• הקולנוע של 2020: סיכום מחצית
  • דאבל סרטי סגר: ״תוצרת בית״ ו״במרחק מאה מטר״
  • ״משמר האלמוות״, סקירת נטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית (שוב זה)
  • על ההצלחות של הקולנוע הישראלי הקצר השנה עד כה
  • לא הפסד גדול: שני סרטים שדילגו על המסכים בישראל
  • ״חלומות רחוקים״, סקירת נטפליקס
  • סקירת אמזון פריים וידאו משולשת
  • תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה
  • אימת החודש - יוני 2020

"משחקי ציד", סקירה

3 באפריל 2020 מאת לירון סיני

מאוד הולם שסרט שעוסק בין היתר בשנאה הדדית הצליח למנף תחושות דומות למסע הקידום שלו. זה קרה כמה חודשים טובים אחרי ש"משחקי ציד" (The Hunt) כמעט ונקבר מתחת לעוד התבטאות של דונלד טראמפ נגד הוליווד. זה, והעובדה שהיוצרים הניחו שזה לא תזמון טוב להפיץ סרט על אנשים שצדים אנשים אחרים עם נשק חם, כשבדיוק התרחש עוד פיגוע ירי המוני בארצות הברית. זה מובן, אבל גם נופל בדיוק לבור הרגישות השמרנית המתישה לה הסרט מבקש לשים רגליים. הוא עושה את זה בזמן שסביר לנחש שהיוצרים שלו – הבמאי קרייג זובל והתסריטאים ניק קיוז ודיימון לינדלוף (שמוכרים בעיקר מסדרות הטלוויזיה "השומרים", "הנותרים" ו"אבודים") – משתייכים לחלק הליברלי יותר של המפה. או לפחות, לצד הפוליטי והסוציודמוגרפי שמזוהה איתה כפי הוא מוצג בסרט.

כך יצא "משחקי ציד" לאקרנים בארה״ב באיחור ותחת כרזות מעודכנות, שאימצו אותו כסרט מעורר מחלקות ומושמץ, מנסות לייצר המון באזז. לו הם רק היו יודעים שתיכף העולם ובתי הקולנוע שלו יינעלו מאימת הקורונה, אולי זה גם היה מצליח. במקום, הסרט הגיע מוקדם פי כמה מהרגיל לצפייה ביתית, יחד עם "בלתי נראה", גם הוא של אולפני יוניברסל ובלומהאוס, וסרטים נוספים. היה לי את המזל להספיק לצוד אותו בקולנוע, כסרט האחרון בו צפיתי באולם גדול, בלי שמירה של שני מטרים או כיסוי פנים. לפני הכתיבה של הסקירה הזו זכיתי לצפות בו שוב בבית. אני כותבת "זכיתי" כי לרוב לא מזדמן לי לצפות באותו הסרט פעמיים בפרק זמן כל כך קצר, והצפייה החוזרת, במקרה שלו, חידדה את כל מה שטוב בו, פי כמה מאשר בצפייה ראשונה. לפני ההפלגה בשבחים, כמה סייגים.

הביקורות על הסרט חצויות, ולכן יכול להיות שאלהיב אתכם ואתכן, ואז תצפו בו תתאכזבו. הבה נעשה תיאום ציפיות אם כך. בתור מי שטרם השלימה את "השומרים" וכן, גם "הנותרים" אצלי ברשימת הצפייה כבר המון זמן, "משחקי ציד" על ההומור, האלימות והמסר הניהיליסטי והציני שלו הבהיר לי שכדאי לת לסדרות של אותם יוצרים קדימות מסוימת. עם זאת, למרות שגם הוא נשכני וביקורתי, הוא לא רציני. גם לא בדיוק עמוק. אם נחפש, נמצא בו ביקורת חברתית והערה או שתיים על ארצות הברית ועל היחסים בינינו בכלל. על קיטוב דעות, על רגישות מזוייפת שרק מסווה עוד דעות קדומות ועוד הכללות, על חוסר היכולת היהירה שלנו לראות את האחר,על כסף שקונה הכל (או כמעט הכל). אבל, וזה אבל גדול – הוא לא אומר את כל אלו בעדינות. ובינינו, זה קצת מוזר לצפות לעדינות מסרט שמתנדנד בין אקשן לסלאשר ולקומדיה שחורה.

כל הטוב הזה משפריץ, קוצץ איברים ויורה ברובים (ואקדחים, וחיצים ועוד כל מיני דברים) בתוך עלילה שלא תישמע הכי חדשנית בעולם. במהלכה, 12 אנשים מוצאים את עצמם ניצודים וצריכים להבין מה קרה, מי עשה להם את זה ואולי גם לגלות למה – לפני שראשים יתחילו לעוף ומעיים יתחילו להישפך. החל מ"הנרדף" עם ארנולד שוורצנגר כאסיר במשחק אכזרי במיוחד ועד "משחקי הרעב" – לא חסרות השפעות על "משחקי ציד". יש אפילו סצנה שמזכירה מאוד את "קרן השפע", החלל מלא הציוד מסדרת סרטי "משחקי הרעב". אך בשונה משני אלו, הסרט הנ"ל מתענג על הקטל, ועוד יותר מכך מהתל בנו כצופים בצורה חיננית ומבדרת, שלפעמים מרגישה כמו העיקר ולא כמו תחבולה סגנונית.

