• עשר לסריטה: פתיחת חגיגות יום ההולדת העגול
  • ״מרגיש טוב אחי״, סקירה
  • עשר לסריטה: מסע בין פוסטים באוצרות אישית
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 26
  • פרסי אופיר 2020: רשימת המועמדים המלאה
  • מה לראות בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2020
  • סיכום שנת תש״פ בקולנוע הישראלי
  • תמיד השטן
  • ״חמודות״, סקירת נטפליקס
  • השמרטפית מכה שנית
  • פרסי אופיר 2020: החמישיות של סריטה
  • ״אני חושבת לגמור עם זה״, סקירת נטפליקס

"365 ימים", סקירת נטפליקס

8 ביוני 2020 מאת אור סיגולי

יש סרטים שאני מוצא את עצמי בהלם מכך שהם עדיין נעשים בזמנינו אנו. "365 ימים" הפולני, שלאחרונה סחף את צופי וצופות נטפליקס כמו את כל קבוצות הווטאסאפ הקרויות "כוס קפה ועוגה עם הבנות", הוא ללא ספק אחד מהם.
זה אפילו לא הקטע שסרטי קולנוע אירוטיים הם עדיין עניין בתקופה בה כל סוגי הגירויים נמצאים במכשירי הכיס שלנו. מזה אני כבר באמת לא מופתע כי במהלך תקופתי כעורך בערוצי הסרטים של yes, לפני כמה שנים טובות, ראיתי את נתוני הרייטינג שדברים כמו "החולמים" ו"50 גוונים של אפור" (להבדיל) מביאים גם בשעות הלילה המאוחרות ביותר.

מה שאני כן נדהם ממנו, זה שגרם לי מדי פעם במהלך הצפייה ב-"365 ימים" להוציא מהפה "מהההההה" ארוך עד שנגמר לי האוויר והתחלתי להשתעל, הוא שאני מביט בסרט שנכתב ובוים על ידי אישה (בשיתוף עם במאי-תסריטאי), המבוסס על ספר של סופרת, ובמרכזו סיפור האהבה עמוס הליבידו ונטול האירוניה בין מאפיונר איטלקי ואישה ("אישה". היא חוגגת יום הולדת 27 בתחילת הסרט) אותה הוא חוטף בניגוד לרצונה לזמן קצוב של שנה תמימה עד שתלמד לאהוב אותו.
זה היה בשבילי קצת יותר מדי בשנת 2020.

אך אל לי להיות מתחסד גדול. בואו. פנטזיות מוזרות יש גם לי (פירוט מלא תוכלו למצוא בסוף הטקסט. סתם. אוסיף בתגובות) ובואו נגיד שלא הפגנתי מול ההקרנות של "היפה והחיה" של דיסני, שבינו ובין הסרט יש כל כך הרבה מהלכים תסריטאים זהים, שאני די בטוח שאם אחפש בקרדיטים של "365 ימים" אמצא גם את טום ואת הרמן. אמנם הייתי בן שבע כשהגרסה המונפשת לתסמונת שטוקהולם יצאה לקולנוע, אבל די כבר עם התירוצים.
במשך כל השעתיים של הסרט לשמו התכנסנו, בעל העלילה הכל כך בעייתית הזו, חיכיתי לטוויסט, להיפוך המהלך, שנגלה שלגיבורה יש איזו אג'נדה, שיש משהו שאנחנו לא יודעים. ובכן, אלא אם כן סרטי ההמשך יוכיחו אותי אחרת, אני די בטוח שראיתי את אחד הטקסטים הקולנועיים הכי מרתיעים של השנים האחרונות. וזה עוד בלי האלמנטים שמרכיבים אותו, אלו כבר סיפור בפני עצמו.

כמו כן, משהו שחשוב לי להגיד, בגלל תכניו של הדבר הזה, ייתכן ויופיעו פה כמה מילים שאינן מהסוג שתוכלו למצוא באתר קולנוע בטוח לכל המשפחה. נראה לי כדאי להתריע מראש.

