סרטי 2020: סיכום מחצית

בדמיונות הכי פרועים שלי לא הייתי מאמין שסיכום המחצית – מסורת שזו כבר שנתה התשיעית – יציין שישה חודשים שבשלושה מהם אף סרט לא יוצא לבתי הקולנוע, ועתיד האולמות והתעשייה עומד בלא מעט סימני שאלה מפחידים. אבל זה לא יעצור אותנו ועל אף הכל סיכום המחצית קורה גם קורה, ובמתכונתו המקורית, גם אם יהיו פחות סרטים.
אז אמנם אם משווים את רשימות הצפייה שלי מהשנה ושנה שעברה, מתגלה שראיתי פחות או יותר אותה כמות של סרטים בנקודת הזמן הזו של סוף יוני (156 בשנה שעברה, 151 השנה), אבל בשונה מ-2019, כמות הסרטים החדשים, כלומר אלו שכשירים לסיכום המחצית, ירדה בערך בחצי והיא יותר מתמיד נשלטת על ידי תוצרת אמריקאית. אבל עדיין יש מספיק על מה לדבר.

אם אתם חדשים לסיכום המחצית, זה פחות או יותר העניין: בדיוק באמצע השנה אני עוצר כדי להסתכל אחורה על כל מה שהיה טוב ורע ומשונה וראוי בקולנוע מאז הראשון בינואר, כאשר על מנת להיות כשירים לסיכום המחצית, הסרטים צריכים לעמוד בשני קריטריונים עיקריים –
א) עשו את בכורתם העולמית, בין אם בקולנוע או בטלוויזיה, במהלך 2020. עם זאת יש כמה סרטים בודדים חריגים שהבכורה שלהם הייתה בפסטיבל-שניים במהלך 2019 אבל החשיפה הגדולה שלהם התקיימה במהלך השנה הנוכחית.
ב) הם יצרו בי איזשהו רצון או סקרנות לראות אותם, וצפיתי בהם מהדקה הראשונה ועד האחרונה. אם לא צפיתי, לא אוכל להתייחס אליהם. אז סליחתי מכאן לחברים כמו "דוליטל", "אי האשליות", "קול קדומים", "מיסי מסתבכת" או "הדבר האחרון שהוא רצה". זה לא אני, זה אתם.

אמנם המשך השנה הזאת נראה מפחיד אש, אבל אולי הדברים ישתפרו, והמחצית הזו תראה כמו הזיה מוחלטת. אולי זו רק ההתחלה. כך או כך קרו מספיק דברים כדי לא לשבור מסורת, ולשחק אותה כאילו הכל רגיל.

כל סיכומי המחצית הקודמים, למקרה שפספסתם:
2012; 2013; 2014; 2015; 2016; 2017; 2018; 2019

כמו תמיד, אנחנו נפתח עם חמשת הסרטים הטובים ביותר של 2019, שהגיעו באיחור קל עד בינוני:
5. "ג'ירפה" – Beanpole
4. "עלובי החיים"  – Les Miserables
3. "ג'וג'ו ראביט" – Jojo Rabbit
2. "הפרידה" – The Farewell
1. "נשים קטנות" – Little Women

בדרך כלל אני זורק איזה משפט-שניים על כל סרט, אבל מכיוון שכבר חגגנו את הסרטים האלו בהזדמנות אחרת, כשהקורונה הכתה בכל הכוח, אני פשוט אפנה אתכם לשם.
ועכשיו אנחנו יכולים להסתער על סרטי 2020.

האקשן הטוב ביותר עד כה:
קטגוריה קבועה שמלווה אותנו מאז סיכום המחצית הראשון, ובה זכו כבר "הפשיטה", "מהיר ועצבני 6", "300: עלייתה של אימפריה", "מקס הזועם: כביש הזעם", "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", "בייבי דרייבר", "משפחת סופר על 2" ו"ג'ון וויק 3". השנה, והנה עוד סימן לכך שאנחנו בתקופה מוזרה, האקשן הכי טוב של השנה הגיע ישירות לטלוויזיה. אז אמנם זה לא הסרט המבריק ביותר שראינו, אבל "טיילר רייק: חילוץ" של נטפליקס היה כל מה שסרט אקשן צריך להיות. ואני אפילו לא מדבר על הכביכול-וואן-שוט באמצע, אלא על הכוריאוגרפיה המרשימה, המרדפים והפיצוצים. נאמר גם את זה – הרבה תחרות לא הייתה לו. אולי מצד "משחקי ציד".

