• הקולנוע של 2020: סיכום מחצית
  • ״חלומות רחוקים״, סקירת נטפליקס
  • סרטים חדשים: הקרנות מסחריות וצפייה ביתית
  • שובן של המלצות הסינמטקים: מהדורת יולי 2020
  • סקירת אמזון פריים וידאו משולשת
  • תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה
  • אימת החודש - יוני 2020
  • דאבל דוקו: ״מתעמלת א׳״ ו״רוי כהן: בריון. פחדן. קורבן״
  • ״ויטה ווירג'יניה״, סקירה
  • ״כדור תועה״, סקירת נטפליקס
  • הסרטים שביימה איליין מאי, חלק שני ואחרון
  • הסרטים שביימה איליין מאי: חלק ראשון מתוך שניים

"הזהב של נורמן" (Da 5 Bloods), סקירת נטפליקס לסרטו של ספייק לי

13 ביוני 2020 מאת עופר ליברגל

ראשית, עליי לציין כי טקסט זה נכתב סמוך לסיום הצפייה בסרטו של ספייק לי, "הזהב של נורמן" (Da 5 Bloods), שהוא לא רק אחד מן הסרטים הכי מדוברים שנטפליקס הפיקה לאחרונה, אלא גם אחד מן הסרטים הכי עמוסים שזכורים לי. הוא עמוס לא רק בדמויות ועלילה, אלא גם בנושאי עיסוק, טכניקות קולנועיות, הרמזים ליצירות אחרות, אירועים היסטוריים ועוד. ייתכן ויש עוד דברים שזקוקים לעיבוד, בעיקר לגבי תחושתי כלפי חלק מן ההחלטות של הסרט, פחות לגבי מה הסרט מנסה לומר. לי הוא לא במאי שאומר, הוא במאי שצועק. ואחרי שהוא צועק הוא גם מסמן בצבע את הדברים שהכי חשובים לו שהקהל ייקח מן היצירה שלו.

הצעקה הזו תמיד הייתה חלק מן המקור לרלוונטית של הקולנוע שלו, והיא מהדהדת חזק במיוחד בימים אלו. ימים בהם הפגנות מחאה על היחס של המשטרה וגורמים אחרים בממשל האמריקאי נערכות בכל רחבי ארה"ב וגם במקומות אחרים בעולם. הגדולה של לי היא שהוא יודע לצעוק ביותר מקול אחד, ואפילו ללחוש משהו בין כמה מסרים מודגשים. וההצלחה שלו נובעת גם מכך כי אינו מפחד לבטא עמדות שנויות במחלוקת לא רק עבור הציבור הלבן בארה"ב, אלא גם בתוך הקהילה האפרו-אמריקאית ממנה צמח. בסרטיו הטובים של הבמאי, התחושה שעולה היא לא רק זעם פוליטי, אלא גם מחלוקת פנימית לגבי דרכי פעולה נכונות ולגבי היחס להיסטוריה בכלל ולהיסטוריה הקולנועית בפרט. הכישלונות שלו נובעים מאותן סיבות בדיוק – לא פעם סרטיו מרגישים בוטים מדי, או רדודים במסר הפוליטי והאנושי שלהם.

"הזהב של נורמן" מציע הרבה מאוד ממה שהפך את לי לאחד מן הבמאים האמריקאים המפורסמים ביותר, אבל גם ממה שגרם לכך כי בעשורים האחרונים לא כל סרטיו זוכים להצלחה בקרב הקהל או הביקורת. סרטו הקודם, "שחור על הלבן" היה ברובו אחד מן הסרטים הכי מעודנים של לי, עם כמה רגעים בהם הסגנון האישי שלו והמסר הישיר השתלטו. לעומתו, "הזהב של נורמן" הוא ספייק לי גדוש ומוקצן בכל רגע נתון, בלי להתנצל לשנייה. זו גרסה עמוסה ומהירה יותר של ספייק לי, יוצר שגם בשגרה הסרטים שלו הם עמוסים ומהירים. הסרט נע בין הברקות של ממש שרק הוא יכול לייצר, לרגעים מביכים שגם הם הופיעו לא מעט בעבר בקולנוע של הבמאי. אני סבור כי בסופו של דבר מה שעובד בסרט גובר על מה שאינו עובד.

