• עשר לסריטה: פתיחת חגיגות יום ההולדת העגול
  • אימת החודש - ספטמבר 2020
  • פסטיבל חיפה 2020: המלצות, אזהרות וכמה באמצע
  • עשר לסריטה: ראיון עם עצמנו, כי למה לא בעצם
  • ״מרגיש טוב אחי״, סקירה
  • עשר לסריטה: מסע בין פוסטים באוצרות אישית
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 26
  • סיכום שנת תש״פ בקולנוע הישראלי
  • תמיד השטן
  • ״אני חושבת לגמור עם זה״, סקירת נטפליקס

״קיץ בלי הגבלה: מהפכה על גלגלים״, סקירת נטפליקס

28 במרץ 2020 מאת אורון שמיר

לפני כשנתיים הגיע אל בתי הקולנוע (זוכרים וזוכרות שהיה פעם דבר כזה?) בישראל הסרט ״העודף בשבילך״, שהיה הזדמנות עבורי לכתוב קצת על נושא שפיתחתי אליו מודעות גוברת בערך מאז שאני גר בניו יורק. נדמה לי שבסקירה ההיא זו הייתה הפעם הראשונה שכתבתי על פסטיבל הקולנוע ״Reelabilities״, ספציפית על השלוחה הניו-יורקרית שלו בה התנדבתי ומאז עבדתי, כולל בצוות הלקטורה בשנתיים האחרונות. הפסטיבל מוקדש לסרטים של ועל אנשים שונים ביכולתם (נכים ובעלי מוגבלויות כפי שנקראו לפני עידן התקינות הפוליטית) ומתקיים בכל שנה בתקופת האביב. השנה נקבעו תאריכיו ל-31 במרץ ועד ה-6 באפריל, אלא שכולנו יודעים שאירועי תרבות מתבטלים על ימין ועל שמאל בתקופה הנוכחית, ההתקהלות אסורה ורוב המוסדות סגורים.

אולם, אנשי ונשות הפסטיבל לא התבלבלו והחליטו לקיים אותו במלואו בכל זאת בשבוע הבא – במהדורה דיגיטלית. כל הסרטים שנבחרו בסיום תהליך לקטורה ארוך (לא תאמינו כמה סרטים בנושא נעשים בכל שנה) יוקרנו, רק במקום במוסדות תרבות כמו ה-JCC של מנהטן, בסלון של מי שיבחרו לרכוש כרטיסים. לצערי הדבר יהיה אפשרי רק בארה״ב, בגלל ענייני זכויות, אז אני לא ממש יכול להזמין את כל קוראי וקוראות סריטה לקחת חלק. אבל בזכות נטפליקס, סרט אחד שלגמרי מתאים לתוכניית הפסטיבל זמין כעת בכל העולם וגם בישראל, אחרי סבב פסטיבלים אמריקאי קצר שהחל בסאנדנס בתחילת השנה האזרחית. תמצאו אותו תחת השם ״קיץ בלי הגבלה: מהפכה על גלגלים״ (Crip Camp: A Disability Revolution), אבל אם זה בסדר, אתייחס אליו כאל ״קריפ קאמפ״ מעתה.

אם עצם העיסוק בנושא נשמע לכם ולכן מרתיע לכאן או לכאן, אני מבטיח שאין בסרט התעללות בחסרי ישע אלא דווקא התייחסות מכבדת ובגובה העיניים של מי שנחשבים לדחויי החברה. אבל למקרה שהבעיה היא דווקא לא רתיעה אלא היעדר משיכה לנושא, שימו לב לשמות מאחורי הקלעים שאולי יסקרנו קצת יותר. הסלבריטאים הכי גדולים ברשימת הקרדיטים הם ברק ומישל אובמה, שניים מן המפיקים בפועל של הסרט, שיתוף הפעולה השני של החברה שלהם עם נטפליקס. בפעם הקודמת זה נגמר עם אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, עם ״מפעל אמריקני״. שנית, על הבימוי חתומים הדוקומנטריסטית ניקול ניונהם (״The Rape of Europa״) וגם ג'יימס ליברכט, שזהו סרטו הראשון כבמאי. עם זאת, הדף שלו בימד״ב מכיל 179 קרדיטים במחלקות הסאונד השונות, מאז הניינטיז ועד היום, ביניהם סרטים של שותפתו לעשייה הפעם, אבל גם ״טווין פיקס: אש הולכת איתי״ של לינץ׳, ״המשחק״ של פינצ׳ר ולהבדיל – ״הקרב על כדור הארץ״. ליברכט הוא חתיכת מחולל עניין בפני עצמו ועימו בעצם נפתח הסרט, שזו גם הסיבה השלישית לכל הפחות לצפות בו – יש כאן סיפור די משוגע שהכותרת הכפולה (בשתי השפות) מנסה ללכוד.