טיילר רייק: חילוץ

תואר ה'בבקשה תמשיך לעשות את מה שאתה עושה' עד כה:
במסגרת האנשים שאנחנו פשוט מרוצים מהם כמו שהם, הפעם הדילמה שלי הייתה בין שני קודקודי "בלתי נראה", הבמאי והשחקנית הראשית (שגם נתנה תפקיד מצוין בסרט נוסף שבוודאי עוד יוזכר). אבל אז נזכרתי ב"משודרג", הסרט הקודם של לי וואנל, והחלטתי שזה צריך להיות שלו הפעם. הדרך בה הוא לוקח ז'אנרים מוכרים ומצליח, עם כישרון הרבה יותר גדול מהתקציב, להביא משהו חדש ואחר ומעולה זה הכי משמח שיש. הפרויקט הבא של האוסטרלי בין ה-43 אמור להיות רימייק ל"הבריחה מניו יורק" שזה מצד אחד לא באמת נחוץ, מצד שני אני סומך עליו.
בסיכומי המחצית הקודמים קיבלו את התואר ווס אנדרסון, ניקולס סטולר, פיט דוקטר, ניקולס וינדינג רפן, לוק אוונס, קיי קאנון וקיאנו ריבס.

תואר ה'בבקשה תפסיק לעשות את מה שאתה עושה' עד כה:
מהצד השני, יש גם כאלה שאולי נמצאים באיזשהו שוונג, אבל יהיה עדיף אם יעצרו איזה רגע ויחשבו על ההמשך. עד כה רק אנשים קיבלו את התואר (טים ברטון, ג'וני דפ, מייקל מאן, גרטה גרוויג, כריס פראט, קת'לין קנדי, לי הול), אבל 2020 הרי כל כך בנאנאז שאפשר להעניק את זה גם למוסד. ועל כן, ומבלי להיות כפוי טובה על כל מה שנתנה לנו במחצית הזו שהייתה בטח הרבה יותר קשה בלעדיה, אני חייב לבקש – נטפליקס, גט יור שיט טוגת'ר. אז אמנם היו כמה דרמות סבירות וסרטי ז'אנר נסבלים, אבל רשימת הסרטים האיומים שסיפקה נטפליקס השנה מטביעה כל דבר טוב: "כל המקומות המוארים", "זוג יונים", "הצדק של ספנסר", "365 ימים" ו"הזהב של נורמן" הם כולם סרטים שהיה צריך או לשייף או לגנוז. וזה עוד רק אלו שאני ראיתי. יש עוד כמה שהזהירו אותי מפניהם כמו "הדבר האחרון שהוא רצה", "מיסי מסתבכת" ועוד כל מיני.

ועל הדרך, השמות העבריים הכי גרועים של נטפליקס ישראל, עד כה:
4. "הזהב של נורמן" – Da 5 Bloods
3. "טיילר רייק: חילוץ" – Extraction
2. "קיץ בלי הגבלה: מהפכה על גלגלים" – Crip Camp: A Disability Revolution
1. "דוהרת" – Horse Girl

גנב/ת הסצנות של השנה עד כה:
גם פה הייתה דילמה. הנטייה הראשונית הייתה ללכת עם אחד מנציגי "המלך של סטטן איילנד", סטיב בושמי או בל פאוולי, אבל הם קצת ביטלו אחד את השני. לכן התואר – אותו לקחו בעבר ג'יליאן בל, ג'ייסון סטיית'האם, טום בנט, קייט מקינון, לטישה וורייט וקטיה זמלוצ'יקובה – נופל לידיה של שחקנית פולניה בת 31 בשם מגדלנה למפרסקה, שהיא הדבר היחיד שלא זוועה ב"365 ימים". ומכיוון שזו הפעם האחרונה שתשמעו על הסרט מילה טובה בסיכום המחצית, ארחיב.
למפרסקה היא אולגה, החברה הטובה של הגיבורה ("גיבורה". ממש) של הדרמה האירוטית המחרידה של נטפליקס, וכבר מהסצנה בה היא נמצאת בשולי הפריים ומתעדת את הריב של לארה והחבר השמוק שלה באייפון, ברור שרק עליה צריך להסתכל. כפרה על העיניים שלה, לולית.

ואם כבר אנחנו בשוונג, תואר ה'אני לא מבין דבר כזה קרה ב-2020' עד כה:
תנועת ה-metoo#, תרבות הביטול, מחיקת פושעי מין מההיסטוריה, כל אלו ועדיין הסרט הכי נצפה של המחצית הזו הוא "365 ימים", דרמה בה גבר חוטף אישה על מנת שתתאהב בו, וזה מצליח לו. אתם לא נורמליים.

365 ימים

הדיבוב הכי טוב עד כה:
3. בן שוורץ – "סוניק: הסרט"
2. סם רוקוול – "טרולים 2"
1. אוקטביה ספנסר – "קדימה"

הסרט הכי מאכזב עד כה:
אמנם לא ממש ציפיתי ש"זוג יונים" יהיה סרט השנה שלי, אבל השילוב בין קומדיית אקשן נטפליקסית מטופשת (כמו "תעלומת רצח" שחיבבתי) ושני שחקנים שלגמרי יכולים לסחוב על עצמם פרויקט כזה, גרם לי להאמין שתהיה הנאה כלשהי מהצפייה, גם אם לפרקים.
טעיתי. "זוג יונים" הוא סרט עצל ומתאמץ שזורק שני קומיקאים מוצלחים (קומיל ננג'ייאני ואיסה ריי) לכרישים ורואה אותם מנסים לשרוד את זה עם הפחד בעיניים. יכול להיות שחייכתי מתישהו, אבל זה כנראה רק כשהבנתי שגם זה לא יימשך לנצח ובקרוב הסרט יסתיים.
על התואר התחרו אתו "הזהב של נורמן", "הצדק של ספנסר" ו"מתחת למים".