אני לא רוצה לשפוט או משהו, אבל את זוכרת שהוא חטף אותך וניצל אותך מינית לפני שבועיים, נכון?

אז, רגע, מההתחלה. לורה היא צעירה פולנייה ויפייפיה שלא לוקחת שיט מאף אחד, ומסיבות שאיש לא מבין נמצאת בזוגיות עם בחור שהולך עם פאוץ' סביב המותן; מאסימו הוא היורש של משפחת פשע איטלקייה ועוצמתית עם כל הכסף בעולם, שאביו מסרב לשתף פעולה עם מבריחי נשים (האירוניה לא יודעת את זה, אבל היא עומדת להתאבד), והוא נורה מול עיני בנו.
חמש שנים לאחר ההתנקשות, לורה חוגגת יום הולדת באי נופש איטלקי יחד עם בן זוגה וחברתה הטובה ביותר אולגה כפרה עליה, אין, אש הבחורה הזו, פלפל שחבל על הזמן. רק נכנסת לחדר – פיפי. קרוע עליה, לולית. בכל מקרה, לאחר ריב בין הזוג, לורה יוצאת לתור את העיר הזרה בלילה להנאתה ושם נתקלת בלא אחר מאשר מאסימו. היא מתעלפת מרוב הפתעה, מילולית, ומתעוררת לגלות שהיא שבויה באחוזתו העצומה של אביב אלוש האיטלקי. הוא מספר לה שהוא אובססיבי אליה כבר שנים, ושהוא מתכוון לכלוא אותה עד יום ההולדת הבא שלה, עד אז עליה להתאהב בו, או שפרחי הכותרת האחרונים של הוורד ייפלו והוא יישאר חתיך לא סביר לנצח. אחד משניהם. לפעמים היה מבלבל לעקוב.

בהתחלה לורה מתנגדת, אבל אחרי מקלחת משותפת, מונטאז' אחד לפחות של קניית בגדים, וצפייה בשובה שלה מקבל מין אוראלי ממישהי בזמן שהיא עצמה קשורה למיטה פרושת איברים, היא מבינה שהוא הגבר שלה. קרה לכולנו.
מהרגע הזה פחות או יותר נגמרים הקונפליקטים, כך שאפשר ללחוץ חזק יותר על דוושת הסקס, ומדי פעם להוסיף דמויות שהפשר שלהן לא לגמרי ברור. מפה לשם, יש סצנה שהיא מכירה לו את ההורים שלה.
ואני אבהיר: צפיתי בסרט הזה ללא חומרים משככי תודעה, ובערנות מלאה, כך שהייתי מרוכז. טוב, היו כמה כוסות יין לבן, כי חשבתי שאם כבר אני יושב בערב וצופה בדרמה אירוטית בנטפליקס כבר אפשר ללכת עם הווייב של הגרושה עד הסוף. אבל עדיין, שרדונה מאם:פם זה לא בדיוק החומר שגורם להזיות. או לפחות ככה רותי אמרה לי בקאנטרי. אני נוטה להאמין לה, בעלה כירופרקטור.

המקום היחיד בו "365 ימים זה מה שמרגיש לצפות בסרט הזה" מצליח ובגדול הוא, ואני מניח שזה ניצחון בפני עצמו, הסקס. בהשוואה ל"דרמות אירוטיות" מהשנים האחרונות כמו "50 גוונים של אפור" שבגדול היה "סברי מרנן" גרסת הקוביות בבטן, או "השכן ממול", הסרט הפולני של ברברה ביאלוואס (אין יכולת לכתוב את זה בעברית) ותומש מנדס, חמוש בהמון סצנות סקס – המון! – שלא רואות בעיניים. הסרט הזה מרחק זקפה אחת מלהיות הארד-קור אמיתי, ואפילו הופתעתי מכמה אלמנטים שנוגעים בריאליזם כמו שימוש בידיים ורוק, ולא כמו שחינכו אותנו בסצנות מין קולנועיות בהן הדברים פשוט מחליקים פנימה כמו תינוק לאמבטיה.
עם זאת, קשה לי עדיין להכריז על הסרט כ"סקסי" כי מדובר, ואין דרך אחרת להסתכל על זה, במעשיית אונס וסינדרום סטוקהולם קיצוני, אבל לפחות אין פה שקר בפרסום. לפעמים קצת קיוויתי שיהיה, אבל נו, אף אחד לא הכריח אותי לראות את זה.