אני לא רוצה להסגיר יותר מדי, אבל אפשר לומר שהתסריט, על האופן שבו הדמויות כתובות והמבנה שלו, וכן הבחירות במי ובמה להתמקד ומתי, יוצאים כולם מנקודת הנחה שאנחנו נחפש גיבור או גיבורה. או פשוט מישהו או משהו להיצמד אליו שיגרום לנו להרגיש שאנחנו בצד של "הטובים". או מקסימום, בצד של "רעים" מתוחכמים ומלהיבים מספיק כדי שנרצה להיות חברים שלהם. מרחוק. אבל פעם אחר פעם, "משחקי ציד" עושה מה שאפשר כדי לשחק עם הציפיות שלנו ועם המוסכמות העלילתיות להן התרגלנו. הוא עושה את זה בקריצה ובחיוך קצת נבזי, אבל מבלי שתרגישו שהבדיחה על חשבונכם. וגם אם כן, תוכלו להתנחם בכישורי המשחק והכושר של בטי גילפין ("גלואו"), שמגלמת כאן ניצודה מרכזית וגיבורת אקשן שלא נראתה על המסך הרבה זמן.

אלו לא רק היכולות הפיזיות של גילפין, והעובדה המרעננת שהיא מספקת ייצוג נשי עם תכונות גבריות באופן מסורתי (היא אלימה, עניינית, פרגמטית ורוב הזמן לא דברנית גדולה, בטח לא בכל הקשור לרגשות). אלו הבעות פנים שמזכירות, סליחה, את ניקולס קייג' כשהוא במיטבו. וכן, לפעמים הוא במיטבו. ההופעה שלה מוגזמת אבל בדיוק במידה שתואמת את הסרט שבו היא נמצאת. לא מעט מדי, לא יותר מדי. והדמות שלה כוללת, בהתאמה, בדיוק מספיק נגיעות של אפיון בלי להכביר מילים ולהפיל עלינו ערימות של אקספוזיציה. אנחנו לומדים להכיר אותה דרך הפעולות שלה ותוך כדי החלטות שמקדמות את העלילה. אפילו המונולוגים שיש לה, ביניהם אחד שהוא גרסה מעניינת למשל הארנב והצב ואחר שהוא רגע טהור של מודעות עצמית והומור שחור, ממוקמים במדויק. הם חושפים לנו משהו על מי שהיא, או שותלים רעיון שלאחר מכן יתברר ויתחדד.

היא ניצבת מול את'ינה בגילומה המצוין גם הוא של הילארי סוונק. הסרט בונה את שתיהן כהפכים, כשני קטבים של תיעוב, קווים מקבילים של דעות והשקפות עולם כל כך רחוקות שלעולם לא ייפגשו. אלא אם כן יתפוצץ רימון והקווים יתרסקו ושבבים יעופו לכל עבר והן יוכלו לדבר סוף סוף, או יותר נכון – ללכת מלא מכות. השתיים מעוצבות כך גם ברמת הדמות וגם במראה החיצוני שלהן, למרות שכמובן שהדברים לא עד כדי כך פשוטים ותוכלו למצוא ביניהן גם דמיון. קווים מקבילים, נו.

אם אקשן ובדיחות שמצטטות ומגחיכות אנשים משני צדי המתרס – עשירים ונאורים בעיני עצמם מול קלישאה של דרומיים חובבי אקדחים, כחולים מול אדומים – נשמעים כמו משהו שישמח אתכם בימים הזויים אלו, "משחקי ציד" הוא האסקפיזם בשבילכם. והבונוס הוא שהוא לא באמת אסקפיסטי. עם כמה שהוא לא מתחכם מדי, ובסך הכל מגזים אמירות והתנהלויות מוכרות לכדי מעשים מופרעים בתיבול אלים, יש לו גם אמירה ביקורתית. הוא פיסת בידור די חריפה. מצד שני, ראיתי לפחות ביקורת אחת שמתלוננת על כך שהוא לא מהווה כזו סאטירה מעמיקה כמו שהוא מתיימר להיות.

ההגדרה המהירה של סאטירה לפי מרים וובסטר היא יצירה שמציגה תכונות והתנהלויות אנושיות מבישות כדי לגחך או לשים אותן ללעג. לפי ההגדרה הזו הסרט הוא סאטירה, בהחלט, הוא פשוט קצת צוחק על כולם כל הזמן. ונכון, הוא לא בדיוק מבקש להניע אותנו לפעולה או לצאת לרחובות. אבל עזבו אתכם ואתכן, אנחנו גם ככה לא נצא לרחובות יותר מדי עכשיו, כי קורונה. אז אם כבר לשבת בבית, עדיף לשבת בבית ולצפות בגיבורת אקשן חדשה שפורקת עצבים ומחלצת איברים בשביל כולנו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.