הסרט הכי מפתיע עד כה:
מהצד השני של האכזבה, יש גם את הסרט שהכי הפתיע לטובה ופה נדמה שלא היה פער גדול יותר ממה שחשבתי שיקרה לבין מה שקרה בפועל מאשר "המלך של סטטן איילנד". גם בגלל שהסרטים האחרונים של ג'אד אפאטו ("אנשים מצחיקים", "הכל יחסים" ו"אסון מהלך") היו רחוקים מלהיות נוק-אאוט, ולמעשה כולם סוג כזה או אחר של אכזבה, וגם התגובות הראשוניות בארה"ב לשיתוף הפעולה שלו עם הקומיקאי פיט דיוידסון לא ממש חגגו. תוסיפו לזה מעל שעתיים אורך, ואני באמת מופתע שהושבתי את עצמי לראות. אבל איזה כיף שעשיתי את זה, כי "סטטן איילנד" הוא באמת סרט נהדר. הוא הצחיק וריגש אותי ממש, ולגמרי ניצב בראש הסרטים הטובים ביותר של השנה.

הכי נס שיצא מזה סרט עד כה:
מה שהיה אמור להיות קטסטרופה כמעט לא סבירה שיצאה לעולם אחרי טריילר שיצר עצומות באינטרנט וחשש שמה שהותר מקריירה של ג'ים קארי הולך להיקבר לנצח, התגלה "סוניק: הסרט" כסרט הרפתקאות חביב לחלוטין שאין לו שום דבר להתבייש בו. הקהל גם הגיע מפויס והפך אותו להצלחה.

ועל הדרך – השחקן שיצא הכי טוב כנגד כל הסיכויים עד כה:
העולם לא באמת מעריך את ג'יימס מרסדן. כבר עשרים שנה שהחתיך הזה לוקח על עצמו את התפקידים הכי כפויי טובה שיש, כאלו שמאוד קשה לצאת מהם טוב, ומנצח בצורה כל כך מרשימה שאנחנו אפילו לא שמים לב. השנה, למשל, הוא היה צריך לשחק ב"סוניק: הסרט" מול דמות וירטואלית במשך סרט שלם, שבואו נגיד שלא נכתב על ידי רוברט טאון, ולא רק שהיה מקסים ואמין, אלא גם די הציל את הסרט הזה. במקביל הוא היה בטלוויזיה ב"בשבילי אתם מתים" ורק הוכיח את הנקודה עוד יותר. יום אחד הוא יקבל את הכבוד שמגיע לו.

סוניק: הסרט

הסרט שעשה הכי הרבה רעש ונשכח במהרה עד כה:
כל שנה יש כמה סרטים שכולם מתעסקים בהם בהגזמה כשהם מופיעים – בעיקר כי זו תחילת השנה ובאמת שאין הרבה דברים אחרים – ואז במהירות לא סבירה נשכחים לחלוטין. בסיכומי המחצית הקודמים אלו היו "אבדון", "המבול", "999", "שחקן מספר אחת" ו"אנחנו" (שעשה קאמבק יפה לקראת סוף השנה), והפעם אני מרגיש שזהו הגורל של "טיילר רייק: חילוץ". כולם השפריצו מהוואן-שוט הזה, שאיננו באמת רציף אז לא הבנתי מה הסיפור, ודיברו על עתיד סרטי האקשן. עכשיו בקושי נשארנו עם זיכרון מתוק של כריס המסוורת' במצב של לחות תמידית.

תואר ה'לא אכפת לי מה אתם חושבים, אני נהניתי' עד כה:
יש לא מעט סרטים שמצאתי את עצמי בעמדת מיעוט לגבי איכותם. זה גם איכשהו תמיד מביך בשבילי, בטח אם מסתכלים על רשימת הסרטים האחרים שקיבלו את התואר הזה בשנים שחלפו ("באטלשיפ", "חבלה", "עלייתה של ג'ופיטר", "פרא" ו"מיסטר גלאס" בין היתר), ועכשיו מצטרף אל אלו "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga".
ברור לי למה אנשים נרתעו ממנו, או לא הצליחו להתעלם מהאורך המוגזם והתבניתיות של הסיפור, אבל כזה כיף עדיין לא היה לי השנה.

