• ״מיסי מסתבכת״, סקירת נטפליקס מפורטת במיוחד
  • ״הבטלנים״, סקירה לסרטו של פליני שזמין בסינמטקים
  • זוג יונים
  • ״וונדה״ והסרטים הקצרים של ברברה לודן
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 10
  • ״משבר זהות״, סקירה לכבוד שידור בהוט
  • בחזרה אל סרטי נעוריי: ״דבר אליה״
  • דירוג 25 הסרטים הכי טובים של נטפליקס על-פי סריטה

אימת החודש – אפריל 2020: "גרטל והנזל", "מתחת למים", "בוא לאבאל'ה", "סוסייטי"

26 באפריל 2020 מאת אור סיגולי

ייתכן וזה יהפוך להיות טרחני, הפתיחה הזו בה אני כותב "למקרה שהחיים כרגע לא פחות מפחידים…", או "מעבר לסרט האימה שהוא המציאות שלנו…", אבל מאוד קשה להימנע מזה, בטח כשזה לא באמת עובר. וזה אפילו לא קשור לזה שאנחנו מאוימים במגיפה, זה גם כל העתיד הכלכלי שלנו ומה שנלווה. ברצינות, באימת החודש של אפריל תמצאו סרט שבו קהילה עשירה בבוורלי הילס הופכת לגוש רוטט של בשר במהלך אורגיה ושואבת את החיים מקורבן תמים, ואפילו זה פחות מלחיץ מהמשפט "השרה לביטחון פנים מירי רגב".

אבל בשביל האסקפיזם שאנחנו כה זקוקים לו, הפעם באימת החודש משתתפים ארבעה סרטים, שלושה מהם חדשים ועוד אחד ותיק יותר שלאחרונה מקבל תהודה של סרט פולחן. אני מניח שאם המצב ימשיך לא תהיה לי ברירה לפנות לעוד סרטים מהעבר, כי החדשים לא כל כך יקרו, אבל זה לא בהכרח דבר רע. יש המון מה לגלות שם בחוץ.

לפני שנתחיל, רציתי לכתוב כמה מילים על סרט שכבר קיבל סקירה משלו על ידי עופר לפני כמה חודשים, "טבעת החנק" (The Turning), העיבוד המודרני לספר הקלאסי של הנרי ג'יימס, שגם הפך בעבר לסרט מצטיין בשם "התמימים" והשפיע רבות על "האחרים". לא ארחיב, כי אני מסכים לרוב עם הדברים של עופר, אבל כמו סרט אחר שנדבר עליו ממש עוד מעט – סרטה של סופיה טאקאל משול לאפיית עוגה מדהימה ורבת שכבות שדורשת שעות של השקעה, ואז ברגע שהיא מוכנה, חמה וריחנית, היא פשוט מושלכת על הרצפה בכוח. מעטים הדברים המתסכלים כמו סרט שעשוי לא רע ולקראת הסוף פשוט מאבד את הכיוון ומשקר לצופים שיש לו מה להגיד. זו מריחה מרושעת של זמן וסובלנות, וזו בדיוק החוויה שלי ממנו.

ועכשיו כשזה מאחורינו, ארבעת סרטי אימה החודש של אפריל – כולם אמריקאים אמנם אבל נפרשים על פני סוגי ז'אנרים ועשייה שונים לחלוטין, חלקם אפילו עשו עבודה לא רעה בכלל.

"גרטל והנזל" – Gretel and Hansel

הבמאי אוז פרקינס (בנו של אנתוני פרקינס מתהילת "פסיכו") הוא סוג של כוח עולה בשמי האימה האומנותית בשנים האחרונות, כאשר שני סרטיו האחרונים כיכבו באימת החודש ולשניהם הייתה לי בדיוק אותה תגובה – עשייה מרשימה וסיפור רב פוטנציאל שהשאיר אותי מרוחק, מבולבל ודי חסר עניין בסופו של דבר. היו אלו "פברואר" (שלאחר מכן קיבל את השם "בתו של המעיל השחור") ושיתוף הפעולה שלו עם נטפליקס "אני הדבר היפה שחי בבית", סרט שמפצל את הדעות במסדרונות סריטה עד היום. אלו שני סרטים שמצד אחד מזמינים דיון, ומאידך לא הצלחתי למצוא יותר מדי מילים כדי להתעמק בהם. זה לא המצב עם סרטו החדש.