הדבר היה נכון גם לו הסרט היה יוצא בתקופה פחות מתוחה. לא רק משום שהמסר של לי הוא שעבור המקופחים גם השגרה היא תקופה של קיפוח וטראומה. הסרט יועד לצאת לשרתים של נטפליקס בתאריך ה-12 ליוני הרבה לפני שפרצו (מחדש) מהומות על רקע אפליה גזעית בארה"ב, ואפילו לפני שווירוס הקורונה שינה את האופן בו העולם מתנהל. אולם, בהחלט מדובר בסרט שמתאים לתקופה זו. שוב כמו סרטים אחרים של לי, הוא סוג של שילוב בין סרט ז'אנר לבין סרט מסה-תיעודי וניסיוני, על מצב האפרו-אמריקאים לאורך ההיסטוריה במלחמות השונות שניהלה ארה"ב, בדגש על מלחמת וייטנאם בה עוסק הסרט הנוכחי. זה מתחיל בקטע ארכיון של מוחמד עלי על הסיבות בגללן סירב לשרת את ארצו במלחמת וייטנאם, ועובר אל עוד כמה קטעי ארכיון המבקרים את המלחמה בכלל ואת הביטוי הגזעני שלה בפרט, בטרם הוא פונה לעלילה.

את התסריט לסרט כתב לי בשיתוף פעולה עם דני בילסון, פול דה מיאו וקווין ווילמוט. רובו מתרחש במה שהסרט קורה לו "ימינו", בהנחה שבימינו אין וירוס שגורם לאנושות לשמור על ריחוק חברתי. בהו צ'י מין סיטי (העיר שנודעה בעבר בשם סייגון) מתכנסים ארבעה מתוך חמשת ה"בלאדס" (דמים) מן הכותרת האנגלית, חיילים אפרו-אמריקאים שלחמו כחלק מיחידה אחת במלחמה שבווייטנאם קוראים לה המלחמה האמריקאית. החבר החמישי הוא אותו נורמן מן הכותרת העברית, מי שהיה המנהיג של החבורה ומת בקרב. הסיבה הרשמית לביקורם במדינה הוא צילום לווין בו נראה שריד של מטוס שיכול להיות רמז למקום מותו של נורמן, ולקבר הלא מסומן בשדה הקרב בו הוא נותר במשך כ-50 שנה. הארבעה טוענים שהם רוצים להחזיר את גופתו לקבורה בארה"ב, אבל יותר מעניין אותם דבר נוסף שהם קברו בסמוך לגופה: ארגז זהב אמריקאי שנועד לסייע לשבט שלחם לצידם, אולם נורמן חשב כי ראוי שהוא ישרת את הקהילה שסובלת מאפליה בבית ונשלחה להילחם במחלמה מיותרת מעבר לים. המניעים של הארבעה לגבי הזהב עברו שינוי מסוים עם השנים, או לפחות לא נידונו עד הסוף. אולם די ברור כי אין להם בעיה שהמטמון יתחלק ביניהם ולא רק בין ארגוני צדקה הקשורים למאבק. הסרט מציג את המסע שלהם לעבר האוצר וגם חוזר אחורה בזמן בפלאשבקים קצרים למלחמה עצמה.

הפלאשבקים הללו מהווים קרקע להחלטת בימוי לא שגרתית אבל טיפוסית עבור הבמאי – ארבעת הלוחמים ששבים לארץ הקרבות מגולמים הן בהווה והן בעבר בידי אותם שחקנים, בלי אפקטים או אפילו איפור שיגרמו להם להיראות צעירים יותר. אומנם בחלקים מאותן סצנות לי מנסה שלא לצלם את פני הגיבורים, אולם הוא חורג מכך מספיק על מנת שנראה כי מדובר באותם גברים ובאותם השחקנים בשתי התקופות. רק נורמן שמת בקרב נותר צעיר לנצח ולכן מגולם בידי שחקן צעיר – צ'דוויק בוזמן. הסרט רוכב על הדימוי שלו כ"הפנתר השחור" ועל היותו הכוכב הכי מוכר בקאסט אף כי זמן המסך שלו קצר למדי. הליהוק של אותם שחקנים לשני קווי זמן מוצדק על ידי המחשבה כי ארבעת הגברים סובלים מתסמינים פוסט-טראומתיים בעוצמות שונות מאותה מלחמה, ועבורם היא לא ממש הסתיימה, במידה מסוימת. הם כן רואים כי העיר שהכירו שינתה את פניה ובחסות מדינה קומוניסטית הפכה לקפיטליסטית בהרבה. מי שהיו פעם לוחמים מן הצד השני של המתרס, קונים להם כעת משקה בפאב שעורך מסיבה בנושא "אפוקליפסה עכשיו". כל אחד מהם למד להסוות את הכאב בדרך אחרת ורמת יעילות שונה.