מה שעוד בולט הוא שבעיני נקודת המבט של ביאלוואס הבמאית מאוד משמעותית פה, והסרט מיועד לנשים ממש כמו לגברים. אולי אפילו יותר. ההחפצה של מישל מורונה כמאסימו היא אינטגרלית ממש כמו של אנה מריה סיקלוקה כאנה. לדעתי, אפילו אם היו מודדים, הגבר מופיע כאן בעירום מספר דקות מסך גדול יותר משותפתו לאירוע הזה.
ואם להניח את הסרקזם בצד לרגע, הדברים האלה באמת מעניינים בקונטקסט. כרגע אחד הסרטים הכי מדוברים בנטפליקס הוא סרט אירוטי כאילו זלמן קינג עדיין עושה קוק בחלוק איפשהו במערב הוליווד, שיתוף פעולה של במאית ובמאי, הוא עמוס סקס להדהים, רחוק מפוריטניות, ועוד שואף להביא גם את הקהל הנשי. נראה לי שיש פה חומר לאיזה הרצאת זום.
שלא במפתיע, כאן נגמרים הדברים הטובים שיש לי להגיד על שעתיים מחיי שלא יחזרו.

"365 פעולות שהייתי צריך לעשות במקום, כמו נגיד להתנדב באיזו עמותה או משהו" הוא אחד הסרטים הגרועים שראיתי בחיי. המשחק הוא ברמה של פורנו, ועל אף שהוא ברובו דובר אנגלית (כך מאסימו ולורה מתקשרים ביניהם) נאלצתי לשים כתוביות כי בכל היקר לי לא הבנתי מילה אחת שיצאה להם מהפה. הו, כמה התגעגעתי לזה ברגע שכן קראתי מה הם אומרים. בורות היא ברכה.
ואני חייב גם להגיד מילה על פס הקול של הסרט, שמסתבר שברובו הולחן וזומר על ידי השחקן הראשי, מר מישל-"שים חולצה כבר. סתם צוחקים אתך. אל תתלבש בחיים שלך. הכל טוב"-מורונה. אני די בטוח שהאמנתי שמדובר בפארודיה באיזשהו שלב. הפסקול הזה עמוס יותר מעונה שלמה של "האנטומיה של גריי" ומעודן באותה המידה. רשימת השירים של "365 שירים שכולם נשמעים כמו גרסה מעודכנת ל'את הוורד שלי' מ'החדר'" היא אחת המוגזמות בכל הזמנים. וכן, אני רוצה פלייליסט ספוטיפיי של זה עכשיו.

ואגב "החדר", הדבר היחיד שמבדיל בין שני הסרטים הוא כמות הכסף הלא סבירה שנשפכה על "יכולתם פשוט לקרוא לזה 'שנה', אתם יודעים". מבחינת כתיבה ומשחק זה די זהה. כמו יצירתו של טומי וואיזו, לסרט הפולני הזה אין שום תפיסה של זמן או של מנגנון אנושי. נשים מגלות שהן בהיריון משהו כמו שבוע אחרי סקס, או מתאהבות בבן אדם שהציל אותן מטביעה כשבתאכלס הן היו בתוך המים בגלל שהן ניסו לברוח ממנו. מה שדי כזה מבטל אחד את השני אם אתם שואלים אותי.

"365 ימים של אלכוהול עד שאשכח את מה שראיתי" הוא סרט שמעורר אי נוחות באיזה חמש-שש רמות במקביל. מזל שאולגה באה להרים קצת בסוף. אין. חיים של העולם זאת. איך היא רווקה עדיין, מה אני אגיד לך, כל הגברים סתומים. אולי יהיה לה מזל וגם אותה מישהו יחטוף יום אחד. רק ככה זה עובד היום.