"גרטל והנזל", היפוך על האגדה הידועה והאפלה של האחים גרים מהמאה ה-19 "הנזל וגרטל" (או "עמי ותמי" אם גדלתם בישראל), הוא כאמור סרטו השלישי של פרקינס, הפעם על פי תסריט של רוב הייז. הבסיס הפולקלורי מוכר וידוע – בתקופה של רעב ומחסור, התאומים הקטנים הנזל וגרטל ננטשים ביער על ידי אימם החורגת והמרשעת ביער כי היא מאסה בלהאכיל אותם, ובמהלך שיטוטיהם הם מוצאים בית קסום שעשוי כולו ממתקים. האישה הזקנה שגרה בו מזמינה אותם פנימה, מפטמת אותם, ורק כשמאוחר מדי מתגלה שהיא מכשפה שזוממת לאכול אותם. עם זאת, הם מצליחים להערים עליה, ודוחפים אותה לתנור. לאחר מכן הם מתאחדים עם אביהם והכל בא על מקומו בשלום.
הסיפור הזה הגיע לקולנוע מספר פעמים, כמו למשל בגרסת האייטיז האמריקאית שהפיקו מנחם גולן ויורם גלובוס (והיה אחד הסרטים הראשונים שראיתי בקולנוע. אולי אפילו הראשון), או העיבוד האקשן החביב והמטופש "ציידי המכשפות" מ-2013 עם ג'רמי רנר וג'מה ארטרטון כי מישהו חשב שזה יהיה רעיון טוב.

בגרסת פרקינס-הייז, גרטל והנזל אינם תאומים, אלא אחות מתבגרת (סופי ליליס מ"זה" ו"חפצים חדים") ואח שקטן ממנה בכמה שנים (סמיואל ליקי), אותם אנו מכירים לאחר שאביהם מת מזה זמן מה ואימם איבדה את זה לגמרי בגלל אבלות ומחסור. היא משלחת אותם מהבית על מנת שימצאו חיים חדשים במנזר מרוחק, אך באמצע היער השניים נתקלים בבקתה מפחידה תחת, בפנים מחכה להם סעודה ענקית, ובעלת הבית, אישה קשישה שתגרום לכל אדם בר דעת לעבור לצד השני של הכביש, מזמינה אותם פנימה. הגרסה הנוכחית מתרכזת, כפי שמרמז השם, בגרטל באופן כמעט בלעדי, והסרט – שבוים ונכתב על ידי גברים כמובן – מנסה לתאר גם חווית התבגרות של ילדה, ומשתמש באלמנטים על טבעיים ומפחידים הקשורים לפולקלור נשי של כישוף על מנת לטוות סיפור של מעבר מילדה לאישה.
כך שכבר מהשלב הכי ראשוני של "גרטל והנזל" יש לו בעיה מאוד רצינית – הסרט "המכשפה" שיצא ב-2015, שעסק בדיוק באותם דברים, וקיבל מעמד של אחד מסרטי האימה החשובים והמוצלחים ביותר של העשור. הסרט לשמו התכנסנו, לעומתו, נזרק לבתי הקולנוע בבית הקברות של ינואר, זכה לביקורות פושרות במקרה הטוב, וגם אם לא היה כישלון קופתי כלל וכלל, הוא נחשב להערת שוליים של קולנוע האימה ב-2020.

עם המטען הזה התחלתי לצפות בסרט, וכמעט תוך רגע הכל נעלם. זאת מכיוון ש"גרטל והנזל" הוא לפני הכל פשוט סרט יפהפה. באמת שקשה לתאר. כל פריים יוצא דופן, העיצוב מרהיב, השימוש בצבעים ותאורה מגיע לרמות אסתטיקה קיצוניות, וכאב לי הלב שלא ראיתי את זה על המסך הגדול (הצלם הוא גאלו אוליברז, אחד מאנשי המצלמה של "רומא"). בונוס נפלא נוסף הוא מי שמגלמת את המכשפה, אליס קריג. היא אמנם הייתה מוכרת לי, אבל הנחתי שזה בגלל שהיא נראית כמו גרסת השד אירי של קת'רין הפבורן, ורק לאחר הצפייה ביררתי מי זאת השחקנית שעושה תפקיד כל כך מופלא, וכשנגלה לפני דף ה-IMDB שלה נפלטה ממני צעקה: זוהי השחקנית שגילמה את האמא החתולית הרצחנית ב"סהרורים", ואם קראתם את הפרק שכתבתי עליו בפרויקט סטיבן קינג אתם יודעים כמה אני מרוצה ממנה. זה שימח אותי לאין שיעור.