תואר ה'במחילה, לא הבנתי את ההתלהבות' עד כה:
ובדיוק הפוך – הסרט שקיבל חיבוק יחסית חם מהקונצנזוס הכללי, ואני נותרתי מבולבל ומתוסכל מהחיבה הכללית. הפעם זה קרה ממש בתחילת השנה. למעשה, יכול להיות שזה הסרט הראשון מיבול 2020 שראיתי, ובדיעבד אחד האחרונים שראיתי על המסך הגדול: "בחורים רעים לתמיד".
לא ברור מה בהמשכון הממוחזר וחסר החיים הזה גרם לכזו הנאה אצל רבים, אבל כל שנותר לי לומר שהוא שכולי קנאה. לי זה היה שעמום שלא יתואר.

הרגע הכי דוחה עד כה:
בתור מי שרואה המון סרטי אימה כל חודש, ועל רובם אפילו כותב, באמת שחזיתי במראות קשים במיוחד השנה. שיניים נעקרות, נוזלי גוף ניתזים לכל מקום, גולגולות מרוסקות, קירסטן סטוארט מנסה לשחק, באמת המון דברים די מרתיעים. ועדיין, על אף כל אלה, לא היה רגע אחד שגרם לי להוריד את העיניים מהמסך במהירות מסחררת כמו הרגע ב"שירלי" שבו מייקל סטולברג מדבר קרוב מדי לאודסה יאנג לאחר ארוחת בוקר, כששאריות חלב כלואות בשפם שלו. אפשר להריח את הצחנה. באמת, הכי מגעיל שיש. וברור לי שזאת הייתה המטרה של הבמאית ג'וזפין דקר, אז כל הכבוד לך שנכנסת לי לסיוטים.

תואר 'איפה היית כל חיי' עד כה:
מכיוון שלא צפיתי ב"GLOW" או "האחות ג'קי", לא הייתי מודע לנוכחותה בעולם הזה של בטי גילפין. לכן, תארו לכם את הפתעתי כאשר הדבר המופלא שעט לתוך חיי עם "משחקי ציד", "קופי וקארים", וכן, גם "הטינה" אין מה לעשות. שלושה סרטים תוך משהו כמו שלושה חודשים, ואני שלה לנצח.

תואר הכוכב הכי מפתיע עד כה:
מאז 2012 וצ'אנינג טייטום של "רחוב ג'אמפ 21" הקטגוריה הזו נעדרה מסיכום המחצית, אבל עתה חוזרת ובגדול עם ההופעה המטורפת של דן סטיבנס כאלכסנדר למטוב ב"תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga".
ברור לנו עוד מימי "אחוזת דאונטון" ו"לגיון" שהבחור יודע לשחק, אבל אני לפחות אף פעם לא ראיתי אותו משתלט על סרט בצורה כל כך מדהימה, אף פעם לא ראיתי אותו מצחיק ככה, ואף פעם לא חשבתי שאני ארצה סרט שלם על דמות משנה שהוא מגלם. תודה לכם דיויד דובקין ו-וויל פארל שנתתם לנו את זה.

תחרות הזמר של השם הכי ארוך ומסורבל כאילו לא קשה לנו מספיק

הקאמבק הכי טוב עד כה, וגם הבילד-אפ הכי מוגזם לדמות עד כה:
שני תארים יחדיו, אחד משמח והשני אולי קצת פחות, מקבלת מאתנו לא אחרת מזוכת שני פרסי האוסקר הילארי סוואנק בזכות "משחקי ציד".
מצד אחד, סוואנק די נעלמה מהנוף לאחרונה, והופעתה לפתע בקומדיית האקשן/אימה/מותחן/אין לי מושג המוצלחת של קרייג זובל הייתה בשבילי מקור לשמחה, בטח כשהיא מצוינת בו, ובטח כשהיא נכנסת לקרב אחד-על-אחד סטייל "להרוג את ביל" שהיה כולו נהדר.
מאדך, לא ברור לי מה היה הקטע להסתיר את הזהות שלה יותר מחצי סרט ואז לחשוף אותה כאילו מדובר במינימום ברברה סטרייסנד. "משחקי ציד" הוא אחד מסרטי השנה, בקלות, אבל האנטי-קליימקס ברגע שבו מציגים לנו בדולי מעגלית את הדמות שעבדו כל כך קשה להסתיר מאתנו, רק כדי לגלות שזו סוואנק, גרם לגבות שלי להתרומם מאוד מאוד גבוה.

ההופעה הכי גרועה עד כה – שחקנית:
קירסטן סטוארט – "מתחת למים"

ההופעה הכי גרועה עד כה – שחקן:
וין דיזל – "בלאדשוט"

ההצלחה הכי תמוהה עד כה:
אולי כי אנחנו חיים בתקופה פוריטנית להדהים, אולי כי הבידוד שהפילה עלינו הקורונה הוריד לאנשים את הסטנדרטים, אבל הטירוף סביב "365 ימים" הוא מעבר לבינתי. הכל בסרט הזה נורא, ובאמת שפורנו אפשר להשיג בכל מקום, אז מה הפך אותו לסרט הכי נצפה בנטפליקס בערך אי פעם? זה ילדים שנכנסו דרך היוזר של ההורים שלהם? אלו זוגות שהיו צריכים קצת התנעה מחודשת של חיי הסקס שלהם? מה קרה שם?

