• עשר לסריטה: פתיחת חגיגות יום ההולדת העגול
  • ״מרגיש טוב אחי״, סקירה
  • עשר לסריטה: מסע בין פוסטים באוצרות אישית
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 26
  • פרסי אופיר 2020: רשימת המועמדים המלאה
  • מה לראות בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2020
  • סיכום שנת תש״פ בקולנוע הישראלי
  • תמיד השטן
  • ״חמודות״, סקירת נטפליקס
  • השמרטפית מכה שנית
  • פרסי אופיר 2020: החמישיות של סריטה
  • ״אני חושבת לגמור עם זה״, סקירת נטפליקס

״קדימה״, סקירה

5 במרץ 2020 מאת עופר ליברגל

הדבר הראשון שצריך לדעת על "קדימה" (Onward) הוא שזהו הסרט החדש של אולפני האנימציה פיקסאר, עבורי עדיין האולפן המוביל באיכות מבין אולפני האנימציה הגדולים של הזרם המרכזי בארה"ב. הדבר הכי שלילי שאני יכול לומר עליו הוא שנראה כאילו הוא נוצר על פי נוסחה של סרטים מבית אולפני פיקסאר. אבל הדבר החשוב יותר הוא שמדובר בנוסחה שעובדת. הנוסחה מורכבת משילוב של מספר אלמנטים שבאים לידי ביטוי בצורה זו או אחרת בכל סרט החברה: בניית עולם ייחודי, שדומה לעולם המוכר אבל גם מכיל רבדים ששונים מאוד ממנו, לרוב תוך התקדמות בחברה שאינה האנושית; דמויות ראשיות שצריכות לעבור מסלול להכרה עצמית ולצדן דמויות משנה בעלות גוון יותר קומי; מוסר השכל שנוגע לא רק למה נכון לעשות, אלא גם ובעיקר למה נכון להרגיש במצבים שגם מבוגרים לא תמיד מבינים מה לעשות בהם. החלק האחרון הוא אולי לא החשוב ביותר בתהליך היצירה, אבל הוא הגוון שמעניק לסרטי פיקסאר ייחוד בקרב סרטי האנימציה המסחריים. זהו גוון שלדעתי אף אולפן גדול לא ממש מצליח לשחזר.

זה נכון גם מפני שבחלק מן הסרטים שלהם, פיקסאר פונים לשכבת גיל מבוגרת מעט יותר מקהל היעד הטבעי שבעצם ההגדרה ״סרטי ילדים״. בדומה לסרטים אחרים של האולפן, כמו "למעלה" ו"קוקו", גם "קדימה" מדבר על מוות ואובדן – ולא למספר רגעים, אלא פחות או יותר לכל אורכו. זה אומר שהסרט לא מתאים לילדים קטנים אלא מיועד יותר לשכבת הגיל של 8 ומעלה (או אפילו מעט יותר, מן הסתם תלוי בילד). סיבה נוספת בגינה סרט זה עלול להרתיע צופים צעירים מאוד הוא עיצוב העולם. "קדימה" מתרחש בעולם בו אין בני אדם, אבל יש הרבה יוצרים מיתולוגיים החיים כבני אדם – אלפים, פיות, קנטאורים, ועוד הרבה מאוד דברים שיכולים להיראות מקסימים או מפחידים בגיל הרך. למשל, המקבילה של העולם הזה לכלב היא דרקון מחמד.

העולם של הסרט מלא ביוצרים שנראים לנו קסומים, אבל עוסק במקום שאיבד את האמונה בקסם ושכח לגמרי את ההיסטוריה, בה דברים עבדו לא דרך חידושים מודרניים והמצאות אלא גם דרך עבודה קשה. הסרט תוקף בעדינות את הקידמה ומציע חיבור מחדש לטבע, אבל לא במחיר של ויתור על כל יתורונת המדע, אלא כשילוב. ברמה היותר מופשטת, ניתן לקרוא את הקריאה הנשמעת כבר בתחילת הסרט לחזור לקסם כקריאה לחזרה לזהות אתנית מגובשת יותר. זאת משום שבעולם של הסרט, גזעים ממיתולוגיות שונות חייים באופן דומה ושוכחים את היכולת הייחודית שלהם, כמו גם את העבר של משפחתם ומוצאם. אבל כל זה נמצא ברקע, גם אם מתכתב עם קו העלילה הראשי ובו שני צעירים מנסים לשחזר ולבלות עם אב שאחד מהם לא זוכר בכלל, בעוד השני זוכר ממנו רק רגעים ספורים.

העלילה הזו היא גם המקום בו הנוסחה של פיקסאר מכניסה את המרכיב החשוב ביותר. שכן גם עם הסרט פועל על פי נוסחה, נכתב על ידי מספר אנשים שמקבלים או לא מקבלים קרדיט, וכל שורה ועיצוב דומות עבור מספר רב של עיניים – הסיפור הוא קודם כל סיפור אישי. במקרה זה, הסיפור נובע ישירות מבמאי הסרט, דן סקנלון. הוא עובד בפיקסאר ו/או בדיסני כבר הרבה מאוד זמן, וכבמאי הוא חתום על "בית ספר למפלצות", אחד מסרטי האולפן שאני אוהב יותר משאר העולם, אך גם מכיר בכך שהוא לא פסגת היצירה שלהם. סרט זה הוא בעצם הסרט הראשון שאינו המשכון למותג פיקסארי קיים שסקנלון מוביל ומפתח, והוא נולד מכך שהבמאי לא זכה להכיר את אביו, שנפטר כאשר היה רק בן שנה.