מבין הארבעה, המצולק ביותר הוא פול (דלרוי לינדו, לרוב שחקן משנה שהופיע בכמה סרטים של לי וכאן בתפקיד הראשי). נראה כאילו הוא עומד לזנק מחדש לקרב בעוד מספר רגעים ובנוסף הוא תומך בדונלד טראמפ, דבר שאף דמות אחרת בסרט לא מוכנה לקבל. תסמכו על לי שהוא ימצא דרך לבקר את הנשיא האמריקאי בצורה ישירה יותר ויותר בכל האמצעים העומדים לרשותו. מי שמנהיג לכאורה את המסע המחודש לג'ונגל בו אולי קבור הכסף הוא אדי (נורם לואיס), הדמות שעל פניו הכי הצליחה כלכלית בחיים האזרחים מבין הרביעייה. הדבק של החבורה, שמנסה במהלך הסרט לגשר על הריבים של האחרים, הוא מלווין (אייזיה וויטלוק הבן). אולם, הדמות שלדעתי לי מסמן מדי פעם כנציגה שלו עצמו בסרט היא דמותו של אוטיס (קלארק פיטרס), גבר שהשאיר בווייטנאם לא רק זכרונות כאובים אלא גם מאהבת, עימה הוא יוצר קשר מחדש ומגלה בת מבוגרת שטרם זכה להכיר.

אותה אהובה/ספק-זונה מן העבר (ליי י' לאן) היא גם חלק מקו עלילתי אחר בסרט שגדוש בדמויות מעבר לרביעייה הראשית. היא אשת הקשר של הקבוצה בכל הקשור להמרת הזהב בכסף והוצאת ההון מווייטנאם, מה שאמור להתבצע בעזרת מלבין הון צרפתי, המגולם בידי ז'אן רנו בגרסה הכי קשוחה שלו. בנוסף, הארבעה שוכרים מדריך מקומי בשם וויין, שלא אמור לדעת על המטרה האמתית אבל כן יעזור להם להתקדם במעלה הנהר על לנקודת כניסה נוחה לג'ונגל. המצב הנפשי הרעוע של פול גורם לבנו, דיוויד (ג'ונתן מייג'ורס), להגיע בהפתעה ולהצטרף ברגע האחרון למסע בו הוא עתיד להפוך לדמות ראשית. הוא גם יפגוש בדרך פעילה חברתית מצרפת בשם הדי (מלאני ת'יירי), שהיא וצוות העובדים/חברים שלה ייקחו גם הם חלק במסע.

זו רק רשימה חלקית שלא הורסת יותר מדי תפניות, ובסרט זה מדובר בחתיכת תפניות שלא כדאי להרוס. פחות או יותר בנקודת האמצע, התסמונת הפוסט-טראומית שהסרט רומז לה דרך המשחק והליהוק הכפול באה לידי ביטוי גדול יותר גם בעלילה ובסגנון. בחצי השני של הסרט הטמפרטורות עולות ועימן הטירוף גובר לא רק כמצב נפשי של הדמויות, אלא של הסרט עצמו כשהוא מגיע לנקודת רתיחה בלב האזור הפראי של וייטנאם. ייתכן וספייק לי התחרט על כך שבזבז את הכותרת "קדחת הג'ונגל" בשלב מוקדם יותר של הקריירה שלו, כי היא יכלה להתאים גם פה ואולי אפילו לחסוך למעניקי השמות העבריים של נטפליקס את הצורך לבטא את הצד היצירתי שלהם. מבלי לציין מה בדיוק קורה, אומר כי חלקו השני של הסרט הזכיר לי את "באקוראו" של קלבר מנדונסה פיליו, אחד מן הסרטים הכי מיוחדים ושנויים במחלוקת של 2019. מכיוון שלא רבים בישראל צפו בו, אציין כי בשני המקרים מדובר בסרט שזונח כל חזות ריאליסטית לטובת משל אנטי-קפיטליסטי ואנטי-צבאי. סביר כי לי יכול היה לצפות בסרט הברזילאי לפני צילומי "הזהב של נורמן", ולכן דומה כי שני הסרטים פשוט מבטאים משהו מרוח התקופה – העולם איבד את הצורך או את היכולת להיצמד להיגיון.