במהלך רוב הסרט ניסיתי להבין מדוע הוא זכה לכזאת תגובה קרירה מהעולם. הנחתי שזה באמת בגלל ההשוואה הלא הוגנת אך במקביל בלתי נמנעת ל"המכשפה", או בגלל שהתסריט באמת לא משהו מוצלח במיוחד. אבל כל אלו לא הורידו מהוויזואליה המדהימה, הקריפית והמצמררת שלו. פשוט יצאתי מנקודת הנחה שהוא לא קיבל הזדמנות ראויה.
ואז הגיעה המערכה האחרונה.

כמובן שלא אחשוף מה קורה בה, אבל האמת היא שזה לא (רק) בגלל שאני לא רוצה לספיילר, אלא כי אין כל כך מה לספיילר. אני באמת לא זוכר סרט מהתקופה האחרונה שמסתיים בצורה כל כך נמהרת, לא מספקת, לא ברורה, מתסכלת וחפיפניקית כמו "גרטל והנזל". זה ממש נראה כאילו יש איזה 15 דקות שפשוט נחתכו החוצה (זה גם הגיוני בהתחשב בכך שהסרט פחות משעה וחצי) ופוררו את כל התפרים. בסוף הסרט לא נותר אלא לגרד בראש בתדהמה, לנסות להבין מה דה פאק קרה פה, מה הקשר למשהו, ומה השתבש בצורה כל כך אכזרית. אם להיות כן אתכם אני עדיין בהלם. איך סרט כל כך יפה נהרס לחלוטין ברבע שעה האחרונה שלו כשהתחוור שאף אחד שם לא ידע מה הוא עושה, ולמה.

"מתחת למים" – Underwater

סיפור מעניין עם הסרט הזה. הוא יצא לבתי הקולנוע בינואר, כאמור בית קברות של הפצה המיועד לסרטים שהאולפן שלהם ממש לא מאמין בהם, נכשל באופן אומלל ונעלם במהירות מסחררת. אבל אז יותר מדי אנשים שאני מעריך את דעתם התחילו לדבר על כך שהסרט הזה בעצם יותר ממה שחושבים עליו, ושהוא אפילו די מוצלח. כמו כל העולם, גם אני לא באמת האמנתי שסרט אימה-מד"ב תת-מימי בכיכובה של הקלקר האנדרוגני קריסטין סטוארט הוא משהו שכדאי לצרוך, אבל בסופו של דבר שוכנעתי.

זהו סרטו של וויליאם יובאנק, שבעברו ביים סרט מד"ב בשם "Love" שרשום לי שראיתי אותו (אני עושה לוגינג של כל הסרטים שראיתי, ומתי, מאז גיל 11) – למעשה, אני יודע שראיתי אותו ב-14 ליולי 2012 – ואין לי שבב זיכרון ממנו. כלום. לא קיים.
סרטו החדש והשלישי במספר, על פי תסריט של בריאן דאפילד ("הבייביסיטר") ואדם קוזאד ("האגדה של טרזן" והחרפה הקרויה "ג'ק ריאן: גיוס הצללים"), מתרחש כמעט כולו בתחנת מחקר תת-מימית, שאסון משונה פוקד אותה והורג כמעט את כל הצוות הקיים בה. רק כמה בעלי מקצוע רבי תושייה מצליחים לשרוד, ומנסים להגיע לאזור מקלט אבל אז מתברר שלא מדובר סתם באיזה כשל מערכות או טעות אנוש, אלא משהו… אה… מפלצתי הרבה יותר.

באופן טבעי ל"מתחת למים" יש אילנות מאוד גבוהים להיתלות עליו, כי בואו נאמר זאת כך – ראינו את הסיפור הזה. מ"הנוסע השמיני" דרך "מצולות", "סימן חיים", "קלוברפילד", "סאנשיין", "שחר המתים" ועוד עשרות אם לא מאות. זה כמובן לא אמור למנוע ממנו להיעשות. ואריאציות שונות על אותו סיפור הם משהו לגמרי שכיח ומקובל בכל הז'אנרים, בטח ובטח שבאימה, אבל בשם כל הג'יימס קמרונים, כמה שזה מוציא את "מתחת למים" רע.