הכישלון הכי מפתיע עד כה:
מתחת ההגדרה של "כישלון" במילון המקוון המועדף עליכם, כנראה שלא תמצאו תמונה של "קדימה" הפיקסארי. בהתחשב בשיווק הדי מפוקפק שדיסני ארגנה לו, וכמובן התזמון של הקורונה, הגיוני למה הוא לא שובר קופות בסדר הגודל של חברת האנימציה. אבל גם אם מפשיטים את כל האלמנטים הנסיבתיים, הקהל לא באמת רץ לראות את "קדימה", ואלו שעשו זאת כנראה לא המליצו לחבריהם, והסרט הבאמת מאוד חמוד הזה – הרבה יותר טוב מרוב מה שראינו השנה, בטח ובטח מ"צעצוע של סיפור 4" – ייזכר לנצח כהחטאה גדולה. לא מגיע לו.

הסצנה הכי טובה בסרט רע עד כה:
אני מאוד מקנא בכל אלו שלא בזבזו שעתיים על צפייה ב"קאפונה" עם טום הארדי. אבל סיקוונס החלום הוא אחד הדברים הכי מרשימים שראיתי השנה.

קאפונה. או קאפון. מה שתרצו

הרגעים הכי טובים עד כה:
5. "טיילר רייק: חילוץ" – טיילר נגד הילדים
4. "משחקי ציד" – קרב המטבח
3. "בלתי נראה" – המסעדה
2. "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga" – הרגע של סיגריד
1. "Never Rarely Sometime Always" – מעולם, לעיתים נדירות, לפעמים, תמיד

הרגע הכי ביזאר עד כה:
אתם יודעים לאן זה הולך… באמת שלא היה רגע מדהים יותר בדפיקותו מאשר סצנת "תני לי להראות לך מה את מפסידה" מ"365 ימים". וגם לא תהיה, אם יורשה לי להמר.

דירוג סרטי השנה שעוסקים בשני אנשים שיוצאים למסע לילי שישנה את חייהם, עד כה:
5. "זוג יונים"
4. "קופי וקארים"
3. "The Vast of Night"
2. "קדימה"
1. "Never Rarely Sometime Always"

דירוג סרטי השנה שעוסקים בקבוצת זרים שמוצאת את עצמה נרדפת בשטח פראי, עד כה:
3. "Furies"
2. "לקראת הסוף"
1. "משחקי ציד"

הסרט שהשם שלו הכי תואם את מה שהרגשתי בסוף הצפייה בו, עד כה:
"הטינה"

הסרט המצחיק ביותר עד כה:
אין פה תחרות. זה חד משמעית שייך ל"תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga", שברגע האחרון לקח את התואר מ"משחקי ציד". הדבר היחיד שצחקתי ממנו ככה במהלך 2020 היה "זאת וזאתי". האלפים הלכו רחוק מדי!
הוא מצטרך ל"רחוב ג'אמפ 21", "בית ספר למפלצות", "אפס ביחסי אנוש", "פיץ' פרפקט 2", "שכנים 2", "לילה קשוח", "לילה בטירוף" ו"מה הסיכוי".

הסרט המצחיק ביותר אבל לא בכוונה עד כה:
אני לא מאוד נהנה ליפול עליו, אבל ברצינות, "הזהב של נורמן" היה כזה בלאגן אטומי שפשוט נאלצתי להתחיל לצחוק כדי לשרוד את כל השעתיים וחצי האלה. סצנת המוקשים הייתה בדיחה משונה, ואז יש עוד רגע של איחוד בין אב לבת שאני באמת לא יודע מה ספייק לי ניסה לעשות שם, אבל זה לא הסתדר. אולי זה ניסה להיות מצחיק, אני לא יודע. באמת שניסיתי.
"הגל החמישי" ו"רוקטמן" לקחו את התואר בעבר.

"רעם טרופי". אה, רגע, לא, "הזהב של נורמן"

התגלית הטובה ביותר עד כה:
היו כמה מתמודדים, אבל טליה ריידר מהאינדי המדובר "Never Rarely Sometimes Always", שגם יכלה לקחת את תואר גנבת הסצנות של השנה, היא ללא ספק המנצחת. סקיילר שלה היא דמות תומכת בגיבורה, אבל לאט ובשקט משתלטת על הסרט. וזה לא שום דבר לגנות סידני פלאניגן בתפקיד הראשי, גם היא נפלאה, אבל ריידר היא הדבר שלעולם לא אשכח מהסרט של אלייזה היטמן.