עבור הבמאי, נקודת המפנה מאפשרת לו לעבור מסרט בוטה וישיר מן הרגיל לשיא הכוח שלו. נאומים פוליטיים במסווה של דיאלוגים חוברים לסצנות ביזאר, עימותים אלימים עם או בלי ויכוח אידיאולוגי ועוד. זוהי הנקודה בה הסרט יכול להפוך למגוחך עבור מי שלא מנוסה בסגנון של לי או מצפה מן הקולנוע לייצוג הדומה למציאות. לא ברור אם היוצר זנח במודע כל קשר להיגיון בשם הזעם, אבל די ברור שזה לא מפריע לו. נורמן, המנהיג האידיאולגי של הסרט, אומר "אנחנו שולטים בזעם שלנו". את המשפט ניתן לפרש כאילו כיבוש יצר הנקם והמרד הוא הצעד הנכון, אולם הפירוש המלא שלו הוא שיש לעצור את הזעם עד לנקודה המתאימה ביותר בה הוא יכול להתפרץ. במחצית השנייה של "הזהב של נורמן" לי מתפרץ כבמאי ויורה לכל כיוון, כולל ירי לעבר חלק מחבריו לדרך או למיעוט בחברה האמריקאית. לצד הזעם, גם החלקים הביזאריים בסרט מרמזים על אפשרות של חיבור והתגברות על הקרעים – גם בתוך הקהילה האפרו-אמריקאית עצמה וגם בין גזעים שונים. דומני כי אין זה מקרי שהאדם הלבן מיוצג בסרט לא על ידי אמריקאים אלא על ידי צרפתים.

כל זה נוגע לעלילה ואצל ספייק לי הדרך בה הוא אומר את הדברים מהותית לא פחות. ואם העלילה הופכת לביזארית רק פחות או יותר בנקודת האמצע (אחרי רמזים רבים שלא אגע בהם), מבחינת השפה הקולנועית לי משתולל מנקודת הזינוק. הקפיצה לחומרי ארכיון תיעודיים לא נוכחת רק בפתיחה או בסיום, אלא לכל אורך הסרט. אזכור של דמויות היסטוריות ידועות או אלמוניות בתודעה הציבורית מוביל לתמונות שלהן או לקטעי ארכיון, באופן שגם מראה כי הקיפוח החברתי היה קיים במשך כל המלחמות מאז מלחמת האזרחים, כולל ביציאה לקרב, וגם יוצר הקבלה בין הגזענות בתוך החברה האמריקאית לבין פשעי מלחמה בוייטנאם, בין היתר בשימוש בתמונות קשות לצפייה מן הטבח במי-ליי.

הסרט משתמש בכמה יחסי מסך שונים. זה מתחיל בתור ההווה במסך רחב והעבר במסך צר יותר, כמו סרטי התקופה, אולם קטעים שמצולמים מטלפון סלולרי יוצרים יחס מסך שלישי. בנקודות שונות הסרט מרחיב או מצמצם את המסך באותו השוט; נעשה גם שימוש במסך מפוצל הנחתך בצורה אשר לרגע מדמה את חמשת הדמים לגיבורי קומיקס; כל זאת בתוספת הצילום (של ניוטון תומאס סיגל) שכנהוג בסרטי לי לא מנסה להעלים את תנועות המצלמה אלא מדגיש לקהל כי הוא צופה בסרט. זה עוזר לסצנות בהן דמות משנה פוצחת לרגע בהסבר היסטורי או פוליטי להיראות מעט יותר אמין. הסרט לא מייצר אשליה או מתווכח עם המציאות, גם אם הוא עושה זאת בעלילה של סרט מלחמה, סרט מסע או אפילו סרט פעולה לפרקים. דמות אחת אפילו מתנצלת על היותה קלישאה במהלך הסרט, אבל היא סוג של סמל שהבמאי מדגיש כי הוא חלק ממהלך הטענות שלו.

