• עשר לסריטה: פתיחת חגיגות יום ההולדת העגול
  • אימת החודש - ספטמבר 2020
  • פסטיבל חיפה 2020: המלצות, אזהרות וכמה באמצע
  • עשר לסריטה: ראיון עם עצמנו, כי למה לא בעצם
  • ״מרגיש טוב אחי״, סקירה
  • עשר לסריטה: מסע בין פוסטים באוצרות אישית
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 26
  • סיכום שנת תש״פ בקולנוע הישראלי
  • תמיד השטן
  • ״אני חושבת לגמור עם זה״, סקירת נטפליקס

"קופי וקארים", סקירת נטפליקס

6 באפריל 2020 מאת עופר ליברגל

שם של סרט הוא נקודת המפגש הראשוני בינו ובין הקהל. לא פעם הוא יכול לקבוע מי יצפה בסרט בכלל, ובטח שהדבר נכון לסרטים המופצים על ידי נטפליקס, המגיעים לצופים רבים כאופציה לצפייה רק מפני שהם הפקות מקור וחדשות ועל כן מוקדמות על ידי האלגוריתם. שם כמו "קופי וקארים" נראה כניסיון להרחיק מן הסרט כל קהל אנין טעם. שם שכולו משחק מילים בנאלי ומטופש שעובד רק באנגלית (Coffee & Kareem). כאשר זה שם הסרט, עולה התחושה כי כל יתר פרטי התסריט נכתבו רק כתוצאה ממנו, מה שלא נשמע כמו מתכון להצלחה. מצד שני, השם משדר כי מדובר בסרט קליל ומטופש, שיכול להתאים לצפייה נעימה מול הטלוויזיה. אולי גם בשילוב צריכת אלכוהול (או חומרים אחרים). עבורי, השם הזה לא עורר עניין אלא רתיעה. אך בסופו של דבר, מכיוון שסרטים חדשים לא יוצאים כעת לקולנוע אבל כן יוצאים לנטפליקס, החלטתי לראות אם הסרט אכן מצדיק את שמו, לכיוון כלשהו.

התשובה היא שהסרט מוצלח ונגיש יחסית למערך הציפיות שנוצר. כן, מדובר בקומדיה פרועה שיש בה גם יותר מדי בדיחות שהן משחקי מילים לא מאוד מוצלחים, והומור שגרם לי מבוכה בדרגות שונות. אולם, בתור סרט בידורי, למרות מספר חריקות פה ושם, "קופי וקארים" עושה את עבודתו בצורה טובה, ואפילו מוסיף כמה הברקות קטנטנות פה ושם. אל תקחו את המחמאות הללו כהמלצה גורפת או כדברי הלל, לא מדובר כאן באיזו קלאסיקה בהתהוות. זו קומדיה מטופשת שיודעת לאזן את הטמטום שלה עם מספיק חן, מודעות עצמית, קטעי פעולה יפים ומופרכים וכמה בדיחות שעובדות היטב ומשכיחות בדיחות שמוטב היה לגנוז.

את הסרט כתב שיין מק, לו זה הסרט הארוך הראשון, והבמאי הוא מייקל דאוס שכבר ביים כמה דברים שלא נראה שזכו ליותר מדי תהודה בישראל (״אולי בכל זאת״, ״שוטר על הדרך״). כאמור, גם אחרי סרט זה אני לא בדיוק אחפש את הפרויקטים האחרים שלהם, אבל הם מתגלים כאנשי מקצוע יעילים. הסרט מתשייך לז'אנר הדי נפוץ של "זוגות שוטרים" – שני שוטרים בעלי אפיונים מנוגדים נדרשים לעבוד ביחד על מנת לפענח פשע ולשרוד, לא פעם נגד העמדה של הממונים עליהם ושל רוב כוח המשטרה. בכמה מן הסרטים בז'אנר, צמד השוטרים הם למעשה שוטר ואזרח, וזה גם המקרה בסרט הנוכחי. ג'יימס קופי (אד הלמס) הוא שוטר לא מוצלח במיוחד במשטרת דטרויט. יש לו מערכת יחסים רומנטית עם אם חד-הורית בשם ונסה (טארג'י פ. הנסון) אך הוא חושש מהתקדמות הקשר מתוך התחושה כי בנה קארים (טרנס ליטל גרדנהיי) לא מחבב אותו.