מה שבעיקר רדף אותי במהלך כל הצפייה, הוא שלא הבנתי איזה סרט זה. כלומר, מה הטון שלו. מצד אחד, רמת ההפקה שלו די מרשימה. אף אחד לא עיגל פה פינות, והתקציב הושקע במקומות הנכונים. בנוסף יש לו קאסט לא מבוטל שכולל את סטוארט חמושה בהבעה היחידה שלה, את וינסן קאסל, ג'ון גאלגר ג'וניור ("דרך קלוברפילד 10", "שקט") וטי.ג'יי מילר ("עמק הסיליקון"). הוא סרט שלוקח את עצמו ברצינות ואפילו מנסה להעביר מהלך רגשי לכל אורכו.
מצד שני, הסרט הזה כל כך מטומטם שאני לא מבין כמה מזה הוא כביכול פארודיה על הז'אנר ומה נעשה בטעות, כי יש פה דברים שאי אפשר להרים בפנים רציניות ב-2020. נגיד, זה שלמשל הצוות חייב להתפשט לתחתונים לפני שהוא נכנס לחליפות המגן – וטורחים ממש להתעכב על הנקודה הזו – מה שמצריך את כל נשות הקאסט להתרוצץ כמעט כל הזמן בתחתונים וגוזייה (הגברים מסתפקים בטי-שירטים ובוקסרים כמובן), הדמות של טי.ג'יי מילר היא ללא ספק ההפוגה הקומית וזה נראה כאילו הוא בסרט אחר לגמרי, והצוות השורד מורכב רק מסטריאוטיפים – האישה החזקה שהמיניות שלה מטושטשת (במונחים הוליוודיים, כמובן. כלומר – שיער קצוץ), השחור, האסייתית, המתחכם, והאירופאי החכם-אך-אולי-גם-חורש-רעה. ואמנם לא אסגיר זאת עכשיו, אבל זה כמעט מדהים את מי בחר התסריט להרוג קודם.

יש כמה סיקוונסים לא רעים בכלל ב"מתחת למים", אבל לי אין שמץ של מושג איזה סרט זה, מה רצו לעשות פה, ויותר מכך – למה יש אנשים מביני עניין שממש התרשמו ממנו. אולי בקולנוע זה עובד אחרת. לעולם לא אדע.

"בוא לאבאל'ה" – Come to Daddy

ההפקה האמריקאית-ניו זילנדית-קנדית הזו הייתה אחת המדוברות של השנה האחרונה, וכבר לא יכולתי לחכות לצפות בה. סרטו של אנט טימפסון (מפיק בדרך כלל, שחתום על "הרוצח המשומן", טורבו קיד" ו"האל"ף-בי"ת של המוות" בין היתר, וזהו פרויקט הביכורים שלו כבמאי) הוקרן בטרייבקה, פרייטפסט, פנטסטיקפסט, סיטג'ס וטורונטו, צובר באזז די רציני, נתמך בעיקר בזכות מעורבותו של אלייז'ה ווד האהוב בתפקיד הראשי.

מה שאולי חשוב לדעת בקשר ל"בוא לאבאל'ה" הוא שלא לגמרי מדובר בסרט אימה פר אקסלנס, אבל מכיוון שעדיף לדעת עליו כמה שפחות לפני הצפייה, לא אסגיר בדיוק לאיזה ז'אנר הוא שייך, ואסתפק רק בלהגיד שהוא מתרוצץ בין כמה. ושוב, כדי לא להסגיר יותר מדי, אתאר רק את נקודת הפתיחה: בחור צעיר (ווד) מקבל מכתב מאביו שנטש אותו ואת אימו כשהיה בן חמש, ובו הוא מוזמן לאיחוד מרגש בדירתו המבודדת והיפייפיה של האב על החוף הקליפוריאני. נרעש ונלהב, הוא מגיע למקום ושם מגלה שאביו, אותו כאמור לא ראה מעל לשני עשורים, הוא שיכור לא יציב (סטיבן מקהאטי) שלא לגמרי ברור מדוע רצה להיפגש אתו מלכתחילה. מכאן הסרט משתדל להפתיע כמה שיותר, ולשנות כיוון בכל הזדמנות אפשרית.