זה גם המצב לגבי הדמות הראשית בסרט, איאן (טום הולנד, בגרסה דוברת אנגלית). איאן הוא נער בן 16 שלא ממש מסתדר בחברת בני גילו או בעולם בכלל. הוא חושש מכל מפגש חברתי ומתנהל בגמלוניות שנראתה לי בנויה היטב, ומוכרת. ביום הולדתו, אמו (ג׳וליה לואי-דרייפוס) נותנת לו מתנה שהאב המת ציווה לתת רק כששני בניו יהיו בוגרים. הבן השני הוא בארלי (כריס פראט), אחד מן האנשים היחידים בעולם שעוד מאמין במורשת ובקסמים, אם כי הסביבה רואה בו חנון של היסטוריה ושל משחק תפקידים נוסח מבוכים ודרקונים. המתנה מתגלה כמטה קסמים שבארלי מגדיר כאמתי, ויש גם לחש שאמור להחזיר את האב לחיים. אלא שבשביל הקסם צריך גם כישרון ועם כל הידע שלו, לבארלי אין כישרון כזה. אולם, מתגלה כי לאיאן דווקא יש וכמעט בטעות הוא מצליח כמעט להחיות את אביו.

הכמעט השני נובע מכך שאיאן מצליח להחיות רק את החצי התחתון. כך שהאב שחוזר הוא רגליים בלבד, עם יכולת לחוש ולגעת אבל בלי אף חוש אחר. מכיוון שהכישוף קצוב ליממה בודדת, לשני האחים אין יותר מדי זמן לבלות עם חצי-האב הזה. אבל בארלי יודע מספיק על קסמים על מנת להבין כיצד יש לצאת למסע למציאת פריט שיאפשר את השלמת הכישוף ויחזיר את האב במלואו, לשעות ספורות או פחות מכך. בנקודה זו הוא יוצא עם איאן למסע בוואן המיושן שלו, בו לוח ההילוכים מורה על ההילוך המיוחד "קדימה".

מרגע זה הסרט יוצא להרפתקה שמטרתה להחזיר קסם ופלא לעולם ששכח שהוא קסום, דרך חוויות שחלקן שואבות לא מעט השראה מסרטים פופולריים במיוחד משנות השמונים, אך מבלי שהדבר נהפך לחגיגת ציטוטים ישירה מדי. אומנם ככל הרפתקה טובה יש בדרך בריחה הן מן החוק והן מסכנות שעשויות להוביל למפגש מסוג שונה עם האב, אך כמובן שבלב המסע נמצא תהליך הגילוי בו האחים לומדים דברים לא רק על האב, אלא גם על הקשר בין שניהם. הדבר הנעשה בעזרת סצנות הבנויות בחוכמה ובדיוק, המביאות את הסרט לכמה שיאים רגשיים בחלקו האחרון. כמיטב המסורת של האולפן אשר גרם לי לבכות בחלק הארי של הסרטים שיצר עד כה. "קדימה" אולי אינו אחד מן הסרטים הכי גדולים של פיקסאר, אבל הוא כן מספק די רגעים גדולים על מנת להוכיח כי נוסחת הקסם עדיין עובדת.

מה מונע מן הסרט להפוך לאחד מן הבולטים של האולפן? לדעתי, הניסיונות ליצוק הומור עובדים, אבל עובדים פחות טוב. דמויות המשנה שאמורות להיות גונבות ההצגה אינן מוצלחת יותר מדי הפעם. הדבר נכון בעיקר לגבי שתי דמויות. האחד הוא החבר של אמם של שני הגיבורים, שוטר-קנטאור לא חכם במיוחד (מל רודריגז). השנייה היא מי שאמורה להיות כוהנת הקסמים היותר בקיאה, אך בפועל היא מייצגת חוסר יציבות רגשית קיצונית, המאנטיקור (אוקטביה ספנסר). שני גונבי ההצגה האלה לא ממש הפריעו לי, אך גם לא ממש רוממו את הסרט כפי שהיו אמורים. דמויות משנה אחרות, עם פחות זמן מסך, דווקא כן מצליחות להקסים או להקנות לסרט תחושה של אמינות. בכך אני כולל גם את דמות נשית שמתייחסת בטבעיות בשורת דיאלוג אחת לעובדה שיש לה בת-זוג. זה אומנם לא הרבה בנוגע לייצוג בקולנוע, אך לדעתי יש משהו נכון באופן הטבעי בו הדבר משולב בסרט, כחלק אינטגרלי מן העולם.

תגובות

  1. דרור הגיב:

    סקירה טובה, תודה!

  2. Carmely Liviu הגיב:

    אהבתי את הסקירה ואת ההזדהות עם איאן…..

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.