הצפייה שלי ב"דמבו" הייתה באמת סבל ארוך שאפילו גרם לי לחשוב לקום ולעזוב את האולם. דמבו הממוחשב חמוד (וברגעים הטובים שלו הזכיר לי את הכלבה שלי. זה תמיד משבש אותי) אבל רוב הזמן לא עובר את שלב האמינות, השחקנים המתבזים והמבוזבזים, העקרות הרגשית, הכל פשוט הותירו אותי מרוקן ומתוסכל. בעיני "דמבו" מצליח לעשות את הבלתי יאומן וגם להיות הסרט הכי גרוע של טים ברטון מאז "כוכב הקופים" וגם להיות הכי מאכזב מכל בנק דיסני המתחדש.

אבל רגע, למקרה שאתם לא שיכורים עדיין – ב"דמבו", דני דה ויטו מגלם דמות אקסצנטרית שעומדת בראשה של כנופית פריקים וחיות, והוא חובר אל איש עסקים רשע שמתנהג באופן מחפיר ואפילו מסוכן לעובדת האישה היחידה שלו, וזאת כדי להגשים חלום קפיטליסטי ישן שייצור מפח נפש להמון אנשים. אתם יודעים באיזה עוד סרט זה קרה? תורידו את הצ'ייסר החמישי ואני אספר לכם.

התמונות באדיבות דיסני ישראל ופורום פילם.