ג׳יימס ליברכט נולד עם שדרה שסועה, ולמד מינקות כיצד לנוע ולתפקד בעולם מבלי להשתמש ברגליו. הזיכרון הכי חיובי שלו מימי ההתבגרות היה מחנה הקיץ ג׳נד, שהיה מיועד למי שבשנות ה-70 נקראו עדיין נכים או מוגבלים. המקום הוקם עוד בשנות ה-50 אבל עם ליברכט אנחנו חוזרים לזכרונות של ראשית הסבנטיז, אז האחראים היו היפים ואווירת פסטיבל וודסטוק הסמוך יחסית נתנה את אותותיה. ליברכט מצא את עצמו בין צעירים וצעירות בני ובנות גילו, רובם ממדינת ניו יורק או אפילו מהעיר וסביבתה, שקובצו יחדיו לא משנה מה היה השוני שלהם – מפוליו ושיתוקי גפיים עד שיתוק מוחין. בסביבה בה כולם זרים, הצעירות והצעירים הרשו לעצמם להיות חופשיים באמת, משוחררים ממבטים מרחמים או שופטים של החברה. גם המדריכים לא היו קפדנים במיוחד כאמור, וחלקם היו בעלי מוגבלויות בעצמם, מה שהוביל לאווירה של מחנה קיץ שמוכר לכולנו מסרטים אמריקאים – רק עם דמויות שאנחנו לא בהכרח מורגלים לראות בסיטואציה הזו.

הסיפור האישי של ליברכט זז הצידה בכבוד כדי לפנות מקום לסיפורים נוספים מן המחנה ולהכיר לנו דמויות עם התמודדויות שונות משלו. או כמו שהסרט מנסח את זה מספר פעמים, ותמיד בהומור עצמי, נחשף המדרג הפנימי של קבוצות הנכים השונות לפני שהתלכדו. החלק הזה של הסרט מלא ברוח נעורים, בדגש על פרוץ שנות ה-70 כאמור, כאשר עבור הרבה מהנערים והנערות הללו היו אלה התנסויות מיניות ראשוניות, כולל מגיפת כיני ערווה שפשטה במחנה. יש גם רמזים להתנסויות מסוגים נוספים, אבל ברוב התמונות הארכיוניות המוצגות בסרט נראה שעצם השחרור ממבטי החברה השופטים חזק מכל סם. אלא שמחנה ג׳נד הוא רק שליש מהסרט, ו״קריפ קאמפ״ הוא יותר מאשר קומדיית מחנה קיץ אמריקאית עם טוויסט. זהו בעצם סיפור מקור של התקבצות חשובה אפילו יותר מאשר זו שגרמה לנערים ונערות להרגיש טוב עם עצמם ועם עצמן.