סצנות הסקס הכי מעוררות מבוכה עד כה:
5. "365 ימים" – דילדו/דיילת
4. "365 ימים" – מול החלון בגורד השחקים
3. "365 ימים" – מונטאז' הסירה
2. "הצדק של ספנסר" – שירותים ציבוריים
1. "365 ימים" – אוראלי ויזואלי

בחירת הליהוק המשונה ביותר עד כה:
על אף שלהביא את הקומיקאי קווין ג'יימס לגלם פסיכופט נאו-נאצי ב"בקי" זה גירוד ראש אחד ענק, זה עדיין משני לבחירה בלאמורן מוריס כמדען בריטי מטורלל ב"בלאדשוט". איזו הגזמה מטומטמת.

הנאמבר מוזיקלי הטוב ביותר עד כה:
עם כל הכבוד למחרוזת מתמודדי האירוויזיון של "פייר סאגה", הנאמבר המוזיקלי האהוב עלי בשנה הוא נקודת השיא של "טרולים 2", והשיר "Just Sing". האם התייפחתי מול המסך? לא אכחיש.

ההופעה הכי טובה בסרט גרוע עד כה:
הפער הכי גדול בין סרט לבין הופעה היה השנה, לדעתי, ב"כל המקומות המוארים", דרמת הנעורים שעושה רומנטיזציה מאוד מלחיצה להתאבדות. הסרט עצמו הוא צ'יקמוק די מביך, אבל ג'סטיס סמית' בתפקיד הראשי הוא הסיבה היחידה שהמשכתי לראות עד הסוף. החבוב המוכשר הזה חייב להתחיל למצוא לעצמו סרטים יותר טוב מהזוועות שהוא נכנס אליהם.

הרגע שהכי הייתי אמור להוקיע אבל זה פשוט הצחיק אותי נורא עד כה:
"קופי וקארים", בתור קומדיה פרועה, הוא סרט שלא באמת מציב לעצמו גבולות ולעיתים קצת הולך רחוק מדי. אחד הרגעים היותר בעייתיים בו הוא כאשר קופי (אד הלמס) מנסה להוציא וידוי מפושע על ידי לחיצה על כפתורי הומופוביה, אבל לא כל כך מצליח לו כי הוא חנון פוליטקלי קורקט. שבר אותי מצחוק, למרות שהייתי אמור להגיב הפוך.

סרטי האימה הטובים ביותר עד כה:
3. "Possessor"
2. "צבע מהחלל החיצון"
1. "בלתי נראה"

משחקי ציד

סרט ההמשך הכי טוב עד כה:
לא היו לנו המון אופציות, בטח כשסרטי ההמשך שהיו אמורים לצאת במהלך מאי-יוני נחסמו בעקבות הקורונה. זה משאיר את התואר, בלי הרבה תחרות, ל"טרולים 2". זה כמעט אחד לאחד הסרט הראשון, אבל כל כך חמוד שאני סולח לו על זה.

סרט ההמשך הכי גרוע עד כה:
"הטינה" היה אמור לקחת, אבל זה יותר אתחול מאשר המשכון. לכן אין מנוס מלהכריז על "בחורים רעים לתמיד" כסרט ההמשך הגרוע ביותר, אולי בתיקו עם "ציפורי טרף".

התגובה הכי אמוציונלית שלי עד כה:
שנה שנייה ברציפות שפיקסאר לוקחים את התואר הזה, אחרי שב-2019 עשו את זה עם "צעצוע של סיפור 4". הפעם הרגע שהוציא ממני ugly-cry היה ב"קדימה", ולא אפרט בגלל ספויילרים אלא רק אומר שזה קשור לתגלית של איאן לייטפוט לגבי משהו שלא שם לב אליו כל חייו.

השאלה הכי מעצבנת בפייסבוק עד כה:
אף פעם לא הצלחתי להבין תגובות שמתחילות ב"באמת?", כמו ב"באמת? אהבת את זה?" או "באמת? אבל הרי אני חושב בדיוק ההפך".
כמובן שאפשר לא להסכים ואפשר אפילו להיות מופתעים, אבל ברצינות שנייה, מה אתם חושבים שאני אענה על זה? "לא, זה לא באמת. עכשיו כשאתה שואל, יכול להיות שאמרתי דברים לא נכונים רק כדי לבדוק אם אתה ערני, אבל התגלה שאתה מתוחכם מדי בשביל זה. סליחה".