וזה עובד. "בוא לאבאל'ה" הוא לפני הכל סרט מאוד מהנה, מצחיק, אפל, אלים ומטופש-בקטע-טוב, לעיתים בו זמנית. יש בו רגעים שממש צחקתי בקול רם, כאלו שהייתי צריך להסיר את העיניים מהמסך, ומספיק תפניות בשביל להחזיק אותו מעולה במשך שעה וחצי. אלייז'ה ווד נותן פה את אחד התפקידים הטובים ביותר שלו, וגם צוות המשנה שכולל פרצופים מוכרים כמו מייקל סמיילי ומרטין דונובון, עושים עבודה מצוינת.
כמו עם סרט אחר בסגנון בכיכובו של ווד, "אני לא מרגישה בבית בעולם הזה יותר", גם פה הייתי שמח באופן אישי אם טימפסון היה הולך עוד צעד קדימה עם האכזריות, או שהסרט היה קצת יותר מושחז ומבריק, אבל זה באמת ברמת הקטנוניות. "בוא לאבאל'ה" הוא לא סרט חשוב או כזה שכנראה תהיה לו תהודה רבה בעתיד, אבל משמש כמנת אדרנלין מצחיקה ומוצלחת למדי.

"סוסייטי" – Society

ונסיים עם סרטו של בריאן יוזנה משנת 1989, עליו אני שומע המון בשנים האחרונות וסוף סוף הצלחתי למצוא אותו באיכות ראויה, דרך אתר הסטרימינג Tubi. מה רבה הייתה שמחתי.
ב"סוסייטי" מגלם בילי וורלק ("משמר המפרץ", "היפים והאמיצים") את ביל, תיכוניסט פופולרי שסובל מכל מיני חרדות, רובן קשורות לכך שהוא מרגיש שהוא איננו באמת שייך למשפחה העשירה שלו, הכוללת את שני הוריו ואחותו הקטנה. אחד מחבריו נדמה שמנסה לחשוף לו מה כל כך רקוב בקהילה שלהם, אבל הוא לא כל כך מספיק, והחקירה של ביל תחשוף לו שכל פחדיו נכונים היו.

"סוסייטי" מדבר על מרד הנעורים, ועל התחושה הזו בגיל ההתבגרות שאתה זר לכל העולם ואף אחד לא מבין אותך, או במקרה היותר גרוע רוצה ברעתך. בהקשר הזה דווקא הסרט עובד לא רע. מה שכן, הוא כל כך משונה ומטורלל, שקשה לקחת אותו ברצינות – אבל הפעם זו דווקא מחמאה.
יש פה מספיק רגעים שלא היו מביישים את דיויד קרוננברג, אבל הפן הקומי הוא הבולט. התסריט לא מסוגל להיסגר אפילו על דבר אחד כמו שצריך, ובאמת שמדובר בהתנהלות מטופשת להדהים, חסרת חוקיות או המשכיות כלשהי, אבל הסרט מספיק מהנה ומפתיע כדי שזה ייראה אפילו בכוונה.
השחקנים נראים כולם כאילו נלקחו מאופרת סבון, בתאכלס אני חושב שיש בכל הסרט הזה אולי חמישה-שישה לוקיישנים בסך הכל, והאיפור והאפקטים נעים על הסקאלה שבין "איך עשו את זה" ל"למה עשו את זה". ועם זאת, על אף חוסר האחידות, בזכות הטאץ' המקורי והמשונה של יוזנה, חוסר הפחד ללכת על המופרך והדוחה, ודמות אחת שעדיין לא הבנתי מה הקשר שלה לעלילה אבל מדובר באישה גדולת מימדים שמתאפרת גרוע יותר ממיסטיק מדיסון ויש לה צורך בלתי נשלט לאכול שיער אנושי, "סוסייטי" הוא סרט שהלוואי והייתי רואה בהזדמנות עם חברים, ואני באמת אשמח לתת לו מזמני שוב לטובת צפייה נוספת.

לא בטוח אם מגיע לו מעמד של פולחן, אבל הוא בטוח ג'ם של קולנוע האימה באייטיז, כזה שהיה משועבד לסרטי סלאשרים מתישים ולא הרבה יותר מזה. אם תהיתם מה היה קורה אם קרוננברג היה מביים פרק של "בוורלי הילס 90210", הנה התשובה שלכם.

לכל פרקי אימת החודש, לחצו על התגית למטה. בדקו גם את דף הפייסבוק חתולשחור, להמשך דיונים ומחשבות וכאלה.