קופי ממש צודק בהקשר הזה. קארים בן ה-12 אומנם משכונה יחסית אמידה בדטרויט, אבל הוא רואה בעצמו גנגסטר-ראפר בהתהוות. ג'יימס קופי הוא כל מה שהוא שונא: שוטר, לבן, חנון. קארים לא מתכוון לעבור על זה בשתיקה, בטח כאשר הוא נוטה לקלל ולתאר בצורה גרפית אקטים מיניים בקצב שלא היה מבייש ראפרים מבוגרים. הוא מנסה לגרום למפלתו של השוטר על ידי מכירתו לאורלנדו ג'ונסון (רונריקו לי), ראפר נערץ שלא יצא מן הקטע של להיות גם גנגסטר. הוא משמש גם כסוחר סמים, חוטף שוטרים, ועוד שורה של פשעים בגינם הוא נעצר ובורח מיד מחזקת המשטרה הודות לרשלנות, באופן ספציפי הרשלנות של שוטר ששמו מוזכר בשם הסרט.

אולם, קארים לא ממש חושב לעומק על ההשכלות של מעשיו. לא כאשר בשיעור המוקדש לכתיבת שירה הוא מבצע שיר המסביר כיצד ישכב עם המורה שלו, ולא כאשר הוא מנסה לתת שוטר כבן ערובה לפושע מסוכן. בקיצור וכמאמר הקלישאה, העניינים מסתבכים. קופי וקארים צריכים לשתף פעולה כי הם נמצאים בסכנת חיים והם גם גררו לשם את ונסה, האישה ששניהם אוהבים. גם המשטרה כבר לא ממש בטוחה שקופי בצד שלה, בטח כאשר הוא כבר הציב את עצמו כמתנגד לכוח החדש והעולה בצמרת המשטרה המקומית, הבלשית וואטס (בטי גילפין).

העלילה הופכת בהדרגה מלא אמינה לטירוף טוטאלי, אבל זה רק עושה את הסרט ליותר מדוייק. רגעי השיא הם מרדפים לא הגיוניים, או עימותים שגורמים לכמות gore שלא מצפים למצוא בסרט שאחת מן הדמויות הראשיות בו היא ילד בן 12. ״קופי וקארים״ אינו חושש לחשוף את סוג הסרטים שהוא אוהב, ופרט לסרטי שוטרים גם רוחו של טרנטינו נוכחות בלא מעט סצנות, כאשר לא פעם קטעי הפעולה חורגים מן הרצינות ונעים אל תחום הפארודיה.

סגולה נוספת של הסרט הוא הליהוק של חלק מן הקאסט. הלמס הוא לא קומיקאי מגוון במיוחד לדעתי, אבל הוא הצליח להשחיל את דמות החנון שלו לכמה נקודות ציון בולטות בקומדיה של המאה ה-21 – ״הדיילי שואו״ בשנות הפריצה של ג'ון סטיוארט, ״המשרד״ האמריקאי, ״בדרך לחתונה עוצרים לקרוא לסרטים הללו ההנגאובר״. בסרט זה הוא ניצב מול פרטנר שמוציא ממנו את המיטב, בדמות ילד שלא מספיק לקלל. זאת בעוד הוא, לפחות בהתחלה, מתקשה להגות קללות מבלי לעוות את המילים. מי שגונבת לשניים את ההצגה היא גילפין, שקיבלה בבלוג הזה שבחים גם על משחקה ב"משחקי ציד", שהיה אמור להיות מוקרן בימים אלו בקולנוע בתזמון שהיה מעולה לשחקנית הזו.

״קופי וקארים״ מנסה להוסיף לטירוף שלו מעט מימד רגשי. הוא עושה זאת דרך מוסר השכל על יחסי הורים-ילדים, קבלת האחר, והבנה כי יש חוכמה גם במי שנראה כחולק עולם ערכים שונה. הסרט יוצא מזה יחסית בכבוד, גם אם סצנת הדיאלוג הכי מעמיקה בין הגיבורים מתקיימת במועדון חשפנות. לצד כל היתרונות, כפי שכבר רמזתי נראש, יש בסרט גם לא מעט חריקות. רובן בחלק הראשון של היצירה או בעיצוב דמותה של ונסה. למרות שהיא מקבלת לא מעט זמן מסך ומגולמת בידי שחקנית מוערכת, עדיין לא הרגשתי שהיא הפכה לדמות ממשית. ובסופו של דבר, אחרי כל המילים הללו, לא נראה שהגעתי לשורה תחתונה טובה יותר מזו – זה סרט שתאהבו אם נראה לכם שתאהבו סרט שנקרא ״קופי וקארים״.

תגובות

  1. יניב הגיב:

    נשברתי והפסקתי בסצינה שבה השוטר חוקר את סוחר הסמים, זה היה מוזר ומביך ולא טוב בכלל, לא נראה לי שאד הלמס מתגאה במיוחד בעבודה הזו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.