הצמד הכי טוב עד כה:
5. בן שוורץ וג'יימס מרסדן – "סוניק: הסרט"
4. סידני פלאניגן וטליה ריידר – "Never Rarely Sometime Always"
3. יו ג'קמן ואליסון ג'ני – "חינוך רע"
2. וויל פארל ורייצ'ל מקאדמס – "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga"
1. פיט דיוידסון וביל בר – "המלך של סטטן איילנד"

הבזבוז הכי נורא של שחקן או שחקנית עד כה:
זאת קטגוריה שמשום מה תמיד יש לה המון אופציות בכל שנה, ובעבר זכו בה "אושן 8" על קייט בלאנשט ו"בית קברות לחיות" על ג'ון לית'גו. הפעם לא היה תסכול גדול יותר ממה שעשו עם מרי אליזבט ווינסטד ב"ציפורי טרף". לרגעים זה נראה בכוונה, כאילו העורכים של הסרט שנאו אותה אז השאירו רק מעט טייקים שלה, ואת ההכי גרועים. ווינסטד שחקנית משובחת ("דרך קלוברפילד 10" והסדרות "פארגו" ו"בריינדד") שברור שלא מוצאת את הידיים והרגליים כהלנה ברטינלי, או הציידת בשבילכם, בסרט הכוח הנשי של די.סי. כל כך הרבה פוטנציאל שהצטבר לכלום ושום דבר. בערך כמו הסרט הזה באופן כללי.

הבמאי/ת המבטיח/ה ביותר עד כה:
אמנם בשנה שעברה התואר הזה לא הוענק, אבל לפניו הוא התהדר בשמות כמו דן טרכטנברג, ג'ורדן פיל וג'ניפר פוקס. השנה אין ספק שמכל סרטי הביכורים שהספיקו לראות אור יום, "The Assistant"  של קיטי גרין היה המרשים ביותר, וכזה שלגמרי מפתח תאבון לראות מה היא עוד יכולה לעשות. זה סרט שמתרחש על פני יום שלם כמעט כולו בבניין משרדים, ועוסק בעוזרת אישית (ג'וליה גרנר) שמבינה סוף סוף את האמת על הבוס שלה, ומנסה להתמודד בתוך גבולות גזרה מאוד מצומצמים. דרמה שהיא כמעט סרט מתח באיזשהו שלב.

הסרט הכי פסול מוסרית עד כה:
לא רוצה להמשיך לטרחן לגבי "365 ימים" אז הפעם אפנה את חיצי הכעס שלי לעבר "כל המקומות המוארים", שמעבר לזה שהוא שעמום מטופש, ההאדרה של התאבדות בו היא כמעט מסוכנת.

הטרנד הכי משונה של השנה שכנראה כבר לא יחזור על עצמו, עד כה:
בהתחשב במה שקורה ברחובות ארצות הברית בחודש האחרון, אני חייב לומר שאני די בהלם מכמות סרטי המשטרה – או סרטים בהם שוטרים הם דמויות מרכזיות – שיצאה השנה. אני ספרתי את "בחורים רעים לתמיד", "הצדק של ספנסר", "בלתי נראה", "ציפורי טרף", "סוניק: הסרט", "הטינה", "קופי וקארים" ו"באדי קאם", כשבטוח שפספסתי כמה. כל זה תוך שישה חודשים רובם בלי בתי קולנוע. אני מניח שלא נראה את זה שוב בשנים הקרובות.

הליהוק הכי משמח עד כה:
אני בהחלט לא ממליץ לאף אחד לצפות בסרט האימה "גרטל והנזל", אולי הפוטנציאל הכי מבוזבז של סרט אימה השנה או אי פעם. מה שכן, הוא בכל זאת אחראי לאחת מקריאות השמחה הגדולות שלי השנה. זה קרה אחרי שגיליתי שהמכשפה הרעה בסרט, שנראית כאילו שד אירי התחפש לקת'רין הפבורן, מגולם על ידי השחקנית הדרום-אפריקאית אליס קריג. היא אחראית לאחת הדמויות האהובות עלי ביותר בפילמוגרפיה של סטיבן קינג, בתור האמא החתולית והמסוכנת של "סהרורים" מ-1992, וכל כך שמחתי לראות אותה שוב.

ההופעה הכי מאכזבת עד כה:
זה די מדהים, כי מדובר באחד השחקנים האהובים עלי ביותר, אבל זו כבר הפעם השנייה שטום הארדי לוקח את התואר המפוקפק הזה. הפעם הקודמת הייתה "מקס הזועם: כביש הזעם", והפעם בעקבות "קאפונה". ההבדל הוא שאז היה מדובר ביצירת מופת, ועכשיו הארדי הוא אולי הדבר הכי טוב בסרט – וזה אומר מעט מאוד.
כמאפיונר המפורסם, הארדי לוקח את המלמלת המפורסמת שלו לאקסטרים ולא מצליח לבקוע מתחת לאיפור כבד ונורא בפני עצמו. באמת שקשה להישיר לזה מבט.