אחת הדמויות הבולטות בתיעוד של מחנה הקית היא ג'ודית' היומן. בתרגום לעברית של נטפליקס קראו לה ״יומאן״ וחיפוש זריז בגוגל מלמד שנהוג משום מה לתעתק ״האומן״. אני אשאר עם היומן, כי כך כתוב (Heumann) וכך מבטאים את שמה. למי שלא מכירים את האקטיביסטית למען זכויות בעלי מוגבלויות, אני ממליץ להתוודע אליה דרך הטד-טוק שלה, או באמצעות הסרט הזה. בפעם הראשונה שרואים אותה בו היא בת 23 ומדריכה קבוצת נערים ונערות כיצד לפתור בעיה באופן דמוקרטי של הצבעה. אפשר לראות כבר שם את הניצנים של מי שתהפוך לדמות מפתח במאבק לשיוויון זכויות, אבל ״קריפ קאמפ״ לא מסתפק בכך. שתי המערכות הבאות שלו אחרי מחנה הקיץ ממשיכות להתבגר יחד עם החניכים לשעבר, לאורך שנות ה-70 הסוערות והלאה במעלה המאה הקודמת (וקצת הנוכחית). כי מסתבר שבין ההפגנות בזמן ממשל ניקסון של 1972 או אלה בימי ג׳ימי קרטר ב-1977, הגרעין הקשה של המחאה הונהג בידי היומן וכמה חניכים או מדריכים באותו מחנה קיץ ג׳נד, למרות שהתקיימו בכלל בוושינגטון או בחוף המערבי.

המהפך של הסרט לכיוון של דוקו-פוליטי ומחאתי היה יכול להיות מופרך, אבל עובד פעמיים. ראשית, כי הסרט בהחלט מדגים ומבאר מדוע התאגדו השונים ביכולתם ויצאו למאבק למען הכרה חברתית, בין אם ברסיסי סיפורים אישיים של הדמויות שחוו השפלות, קטעים רחבים יותר על אפליה או הזנחה חברתית כוללת, או קטעים מהפגנות שהזכירו לי את אחד מרגעי השיא של ״נולד בארבעה ביולי״. אבל הלגיטימציה של המאבק והמחאות האגרסיביות לא היו מוטלות בספק בעיניי, ולכן מה שמעניין הן הסיבות הנסתרות להתלכדות ולהצלחה. כאן ״קריפ קאמפ״ מצטיין משום שאל המחאות אנו מגיעים אחרי שראינו כמה כיף היה לדמויות להתאגד בצעירותם וכמה טבעי זה היה עבורן בבגרותם כשהמצב נהיה רציני. או כמו שנאמר בסרט כשהמצב נהיה קשה: ״פשוט עשינו מה שהיינו עושים במחנה ג׳נד״. השילוב בין ההתפתחות האישית שחוו החניכים, חיזוק הערך העצמי שלהם, ויצירת קשרים משמעותיים עם שכמותם, היו היו היסודות לאחת המחאות החברתיות הכי רבות עוצמה ומעוררות השראה שאפשר לתאר.

הפן החברתי-פוליטי ודאי היה זה שקרץ לבני הזוג אובמה בבואם לתמוך בעשיית הסרט, מה גם שראוי לציין כי היומן חברה במפלגה הדמוקרטית ושימשה בתפקידי ייעוץ לנשיאים ביל קלינטון וברק אובמה. עם זאת, לא הרגשתי שהסרט היה בהכרח בעד או נגד צדדים שונים של המפה הפוליטית, אלא ביקש להבליט את חשיבות המאבק ואת הישגיו דווקא על פני תקופות שונות בחברה. לדוגמה, העובדה שכל מבנה אמור להיות מונגש לבעלי מוגבלויות אינה מובנית מאליה והיא הרבה יותר חדשה ממה ששיערתי. הסרט מזמין את הקהל להתקרב אל אנשים שהם אולי עוברים לידם ברחוב מבלי משים ומבלי לדעת כמה הם אולי דומים להם, שזה די מקסים כי הסרט אינו מה שחשבתי שהוא יהיה במבט ראשון. יש בו רגעים מקוריים של הצגת שונות ככוח, למשל שימוש בשפת סימנים להעברת הודעות ממרחק, אבל רובו אמצעים פשוטים ולרוב יעילים. בין אם בבחירות מוזיקליות שהולכות עם המוכר והפופולרי, או עריכה דוקומנטרית שמבקשת להדגיש את הפן הרגשי יותר מהכל. לכן, מה שנותר מיוחד ולכן גם מרגש ב״קריפ קאמפ״ הם הטיפוסים שמאכלסים אותו. הם יכולים להרגיש בנוח בתוך הסרט שמקיף אותם, ממש כמו במחנה הקיץ שהתחיל את הכל.

/// התמונות מתוך הסרט ובאדיבות נטפליקס

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.