הדגשת העובדה כי מדובר בסרט כוללת גם הרבה אזכורים קולנועיים אחרים. השניים הבולטים ביותר הם ל"אפוקליפסה עכשיו", שכתבתי קודם רק את אחת מן הדרכים הרבות שהסרט מאזכר אותו, ו"האוצר מסיירה מדרה" של ג'ון יוסטון, גם הוא זוכה לציטוט ישיר בסרט יותר מפעם אחת. למעשה, החצי הראשון של הסרט נראה כמו התנגשות בין שני הסרטים הללו מבחינת הנרטיב והצורה. הציטוטים מתוכם נשמרים גם אחרי שינוי הכיוון של הסרט. בנוסף, בנקודה מסוימת הדמויות מבקרות את הסרטים של סטאלון וצ'אק נוריס, אבל ניתן לראות בחלקים מן הסרט כסוג של גרסה חדשה ל"משחק הדמים", אילו רמבו היה אפרו-אמריקאי ומעט פחות מוכשר כחייל. בסופו של דבר, כיאה לבמאי עם אגו, לי גם טורח לשוב לדברים שעשה בעבר. את הסרט הזה ניתן לראות כחולייה נוספת בוויכוח פנימי שלו עם עצמו – האם להיות מרטין לותר קינג (שחותם את הסרט) או מלקולם X.

אולם, לא הכל עובד. למעשה, יש בסרט כמה חולשות בולטות. לינדו קיבל תפקיד של פעם בחיים ולא ממש מצליח לצקת לתוכו מספיק עידון או להפוך אותו לסוחף. נקודה זו מתחברת להבדל נוסף בין סרט זה לבין המיטב של הבמאי: בניית דמויות. ספייק לי אומנם מזוהה עם מסרים ישירים, אבל ברוב סרטיו הוא הקפיד על שילוב בין החיובי השלילי הן ברמת ההתנהגות של הדמויות והן ברמת ההזדהות האידיאולוגית. בסרט החדש הדבר מבוצע בצורה פחות אותנטית וחלוקה של הדמויות לחיוביות ושליליות בלבד נראית משימה בלתי אפשרית, דבר שלא ניתן לומר על סרטיו המוקדמים. סצנות הקרב לא מרשימות וסצנות פעולה אחרות בסרט עשויות בסוג של רישול. הסרט ארוך מדי (כשעתיים וחצי) וכאמור גדוש מדי, לא רק ברעיונות. לפעמים הוא הולך לאיבוד או מציג סיקוונסים לא קצרים בהם כל האינטרקציה בין הדמויות לא עובדת. אבל לבסוף, הסרט כולו כן עובד כמכלול. זאת משום שהרבה מן האשמות של לי פוגעות בול, כמו אגרוף בפנים של הצופה, גם ביחס לצביעות בנושא יחסים בין הגזעיים וגם בנושאים אחרים בהם דן הסרט, למשל הרדיפה אחר כסף, או הדילמה בין הטובה הפרטית מול טובת הכלל. זה אומנם לא חזק כמו האגרוף שחוויתי בכל צפייה ב"עשה את הדבר הנכון" של אותו ספייק לי, אבל עדיין מספיק לחוויה צפייה אינטנסיבית. כזו שמצליחה מדי פעם להטריד ולהלהיב בהתאם לכוונת היוצר, מה שגובר על כך שיש בסרט גם ניסיונות לא מוצלחים לבצע מהלכים כאלו.

תגובות

  1. גבי הגיב:

    חסכו בארבעה שחקנים צעירים כחלק מחרטוט אומנותי .

    1. Hh הגיב:

      דווקא אהבתי את זה

  2. משה הגיב:

    סרט נורא, מי היה מאמין שספייק לי עשה את זה…מרגיש כמו סרט חובבים של בית ספר תיכון,תסריט מסובך וטפשי, דיאלוגים עלובים, משחק לא משכנע, הכל צפוי מא' עד ת'. מנסים להאכיל את הצופה בפוסט טראומה של הלוחמים, וזה פשוט לא עובד.ארוך ארוך ארוך, כל סצינה היה צריך לקצץ בחצי. שעתיים וחצי של בזבוז זמן

  3. יואב הגיב:

    ביקורת מעולה שעושה כבוד לסרט עמוס הרבדים והרעיונות הזה

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.