הדמות הכי טובה עד כה:
אחת הקטגוריות החביבות עלי, שמוענקת ברציפות מאז 2012 וכללה את האלק, ת'אנוס, בני האסטרונאוט, הובי דויל ובו פיפ בין היתר. זה תואר שמוענק לשילוב של כתיבה טובה, ליהוק מעניין, והופעה מנצחת בין אם פיזית או קולית. ולכן, הדמות הטובה ביותר של 2020 עד כה היא בהחלט ומאוד זו של קריסטל מ"משחקי ציד", בגילומה של מלכת השנה בטי גילפין. המשפטים הסטואים שכתב דיימון לינדלוף יחד ההבעה הלא מתרשמת של גילפין היא ממש פנטזיית קלינט איסטווד מפוארת.
אם היה מקום שני זה כנראה היה אלכסנדר למטוב.

ההופעה הכי טובה עד כה – שחקן:
5. דן סטיבנס – "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga"
4. בן אפלק – "הדרך חזרה"
3. כריסטופר אבוט – "Possessor"
2. ערן נעים – "עיניים שלי"
1. יו ג'קמן – "חינוך רע"

ההופעה הכי טובה עד כה – שחקנית:
10. אליסון ברי – "דוהרת"
9. אליזבת מוס – "שירלי"
8. איימי ריאן – "נערות אבודות"
7. ג'וליה גרנר – "The Assistant"
6. אליסון ג'ני – "חינוך רע"
5. סידני פלאניגן – "Never Rarely Sometime Always"
4. טליה ריידר – "Never Rarely Sometime Always"
3. אליזבת מוס – "בלתי נראה"
2. בטי גילפין – "משחקי ציד"
1. רייצ'ל מקאדמס – "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga"

הקאסט הכי טוב עד כה:
זה לא רק של"המלך של סטטן איילנד" יש קאסט מטורלל בגודלו של שחקנים ושחקניות בתפקידי משנה ותפקידי אורח, אלא גם שרובם ממש מתעלים מעל עצמם ועושים המון עם דקות מסך ממש מועטות. פיט דיוידסון הוא אישיו בפני עצמו, אני אישית סבבה אתו אבל הבנתי שהוא לא בא טוב להרבה אנשים. אבל גם אם שמים אותו בצד יש את בל פאולי בהופעה הכי טובה שלה בהפרש ניכר, את ביל בר שעובר מאנטגוניסט לדמות אהובה באופן די מרשים, סטיב בושמי גונב סצנות כאילו אין בזה אורז, פמלה אדלון, מוד אפאטו, ריקי ולז, מויזס אריאס והילדים כולם מעולים. רק מריסה טומיי קצת זייפה פה ושם, אבל אנחנו אוהבים אותה בכל מקרה.
בעקבותיו: "משחקי ציד" ו"חינוך רע".

הקאסט הכי מבוזבז עד כה:
מכל החטאים של סרט האימה "הטינה" לא היה נורא יותר מהבזבוז המחריד של כמה מטובי השחקנים, שפשוט הסתובבו שם כמו נמלולים שמחכים לאיזושהי הכוונה. בטי גילפין, ג'קי וויבר, דאמיין בישיר, אנדרה רייזברו, ג'ון צ'ו, פרנקי פייסון, וויליאם סדלר ועוד, כולם בטח כבר שכחו שהם שיחקו בזה.
בעקבותיו: "ציפורי טרף".

המלך של סטטן איילנד

מועמדויות לאוסקר שלמרבה הצער כבר לא יקרו, עד כה:
צילום: סטפן דוסיו – "בלתי נראה"
עריכה: ג'יין ריזו – "משחקי ציד"
עיצוב אומנותי: ג'רמי ריד – "גרטל והנזל"
עיצוב תלבושות: אן ב. שפרד – "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga"
סאונד: אלן קודאן – "The Assistant"

תואר 'הסרט שאין לי כלום לומר עליו למרות שממש התאמצתי' עד כה:
"הג'נטלמנים"

הסרטים הכי גרועים של 2020, שראיתי מההתחלה ועד הסוף, עד כה:
5. "בלאדשוט"
4. "כל המקומות המוארים"
3. "קאפונה"
2. "הצדק של ספנסר"
1. "365 ימים"

הסרטים הכי טובים של 2020 עד כה:
5. "חינוך רע" – הדרמה של HBO הייתה צריכה להיות אחד מסרטי האוסקר של השנה, אז לפחות נאחל לה הצלחה באמי.
4. "בלתי נראה" – טייק אוף מבריק ועשוי לעילא על סיפור מוכר שמעט מאוד פעמים הצליחו לפצח.
3. "משחקי ציד" – פחות מתוחכם ממה שהיה רוצה להיות, אבל הוא כל כך כיף שבמדד ההנאה הוא כנראה המוביל.
2. "המלך של סטטן איילנד" – השילוב הכי טוב השנה של מצחיק ומרגש.
1. "Never Rarely Sometime Always" – סיפור קטנטן ומחניק שכל רגע בו הוא בור רגשי גדול יותר. בראבו לכולם.

וזה הכל לסיכום המחצית של 2020. מחזיקים אצבעות שהחלק הקשה מאחורינו.

Never Rarely Sometime Always